נגמר באחת: "סיפור הפרברים"

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021 (או שמא שכחו ממנו). השישי בסדרה הוא "סיפור הפרברים"("West Side Story") מ-1961, ששינה את פני המחזמר כפי שהעולם הכיר אותו עד אז, אך לא פחות - את כללי הייצוג.

אחת מתיאוריות הידועות ביותר בלימודי תולדות הקולנוע היא תיאוריית "קולנוע האטרקציות" (“The Cinema of Attraction”), לפיו היוצרים – ולבסוף, הסרטים – התנהגו והוצגו משיקולים אומנותיים אחרים מאלו שאנו רגילים להם היום – פחות דגש על נרטיב קוהרנטי, ויותר אקזהביציוניזם: אפקטים, פעלולים וכל דבר שימשוך את תשומת לב הקהל. כשהקולנוע התקדם והנרטיב החל למשול ביצירה הקולנועית, רבים מעריכים שאותו "קולנוע אטרקציות" – שנעלם כמעט כליל – נשמר במידה מועטה בז'אנרים ספציפיים, כשהנודע ביותר שבהם הוא המחזמר. זה נכון, אנשים הולכים למחזות זמר בשביל להשתחרר מדאגותיהם ולהתמסר – לעיתים קרובות – לפאן טהור – זה למה במשך תקופות ארוכות (משלהי שנות ה-40 עד סוף שנות ה-60), שלטו מחזות הזמר בקופות הקולנוע. אבל לצד כל ה-"Crowd Pleasers" (שגם הם ראויים למקום מיוחד משלהם בתולדות הקולנוע), יש את המחזמר הייחודי, שמצליח לשלב בין מסר, אסתטיקה וחדשנות. "סיפור הפרברים" (“West End Story”) - עיבודם הקולנועי מ-1961 של הבמאי רוברט ווייז והכוריאוגרף ג'רום רובינס למחזה המצליח באותו השם מ-1957, אותו יצרו סטיבן סודנהיים (מילים) ולאונרד ברנשטיין (לחן) – הוא בדיוק סרט שכזה. מאז שיצא לפני 60 שנה בדיוק, הספיק "סיפור הפרברים" להפוך לסרט הנצפה ביותר לאותה השנה, לזכות ב-10 פרסי אוסקר (מחזיק בתואר 'הזכיות הרבות ביותר בעבור מחזמר') – כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר ופרסי המשחק המשניים (לריטה מורנו וג'ורג' צ'קיריס), להיכנס לספריית הקונגרס, להשפיע על דורות של יוצרים וכעת, גם על אחד עצום בחשיבותו – סטיבן ספילברג, שלקח על עצמו את היוזמה (או את הקללה) לעבד מחדש את הסיפור, כשגרסתו תצא בדצמבר הקרוב. אז אחרי כל השבחים שהורעפו -ועדיין מוערפים – על יצירה זו, האם הם מוצדקים? כמובן שכן.

במה עוסק בכלל "סיפור הפרברים"? המחזמר שהביא לנו להיטים כמו "אמריקה" ו-"מריה" הוא למעשה עיבוד מודרני – ואורבני – לסיפורם הטראגי של רומיאו ויוליה. הפעם אלו טוני (ריצ'ארד ביימר) ומריה (נטלי ווד), שני תושבי האפר ווסט סייד בניו יורק – הוא חבר כנופיית ה-"ג'טס", שמייצגת את התושבים הלבנים, והיא אחותו הקטנה של ברנרדו (ג'ורג' צ'קיריס), מנהיג הכנופייה המתחרה – "השארקס", המייצגת את המהגרים הפורטו-ריקנים באיזור. בעוד האיבה בין כנופיות מעמד הפועלים אלו רק עולה, סיפור אהבתם של טוני ומריה רק מתחיל – כמאמר הקלישאה – כנגד כל הסיכויים. 

כשג'רום רובינס, כוריאוגרף ותיק ואחד מענקי ברודווי בכל הזמנים (שמאחוריו להיטים כמו "כנר על הגג", "המלך ואני" ו-"Gypsy"), הציע לצמד לאונרד ברנשטיין, המלחין הגדול, ולמחזאי ארתור לורנטס להעביר את "רומיאו ויוליה" של שייקספיר לזמנים המודרניים, במסגרת מחזמר שיספר את סיפור אהבתם של ניצולת שואה ובן למשפחה קתולית, שני היוצרים הרימו  גבה. 10 שנים לאחר מכן ולאחר שינויי תסריט חוזרים ונשנים, אבטלה ורדיפות מצד תנועת המקארת'יזם, ראו ברנשטיין ולורנטס שלא היו צריכים לזלזל ברובינס כל כך. המחזמר, בבימויו ובניהולו הכוריאוגרפי של רובינס, עלה לראשונה על במות ברודווי בספטמבר 1957, רץ 732 פעמים (!) לפני שיצא לסיור ההופעות הראשון שלו. הדרך משם למסך הגדול הייתה קצרה במיוחד – מפיק העל וולטר מירש (שבאמתחתו עוד שני זוכי אוסקר – "הדירה" של בילי וויילדר ו-"כחום הלילה" של נורמן ג'ואיסון) החליט להפיק גרסה קולונועית למחזה המצליח, והחליט לגייס את ג'רום רובינס למטלה. עם זאת, לרובינס לא היה ניסיון קולנועי קודם ולכן הביא מירש לשולחן העבודה את הבמאי רוברט ווייז (שבעברו הייתה עריכת "האזרח קיין" ובעתידו בימוי מחזמר נוסף עתיר פרסים - "צלילי המוזיקה"), כדי שזה יהיה אחראי על בימוי הקטעים הדרמטיים ורובינס יעשה את מה שהוא עושה הכי טוב – הקטעים המוזיקליים. אבל רצה הגורל ורובינס לא עשה את מה שהוא עושה הכי טוב באותה הרמה – הימים התארכו, דיונים עם ווייז לגבי אופי הסרט גדלו, רקדנים נפצעו והתקציב חרג מבעד למותר. כשמירש ראה את הפרוייקט שלו מתפוגג מבעד לעיניו, החליט המפיק לנקוט צעדים חמורים ולהוציא את רובינס מההפקה, כשווייז משתלט על כולה מכאן והלאה. למרות זאת, ווייז התעקש על עירובו של רובינס בתוצר הסופי – הן בשמירת הקרדיט כבמאי שותף, והן בשיחות פנימיות על עצות לעריכה, כוריאוגרפיה וקווים כלליים שיעזרו להגדיר את הסרט.

כעת היה על מירש לטפל בבעיה נוספת – את מי ללהק? למרות שרובינס דחף לליהוקה של "מריה" המקורית, קרול לורנס, אך מירש דחה אותה על הסף בשל גילה המבוגר – 29. כך נבחנו לתפקידים הראשיים או הועלו על הכתב שמות גדולים או כאלה שהיו עתידים להתפרסם בעתיד הקרוב – אודרי הפבורן, נערת בונד ג'יל סיינט ג'ון, ברט ריינולדס, אלביס פרסלי (המנהל הנודע לשמצה של הזמר, קולונל פארקר, דחה את ההצעה בשמו), רוברט רדפורד ו-וורן ביטי. בעוד ביטי לא זכה בתפקיד (את טוני גילם בסרט ריצ'ארד בריימר), שותפתו לסרט החדש דאז – "זוהר בדשא" – ובת זוגתו לתקופה קצרה גם בחיים האמיתיים, נטלי ווד, משכה את תשומת ליבם של המפיקים ו-ווייז כשאלו בחנו את ביטי לתפקיד. כך, השחקנית בת ה-23, שכבר הספיקה לככב לצד ג'ון וויין ב-"המחפשים" (1956) וג'יימס דין ב-"מרד הנעורים" (1955) מצאה תהילה חדשה באמצעות דמותה של מריה. תוסיפו לכך את ליהוקה של ריטה מורנו (שלמרות עברה המוזיקלי, לא שרה את מרבית משיריה בסרט אלא מדובבת, למורת רוחה, ע"י זמרת מקצועית), שעד אז הופיעה בשני עיבודי מחזות זמר פופולריים לא פחות – "שיר אשיר בגשם" (1952) ו-"המלך ואני" (1956) – וקיבלתם קאסט בלתי נשכח, שלעיתים אף משמש יותר כזיכרון הראשון שלנו מהסרט מאשר המחזמר עצמו. 

אחד האלמנטים החזקים ביותר בסרטם של ווייז ורובינס הוא אלמנט הייצוג בו, שמשתלב בעלילה בצורה כה טבעית, ובאותו הזמן מרגיש רלוונטי לחלוטין ב-2021, תקופה שבה המירוץ והשאיפה המתמדת לייצוג לעיתים מעיבה על לא מעט מהתוצרים המוגמרים. אין זו רק נוכחותם של השחקנים בני המיעוטים מורנו, צ'קיריס ומרבית חברי ה-"שארקס", אלא חגיגת התרבות השונה, המסר המאחד (גם אם במחיר כבד), המוזיקה הלטינית וההבנה שגם אלמנטים "זרים" ולא לבנים, כמו שאלו ששלטו אז בתוצרי התעשייה, יכולים להשתלם ובגדול – הן מבחינה רווחית והן מבחינה חברתית. אז אם מישהו פונה אליכם עם טענה שייצוג נכון היא מגמה שהחלה רק בעשור האחרון, תפנו אותו מיד ל-"סיפור הפרברים". 

עוד חוזקה של "סיפור הפרברים" היא השפה הויזואלית שלו – בעוד מחזות זמר ישנים יותר שמו דגש על הצבעים העזים של ה-"טכניקולור", השוטים הפומפוזים עתירי הרקדנים וה-"וייב היוקרתי" (לראייה, סיקוונס "ברודווי" המרהיב מ-"שיר אשיר בגשם"), הצילום של "סיפור הפרברים", עליו היה אחראי וגם זכה בפרס האוסקר דניאל ל. פאפ ("הבריחה הגדולה"), מזכיר הרבה יותר צילום "מקורקע" ומחוספס של סרט דרמה מאשר מחזמר. כך, בסיקוונס הפתיחה הנודע – בו ה-"שארקס" נאבקים ב-"ג'טס" בשפת ריקוד – הרחוב, החום, הסמטה הצרה מורגשים ע"י הקהל כשהמצלמה עוקבת אחרי הכנופיות. החספוס הזה, שנולד מעלילת הסרט האורבנית, הוכיחה לתעשיית הקולנוע ההוליוודית שלא כל אסתטיקה יפה ונוצצת חייבת לבוא ממיקום נוצץ. עורך הסרט וזוכה האוסקר הנוסף, תומאס סטנפורד, מקנה לסרט את מידת הנסיינות בו – במקום עריכה שמשתמשת בשירים כמנוע לעלילה, סטנפורד לא שם דגש על מיקומם הספציפי של קטעים אלה, אלא בעיקר כהפוגה אסתטית, משל היו אלו קליפים ב-MTV שפרצו לגבולות הסרט. טכניקה אבסטרקטית זו תלווה את הקולנוע באותו העשור לא מעט (לדוגמה, סרטי הביטלס – "לילה של יום מפרך" ו-"הצילו!), ותשתרש כאנטיתזה לעריכה ריאליסטית עד עצם היום הזה. 

"אז למה לעשות רימייק?" היא שאלה שרבים חשבו עליה כשתוכניותיו של ספילברג לבחור בתור המחזמר הקולנועי הראשון שלו דווקא ב-"סיפור הפרברים" נטול החסרונות. התשובה יכולה להיות במסר העדכני של הסיפור המקורי – מסר מזוקק, שבמאי כמו ספילברג אוהב ויודע לעבוד איתו – או בהגדלת סקאלת ההפקה, בהתאם לאמצעים שקיימים היום (לפי הטריילר האחרון, ספילברג כבר מנצל זאת), אך יותר מכך – עצם העובדה שתעוזה לגעת מחדש ב-"סיפור הפרברים" מעוררת בלא מעט אנשים התנגדות לא מעטה מוכיחה שמשהו בטוני ומריה נשאר גם בנו, 60 שנה אחרי.