"מארוול" עשתה הכל – מד"ב ("שומרי הגלקסיה"), מתח פסיכולוגי ("וונדה-ויז'ן"), אספיונאז' ("קפטן אמריקה: חייל החורף"), קומדיה ("ת'ור: רגנארוק") וכו' וכו'... כעת, בוחרת חברת הקומיקס בפורמט שונה לחלוטין – סדרת אנתולוגיה – ומתרכזת בדוגמה קלאסית ספציפית: "אזור הדמדומים" ("The Twilight Zone"). אז למה בחרה מארוול לערוך מחווה לסדרת בת 60 שנה, כשעל גבה נטל הסברת התמה החדשה של תוצריה הקרובים (מציאויות מקבילות) והמשכת רצף הסדרות הפופלריות שסיפקה לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס"? התשובה לא ברורה, אבל המגמה של מארוול דווקא כן די ברורה – לאמץ את רוח הקומיקס עליה רעיונותיה מבוססים, ואם אותה הרוח מתכוונת לניסיונות שונים ונועזים להמציא את עצמך מחדש, פרוייקטים כדוגמת "מה אם...?" (“?...What If") נולדים.
התוכנית החדשה – סדרת האנימציה הקאנונית הראשונה שחברת הקומיקס מוציאה – בת 9 הפרקים (הסדרה הגיעה לסיומה בשבוע האחרון) – מבוססת על סדרת חוברות שהחלה ב-1977, והציגה מה היה קורה אם מקרים מפורסמים בעולם הגיבורים של מארוול היו מתרחשים מעט אחרת. לאחר אירועי "וונדה-ויז'ן" ו-"לוקי", שהובילו ללידת המציאויות המקבילות ("המולטי-וורס"), "הצופה" ("The Watcher", המדובב ע"י ג'פרי רייט; "ווסטוורלד", "קוואנטום של נחמה"), חייזר כל-יכול שנשבע בתחילת היקום לפקח – אך לא להתערב על השתלשלות האירועים בשלל יקומים מקבילים, לוקח אותנו ב-"מה אם?" לכמה מהסיטואציות המוכרות ביותר ב-MCU, רק מזווית אחרת. כך, אנו נחשפים – בין היתר - לעולם בו קילימונגר (מייקל בי ג'ורדן), אויבו האכזר של הפנתר השחור, הציל את טוני סטארק מתקיפת טרוריסטים באפגניסטן, ובכך למעשה מנע מהמיליונר להפוך לאיירון מן; עולם בו סטיב רוג'רס נפצע קשות רגע לפני קבלת הסרום שהפך אותו לקפטן אמריקה, ואהובתו הנצחית, הסוכנת פגי קרטר (היילי אטוול), מתנדבת להפוך לחיילת משודרגת במקומו; או יקום בו לא פיטר קוויל הופך לסטאר-לורד הנודע, אלא דווקא טצ'אלה (צ'אדוויק בוזמן בתפקידו האחרון), הלא הוא "הפנתר השחור".
אולי המינוח מעט קלישאתי, אך הייחוד של "מה אם?" מול קודמותיה בז'אנר על המסך הקטן היא התעוזה שהיא פועלת בה לאורך כל הסדרה. איי-סי בראדלי ("ציידי הטרולים"), יוצרת הסדרה, רצתה לדבריה "להישאר כמה שיותר נאמנה לקומיקס ולהרחיק עם הרעיונות שאני מציגה", וכך – אולי בהשפעת תוצרים שאימצו את המקור הייחודי שלהם ובנו עליו, כדוגמת "ספיידרמן: מימד העכביש", או בזכות הירידה בלחץ לשמור על קאנוניות (התוכנית עדיין מתרחשת ב-MCU, אך עדיין פחות אקוטית לתפקודו לתפקודו המלא של הפרנצ'ייז) – "מה אם?" מגיעה מאוד מהר למקומות אפלים למדי, ומשתמשת בלא מעט מפרקיה כמשל לחטאי האדם המוכרים – אנוכיות, בצע כוח, זחיחות וחוסר אמפתיה, בין היתר. לכן, כשמספר פרקים בזה אחר זה מתארים אפוקליפסה מתמשכת -פעם בשל מתקפת זומבים, פעם בשל הירצחם של כל חברי "הנוקמים" ע"י מתנקש מסתורי, פעם אפילו ע"י שואה גרעינית – או פרק אחר בו ד"ר סטריינג' (בנדיקט קאמברבאץ') מאבד את בת זוגתו כריסטין (ר'ייצל מקאדמס) פעם אחר פעם ומחל לאבד את שפיותו – אי אפשר שלא להישאר עם הערכה לגיוון שמוצג מולנו בפורמולה מיושנת ולתהות ולהמשיך: האם רעיונות קודרים שכאלו היו מוצגים גם בסרטי הבלוקאבסטר הגדולים והאולטרה-רווחיים של החברה, או שהם שמורים לניסויים איזוטריים בלב סטרימינג? בין כה וכה, אימוץ הגישה הזו רק הועיל לסדרה.
עוד פן שמראה את האווירה המשוחררת מכללים שבה עובדת הסדרה היא עבודת הדיבוב של השחקנים (מרבית השחקנים המפורסמים ב-MCU חוזרים לדבב את הדמויות המוכרות שלהם, מלבד כמה – כדוגמת רוברט דאוני ג'וניור וסקרלט ג'והנסון), והנופך החדש שניתן לדמויותיהם המעט שחוקות בשלב זה. כך, דמויות חמורות סבר – כדוגמת טצ'אלה – הופכות לקלילות וחופשיות יותר (ונותנות סיום ראוי לעבודתו הנרחבת של בוזמן, שהלך לעולמו זמן לא רב לאחר סיום העבודה על הסדרה) ודווקא דמויות קלילות יותר – לדוגמה, הצרעה (אוונג'לין לילי) מקבלות עומק רגשי רחב יותר משזכו לו בסרטים. גם המדריך שלנו בסדרה זו, "הצופה", אינו מתפקד רק כרוד סרלינג (יוצר ומנחה "איזור הדמדומים") של תוכנית זו, אלא מרגיש את עצמו כחלק מהסיפורים שהוא מציג בפנינו, מראה את "חולשתו" ומפגין רגשות (ואף רחמים) כלפי "בובות המשחק" שלו אך לא משתלט לרגע על אור הזרקורים – שניתן לגיבורינו המוכרים. תוסיפו לכך את האנימציה הפוטו-ריאליסטית שמוצגת כאן, ו-"מה אם?" מרגישה כמו עבודה קולברטיבית שונה ואחרת בנוף זהה.
עם זאת, הרצון הקיים בכל זאת להמשכיות פנימית בתוך הסדרה מובילים את היוצרים לסיים את מרבית הפרקים ב-"קליף-האנגר", שמרמז לאיחוד סטייל "הנוקמים" בסוף התוכנית (שאכן קורה, אך לא אגלה את משמעותו), וכך פוגמים במקצת בקסם של סיפור "Standalone" ותבניתו . סיום הסיפור באותו הפרק נותן קתרזיס לצופה, וסצנת קרדיטים נוספת – שלפעמים אינה מובילה לדבר כלל – אינה בהכרח נחוצה.
לסיכום, מלבד מעידות פה ושם, "מה אם?" מוכיחה שוב שהטלוויזיה הפכה למעבדת הניסויים של החברות הגדולות – הלהיטים "השמרניים" יותר נשלחים למסך הגדול, ואילו הרעיונות שמפרקים דמויות מוכרות ומרכיבים אותן מחדש מבצבצים על המסך הגדול. כעת, זה עובד – נקווה שזה יקרה גם בעונה השנייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה