"אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל": אל האינסוף ומעבר לו

"הצוות המובחר" (1983) ו-"האדם הראשון" (2018) עסקו בהכנות המעשיות המפרכות לאירוע, "מאחורי המספרים" (2016) חשף את הצוות האמיתי והמהפכני שעבד בתכנון המבצע ואילו "אפולו 13" (1995) נתן מקום להשלכות הקשות שלו. מאז שאירע לפני קרוב ל-53 שנה, עשרות סרטים נעשו על הנחיתה האמריקאית על הירח ביולי 1969. כאירוע אייקוני שהיה בתכנון מתמיד למעלה מעשור, נבע מלחצים גוברים במלחמה הקרה המתמשכת ושינה את דעת הקהל האמריקאית בלב תקופה אלימה מתמיד, הנחיתה על הירח היא קרקע פורה לסיפורים שונים, נקודות מבט חדשות והצצה לתקופה שבה אסטרונאוטים לא היו נראים לנו כה אלמנטריים כמו היום. אך עד כמה יצא לנו לראות מאלו שגרמו לטיסה לקרות – לא בעזרה פיזית או טכנית בהכרח, אלא בתמיכה ציבורית? "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" ("Apollo 10½: A Space Age Childhood"), סרט האנימציה החדש של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות", טרילוגיית סרטי "לפני") – שעלה הסופ"ש לשירות הסטרימינג "נטפליקס" לאחר פרימיירה בחודש שעבר בפסטיבל SXSW ("סאות' ביי סאות'ווסט") – מנסה להשלים בדיוק את אותו הפער (עם מעט היסטוריה חלופית), עם עוד סרט קלאסי, מחמם לב ויצירתי לאוסף סיפורי ההתבגרות העשיר שלו; אך "אפולו ½10" הוא יותר ממסע נוסטלגי אל העבר – הוא גם מבט על ההבדל בין מה שאנו זוכרים וממה שבאמת ובתמים קרה. 

מורכב יותר כרצף זכרונות – בקריינות קולו הבוגר של גיבורינו (ג'ק בלאק, שכבר שיתף פעולה עם לינקלייטר ב-"רוק בבית הספר" ו-"ברני") - מאשר עלילה קוהרנטית אחת, "אפולו ½10" עוסק בסטנלי, ילד כבן 9 שחי בפרברי יוסטון בשלהי שנות ה-60, עם שני הוריו וששת אחיו ואחיותיו, כשהמסע לירח מקיף כמעט כל תחום בחייו. יום אחד בבית הספר, שני מהנדסי חלל בחליפות מהודרות (זאכארי לוי וגלן פאוול) פונים לסטנלי בבקשה מעט מופרכת: להפוך לאדם הראשון שצועד על הירח. איך? לאחר טעות בתכנון רכב הנחיתה, נשארו עובדי נאס"א עם חללית בגודל ילד ממוצע. כדי להבטיח מסע בטוח ומוצלח לאסטרונאוטים הבוגרים, סטנלי יעבור אימונים ממושכים בקיץ 69', כשבסופם יטוס לירח. בעוד הבסיס לעלילה מונח עוד בעשר הדקות הראשונות של הסרט, מרבית הסרט זולג לאותם תיאורי זכרונות – מריב יומ-יומי עם אחיו על צפייה בטלוויזיה (והאובססיה המשותפת של כולם ל-"צללים אפלים") ועד דרכי הענישה של המורים בבית הספר, מאהבתו של סטנלי לספר את המשמעות האמיתית מאחורי "2001: אודיסיאה בחלל" לכל מי שמעוניין להקשיב (וגם למי שלא) ועד שחייה בבריכה מלאה בכלור. 

עבור לינקלייטר, הסתכלות אחורה דרך תיאור התבגרות אינה דבר חדש – מסרט הקאלט שפרץ לו את הדרך, "טריפ נעורים" (1993), ועד הדרמה זוכת האוסקר שלו "התבגרות" (2014) וקומדיית הנוער "כולם רוצים את זה!!" (2016), הבמאי תמיד אהב לראות את העולם הבוגר דרך עיניהם של ילדים בתקופות "נאיביות" יותר, או דווקא, אלו שעימתו אותם בצורה המפורשת ביותר עם המציאות הכואבת – שנות ה-60 וה-70. ועדיין, דווקא הסיפור החצי-פנטסטי שנפרש מולנו ב-"אפולו ½10" (עליו החל לעבוד לינקלייטר כבר בראשית שנות ה-2000, אך הוציא לפועל הפקה אמיתית רק לאחר סיום צילומי "התבגרות" ב-2013) מרגיש קרוב יותר לאותם סרטי "טריפ נוסטלגי" של שותפיו של לינקלייטר לדור החדש של במאים עצמאיים שהציף את המסכים בשנות ה-90: "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו ו-"ליקריץ פיצה" של פול תומאס אנדרסון. המשותף לכל אלו אינו רק המעטפת החיצונית, הדגש על האווירה והאירועים שעיצבו את ארה"ב הליברלית והחופשית של שלהי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, אלא גם ההרגשה המעט חלומית שהם נוטעים בשנות הילדות: התחושה שאתה חלק מהמאמץ הלאומי להקים משהו חדש, ההרגשה כי העולם משתנה איתך צעד אחרי צעד, ולא רק אתה רץ להשיג אותו (כפי שמרגישים כעת אולי בני דור המילניום), המחשבה שזהו הרגע – ואולי הוא לא יהיה כזה עוד מספר רגעים. כך, כשבן דמותו של לינקלייטר מספר לנו כי התמונות והעדויות מהאירועים האלימים של אותן שנים – ההפגנות כנגד הגזענות, רצח בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג, מלחמת ויטנאם העקובה מדם – אנחנו לא יכולים שלא להזדהות, גם אם לא באמת (רובנו) חיינו באותה התקופה ובאותו המקום. 

"הבועה" שנוצרת סביב ילדים בחיים בורגניים, כשהעולם סביב עולה בלהבות, היא תחושה שכמעט כל ישראלי יכול להבין מהיכן היא מגיעה, וכזו שגם מובילה אותו לחשוב שוב על אותם אירועים חשובים שעיצבו את ילדותו – האם באמת הם קרו כפי שקרו או שמא הכנסנו קצת דימיון ועדינות לתוכם? אם עבור בן דמותו של קנת' בראנה ב-"בלפאסט", הסכסוך בין האירים הקתולים לפרוטסנטים היה לקוח הישר מ-"בצהרי היום", ועבור לינקלייטר, הוא עצמו עשה את צעדיו על הירח, מעניין לחשוב אם הקולנוען הישראלי הצעיר יפרוש בקרוב את זכרונותיו את רצח רבין או את חזרתו של גלעד שליט הביתה, למשל, בצורה ייחודית משלו. 

כמו כן, לינקלייטר ראוי לצל"ש גם בכל הנוגע לאמצעים הטכניים בהם הוא מעצב את סרטו: הבמאי חוזר לאותה שיטה דמוית "רוטוסקופינג" (איור על גבי תיעוד אמיתי) בה השתמש ב-"חיים בהקיץ" (2001) וב-"סורק אפלה" (2006), ומחדיר קטעים "אמיתיים" מכלי המדיה של אותה התקופה – סרטים, סדרות, שידורי חדשות, תוכניות לייט-נייט – בדיוק מושלם (כך, תוכלו לראות את "המאנקיז" מתארחים בתוכניתו של ג'וני קאש או את השדר המיתולוגי וולטר קרונקייט דומע לאחר שניל ארמסטרונג עושה את צעדיו הראשונים על הירח), לצלילי פסקול בלתי נגמר של להיטי התקופה (מדונובן ועד פינק פלויד), וכך מחזק את התחושה שזכרונות מציאותיים יכולים להתערבב בקלות בכל אותם יצוגיים תרבותיים אהובים שגדלנו עליהם. 

"אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" אולי יזכר בציבור פחות משותפיו לתת-הז'אנר הנוסטלגי של במאי דור ה-X, אך אין זה אומר שהוא נחות מהם. דרך שילוב מעולה של עיצוב, אווירה ויצירתיות רעיונית, ריצ'רד לינקלייטר מצליח שוב לעשות את מה שהוא כה אוהב: לספק הנאה עם טיפה ערך מוסף. 

מקום שני: "עידן הקרח"

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "עידן הקרח" (2002), אחד מלהיטי האנימציה הגדולים ביותר של שנות ה-2000, שהרים והפיל במו ידיו ז'אנר שלם. 

נדמה שהיו בדיוק שלושה קלטות (תגלגלו מה זה קודם) אנימציה בתחילת שנות ה-2000 שלהחזיק אותם בבית היה בגדר צו ממשלתי: "שרק", "מפלצות בע"מ" ו-"עידן הקרח". בעוד שהשניים הראשונים נהפכו לקלאסיקות עוד בצאתן, ועם השנים קיבלו מעמד אחר בתרבות האינטרנט כשהילדים שגדלו עליהם העריכו מחדש את הצ'ארם שלהם, ל- "עידן הקרח" ("Ice Age") תדמית קצת אחרת ב-2022. כמותג שמראש השתייך לחברת אנימציה קטנה וניסיונית ("Blue Sky"), ועבר עם השנים בין תאגיד אחד למשנהו (הסרט השתייך במשך שנים לאולפני "פוקס המאה ה-20" והועבר לידי מעצמת הענק "דיסני" לפני כ-3 שנים, כשזו רכשה את הראשונה), "עידן הקרח" לא פעם נשפט לחומרה בשל הדברים שקרו סביבו (סרטי פיקסאר, לדוגמה) ופחות בגלל איכותו – ואם איכות כן נמדדה, זו הייתה בעיקר זו של ארבעת ההמשכים לסרט המקורי (האחרון בהם מ-2016), שהלכו והדרדרו מפעם לפעם. במלאות 20 שנה לצאת הסרט הראשון, זהו אולי הזמן לבחינה מחדש של סיפורם של מני הממותה, סיד העצלן ודייגו נמר השנחרב בערבות הקרח ולגלות – מה כן עבד לנו אז בילדות ומה דווקא לא?

נתחיל בעלילה על קצה המזלג – אי אז בראשית עידן הקרח (שנמשך מלפני (בקירוב) 2.5 מיליון שנים ועד 11 אלף שנים לאחור), מוצא עצמו סיד (ג'ון לגוויזמו, "קדילאק של סופשבוע"), עצלן קרקע קל דעת ומפוזר, ננטש ע"י משפחתו בעודם מהגרים דרומה, לאיזורים חמים יותר. אירוע כמעט קטלני עבור סיד מסתיים בהצלת חייו על ידי מני (ריי רומנו מתהילת "כולם אוהבים את ריימונד"), ממותה זועפת וצינית, אליה מחליט להתלוות (למורת רוחו של מני) להמשך המסע. מרחק לא רב משם, סוטו, מנהיג להקת סמילודונים – נמרי שנחרב – מתכנן תקיפה על שבט בני האדם הסמוך, אחרי שאלו צדו כמחצית מלהקתו שלו, וחומד על להשאיר את בנו התינוק של הצ'יף בחיים בשביל "הדובדבן שבקצפת". עם זאת, המצפון המתפתח של סגנו, דייגו (דניס לירי, "הצילו"), חס על חיי אשת הצ'יף והתינוק – מה שמוביל את סוטו לגרש את דייגו מהלהקה, אלא אם יצליח למצוא את התינוק ולהחזירו למנהיגה – ולא, ימות. כשמני וסיד מוצאים את התינוק ומחליטים להחזירו לבני האנוש, ולאחר מכן פוגשים בדייגו, השלושה – למרות שמטרותיהם מנוגדות – מתחילים ללמוד על הישרדות אמיתית וחברות אמיתית יחד.

מה שנדמה כקונספט שמתאים בול לקומדיית אנימציה מהסוג שלמדנו להתרגל אליו (א-לה "שרק") התחיל דווקא כפרויקט רציני הרבה יותר, כשהמפיקה לורי פורטה הציעה את הרעיון ב-1997 לאולפני "פוקס המאה ה-20" כסרט אנימציה קלאסי – אנימציית דו-מימד וטון הרפתקני; כדי לתת חותם סופי להפקה מהסוג הישן, פורטה תכננה לגייס את דון בלות' – מגדולי האנימטורים בדו-מימד של שנות ה-70 וה-80 ("סודה של נים", "גן עדן לכלבים") – לפיקוח על הפרוייקט. רצה המזל ופוקס – למרבה ההפתעה – חשבה מבחינה רווחית (בייחוד בהתחשב בנושא האיזוטרי למדי של הסרט) ורצתה "צעצוע של סיפור" משלה; רכישת חברת אפקטים ממוחשבים קטנה בשם "בלו-סקיי" (שעבדה עד כה על סרטי מיינסטרים כדוגמת "הנוסע השמיני 4: התחייה" ו-"מועדון קרב") הייתה הדרך הטובה הנכונה ביותר להגשמת החלום. פורטה, שהתחברה לרעיונות במהירות וקראה לו "ברור מאליו", החלה לגייס את מיטב המוחות הקומיים בתחום התסריטאות – ג'ון ויטי ומייק ריס (שניים מהכותבים הבכירים בשנותיה הראשונות והפופולריות של "משפחת סימפסון"), פיטר ברג (שנשאר נאמן לסדרה עד פרקה האחרון) וכריס וודג' (מקים "בלו-סקיי" והבמאי המיועד – אבל במהרה נתקלו במכשול – איך לכתוב סרט ילדים קומי על עידן פרה-היסטורי? "רק תכתוב סיפור טוב", ענו בכירי האולפן לברג כששאל אותם זאת. כצפוי – קל זה לא היה.

ראשית, נאלצו להתמודד הכותבים והאנימטורים עם הנגשת עידן הקרח – האם להתמקד על מראה ריאליסטי או לזנוח הכל ולבחור במראה "Cartoony"? הצוות נע בין הגישות לא מעט:  בעוד תיאור התקופה (בייחוד הנדידה הגדולה דרומה) ומראה הדמויות הושפע מטיולים מרובים של הצוות למוזיאון הטבע המקומי, ההיצמדות לעובדות פגעה בעיצוב האפיון של הגיבורים הראשיים – סיד התנהג מוקדם בפיתוח הסרט כעצלן אמיתי, איטי, מחושב ואפילו תחמן, ואילו עיצובו הראשוני של מני היה, לטענת האנימטורים, קרוב ל-"פיל עם פרווה". ההבנה שהצוות צריך לנוע לכיוון יותר מופשט וקומי הביאו הברקות שהפכו את הסרט למה שהוא היום – הנודעת ביותר שבהם היא המצאתו של סקראט. הסנאי חובב הבלוטים, שמביא את חורבן העולם בכוחות עצמו, התחיל בכלל אצל בתו הקטנה של אחד מכותבי הסרט, מייקל ג'יי וילסון, שחשבה על יצור מוזר, הכלאה בין עכבר לסנאי והלחמה בין שמותיהם (Rat+Squirrel) – "סקראט"- שהתאבסס על מציאת מקום מסתור לבלוט שלו בימי החורף. וילסון, שמצא ברעיון היצירתי התאמה לקונספט הקומי שפיתח, חשב להפוך את סקראט לדמות מדברת ולהשאיר אותה בסצנה אחת בלבד – סצנת הפתיחה – כדי להראות שאכן יש "קרח" ב-"עידן הקרח". עם זאת, הקרנות מבחן מוקדמות (שגם שינו את הסוף המקורי, בו דייגו נהרג) הוכיחו לוילסון כי הפופולריות של סקראט היא בשתיקתו, או יותר נכון צווחותיו המוזרות (בקולו של במאי הסרט, כריס וודג'), ושאת היכולות הקומיות שלו יש לנצל – רק אחרי קטעים דרמטיים. כך, הפך סקראט לא רק לשריד היחיד של עידן הקרח בימינו אנו (לפי סצנת הסיום), אלא לדמות הכי מפורסמת שיצאה מהסדרה, כוכב מרצ'נדייז וללוגו של חברת "בלו-סקיי" עד סגירתה לפני כשנה בדיוק.

באופן אירוני, נקודה מצערת זו היא גם אחת הסיבות ש-"עידן הקרח", עד כמה שהיה מהפכני עלילתית ורעיונית בתחום האנימציה, היה גם בין הסיבות העיקריות שהובילו לירידתה של "בלו-סקיי" מצמרת חברות האנימציה וסגירתה בטרם עת. "עידן הקרח" הפך בצאתו ב-2002 ללהיט -הסרט השמיני הרווחי ביותר וסרט האנימציה הרווחי ביותר באותה השנה – מה שהוביל, כמובן, לרצון להמשיך את הסדרה ככל האפשר: "עידן הקרח 2: נמסים מצחוק" (2006), "עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים" (2009), "עידן הקרח 4: יבשת בתנועה" (2012), "עידן הקרח 5: מסלול התנגשות" (2016) ועשרות ספיישלים טלוויזיוניים אמנם הפגישו את הקבוצה עם איומים חדשים בצורת דינוזאורים, פיראטים ומטאוריטים אך התרחקו מהגישה הצינית והישירה שאפיינה וייחדה את הסרט הראשון; המבקרים קטלו ללא רחמים המשך אחר המשך, האינטרנט החל להסתכל בהרמת גבה על "המקוריות" שבעלילות החדשות (קרח נמס -> בורחים -> מתאחדים -> repeat) וההכנסות בקופות – שתמיד היו מקור של גאווה ל-"בלו-סקיי" ו-"פוקס המאה ה-20" – הלכו והדרדרו, כשהאחרון מביניהם הרוויח 64 מיליון דולר "בלבד" מול תקציב של 105 מיליון דולר. "בלו-סקיי", שהתפרסמה גם בשל הצלחות אחרות – כדוגמת סרטי "ריו" ו-"רובוטס" – אך שמה את יהבה בעיקר על "עידן הקרח", הלכה והצטמצמה; כשאולפני פוקס נרכשו ע"י דיסני ב-2019, האחרונה החליטה סופית – האולפן יסגר.

ועדיין, אני רחוק מלזלז ב-"עידן הקרח" – הרבה יותר מפיסת נוסטלגיה לילדי ה-90 וה-2000, "עידן הקרח" היה בין הסרטים הראשונים (יחד עם סרטי פיקסאר) שהבינו כי המילניום החדש יכול לסמן שינוי בעבור סרטי האנימציה – לא עוד סרטים לילדים בלבד, או סרטים שראוי לזלזל בהם, אלא כאלו שמדברים אל הקהל המבוגר לא פחות מהיותם זכורים עבור זה הצעיר. לראייה – דיסני אמנם סגרה את "בלו-סקיי", אך לא ויתרה על הפרנצ'ייז המניב והוציאה סרט חדש בסדרה במסגרת "דיסני פלוס" בינואר האחרון. במילים אחרות, הפרהיסטוריה כבר מזמן מאחורינו, אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה עדיין להקסים דורות חדשים של ילדים. 

"אדומה אש" - כאבי גדילה

"ייצוג" המילה הכי טעונה היום בתעשייה ההוליוודית: היא מניעה הפקות ומבטלת אותן, משחקת כלי חשוב בקביעת איכות ואמינות יצירות ועומדת בראש רוב דרישותיהם של דור הצופים הצעיר. אבל עד כמה היא באמת מגיעה ממקום אמיתי, ועד כמה  היא אכן משרתת את היצירה ולא מגיעה כיציאת ידי חובה? כך מרגישים לא מעט מהתכנים הנוכחים בהוליווד - מ-"נצחיים" ואפילו במידה מסוימת "קודה" - אך פה ושם ישנם סרטים שמעבירים את התחושה שהם פרוייקט אישי, וההתחברות אליהם אינה התחברות מתוך סקרנות "אתנית" (וקצת גזענית) או רחמים, אלא מתוך רגש אוניברסלי אמיתי שליווה אותנו לא פעם ולא פעמיים. כזה הוא "אדומה אש" ("Turning Red", בשמו המקורי והעדיף הרבה יותר), הסרט ה-25 במספר של אולפני "פיקסאר", הראשון שמבויים ע"י אישה (לחוד - "אמיצה", לדוגמה, בוים ע"י ברנדה צ'פמן ומארק אנדרוז) והראשון ששם במרכזו דמות ממוצא אסייאתי - ועדיין ירגיש קרוב ללב כל צופה בכל רחבי העולם. 

מיילין "מיי" לי (רוזלי צ'ינג) היא ילדה נחושה, חרוצה ושאפתנית בת 13, בטורונטו של שנת 2002. מיי מחלקת את זמנה בין הקדשת זמן למשפחתה השמרנית - אמה מינג (סנדרה או המצויינת) ואביה השקט ג'ין (אוריון לי, "פרה ראשונה") - לבין הצטיינות בלימודים, שיעורי נגינה והתאבססות על להקת הבנים "4Town" יחד עם חברותיה הטובות - מרים הטומ-בוי (אווה מורס), פרייה האדישה (מייטרי רמקרישנאן) ואבי האימפולסיבית (היין פארק). יום אחד, אחרי אירוע מביך ומשפיל במיוחד מצד אמה של מיי, הילדה הצעירה עוברת את חווית "ההתבגרות" הראשונה שלה - לא לא, לא מה שאתם חושבים, אבל לא רחוק מכך: היא הופכת לפנדה אדומה ענקית, כוח שקיים לכל נשות המשפחה החל מגיל ההתבגרות - מסורת שהתחילה עוד בסין הרחוקה. אמה מגלה לה כי באמצעות טקס פולחן פשוט בליל ליקוי חמה ניתן יהיה לכלוא את הפנדה, אך מה שהיה אמור להרגיע את מיי הקטנה רק מלחיץ אותה עוד יותר, שכן הטקס נופל על הלילה שבו להקת הבנים הנערצת מגיעה לגבעתיים. כעת, על מיי להחליט - להישאר עם משפחתה האהובה ולחזור לסורה או לאמץ את "הפראיות" שבה ולהצטרף לחברותיה בהופעה.

"אדומה אש" התבסס מחוויותיה האישיות של האנימטורית דומי שי כילדה סינית בטורונטו של ראשית שנות ה-2000, לאחר שקבוצת ה-"Brain Trust" של פיקסאר (פיט דוקטר, אנדרו סטנטון וכו') הזמינו אותה להציע בפניהם רעיונות לפיצ'ר אחרי שסיימה את הסרט הקצר והחמוד שלה, "באו" ("Bao"), שזיכה אותה ב-2018 באוסקר. תחת הכוונתה של החברה לסיפורים אישיים יותר ומתוך רצונה של שי לייצר "חלום בלהות של נערה אסייאתית", הבמאית רוקמת מעשייה שמציבה במרכזה דילמה שמעסיקה לא רק אסייאתים באמריקה או שמא מרוקאים בצרפת, אלא כל אדם ואדם שנולד למשפחה עם מסורות, ערכים ותפיסות שונות מאלו שהציבה לו החברה אליה הוא מנסה להתקבל. שי מובילה את הקהל לחשוב תחילה שהפנדה האדומה שמתפרצת בזמני מבוכה או לחץ היא אלגוריה למחזור או לבגרות מינית (גם אם הייתה הולכת בדרך זו, זהו כבר הישג בפני עצמו - בהתחשב במסורת השמרנית של דיסני עד היום), אלא למערכת יחסים תובענית בין אם לבת, שמשלבת בתוכה קנאה, יריבות, הישענות ואהבה - כמה סרטי אנימציה אתם מכירים שמתעסקים ביחסי אם ובת? כמה סרטים אתם מכירים כלל שנוגעים בפרטי פרטים של מערכת שכזו (לא סרטים של האנק בבקשה)? במובן הזה, "אדומה אש" פועלת כחידוש אמיתי - לא רק התעסקות בנושא "לא פופולרי" והימנעות מדילמה פומפוזית ומשנת חיים אמיתית (בחירה בין משפחה ללהקה?), אלא אותה נגיעה ברצון לכבד מסורות עבר ולהישאר בקן המשפחתי והרצון לפרוש כנפיים - וממול, הרצון לשחרר את אותו הילד שגידלת שנים רבות כנגד הרצון "האנוכי" יותר להשאיר אותו קרוב אליך; כך, אולי נכון יותר להגיד ש-"אדומה אש" הוא הוא הרימייק האמריקאי שרצינו ל-"משפחת בלייה" (שוב - סורי, "קודה"). 

מושפעת מסרטי וסדרות אנימה זכורים/ות מילדותה כדוגמת "אינויאשה", "סיילור-מון" ו-"השכן הקסום שלי טוטורו", שי עיצבה את טורונטו והדמויות שמאכלסות אותה משל יצאו ישר מתוצר יפני (בדומה למה שעשה אנריקו קאסרוסה ב-"לוקה" בשנה שעברה), ועדיין - "אדומה אש" מרגיש כמו דבר שונה לחלוטין בנוף הכבר-יצירתי של סרטי פיקסאר. תוסיפו לכך את הפסקול הקליט והמזרח-אסייאתי של לוודיג גורנסון (יש משהו שהבן אדם לא יכול לעשות?) ואפילו את השירים הטיפשיים-בכוונה של להקת הבנים האהובה, שנכתבו ע"י בילי אייליש ואחיה פיניאס (הדבר הנורמלי הראשון שהשניים עשו - היסטוריה), ו-"אדומה אש" לא רק מספק נוסטלגיה לראשית שנות ה-2000, הוא באמת מרגיש כמו סדרה משונה וייחודית שצפית בה בילדותך ואתה עדיין תוהה אם המצאת אותה או לא.

לסיכום, זו תפיסה שנדמית קלישאה למרבית האנשים, אבל מה עושים כשהיא מוכיחה את עצמה שוב ושוב? "אדומה אש" היא עוד יצירה מדהימה מבית 'פיקסאר', שמעזה לגעת בנושאים לא נעימים או "ילדותיים", ומציבה בפנינו שאלות חשובות - האם ברגע האמת, אנחנו נשייך את עצמנו לגרסה הביתית שלנו או שמא החיצונית? והאם אחת בהכרח סותרת את השנייה? לכן, סרטה של דומי שי הוא בגדר חובה לכל המעוניין בקולנוע איכותי.