*הערה: לפני מספר חודשים ביקרתי כאן את הסרט באותו השם מ-1981. ביקורת זו התפרסמה לראשונה באתר "סרט" ומופנית לעיבוד החדש בצורת סדרה, ולכן החלטתי לחזור על מרבית מהטענות שהיו לי בזמנו - אז עמכם הסליחה ;).
כריסטיאנה (נטיה ברונקהורסט) היא נערה צעירה בת 13 בברלין של שנות ה-70. היא מתגוררת עם אמה, אחותה הקטנה, החתול פיטי ואוסף תקליטי דיויד בואי שלה. אך כשאמה מבלה יותר זמן עם בן זוגה החדש ואחותה עוברת לביתו של אביה המתעלל, כריסטיאנה נחשפת לצד האפל יותר של העיר - אותו מתווך לה נער צעיר ויפה תואר בשם דטלב (תומאס האושטיין). במהרה, היא ודטלב נחשפים למערבולת חושים של התמכרויות, אלכוהול, עוני, כסף, מין וזנות, והמסוכן מכולם - ה-H, ההרואין. "אני, כריסטיאנה פ." מבוסס על רשמיה של כריסטיאנה פ. האמיתית, כריסטיאנה פלשרינו, שעובדו ראשית ע"י צמד העיתונאים קאי הרמן והורסט רייאק לרב מכר ביוגרפי ב-1979, "Wir Kinder vom Bahnhof Zoo" ("אנחנו הילדים מתחנת הרכבת של גן החיות", בתרגום חופשי). כוכב התהילה של פלשרינו האומללה נסק במהירות והיא הפכה בעל כורחה ל-"מלכת המסוממים". באותה המידה, גם הסרט המחתרתי הפך לסרט הגרמני המרוויח ביותר באותה התקופה, לזוכה שני פרסים נוצצים - פרס "מסך הזהב" הגרמני ופרס פסטיבל הסרטים הבינלאומי במונטריאול לסרט הפופולרי ביותר - ולאורך השנים גם לתופעת קאלט, שהשפעותיה נלמדות ונחקרות עד עצם היום הזה. עדיין, קשה להאמין איך דבר כזה קרה. גם 40 שנה אחרי צאתו, להגיד ש-"אני, כריסטיאנה פ." הוא אינו סרט קל לצפייה זהו אנדרסטיימנט. בין אם מדובר בהצגת ילדים צעירים מתקיימים על מזרקי הירואין על בסיס יום-יומי, מראים סימני גמילה, מקיאים, מדרדרים למכירת גופם לזנות עבור כסף למ-"מנה" הבאה, מוטלים מתים על רצפות דירתם המעופשת בעקבות מנת יתר וכו' - הצופה הממוצע יזוז באי נוחות בכיסאו לפחות פעם אחת במהלך הסרט. אז מה הוביל – דווקא עכשיו, כשהמודעות להתמכרויות ובמיוחד לנוער בסיכון גבוהה בהרבה מכשהייתה בגוש המזרחי והעני של גרמניה לפני למעלה מ-40 שנה – את התסריטאית אנט הס והבמאי פיליפ קדלבך לחדש את סיפורה של כריסטיאנה לדור חדש שלא ידע אותה? התשובה, לפי התוכנית "אני, כריסטיאנה פ." ("We Children From Bahnhof Zoo"), שעלתה מוקדם יותר השנה ל-"אמזון פריים" וכעת עולה ל-HOT HBO (החל מה-27.10, ימי רביעי בשעה 22:50, וכל הפרקים ב-HOT VOD וב-NEXT TV), איננה מתוך ניסיון לחקור את אותן התמות הכואבות שסרטו המינימלי אולי אדל, אלא נדמית יותר כדי "לרכב" על תופעה – "אופוריה".
ההשוואה ללהיט המדכדך של HBO מתבטאת טוב ביותר בהבדלים הטכניים בין סרטו של אודל לבין סדרתו של קדלבך: בעוד הסרט מ-1981 מתרחש מצולם בדומה למיקומים אותם מצלם – קלאסטרופובי, מעיק, עכור – נדמה כי הסדרה מנסה "ללטש" את המציאות, ובוחרת לא פעם בצבעים צבעוניים יותר, בולטים יותר (כדוגמת, צבאי ניאון) להבעת ההתמכרות של הנוער. כמו כן, גם תקופת הזמן – שמודגשת כה חזק גם בסיפורה המקורי של פלשרינו וגם בסרט אודותיה – הופכת בסדרה למעין מיש-מש של עבר והווה: מצד אחד, לא תראו טלפונים סלולריים בידיהם של כוכבינו, ומרבית תלבושותיהם יראו כתוצרי שנות ה-70, אך אלמנטים רבים – כדוגמת ההתעלמות המוחלטת מההקשר החברתי (חומת ברלין) - מציבה את "כריסטיאנה פ." כעוד תוצר בדרמות על נערים ונערות הסובלים/ות מצרות החיים, ולא כסיפור בעל רבדים שונים.
הבדל נוסף ומהותי בין שתי הגרסאות הוא דווקא השחקנים – הבעיה היא לא חס וחלילה בדמויות המשחק – להפך, שחקנים אלו (ובמיוחד השחקנית הנוכחית של כריסטיאנה, ג'אנה מקינון) מפתחים את דמויותיהם בעומק חזק יותר מאלו שקודמיהם בתפקיד זכו לעשות – אלא דווקא בגילם. בעוד הסרט המקורי נודע לשמצה בשימושו בנערים ונערות (בשנות העשרה המוקדמות שלהם – 14,13) נטולי התנסות במשחק, שהסתובבו באיזור תחנת הרכבת של גן החיות (כפי שגיבוריו עושים), הסדרה מלהקת לתפקידי הילדים – ובכן, לא ילדים. בעוד שכל השחקנים צעירים ונמצאים לכל היותר בשנות ה-2 המוקדמות לחייהם, ההתבוננות באישה מבוגרת המנסה לגלם את כאבה של נערה הקטנה ממנה בעשור מוציא את הצופה מהאווירה, ויוצר תחושת הזרה. כאן נכנסת שאלת האתיקה – האם עדיין בכלל ראוי ללהק ילדים צעירים לפרוייקטים שלא מתאימים כלל להתפתחותם הנפשית? דעתי היא כמובן שלא, אבל אין ספק שאת התגובה הראשונית והרפלקסיבית שהשיג הסרט הראשון מפספסת כאן הסדרה ובגדול.
כמו כן, אחד האלמנטים הזכורים ביותר בסרט הוא הפסקול והופעתו הרודפת של דיויד בואי (שם חוותה מעריצתו הגדולה כריסטיאנה וחווה לאחר מכן את הזרקת ההירואין הראשונה שלה). מרבית שיריו של בואי המופיעים בסרט מגיעים מאלבומו "Station to Station" מ-1976 ומטרילוגיית "אלבומי ברלין" – "Low", "Heroes" (שניהם מ-1977) וLodger" (1979) -שסימנו עבור בואי תקופת התמכרות קשה ואת שלב הגמילה המתקדם באירופה, ובייחוד בברלין. כך, שיריו של המוזיקאי לא תורמים רק ליצירת האווירה הקודרת, האימתנית והדחוסה שמאפיינת את הסרט, אלא גם להעביר את רגשות הדמויות במהלך ההתמכרות ואת הרגשות הגדולים עוד יותר שהובילו אותם לנקודה זו. לעומת זאת, בסדרתם של קדלבך והס שיריו של בואי עדיין נשמרים, אך בגיוון רחב יותר (משלל תקופות בקריירה המוזיקלית שלו) ולא מעט פעמים כקאברים מודרניים – כך, העומק הנוסף שניתן לפרוייקט המקורי באמצעות המוזיקה הופך כאן לעוד בחירה "סטיילסטית" וריקה מתוכן.
לסיכום, ל-"אני, כריסטיאנה פ." גרסת 2021 ישנם יתרונות (זמן פיתוח ממושך לדמויות, עבודות מצלמה ועריכה נהדרות) ואין ספק שהוא יעניין לפחות את מחצית מהקהל הצעיר שנקרה בדרכו ולא שמע על סיפורה של פלשרינו. אך באותה מידה, רבים מהם יסתכלו על התוצר ויגידו, "זה מזכיר לי את 'אופוריה'!", ויעברו במהירות המבוקשת לצפות בתוכנית ההתמכרות לנוער האיכותית מבין השניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה