"המנדלוריאן" - עונה 2: פרק 13 - "The Jedi"

בוקר טוב, הג'דיי שלכם חזר. חצי עונה של "המנדלוריאן" כבר מאחורינו, והמשימות הצדדיות שהיינו כה רגילים אליהן מפנות את מקומן בפרק החמישי, "The Jedi", להתפתחויות משנות סדרי עולם (או יקום) ולאקספוזיציה כבדה, מבלי באמת לדבר עליה. מבולבלים? אנחנו לא (ספויילרים): 

פרק 5 מתחיל בכוכב קורבוס, אליו נשלח המנדלוריאן ע"י בו-קטאן על מנת למצוא את אבירת הג'דיי אשוקה טאנו (רוזריו דואסון), כדי שזאת תסייע ותאמן את הג'דיי שברשותו, הלא הוא בייבי יודה (עוד נתעכב על השם הזה בהקשר לפרק בהמשך). אך גם הפעם אין זה הולך להיות קל עבור מנדו, שכן קורבוס רובו ככולו הרוס, מלבד מבצר בו שולטת קצינה אימפריאלית אכזרית בשם מורגאן אלסבת' (דיאנה לי אינוסנטו, פעלולנית ותיקה בהוליווד) ועוזרה, ליוטנט לאנג (מייקל ביין, שמאחוריו קריירה ארוכה ומרשימה של סרטי אקשן, כמו "שליחות קטלנית" 1 ו-2; "שובו של הנוסע השמיני"; "הפריצה לאלקטרז" ועוד…). אלסבת' תופסת את מנדו ושולחת אותו למשימה: לחסל את אשוקה טאנו. 

אם עקבתם אחרי תקציר הפרקים הקודמים, בוודאי הבחנתם שדייב פילוני, היוצר השותף לסדרה (יחד עם ג'ון פאברו) והאדם שעומד מאחורי התוצרים הפופולריים ביותר ביקום המורחב של "מלחמת הכוכבים" ("מלחמת המשובטים" ו-"המורדים", לדוגמה) החדיר בעונה זו גישה משולבת: פנייה למעריצים הישנים ו-"הרגילים" של הפרנצ'ייז עם נגיעות קולנועיות, שוטים מהממים ואזכורים לטרילוגיה הישנה, ופנייה למעריצים החדשים/"שרופים" - אלו שקראו כל ספר, שיחקו כל משחק מחשב וחיכו תמיד בסבלנות (טוב, אולי לא תמיד) להופעתן של הדמויות האהובות עליהן בקאנון "סטאר וורס". ב- "The Jedi", פילוני (שגם ביים את הפרק) מגיע לאיזון המושלם: מצד אחד, אולי הפרק הכי "סינמטי" עד כה העונה, שמרגיש כאילו שאוב היישר מ-"האימפריה מכה שנית" ומ-"שבעת הסמוראים" במקביל (ה-"ווייב" של קורוסאווה מורגש עוד יותר בסצנות הלחימה המופשטות מאפקטים פומפוזיים, כפי שלרוב הפרנצ'ייז אוהב ליצור), ומתעמק על כל צליל (מלחין התוכנית לודוויג גורנסון משלב את יצירותיו של ג'ון וויליאמס מהטרילוגיה הראשונה בעדינות רבה), פריים ואווירה; מצד שני, למעריץ שרוף, זה החלום: גילום מוכשר ביותר ובבשר ודם של אחת הדמויות האהובות ביותר בפאנדום ע"י דואסון, אזכורים של כוכבים, אירועים ואנשים שרק "Wookipedia" יודעת עליהם והבטחה/רמיזה לכניסתם לקאנון בעתיד (במיוחד של אחד, גרנד אדמירל ת'ראון שמו, שמעסיק כאן את טאנו לא מעט ושימש כאחד הנבלים הגדולים של הפרנצ'ייז - בספרים, משחקי מחשב וסדרות מונפשות - בשנים שלאחר סיום הטרילוגיה השנייה). 

אז איך פילוני מצליח לאזן בין כל אלה, ולהצליח - כפי שטענתי בהתחלה - לפרוש בפנינו אקספוזיציה מבלי באמת לעשות זאת? הסוד הוא בטכניקה תסריטאית עתיקת-יומין, שכולם - מהיצ'קוק עד קובריק - השתמשו בה לפחות פעם אחת: "Show, don't tell". פילוני מציג לנו את הדמויות היושבות בקורבוס כבעלי היסטוריה עשירה, שעברו דבר או שניים בחייהם, אך הוא לא צריך להגיד לנו את זה - באמצעות תצוגות משחק נהדרות, אנו חשים כי אלו דמויות עם כובד כלשהו, ולא סתם שמות שעפים לנו מעל הראש, ולכן אנחנו ישר נסחפים לכל פרט שהם מציינים, גם אם אנחנו לא באמת מבינים את משמעותו הנסתרת כפי שמעריצים אחרים יבינו. כך, משחק העיניים של דאוסון כטאנו, השלווה המטרידה של אינוסנטו כאלסבת' והחיוך הממזרי של ביין כלאנג תופסים אותנו ולא מרפים. באותה המידה, פתיח הדומה לפתיח של פרק זה - סצנת קרב מסתורית בו אשוקה טאנו מחסלת נוסח "Evil Dead" את חייליה הרובוטים של הקצינה הרשעית - לא היה מתקבל בברכה במרבית התוכניות/סרטים של ימינו ללא הסבר מילולי מפורט ומייגע בן 10 דקות לפני כן. 

ולנושא לא פחות בוער - אם צפיתם בפרק (מה שאני בטוח שעשיתם, אחרת למה אתם פה?), אתם יודעים שלא מעט מידע נחשף על אהובינו בייבי יודה, כשהפרט החשוב ביותר מביניהם הוא שמו האמיתי: גרוגו ("Grogu"). כן, לאחד היצירות הכי מצליחות ופופולריות של תרבות הפופ בשנים האחרונות יש שם של יופלה שטוזים. מישהו בהנהלת לוקאספילם חשב: "יש לנו יצור מדפיס כסף בידינו, והשם 'בייבי יודה' תופס בענק - הם קיבלו את מבוקשם עם השם 'The Child' אז בוא נפנק אותם ונקרא לו בשם עוד יותר מגניב!! נו.. זרקו שמות!" "מה עם שם שנשמע כמו פלוץ של תינוק? אנא אערף, גוגו או בוגי או גרוגו" "מעולהההה!! גרוגו it is!!" "מי בעד?? ... אה כן, זה רק אני ואתה בישיבה...... אני רעב, אתה בא להזמין מה-'פרוזדור'?"*(הנ"ל אינו תיאור מדויק, ייתכן והעובדים הזמינו בדיקסי במקום*). קיצר, אני נשאר עם בייבי יודה, תודה.

לסיכום - אין ספק שפילוני ופאברו מתחילים להניע מנועים, ואם על הדרך הם גם יוצרים את הנוסחה המושלמת לבידור תעשייתי במאה ה-21 - למה לא. 

סיבוב ביקורות: "חומריו האפלים", "אנימניאקס" ו-"If Anything Happens I Love You"

למרות שהשבועות האחרונים היו רגועים יותר בגזרת הסטרימינג מאשר החודשיים הקודמים, אנחנו בפתחה של עונת הפרסים - שאמנם תגיע מאוחר מהרגיל השנה, אך עדיין מצפים לנו ניצנים ראשונים כבר בקרוב. ובינתיים? שתי סדרות (וסרט קצר) שתפסו את תשומת לבי, ואולי יקסמו גם לכם:

"חומריו האפלים" ("His Dark Materials"):

"חומריו האפלים" היא מסוג סדרות הספרים שחובה לגשת אליהן בכפפות משי כשמתעניינים לעבד אותן. עם 7 ספרים שונים ושתי טרילוגיות נפרדות (ושני ספרי המשך צידיים) על פני קרוב ל-25 שנה, ספריו של סופר הפנטזיה המוערך (ובצדק, מניסיון אישי) פיליפ פולמן זכו להצלחה מסחררת ברחבי העולם. לכן, העובדה שבמשך שנים העיבוד היחידי לסדרה המוערכת היה הסרט "המצפן הזהוב" ("The Golden Compass") מ-2007 - שהחליט להעלים הרבה הרבה מהביקורת האנטי-דתית בסדרה המקורית לאור לחצים של חברת ההפקה, נחל כישלון בקופות והבמאי כריס וייץ ("אמריקן פאי", "דמדומים") הוקיע אותו בפומבי במהרה - צרמה למעריצים רבים. זאת עד לשנה שעברה, כאשר "BBC" ו-"HBO" הרימו את כפפת המשי ועיבדו את סדרת הספרים לסדרה טלוויזיונית בכיכובה של דפני קין ("לוגאן-וולברין") כדמות הראשית ליירה בלאקווה, ג'יימס מקאבוי כמדען המסתורי לורד עזריאל, רות' ווילסון ("הרומן", "לות'ר") כמיס קולטר הנבזית ולין-מנואל מירנדה בתפקיד דרמטי מפתיע כלי סקורסבי (אותו גילם סאם אליוט בגרסה הקולנועית, והפך לפן היחיד שמצא חן בעיני פולמן בגרסה הנ"ל). העונה הראשונה אמנם לא הגיעה למחוזות המאסטרפיס שאליה ציפו רבים, אך היא הייתה עדיין מותחת וסוחפת - משבוע לשבוע (זוכרים טלוויזיה שבועית? כן, מוזר אה?) ולוותה במשחק משובח - של ותיקים וחדשים כאחד - והפקה מהממת - בין אם בנופים המתגלים לנו, או בתפאורה. 

כעת, שהעונה השנייה עלתה שבוע שעבר (ג') ב-HBO (ואצלנו ב-HOT, Yes וסלקום TV), האם היא ממשיכה את רצף ה-Storytelling האיכותי או שלוקה בתסמונת "חכה כמה עונות ואז זה משתפר"? אז אפשר להירגע - "חומריו האפלים" חוזרת לסחוף שוב בגדול. מבלי לחשוף כלום, אגלה כי הסדרה מתרחשת בעולם רב מימדי, בו במימד אחד נפשם של כל בני האדם מתגלמת בצורה פיזית של "דמון" ("Dæmon"), בעל חיים המתלווה אליהם. על מכשפות, אנשים ודובי קוטב משוריינים שולט ארגון דתי אכזר בשם המגיסטריום. ליירה בלאקווה, יתומה בת 12, יוצאת להרפתקה מסכנת חיים בשביל לחשוף את הסודות האמיתיים מאחורי השלטון הנבזי. העונה, לאחר שעברה בחור שנפער בשמיים, פוגשת ליירה את וויל פארי (אמיר ווילסון), נער מתוסבך מעולמנו שעובר אף הוא בין מימדים, ויחד עליהם להתמודד עם כוחות במסעם לגלות את האמת. למרות שהסיפור והעלילה מסובכים לזר שרק הרגע נתקל במותג, העונה השנייה מקלילה את האווירה ו-"מפתה" את ה-"בור" לצלול לנבכי הפרנצ'ייז ולרצות לדעת עליו כמה שיותר - בדומה לתוכנית אחרת שמשודרת כעת (ומסוקרת על-ידי), "המנדלוריאן". האיזון בין המעריץ האולטימטיבי לבין חובב הפנטזיה השגרתי מלווה בטוויסטים אמיתיים שמופיעים לאורך הסדרה, שמבוצעים בצורה מושכת גם למעריץ הותיק ומותחת גם למעריץ החדש. הביקורת על שמרנות, שהראתה סימני הכחדה כשהטקסט המקורי נכתב, אך מככבת בחיינו מידי יום כעת (בין אם בפוליטיקה או אפילו ברשתות החברתיות) - נחבאת מתחת לפני השטח, אך עדיין כואבת עד כמה שהיא רלוונטית. ומה עם גיוון? בתעשייה שכה רודפת אחרי גיוון מיני/גזעי/אידיאולוגי אמיתי ומוצדק (עד כך שלעיתים היא פוגעת בפרוייקטים עצמם), "חומריו האפלים" שוב עושה עבודה מצויינת באיזון - נשים חכמות ונחושות במרכז הסדרה, ליהוק בין דורי ובין-גזעי מעולה ומסרים פרוגרסיביים עבור הקהל הצעיר שימצא עניין בתוכנית מעלים את הסדרה כמה רמות מעל לפנטזיה הרגילה שלכם.

כפי שניתן לראות, קצת קשה לתאר את חוזקותיו של "חומריו האפלים" מבלי לצלול לספויילרים, אך העובדה שהיא נהייתה מעין צפיית חובה שבועית עבורי - גם בשנה שעברה וגם השנה - מספקת לא פחות כהמלצה מפירוט ארוך. אז אם בפנטזיה ישנה וטובה, אך בו זמנית מאתגרת ומותחת חשקתם - "חומריו האפלים" היא הסדרה בשבילכם.

העונה השנייה של חומריו האפלים משודרת כל שבוע ביום שלישי, 21:10  ב- HOT HBO; מ-3/12, 22:00 ב-yes TV ACTION והחל מ-17/11 גם ב-yesVOD וב-STING TV.

"אנימניאקס" ("Animaniacs"):

2020 היא לא שנה שניתן לחזות בלשון המעטה, ובטח שלא לייצר בה סאטירה רלוונטית לכל רגע. אז האם תוכנית מצויירת שירדה מהמסך לפני 22 שנה יכולה לשרוד בעידן הטרולים והפארסה? מסתבר שבקלות, אם לתוכנית שלך קוראים "אנימניאקס". כן, זה נכון - ההפקה המהפכנית של סטיבן ספילברג, שעלתה בשנת 1993 וירדה מהאוויר ב-1998, ועסקה באחים - והאחות! - יאקו,  וואקו ו-דוט וורנר שננעלים ע"י החברה שנושאת את שמם במגדל המים המקומי -  חזרה בשישי האחרון לעונה חדשה בת 13 פרקים בשירות הסטרימינג "Hulu" (כן, לא "HBO Max" משום מה, שם שוכנים מרבית המותגים של WB), אמנם בלי הרבה דמויות אהובות (סלאפי הסנאית איפה? הסנדקאים?) ובלי המפיק והיוצר השותף המקורי טום רוגר (עדיין לא ברור ממש למה), אך עם פינקי והמוח כמובן, עם הקאסט המקורי (רוב פאולסן, מוריס לה-מרש, ג'ס הרנל וכו'..), עם כיוון חדש ומרענן בעיצובם (ראוי לזקוף זאת לראש חטיבת האנימציה בחברה סם רג'יסטר, שאחראי גם לסרטונים החדשים והמוצלחים של ה-"לוני טונס" השנה), ובעיקר - כתיבה חדה, סאטירה מושחזת וכיף אמיתי, כמיטב המסורת.

בתור תוכנית שהמציאה את ה-"Meta" הרבה לפני שדדפול דרך על איזשהו סט צילום, היוצרים והאחים עצמם מודעים לחלוטין לאיזה עולם שונה הם הגיעו, מי הקהל העיקרי שלהם ("צריך להבדיל את עצמנו מהסדרה המקורית!", אומר וואקו בפרק הראשון, "אבל צריך להזכיר שהסדרה המקורית שלנו הייתה מגניבה, כי אלה בערך הקהל שלנו", עונה לו אחיו יאקו) ומה המטרה העיקרית שלהם (אמ.. כסף): כך מדלגים השלישייה מרפרנס חד למשנה ולשיר סאטירי כמיטב המסורת לאורך כל הסדרה - מסיפורי המיתולוגיה היוונית שבהם מככב תפלץ חד-עין שדומה במחשיד לנשיא האמריקאי היוצא (ברוך השם) ועד פרודיה על אנימה (שנקראת כמובן "Anime-Niacs"), ואפילו נוגעים בדיון על בקרת הנשק בארה"ב (עם "Bun control" במקום "Gun").

 כך, כבר על הפרק הראשון, מספיקים גיבורינו להשתתף בפרודיה על "פארק היורה" (מיצירותיו הגדולות ביותר של יוצרם, שמחליף את ד"ר האמונד במערכון) ו-"לשוב מהמתים", לשנות את הפתיח ולהפוך ל-"Woke" בשל היותם "מאוזנים מגדרית, עם שמות גוף ניטרליים ומגוונים אתנית" (ולעקוץ בדרך את אויבם ומחליפיהם הטרולים, כאשר הם מזכירים להם כי "הם אולי יוגדרו כ-'פאסה', אבל עשו 'מטה' קודם"), לבלוע טאבלט ולספוג את כל המידע שפספסו ב-22 השנים הגורליות הללו (ולשיר באותו השיר על אליזבת' וורן ועל אמזון), להתנצל על כך שהם לא יכולים להיות רלוונטיים תמיד כפי שמצפים מהם כיוון שהתסריטאים כתבו זאת ב-2018 (ולנסות לנחש, בקטע גאוני ונבואי להחריד, מה הולך להתרחש בשנתיים שפספסו - זה כולל מסיכות. ANIMANIACSKNEW#.) ולקנח בעוד שיר - הפעם על ריבוטים ורימייקים, למרבה האירוניה (האם אי פעם חשבתם ש-"אנימניאקס" ישירו על "That's So Raven"? אני לא) וחותמים בנאום נגד חוסר היצירתיות של הוליוווד כשהם מצויידים במרצ'נדייז של "הולו" ומקבלים צ'ק מהחברה. אם זה לא מה שהתוכנית הקלאסית הייתה, אני לא יודע מה כן.

ומה עם פינקי והמוח? גם הם מתעדכנים, והיוצרים מספקים לנו סיבה מאוד יצירתית ודי הגיונית להיעלמותם ב-22 השנים שחלפו - המוח עמל ועבד על יצירת האינטרנט, שתקדם את שליטתו על העולם. האינטרנט הוא יצירה של עכבר מרושע? נשמע הרבה יורת הגיוני מרוב  הדברים שאנחנו חווים ביום-יום. אך אולי כאן נתקלת התוכנית בבעיה - לא כל קטעיה שווים באיכותם לשניים, ולעיתים עדיין התוכנית הקלאסית מהדהדת ברקע. אין בכך להאשים את ההפקה - אכן מתקיימת התחושה שהם עושים כמיטב יכולתם, אך זה גורל כל IP שבא לחדש את מה שקודמו עשה בצורה מושלמת. דבר אחד שבכל זאת האחים וורנר (והאחות!!) נותנים בו טוויסט חדש לתוכנית הוא המודעות הפוליטית. המלהגים יגידו - וכבר אמרו - שהתוכנית נהייתה פוליטית, אך הם בוודאי שוכחים ש-"אנימניאקס" תמיד עסקו בפוליטיקה - עכשווית והיסטורית. לעזאזל, הפתיח שלהם כלל את ביל קלינטון מנגן בסקסופון! אך העידן כה-פוליטי שאנחנו חיים בו מכריח תוכנית שמיועדת גם לדור הצעיר לא להיתמם, ולעמוד בגאון מול הטירוף שקורה באמצעות טירוף לא פחות גדול. לפי כתבת העומק שערכו השבוע ב-"ניו יורק טיימס" עם צוות ההפקה, המפיק הראשי והקולנוען הידוע מכל ספילברג היה חלק מהכיוון המרענן, נכח בכל פיץ' חדש וקידם את רעיון "הפוליטיזציה". טוב, האדם שתמיד ידע להסתכל לילדים בגובה העיניים עושה זאת שוב, וטוב שכך.

לסיכום, גם אחרי יותר מ-20 שנה - הם "אנימניאקס" והם מטורפים עד למקס'. 

 "If Anything Happens I Love You":

מיכולת האנימציה לבקר ולהצחיק ליכולת האנימציה לעורר רגש אמיתי, ולהדגיש שטרגדיות אמיתיות קורות."If Anything Happens I Love You" הוא סרט קצר שעלה השבוע לנטפליקס, שיצרו מייקל גובייר ו-וויל מקורמק (שותפה הקבוע של רשידה ג'ונס לכתיבה), וכבר מככב בעשיריית הכותרים הנצפים ביותר בפלטפורמה - בארץ ובעולם. מה סוד כוחו? הוא עוסק בפשטות אמיתית, וללא מילה אחת באחד הנושאים הכואבים ביותר בארה"ב של השנים האחרונות - ירי המוני בבתי ספר. לפי נתוני הארגון "Gun Violence Archive", בשנת 2019 אירעו יותר מקרי ירי המוני מאשר מספר הימים בשנה - 417 מקרים. גובייר ומקורמק מפרקים את הנתונים היבשים לטרגדיה אישית של שני הורים שאיבדו את ילדתם באירוע שכזה בבית ספרה, כאשר זו השאירה להם הודעת טקסט אחרונה וקורעת לב - "אם משהו קורה, אני אוהבת אתכם". באמצעות רעיון ויזואלי חכם, הצמד מציג איך הזיכרון שלנו מטשטש אחרי טראומה אמיתית, והיחסים בין-אישיים - במיוחד בין בני זוג - מדרדרים רק למחשבות על העבר שלא יחזור עוד. כמו כן, הפחד לגעת בזיכרון ובכאב עצמו עצום כל כך אצל רבים ממשפחות הקורבנות, שחייהם מצטמצמים רק לפעולות הבסיסיות ביותר בחיי היום-יום. לכן, גובייר ומקורמק (ומפיקי הסרט, ביניהם השחקנית לורה דרן) עושים עבודת קודש בכך שהם נותנים את הבמה לפריקת רגשות אמיתית, שלא ניתנת לרוב בחברה המודרנית (הן מפאת זמן והן מהמחשבה שעדיף להדחיק) ובעצם ההאנשה של משפחות השכולות - הם אינם יצורים מוזרים ומודרים מהחברה, הם בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, רק שעל כתפיהם ינשא נטל הכאב כל חייהם. אם צפיית חובה אמיתית קיימת, זה המקרה - אז פנו 12 דקות מחייכם וצפו ב-"If Anything Happens I Love You". 

"If Anything Happens I Love You" זמין לצפייה ישירה ב-"נטפליקס". 

"המנדלוריאן" - עונה 2: פרק 12 - "The Siege"

לפעמים נוסטלגיה היא לא מילה גסה. היא גורמת לנו להרגיש מעודדים יותר ומלאי תקווה. לכן, כשהפרק הרביעי של העונה השנייה של "המנדלוריאן" - "The Siege" - נשען בעיקר על נוסטלגיה, זה לא פוגם בו - להפך, זה היה נחוץ בשלב זה של הסדרה או בכלל, התקופה. 

אז מה על הפרק הפעם? מנדו שוב נתקל (בפעם ה-40 תוך 4 פרקים) בבעיות מכאניות ב-"רייזור קרסט", וכדי לטפל בהן הוא מחליט לבקר שני חברים ותיקים שגם הצופה מכיר, הלא הם קארה דיון (ג'ינה קראנו) וגריף קארגה (קרל וות'רס, שגם ביים את הפרק). מאז שהפילו (לכאורה) את שלטון מוף גידון (ג'יאנקרלו אספוסיטו) והאימפריה בכוכב נבארו, השניים נותרו לשמור על המקום נקי מפשיעה - אך הם זקוקים למנדו למשימה אחת סופית שתותיר את הכוכב שקט. עם סיוע מאורח מפתיע - מית'רול (אותו תפס המנדלוריאן בפרק הראשון בעונה הקודמת -שלמעשה הציג לנו את כישוריו של גיבורינו - והספיק מאז לשלם את חובו לקארגה), השלושה יוצאים לפוצץ את מעוז האימפריה האחרון בכוכב, המלא בנשקים מסוכנים ובסודות מסוכנים עוד יותר. 

מיקום הפרק בבסיס אימפריאלי ישן, ההתרוצצות במסדרונות והשימוש בבלאסטרים נגד סטורמטרופרים חסרי מודעות הוא זה שהקנה את תחושת הנוסטלגיה לפרק, ומעביר את הצופה לפעם הראשונה שהוא צפה ב-"תקווה חדשה", הלא הוא "מלחמת הכוכבים" המקורי. נכון, ראינו את זה נעשה 500 פעם מאז 1977 ביקום הנ"ל - ואפילו כמה פעמים בתוכנית עצמה, ובעצם בפרק הקודם! - אבל תחת בימוי טוב וסוחף, זה מרגיש טרי כמו הפעם הראשונה. כל זאת ראוי לזקוף בעיקר לבמאי הפרק, קרל וות'רס, שחשף יכולות מרשימות בתחום, בפן לא מוכר בקריירה הארוכה שלו - שמתבססת בעיקר על תפקידי אקשן זכורים לטובה בסדרת סרטי "רוקי" וב-"הטורף". את הבנת האקשן הכיפי והסוחף שצבר במשך חלק גדול כל כך משנותיו בתחום המשחק הוא מיישם ב-"The Siege" ובגדול, ואנחנו מקבלים לא סצנת אקשן אחת קצרה, אלא שלוש ארוכות ושיודעות לבנות מתח בצורה מעולה. ממרדף ספידרים (ש-"המנדלוריאן" החזירה בענק אחרי שלא נראו כמעט מאז "שובו של הג'דיי" ב-1983) ועד פיצוץ TIE -Fighters בשחקים - יש פה הרבה כיף. כיף טיפשי, אבל כיף (וגם מסצנות של בייבי יודה, לא לדאוג - שאוכל כעת.. מקרונים? יש מרנג בחלל?).

לסיכום, נראה ש-"המנדלוריאן" אכן יודעת מה היא רוצה לעשות בעונה השנייה, והחששות המעטים שהיו החלו להתפוגג. עד כה, כל תת-קבוצת מעריצים קיבלה את מבוקשה: אלה שאהבו את אספקט המערבון בעונה הראשונה, קיבלו אחד מושלם בפרק הראשון; אלה שאוהבים אפלה, קיבלו ליטרלי כזו בפרק השני; ומעריצי "סטאר וורס"? ההארד-קור קיבלו את הפרק השלישי ואת רמיזותיו ליקום המורחב, ואילו המעריצים הישנים נושנים קיבלו קריצה לסרטי הטרילוגיה הראשונה עם הפרק הנוכחי. ניצחת, ג'ון פאברו, אני מסוקרן. 

… טוב, תמיד הייתי מסוקרן. 1-0. 

*נ"ב: אמנם אין לכך קשר כלל לפרק או לאיכותו, אך נוכחותה של ג'ינה קראנו, כשדעותיה האמיתיות והמסוכנות מתחילות לצוף ברשת, חורה לי ולא רק לי . נכון, אין אפשרות לפטר אדם בגלל שהוא פתח חשבון ב-"פרלר" (ואם אתם לא יודעים מה זה, אולי עדיף כך..) אבל תחושת השמחה והעידוד לדמות יורדת במקרה שכזה ופוגמת בסיפור. מה ניתן לעשות? Only time will tell... 

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" - חוויה נדירה בעולם אקסטרווגנטי

אחד הסרטים שצצו לי בפיד הקולנוע (אינסטגרם, טוויטר… לא פייסבוק, בואו לא נגזים) שוב ושוב מתחילת השנה הוא "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ("Never Rarely Sometimes Always"), ואני באמת לא יכול להאשים את משבחיו: פרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס; הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע בברלין; ציון 100% "טריות" ב-"Rotten Tomatoes" - אלו רק חלק מהישגיו של הסרט בפחות משנה. אך עדיין, הציבור הרחב לא שמע עליו וככל הנראה לא ישמע עליו בצורה מאסיבית כל כך כמו סרטים מצטיינים אחרים ("משפט השבעה משיקגו", לדוגמה), וחבל - הן בשל היותו סרט "קטן" לכל הדעות והן בשל העובדה שהוא לא היה זמין לצפייה בארץ (לפחות לא בצורה חוקית). כעת יש הזדמנות לתקן זאת - "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" עלה בסלקום טי וי ויעלה בהמשך החודש גם ב־ Yes VOD, אחרי שהיה זמין לצפייה דיגיטלית ברחבי העולם כבר ממאי. אז אני כאן בשביל לאשר לכם - זו צפיית חובה. 

אוטום קלאהן (הכוכבת העולה סידני פלאנינגן) היא נערה בת 17 מעיירה קטנה בפנסילבניה, שאוהבת לנגן, עובדת בסופרמרקט המקומי עם בת דודתה סקיילר (טליה ריידר) ומתגוררת בביתה עם אמה החרוצה ואביה החורג גס הרוח. אחרי כמה ימים שבהם היא חשה כי בריאותה מדרדרת, ביקור בקליניקה המקומית מאשש את חששותיה של אוטום - היא בהיריון. אוטום מבינה שאין לה ברירה אלא לנקוט בצעד חריג אחרי שבקליניקה השמרנית דוחקים בה להמשיך בהיריון (החוק בפנסילבניה לא מאפשר הפלה בלי אישור הורים במקרה שמדובר בקטינה), והיא מחליטה לצאת לנסיעה משנת גורל אל ניו יורק -יחד עם סקיילר - על מנת לעבור הפלה. עד כה, נשמע שמדובר בדרמת הפלות רגילה או בסרט היריון צעיר טיפוסי - מ-"וירה דרייק" של מייק ליי ועד "ג'ונו" של ג'ייסון רייטמן, לא חסר כאלה. מה שמבדיל את "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" מדוגמאות אלו הוא הגישה הקולנועית שהבמאית והתסריטאית אלייזה היטמן בחרה לקחת כשהגיעה לסיפור זה: מתחילתו ועד סיומו, הסרט גורם לצופה להרגיש מנעד רחב של רגשות, ולתהות על דברים רבים מבלי להגיע למחוזות השאמלץ כלל. ללא פירוטכניקה, מוזיקה סוחפת, הופעות מוגזמות, סיום גדול מהחיים - "אף פעם, לעיתים רחוקות.." מרגיש לא פעם כמו דוקומנטרי, שמטרתו ללוות נערה בדרכה להחלטה גורלית, לקלוט את תגובותיה ולהחזירה הביתה בשלום. כך, במקום לדרוש שגיבורתינו תישא נאום מרגש, הסרט מעדיף להתמקד בשוטים ארוכים על הנסיעות החוזורות והנשנות באוטובוס/סאבווי, בתור בקליניקה ובפרוצדורה עצמה (שוט מהמם שנחרט לי במיוחד הוא "One-shot" ארוך המתחיל בבטנה של אוטום שעוברת אולטרה-סאונד, ומסתיים בתקרת החדר וטפט השמיים הכחולים שעליה, משל היה החדר כאחו ירוק) - אולי להזכיר לנו שהמסע לחיפוש של אמריקה שהתחיל אי אז עם סיימון וגרפונקל בשנות ה-60 לא נפסק לעולם. ברם, תחושת ה- "Cinema vérité" והכיוון האירופאי לעשיית סרטים - שכה שונה ממה שאנחנו מקבלים מהוליווד בד"כ - אכן איננה מקרית: "ארגון 'Planned Parenthood' (ארגון אמריקאי ותיק וחשוב שפועל שנים רבות בתחום ההפלות - ד"ע) קרא את הדראפט הראשון שלי, נתן לי גישה לראיין אנשים, ואישר לי לצלם באחת מהקליניקות שלו", סיפרה לאחרונה היטמן בראיון, "זה היה איזון, אני חושבת, כי כמובן אני לא דוקומנטרית. בסופו של דבר הסרט מתמקד בדמויות. ניסיתי עד כמה שיכולתי לשאוב פרספקטיבה ומידע מהסביבה אבל במקביל להחדיר זאת לסיפור פיקטיבי ייחודי." כן יירבו. 

עוד פן בסרט והפקתו שמרגיש טבעי לחלוטין ולא הובא כהכרח הוא הנשיות בו: במאית ותסריטאית, מפיקות (אדל רומנסקי ושרה מרפי), שחקניות, סיפור נשי, שירת נשים - החוויה הנשית כאן מתוארת דרך עיניים נשיות, וזה כלל לא מובן מאליו בתעשייה שכה שואפת למשב רוח רענן של גיוון. זה לא שגברים לא מופיעים כאן (וכן, יש גם מפיק גברי - זוכה האוסקר ובמאי "אור ירח" בארי ג'נקינס), אך כשהם כן מופיעים, הם או דמויות שוליות שמציגות את הקשיים הנערמים על אוטום (כמו הפתיח הצורם, בו שרה אוטום בתחרות כישרונות צעירים בבית הספר את השיר "He's Got the Power" - שיר דו-וופ קליל שמקבל משמעות מצמררת כאן - עד שנער מהקהל מפסיק אותה וקורא לעברה "זונה!") או דמויות עגולות יחסית - כמו הנער ג'ספר (תיאודור פלין), שאותו פוגשות הנערות באוטובוס - אך חסרות כוונה אמיתית חוץ מלהיות מטרד לגיבורתינו. ככזה, הסרט נשען כמעט בלבד על שתי הופעות המפתח (הראשונות שלהן מול מצלמה!) של פלאנינגן וריידר - הראשונה אטומה כמעט לכל ולכל, שנדמה כי טראומה ליוותה את חייה והפכה אותה לאדישה להרבה התרחשויות, כשכאב רב מסתתר מתחת לפני השטח (ובסצנה אחת קורעת לב, אף יוצא), ואילו השנייה - אדם שבאמת ותמים מסתקרן ומתפלא מהעולם, שתמימותו פוגעת בו ומבלבלת אותו אך באותו הזמן, הוא ידע בדיוק מה לעשות תוך שנייה - כאשר גם הבעת פנים אחת או מחווה פיזית תהיה שווה כאלף מילים. 

כל אלו ועוד מייחדים את היצירה עד מאוד, אך אולי האפיון הייחודי מכולם הוא הדרך בו מוצג הנושא הכה רגיש הזה, והדיון הכה מיושן סביבו שעדיין נוכח מאוד באמריקה המודרנית (וגם - אמנם פחות - בעולם המודרני), וכן - גם בבחירות האחרונות במדינה. ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות…" אין אבחנה חד משמעית מי תומך בצד הזה ומי תומך בצד הנ"ל, ועם זאת אין גם את נקיטת העמדה המאוסה של "לשם האיזון" - כל הגורמים מוצגים ככוחות שנועדו לקרב, לייעץ או לפגום במטרתה של אוטום, כאשר היא עדיין לא מודעת כלל להחלטתה. האבסורד הכה גדול בכך שמתקיים ויכוח גדול כל כך על מה שלמעשה הוא בחירת האישה בלבד מודגש כאן באופן קורע לב. מכאן מגיע השם המוזר והלא רגיל של הסרט - אלו למעשה ארבע האופציות בשאלון הפעילות המינית הפולשני למדי שחייבת לעבור כל מועמדת להפלה בארה"ב. הבירוקרטיה המתישה וההתנכלות הכללית של אמריקה המודרנית לאזרחיותיה מוחדר גם בצורה נפלאה ועדינה לאורך הסרט - כמו שורה שאוטום אומרת בשיחה עם בת דודתה - "הלוואי והיינו גברים" - או הבחירה שלה לשיר את "Don't Let the Sun Catch You Crying" הנוגה של Gerry and the Pacemakers שמדגיש את נכונתה להמשיך בשלה גם שהעולם מתנכל לה,  בעוד ג'ספר חסר המודעות שר את "Wishing" המהמם של A Flock of Seagulls (אגב, Fun fact: שתי הלהקות מליברפול), במילים שלחלוטין לא נועדו לו. כך מתחדדת לה הברכה הנושנה (והמיזוגנית במקור), "ברוך שלא עשני אישה". 

לסיכום, "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" שווה 400 חיבורי דעה, הסברים ומאמרים - עם פחות מ-20 מילים לחמש דקות, הוא מציג את כל מה שצריך לדעת על המציאות הקשה והיומיומית של נשים ברחבי העולם, וככלל - את זרימת החיים. אחרי הכל, אולי הפלה באמת תהיה ביום מן הימים זמינה וקלה כקנייה בסופר השכונתי.  

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" זמין כעת ב-סלקום טי וי וב-Yes VOD החל מה–28 בנובמבר.

"המנדלוריאן" - עונה 2: פרק 11 - "The Heiress"

קיבלנו דיווחים על כך, ראינו את זה מגיע בהופעות אורח פה ושם - אבל עדיין, זה מרגיש מוזר כשתוכנית כמו "המנדלוריאן" - שמסתדרת כל כך בנוח בנישה האישית שלה בתוך עולם "מלחמת הכוכבים" - מתחילה לזמן דמויות מהיקום הרחב של הפאנדום. ההוכחה החדה ביותר לכך הייתה בפרק השבועי - פרק 11: "The Heiress", שהמשיך איפה שהפרק הקודם עצר ונתן עוד טעימה מפורמט ה-Side quests אבל גם החל לחשוף את התוכנית הרחבה יותר של ג'ון פאברו ודייב פילוני להמשך התוכנית (ספויילרים): 

זמן קצר לאחר הימלטותם משיני עכבישי הקרח מהפרק הקודם - מנדו, בייבי יודה (שמאז הפרק הקודם, התפתחה סביבו מיני "שערורייה" אינטרנטית על חיבתו לאכילת ביצי גברת צפרדע, כי חלילה וחס שדמות תציג עוד מאפיינים חוץ מ-"חמודי") והקרפדה החייזרית מגיעים כמעט בשלום לכוכב המטרה שלהם, טראסק (סצנת ההדרדרות של -"הרייזור קרסט" לנמל המקומי בכוכב היא רפרנס מדוייק ל-"אפולו 13", שבמקרה או לא במקרה בויים על ידי רון הווארד, אביה של במאית הפרק - ברייס-דאלאס הווארד). הקרפדה מתאחדת עם בעלה וממשיכה את קיום השושלת, ומנדו מנסה לאתר את המקור שיוביל אותו לעוד מבני מינו. לאחר שמקור אחד - חקיין דייבי ג'ונס מ-"שודדי הקאריביים"- מתברר כעוד שוחר רעות עבור גיבורינו ובייבי יודה (שנזרק למאכל למפלצת ים! תרימו את היד אם מישהו חשב שלדיסני יש את ה-"Hutzpe" לסיים את סיפורו של גורם המרצ'נדייז המוביל ביותר שלהם בעולם כעת… אף אחד?), מנדו מקבל בהפתעה את העזרה שחיכה לה משלושה מבני מינו - אקס וובס (סיימון קאסיינידס), קוסקה ריבס (המתאבקת המקצועית סשה בנקס AKA מרסדס ורנדו) ומנהיגתם בו-קטאן קרייז (קייטי סאקהוף, "באטלסטאר גלאקטיקה"). השלושה מצילים את גיבורינו מציפורני חוטפיו, אך מורידים את הקסדות כדי לברכו - דבר שמזעזע את מנדו, שמאמין כי על המנדלוריאן לא להוריד את קסדתו בפני זרים לעולם. בו-קטאן מסבירה לו כי הפלג המנדלוריאני אליו הוא משתייך נתפס כ-"כת" עם תפיסות וערכים ישנים, וכי שאר בני המנדלור לא פועלים לפי חוקים אלו. לאחר דין ודברים ביניהם, בו-קטאן מסכימה להפנות את מנדו לג'דיי הקרוב ביותר ולפתור את בעיית היודה שלו בתנאי אחד: עוד משימה צדדית - לסייע לשלישייה להשתלט על ספינת נשקים של האימפריה (מהאחרונות שנותרו) ולהשתמש בהם לכיבוש מחודש של מנדלור.

בתור צופה ומעריץ שגרתי של "מלחמת הכוכבים", הפרק הזה עבר לי בנעימים וללא שום בעיה. לא הרגשתי שהיו חשיפות מיוחדות או דמויות שצצו במיוחד, אלא עוד פרק שבועי במעלליו של מנדו בחלל החיצון. להווארד, כמו אביה (שמשום מה נהיה טרנד לא לאהוב את הסרטים החדשים שלו - מה רע ב-"סולו"?), יש חוש משובח לשוטים מהממים ושילוב של הומור פה ושם (כמו הכרה של הפרנצ'ייז בכך שסטורמטרופרים אכן לא יודעים לפגוע בשיט), ואחרי פרק 4 בעונה הקודמת - נראה אפילו שלעיתים היא צולחת יותר בלהיות מאחורי המצלמה מאשר מלפניה (אני מצטער, "עולם היורה" הכריח אותי להגיד את זה). אך עד כאן למעריץ הקז'ואל - אך למעריץ ההארדקור, הפרק הזה היה התגשמות חלומותיו: לא רק שבו-קטאן היא דמות מוכרת וחשובה מהיקום הנרחב של הפרנצ'ייז (בסדרות מונפשות כמו "מלחמת המשובטים" ו-"המורדים"), אלא גם מגולמת ע"י המדבבת המקורית שלה. כך, בתגובה לדמויות שנחשפות בפרק ומניעיהן - נפתח הפער בין המעריץ הרגיל לבין גיק סטאר וורס האולטימטיבי, ואיתו החששות: האם תוכנית שמעריציה מקדשים את העובדה שהיא כה מרוחקת מכל מה שידוע לנו עד כה על הפרנצ'ייז תסבול מכך שהיא תסתמך יותר מידי על דמויות עבר? האם כל פרק חדש ידרוש ידע מוקדם של לפחות חמישים ספרים וסדרות ספין אוף? 

לדעתי הכנה, החששות האלו לא הכי מאומתות כרגע. פאברו ופילוני הוכיחו את עצמם כבר לאורך העונה הראשונה ובמשך מספר הפרקים בעונה הזו שהאהבה שלהם למותג "מלחמת הכוכבים" עצומה, וברצונם להפיץ אותה לכמה שיותר אנשים. לכן, עד כה - הם הצליחו לאזן בין רפרנסים איזוטריים (לדוגמה- בפרק הראשון העונה, הרעש שמשמיע דרקון הקרייט הוא אותו הרעש שהשמיע אובי-וואן קנובי בראשית הסרט המקורי כדי להבריח את אנשי החול) ובין סיפור חדש ומקורי לגמרי, שיכול להשאיר אותך צמוד למסך ומבקש עוד. לכן, לא מן הנמנע שהמגמה הזו תמשיך -  נראה כי הצמד הגיע עם משנה סדורה מראש למה אמור לקרות ואיך זה אמור לקרות - ואם זו הדרך (ליטרלי), שנותנת לשני סוגי המעריצים את מבוקשם, מי אני שאפקפק בכך? כמו כן, גם הדמויות הישנות/חדשות לכאורה מספקות כיוונים חדשים למותג כשהן ניצבות מול המנדלוריאן - לדוגמה, הויכוח הפנימי בין בו-קטאן לבין מנדו עצמו על איך לשמור את תורת המנדלור, משל היה יהודי חרדי וחילוני גמור שמתדיינים על מי הוא צדיק בעיני הדת. למותג שנשען כה על חוקים סדורים ולעיתים קרובות, על טוב מוחלט - זה בהחלט מרענן לראות סדקים וערעורים של יסודות אלו. 

לסיכום, בעודנו הולכים לעולם אחר שפתחה עבורנו העונה השנייה של המנדלוריאן, הציפייה רק גוברת למחוזות האפיים שהיא יכולה להגיע אליהם. את השאלה איך ומתי - אשאיר ליוצרים. 

*נ"ב: כמה עוד חבטות ה-"רייזור קרסט" עומדת לספוג ואיך היא מצליחה עוד לעוף? שמישהו יביא למנדו קטלוג של שלמה סיקסט. 

"הציור" - לא זכיתי באור מן ההפקר

יממה בלבד אחרי שצפיתי ב-"On the Rocks", הגעתי לצפות ב-דרייב-אין בת"א (כן, עוד על החוויה הראשונית הזו בהמשך) ב-"הציור" ("The Burnt Orange Heresy"), המבוסס על ספרו באותו השם של צ'ארלס וילפורד מ-1971 ובבימויו של ג'וזפה קאפוטונדי, שהיה אמור להגיע אלינו במאי האחרון אך נצפה לבסוף רק ע"י יחידי סגולה בפסטיבלים עד עתה בשל… אתם יודעים למה. אז האם יש קשר בין שני הסרטים? ובכן, שניהם כוללים כוכב מזדקן המגלם סוחר אומנות ממולח (ביל מאריי ב-"On the Rocks", ומיק ג'אגר ב-"הציור"), מעלים שאלות דומות לסרט שונה לחלוטין מהשנה החולפת - "The 40-Year-Old Version" (הראשון עוסק בחשש מההתברגנות אצל אומן בוגר, ואילו השני נוגע בשאלה עתיקת היומין - למי שייכת היצירה? לאמן או לקהל שלו?) ונעים ככלל בעולם האומנות והיצירה - אך כאן בערך נגמר הדמיון: בעוד ש-"On the Rocks" מנסה להקליל את חייו של האמן ולשים את צרות העשירים שלו למבחן, "הציור" מחליט לצלול היישר אל נבכי האפלה במוחו ולהבחין איך אמנות יכולה אף להשחית אדם. 

ג'יימס פיגוראס (קלס בנג הדני; "הריבוע", "הרומן") הוא מבקר אמנות אנגלי משופשף ונודע, שמתאים ככפפה לעולם המודרני ולעיתים מעדיף "עובדות אלטרנטיביות" על פני האמת, שכן אמת לטענתו לא עומדת בבסיס האמנות ויותר נכון, לא משרתת כעת את האינטרסים שלו. שעות ספורות לאחר שהוא פוגש ב-ברניס (אליזבת' דביקי המצויינת, לה אני זוכר עוד חסד נעורים ב-"שומר הלילה" והשנה כיכבה בשובר הקופות-הבלתי-נראות "טננט") האטרקטיבית והמסתורית, הוא מתבקש להגיע לאחוזתו של סוחר אמנות חלקלק ומעט מפוקפק בשם ג'וזף קסידי (ג'אגר), שמציע לפיגוראס "הצעה שהוא לא יכול לסרב לה": להשיג ראיון, ויותר חשוב מזה - ציור מקורי, של ג'רום דבני (דונלד סאת'רלנד בכבודו ובעצמו), אמן דגול הנחבא-אל-הכלים, שלא התראיין לתקשורת מזה 50 שנה ומתבודד באחוזתו של קסידי לאחר שכל יצירותיו עלו באש בשנים האחרונות. אם לא יענה לבקשתו של הסוחר, ימצא עצמו פיגוראס נופל בקלות רבה מאוד ל-"מאורת הארנב". 

נדמה שלא מייצרים סרטים כאלה יותר - מותחן מסוגנן על גבול הפילם-נואר, המתרחשים על רקע סביבה מהממת (נופיה המרהיבים של איטליה), מסתירים את המתח בפסקול, ונשענים על קאסט מנוסה. אך עם זאת, "הציור" רוצה לעסוק לעיתים פחות במתח ויותר בשאלות לגבי חיי האמן: ביאליק לא המציא כלל את שאלת השייכות של היצירה עם "לא זכיתי מן ההפקר", אך נדמה שהיא רודפת כל אמן ובמקרה זה - חובב/מבקר אמנות - מאז. "הציור" מנסה לנבור בגבול הדק הזה, והאם ההחלטה כי האומנות שייכת רק לצד מסוים יכולה להעביר אדם על דעתו, או לחשוף את חטאיו. כך, מוטיבים אומנותיים של עולם הציור חוזרים כאן שוב ושוב (לדוגמה, הזבוב כמשל לחוטא באמנות - שמעת את זה, מייק פנס?) ומספקים אווירה מעט הזייתית לכל הסיפור - שמתבטאת גם בדיאלוג יותר מופשט. אפיונים אלו אולי יעיקו במעט על חלק מהצופים, שיחושו כי לא מדובר במותחן מובהק וכי הם לא קיבלו את מבוקשם, אך באותה מידה הם יוכלו למשוך קהל אחר פנימה - כזה שאולי יפסול במבט ראשון את הפרוייקט כ-"עוד סרט פסיאודו-פילוסופי שמתאים יותר לטלוויזיה". ככזה, "הציור" מזכיר לי בעיקר (ולאמא שלי, שצפתה איתי, עם אחי ועם חברו הנאמן, עמית) סרט קטן מלפני כמה שנים, שזכיתי לראות בהקרנת עיתונאים ומאז לא נתקלתי בו שוב - "התכתבות" ("The Correspondence"), שגולל את סיפורו של פרופסור (ג'רמי איירונס) שהולך לעולמו אך לא מניח לחברתו הבוכייה להתאבל (אולגה קירילנקו; "קוואנטום של נחמה") כאשר הוא שותל עבורה מסרים ורמזים דיגיטליים על תוכניותיו טרום מותו. גם אז - ההתעמקות הפילוסופית על מוות ומדעי הרוח גברה על המתח, הנופים האיטלקיים הדהדו ברקע לא מעט והעומד מאחורי הסיפור היה במאי איטלקי - ג'וזפה טורנאטורה, מתהילת "סינמה פרדיסו". מגמת סרטי "מתח אבל עצם לא" תמיד הייתה בשולי הז'אנר, ואף פעם לא חזרה לשיא יצירתה כפי שהיה בשנות ה-60 וה-70 - אוכל רק לקוות שבמקרה הזה, ל-"הציור" יהיה גורל אחר.

בואו נדבר על הפיל שבחדר - זה שמפזז לאורך כל הבמה: האיש והלשון, מיק ג'אגר. ג'אגר אינו זר לקולנוע - כבר ב-1970 כיכב ב-"Performance" האלמותי של ניקולאס רוג, זה שבישר על סגנונו שובר-המוסכמות של הבמאי (בצירוף מקרים משעשע, דונלד סאתרלנד כיכב בסרט המפורסם ביותר של רוג - "Don't Look Now"). מאז צץ וחזר למסך הגדול (אמנם פחות מהקולגה דיויד בואי), כאשר העביר את יכולותיו התיאטרליות על הבמה לדמויות ססגוניות מול המצלמה. אחרי 20 שנה שלא הופיע בסרט, "הציור" מראה שלא נס ליחו לרגע. ג'אגר מגלם את קאסידי כאדם שיודע הרבה יותר ממה שהוא מציג את עצמו, או ככזה שמודע לחלוטין להשלכות בקשותיו - למעשה, שטן מודרני. כך, נמצא ההבדל הגדול בין "On the Rocks" לבין "הציור" - סוחר האמנות של ג'אגר דומה הרבה יותר לשטן האכזר המתואר בשיר הנודע של להקתו "הרולינג סטונס", "Sympathy for the Devil", מאשר לרודף השמלות שגילם מאריי בדוגמה הראשונית. כך, ג'אגר מאפיל לעיתים על הסרט, גם אם הסצנות בכיכובו מועטות. עם זאת, ראוי לציין גם את אליזבת' דביקי, שמוכיחה את עצמה שוב ושוב ככוכב עולה בשמי הוליווד ומשמשת כאן כמצפן המוסרי של הסרט, וככזו שלבסוף מציגה את הטראגיות בתפקיד זה. זכרו את השם. 

לסיכום, "הציור" הוא מסוג הסרטים שמגיעים אלינו מדי כמה שנים, ואז אנחנו נזכרים שוב בקסמם, אך גם בחסרונותיהם - מתעמקים אך מעט מייגעים, מרתקים אך מתארכים, מותחים אך מסוגננים. הם אולי לא כוס התה של כל אחד, אבל אם אתם שוחרי קולנוע - מחובותיכם לדרוש שהם ימשיכו להתקיים. 

*ולגבי חווית הדרייב-אין: 

בהתחשב בכך שאנו חיים בעולם שבו רק שאלה של חיסון זמין מעלה ישירות את התשובה "לפחות שנה", יקח זמן רב עד שנחזור לצפות בסרטים במתכונת ה-הו-כה-נחוצה של בתי הקולנוע. כך, מקומות רבים בעולם פנו ל-"דרייב-אין", שהתברר כפיתרון נכון ויעיל כעת, שעונה על צרכיהם של חובבי הקולנוע האמיתיים - הן מבחינה נוסטלגית והן מאהבת המדיום. מה לעשות שבישראל, הפיתרון בושש לבוא - סינמטק תל אביב הרים את הכפפה ומציע לכל המעוניין מספר הקרנות (מה-11 עד ה-15 לחודש) של סרטים מגוונים - מיהודה ברקן ועד "תברח" - במחיר באמת שווה לכל נפש: 70 ש"ח לאוטו (בהתחשב בכך שטרום המגיפה, כרטיסים ללא שום הנחה עלו לכל הפחות 40 ש"ח - זה אכן מחיר משתלם). ההשקעה אכן ניכרת - עשרות סדרנים וחניות מיועדות במיוחד לאירוע, במקום ששימש בעבר כדרייב-אין אמיתי וכעת הוא פשוט חניון רגיל לצד אולם כדורסל חדיש. אך עם ההשקעה, מגיעים החסרונות: אורות העיר ותאורת האולם מקשים במיוחד על הצפייה בסרט - ובפרט בסצינות חשוכות, שסרט כמו "הציור" מלא בהן - שיועד, מה לעשות, לצפייה בבית הקולנוע; כסאות הרכב הן גם לא כסא נוח באולם הקולנוע וקצת קשה להתרכז ששוב ושוב סדרנים עוברים מול המסך וצועקים בשיחות טלפוניות. ולמרות זאת, אני לא מתחרט על החוויה כלל וכלל - להפך, אני אפילו ממליץ לאלו שברשותם ניתנת ההזדמנות לעשת זאת: במשך שעה וחצי, להרגיש שוב - מהו קסם הקולנוע. 

לרשימת ההקרנות

"On the Rocks" - בילוי משפחתי

בין אם נרצה או לא, ההורים שלנו משפיעים רבות על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות, גם הרבה אחרי שעזבנו את הקן. בנתינת לגיטמציה לבחירות קשות, בעצות ממרום ניסיונם, או בחזרה על דרכים שהם לקחו לעצמם - כל זה מסתכם לבחירה הסופית שלנו. כשמדובר בהורה שהקשר שלנו איתו חזק ואיתן - מה טוב, אך מה קורה אם מדובר בהורה גדול מהחיים? כזה שצילו עדיין מתנוסס על חייך, והבחירות שעשה הביאו אותך למקום בחיים שלא בהכרח ייחלת לו? הבמאית/תסריטאית סופיה קופולה נותנת את ההרגשה ברבים מסרטיה שאלו תחושותיה בחייה הפרטיים, כנצר למשפחת קופולה האייקונית ובת לאחד מהבמאים הגדולים בתחום, פרנסיס פורד קופולה. אם בסרטה הנודע ביותר - "אבודים בטוקיו" ("Lost in Translation") - נגעה ביחסים אפלטוניים עם דמות האב האובד והכריזמטי, קופולה קוראת שוב - 17 שנה אחרי - למכר הותיק ביל מאריי (בשיתוף הפעולה השני שלהם על המסך הגדול, והשלישי בסך הכל - אחרי "A Very Murray Christmas" לנטפליקס) להיכנס חזרה לדמות האב המגונן והנאלח, ולרשידה ג'ונס (שאגב, גילמה את הדמות הראשית בשלבי גיבוש התסריט של "אבודים בטוקיו", רגע לפני שסקרלט ג'והנסון צעדה לקדמת הבמה - כך שאין כאן מקריות בבחירתה) כבת דמותה (או שלא - קופולה טוענת שהעלילה דומה למקרה שקרה לחברה טובה - אה הא...), וחוברת למלכת האינדי "A24" ושירות הסטרימינג המתקשה אפל טי־וי+ (שבו זמין הסרט לצפייה, אחרי בכורה בפסטיבל הסרטים בניו-יורק) כדי להביא לנו את "On the Rocks". אז האם מדובר במרטיני מנוער או במרטיני מר? 

ג'ונס מגלמת את לורה, סופרת ניו-יורקית עם שתי ילדות קטנות ובעל הייטקיסט מצליח ועסוק (מרלון וויינס), שמרגישה שהבורגנות משתלטת עליה - היא נמצאת במשבר כתיבה, חייה מורכבים בעיקר בהתרוצצויות עם בנותיה הקטנות והאזנות לקיטורים של אמהות בנאליות (ג'ני סלייט בתפקיד קטן אך קורע), היא מתקרבת לעשור החמישי בחייה ואם זה לא מספיק - היא חושדת שבעלה בוגד בה. לכאן נכנס לתמונה אביה הפלייבוי המזדקן פליקס (מאריי), שישאר מנפח את חששותיה ובין סיפורי הברון מינכהאוזן שהוא דואג לשתף אותה בהם, הוא גורר אותה בעל כורחה למעקב מתמשך אחרי מעללי בעלה וניסיון לחשוף את האמת. התקציר הפשוט והישיר של הסרט מתאר פחות או יותר את מהות הסרט עצמו, ואת שונותו מסרטיה האחרים של קופולה - הבמאית שיודעת להרעיף סטייל על כל סצנה ולגרום למאות בנות מתבגרות לפרסם בפינטרסט או באינסטגרם סקרינשוטים עם דיאלוגים סרקסטיים מסרטיה, החליטה להוריד כמה הילוכים וליצור, פחות או יותר, תוצר מושלם לסטרימינג: הסטייל עדיין כאן (ניו-יורק של לפני המגפה, ובמיוחד הצד הקלאסי שבה, מעורר געגועים לעולם אבוד), הדיאלוג החד והזורם ובמיוחד צרות העשירים (למרות היותם של הזוג הראשי אפרו-אמריקאים, אין כאן כלל נגיעות בנושאים גזעיים או פוליטיים), אך נדמה שהכל קליל יותר והרבה יותר קל לבליעה. אם יש כאן עוד מסרים חבויים, הם אינם קופצים ישירות למוח הצופה כפי שקרה ב-"אי שם" (2010) או ב-"מארי אנטואנט" (2006), אלא מפנים את מקומם לאלה הברורים יותר - החשש מההתברגנות (בדומה ל-"The 40-Year-Old Version" המצויין מלפני כמה חודשים, שממש עתה הועמד ל-"פרסי גות'האם" הנחשבים), החיים לצד אב במעמד אגדי ואיבוד תחושת "האיניות". ואולי זה בדיוק מה שקופולה מנסה לעשות כאן בפעם הראשונה בקריירה שלה - לשנות כיוון, ללכת על הצד הפשוט יותר, לקבל את הבורגנות שאליה הגיע ולהגיד: "גם להיות לא קול זה קול". 

מה שמייחד את "On the Rocks" מסרטי "Dramedy" חביבים אחרים - מלבד הכיוון המעניין והמובהק של קופולה - הוא הכימיה הבלתי נשלטת של ג'ונס ומאריי. השניים כיכבו כבר זה לצד זה בספיישל חג המולד שיצרה קופולה לנטפליקס, ונדמה שרתימתם לפרוייקט הזה מוכיח שוב את יכולות הליהוק המצויינות של קופולה ואת המחשבה שהיא מייעדת את הסרט כטיפול נפשי עבורה. מלבד הקרבה של ג'ונס לקופולה, גם היא גדלה תחת צילו העצום של אייקון - מפיק המוזיקה האגדי קווינסי ג'ונס, כך נדמה שרבים מרגשותיה אינם בהכרח רק פרי עטה של הבמאית/תסריטאית, אלא ניסיון אמיתי. כמו כן, השמחה שבצפייה בג'ונס בתפקיד ראשי, ולא בתפקיד משני או מאחורי הקלעים - דבר שלא נפוץ בקריירה הארוכה שלה והעמוסה שלה (דוגמה טובה למצב חריג שכזה הוא הסרט הנהדר "סלסט וג'סי לנצח" מ-2012, אותו כתבה עם שותפה הותיק ליצירה, וויל מקורמק) - היא רבה, כי נראה שהיא סוף סוף מסוגלת לתת למשקל הסרט לנוח על כישרונה הרחב. ומה עם מאריי? מטלה לי עבורכם - מצאו לי עוד שחקן, שחגג רק לאחרונה שבעים, וביסס את מרבית הקריירה שלו על גילום דושבאגים מקצועניים אך חביבים, כאלה שדורשים סטירה אך אנחנו לא יכולים שלא ליפול בצ'ארם העצום שלהם. מצאתם? סביר להניח שלא. מאריי נשאר מאסטר במשחק ודמות כה נערצת על כל שכבות הגילאים לאורך יותר מ-40 שנה כי נדמה שהוא אדם שכל אחד מאיתנו מכיר - הדוד הטרחן אך האהוב, מגיש הטלוויזיה המיושן אך הקורע - נדמה שהמסך כולו קורן ברגע שהוא מופיע עליו. תוסיפו לכך את שיטת העבודה החריגה שלו (מאריי לא מחזיק סוכן ודי קשה לאתרו באמצעי התקשורת הידועים לנו) וקיבלתם התרגשות שיא (ובמיוחד שלי) לקראת כל תפקיד חדש שלו. כל זה נוגע גם לכאן - מאריי מגלם את פליקס המתחכם משל היה דמותו מ-"אבודים בטוקיו", בוב האריס, אלמלא הפנים את הלקחים שלמד במהלך הסרט. בין אם ללהג על כת נשית שחוטפת גברים בקנדה או על איך לנהוג בבלרינות, פליקס הוא אדם שללא ספק היה מקבל חלק הרבה פחות משמעותי בחברה שלנו כיום - או מה שהמלעיזים יקראו לו "מבוטל" ("Canceld")- אלמלא היה עם כריזמה נשפכת, עם הדבר הנכון להגיד לכל אדם וחיוך ממזרי שמוסר ישר את כוונותיו. כך, שבתו לורה נגררת אחריו לכל שגעונותיו שוב ושוב, אין לנו אלא להזדהות איתה - בתור סוחר אמנות מצטיין, הבן אדם יודע איך למכור. 

לסיכום, "On the Rocks" נע בין שני מצבים - סרט קל לעיכול, מצחיק וחמוד לערב שבת לבין הסתכלות ססגונית בקביעות המחשבתית שלנו, מי גרם לה - אנחנו או מחנכינו, והאם עדיף כבר לקבל את המצב As-is במקום להתמרד. כל זה ועוד הופכים את הסרט מ-"כמעט נשכח" ל-"אשמח לחזור אליו שוב בעתיד". 

*"On the Rocks" זמין ב-"אפל טיוי+".

"המנדלוריאן" - עונה 2: פרק 10 - "The Passenger"

שבוע עבר מאז חזרתו של "המנדלוריאן" לחיינו, והנה הוא צץ שוב בפרק השני - ובעוד שמאז שאר היקום עקב במתח אחר נפילת האימפריה המרושעת בראשות הבן-דוד הכתום של הקיסר פלפטין, ויצא לחגוג ברחובות לצלילי "Yub Nub" (חוץ מקארה דיון, שכנראה בגדה במורדים) - מנדו שלנו המשיך ב-"Side quests" שלו ברחבי הגלקסיה, כפרש הבודד שהוא, והפעם הוא מתייצב לצד דמות גנוזה מ-"הרוח בערבי הנחל" ברימייק ל-"ארכנופוביה" (מינוס ג'ף דניאלס). טוב, איך אומר ננסי ברנדס? ועכשיו ברצינות (ספויילרים):

בפעם האחרונה שעזבנו את מנדו, הוא רכב לו לעבר השקיעה על גבי ספידר בטטואין וחמוש בשיירי שריונו של בובה פט (שצפה לו במתרחש אי שם ברקע). "Cold opening" (טכניקה שנעשית לרוב בטלוויזיה - הדוגמה הנודעת ביותר לכך היא "SNL" - שבה התוכנית תתחיל בקטע שלא קשור בהכרח לעלילת הפרק, אך תמחיש את האווירה רגע לפני המעבר לפתיח) מצויין - שמוכיח לנו שוב שמנדו הוא בעצם גרי קופר ממתכת - מזכירה לגיבורינו שהוא בכוכב למעשה בשביל מטרה אחת ויחידה - למצוא מנדלוריאנים נוספים שיסייעו לו באיתור בני מינו של בייבי יודה. פלי מוטו (איימי סדריס) מקיימת את הבטחתה ומבטיחה לו מידע על עוד חברים במסדר אליו הוא שייך בכוכב טראסק (למרבה ההפתעה, לא האולם אירועים בנמל תל אביב ששמיניסטים מ-"בליך" מקיימים בו נשף), אך לשם כך יאלץ להעביר "מטען" חשוב למקור המידע שלו בכוכב -גברת צפרדע חייזרית, שזקוקה לבעלה כדי להפרות את ביציהם. לשם כך, על מנדו להסתכן ולעוף בצורה "רגילה" ולא בקפיצות במהירות האור כנהוג בפרנצ'ייז, כדי לא לפגוע בשלמות הצאצאים - האחרונים לחלוטין בשושלת חייזרים זו. הכל הולך חלק עד ששני טייסי X-Wing שמפטרלים בחלל (פול סון-יונג לי ו-דייב פילוני - יוצר, כותב ומפיק חשוב מאוד ויצירתי מאוד בעולם הרחב של "מלחמת הכוכבים", שמאחוריו סדרות מדוברות כמו "אווטאר", "מלחמת המשובטים" ואפילו הפקה וכתיבה על מנדו שלנו) עולים על המנדלוריאן ועל המטען המבוקש שברשותו, והוא נאלץ להתרסק בכוכב דמוי הות' ("האימפריה מכה שנית")/קרייט ("הג'דיי האחרון") לאחר מרדף ארוך. השבתת החללית מאלצת את השלושה - מנדו, גברת קרפדה ובייבי יודה - לשנות תוכניות ולהסתדר במאורה מסתורית ומלאת סכנות, כמו נגיד, לא יודע, עכבישי ענק שחיים בקרח ומתרבים בקצב מטורף?

כן, זו נשמעת כמו עוד משימה שבועית למנדלוריאן הנאמן שלנו, ואני עדיין מברך ומבקש בכל לשון של בקשה - תשמרו על הפורמט דיסני, אך יש כאן משהו מתחת לפני השטח: המסר המתמשך המרכזי של הפרק הוא "על מי אפשר לסמוך?", ואיך מוסריות מתנגשת עם אמונות קבועות מראש. בייבי יודה בוחן את נאמנותו של מנדו להצלתו בכך שהוא מנסה שוב ושוב לאכול את ביציה של הקרפדה (עוד בעונה הראשונה ראינו רמזים לכך שזו התזונה המועדפת על הילד - יש אפילו פופ) ולמעשה "מתניע" את תקיפת העכבישים כאשר הוא מתחיל לזלול מביציהן המונחות; הנאמנות לשלטון החדש והמתחשב שכמעט הורג את המנדלוריאן אך גם בא לעזרתו; ונאמנות למטרה מסוימת, גם שזו סותרת את מטרתך המקורית - שגם היא לא יכולה להיות מוגדרת אגואיסטית. האם מטרה טובה אחד פוטרת אותי ממטרה טובה אחרת? 

אך יותר מכל, האימה מודגשת כאן. מערת הקרח הנטושה והקלאסטרופובית, חוסר האמון ההדדי בין נוסעי ספינת החלל, וכמובן - עכבישי הענק, שמעלים את רמת הלחץ כל פעם שהם שועטים לכיוון המצלמה. השוט שבו העכביש העצום מכולם נוחת על ספינתו של מנדו נותנת תחושה שמדובר בשני עמודים רוחביים בחוברת קומיקס המציגים תמונה מרהיבה, או סקיצה של ראלף מקווארי (האמן האגדי מאחורי סרטיהם הקלאסיים של לוקאס וספילברג, והמעצב המקורי של עולם "מלחמת הכוכבים") שיוצאת לאוויר העולם לאחר שנים בארכיון. ואכן, בקריאה מעמיקה יותר, מגלים שכך אכן הדבר: עיצוב עכבישים אלו מבוסס על רעיון מקורי של מקווארי המנוח ליצירת מפלצות דומות במיוחד ל-"האימפריה מכה שנית", אך שם הם תוכננו להופיע בכוכב דגובה, שהוא כוכב הבית של - מי אם לא - יודה. רפרנסים ומחוות קטנות אלו או אחרות, ובמיוחד הצגת סקיצות האומנות מאחורי הפרק במהלך הקרדיטים, מדגישות את העובדה שליוצרים ג'ון פאברו ודייב פילוני באמת אכפת מההיסטוריה שקיימת בפרנצ'ייז, אך הם יודעים איך לעשות זאת בסטייל ובעדינות, וללא דחיפת הופעות אורח בפני הקהל או התוכניות של דיסני ל"יקום משותף" באמצע סיפור קוהרנטי.

עם זאת, גם הומור למרבה ההפתעה קיים בפרק קודר כזה: הבמאי פייטון ריד (קלאסיקות הקומדיה הרומנטית של ראשית שנות ה-2000 - "מעודדות צמודות" ו-"לגמור עם אהבה" - ותת הפרנצ'ייז הכי פחות מוערך ב-"מארוול" - סרטי "אנט-מן") לקח את המושכות הפעם מפברו העסוק, והחדיר רגעי קומדיה שחורה ממקומות לא צפויים, במיוחד בסצנה בה גברת קרפדה מנסה לתקשר אחת ולתמיד עם מנדו בשפתו, ומשתמשת במתרגם הקולי של הדרואיד Q9-0 (ריצ'ארד איוודה כאן - סוף פסוק) - או לפחות מה שנשאר ממנו - מצוות ציידי הראשים מהעונה הקודמת. וכן, אל תדאגו - אין הפקה של ריד בלי נמלים - אפילו בתפקידי אורח, אז כאן אנתוני זצוק"ל שינה את שמו לפרופ' מנדיבל ועבר לגור בחלל. פול ראד המסכן. 

לסיכום, "The Passenger" הוא טייק מרענן לפורמט "המשימות הצדדיות" שהתוכנית מצטיינת בה כל כך, ומוכיח עד כמה השקעה בפרטים הקטנים משתלמת - הן ביקורתית והן ויזואלית. אם כך, מעניין לראות אם הפורמט ימשיך במהלך הפרקים הבאים או שאט-אט נתחיל להבין שהכל מתחבר לעלילה גדולה יותר? ועל כך - בשבוע הבא.

סקירת העונה השנייה של "המנדלוריאן": פרק 9 - "The Marshal"

נכון לעכשיו, אחד ההישגים היחידים של שנת 2020 הוא שהצלחנו לקבל עוד עונה של "המנדלוריאן" ("The Mandalorian") - הסדרה שהקפיצה רק בכמה חודשים ספורים את שירות הסטרימינג "דיסני פלוס" למאבק ענקים עם נטפליקס, שהפכה את השם "בייבי יודה" (למרות שזה אפילו לא שמו האמיתי - אבל לכו אתם תקראו לו "הילד") לשגור בפיהם של מיליוני אנשים שאפילו לא יודעים מי זה יודה בכלל ושהוכיחה כי לא כל תוצר של "מלחמת הכוכבים" חייב להזכיר את המילים "ויידר" ו-"סקייווקר" בשביל להצליח בגדול. טכנולוגיה מתקדמת וצילומים מוקדמים אפשרו להפקת הסדרה להמשיך ולהתקיים במהלך מגפת הקורונה, כאשר זו "חיסלה" לא מעט מחברותיה ההפקות הגדולות - והנה, התוצאה כאן. לכן, אתחיל כאן בסקירה שבועית -בצמוד למועד עלייתם בשירות הסטרימינג - של כל פרק חדש בעונה השנייה. אז.. איך הפרק הראשון אתם שואלים? זו שאלה טובה (אזהרה ברורה מראש אבל עדיין - *ספויילרים*). 

פרק 9 אוסף אותנו בדיוק מהיכן שהעונה האחרונה הסתיימה - המנדלוריאן הביס (לעניות דעתו) את הקצין האימפיארלי הסדיסט מוף גידון (ג'אנקרלו אספוזיטו; "עשה את הדבר הנכון", "שובר שורות") והמשיך במסעו ברחבי הגלקסיה למציאת בני מינו של בייבי יודה, שם ירגיש סוף סוף בבטחה. לשם כך, מנדו מחפש עוד מנדלוריאנים אחרים כדי לסייע לו בהשלמת המשימה. מודיעין מפוקפק - תפלץ חד-עין (ג'ון לגוויזמו, שנשמע כאילו סיד מ-"עידן הקרח" מעשן יותר מידי חבילות ביום) המנהל זירות אגרוף אינטר-גלקטיות - שולח את גיבורינו לכוכב טאטואין (שכל מעריץ בסיסי של הפרנצ'ייז יודע מה משמעות המקום הזה לקיום עולם "מלחמת הכוכבים") הנטוש, שם הוא מתגלגל לעיירה קטנה, בהנהגת המארשל קוב ונת' (טימותי אוליפנט; "פארגו", "צדק פרטי") - אותו המנדלוריאן שהמקור זיהה. אממה, ונת' הוא אינו מנדלוריאן, אלא רק עוטה לגופו שריון של אחד - ואוהו איזה אחד - בובה פט. ונת' מסביר שהוא קנה את השיריון מאנשי הג'אווה המקומיים לאחר שהסתתר מכנופיית פושעים בימי נפילת האימפריה, ומאז משתמש בו כדי להגן על בני עיירתו מתולעת/דרקון חול רצחנית ועצומה, שתוקפת את הכפר מידי שבוע. מנדו דורש את השיריון בחזרה - כחלק מאמנת הגזע להשיב שיריון לא משומש לקבורה נאותה - אך ונת' נענה לו בתנאי אחד: שיסייע לו ולאנשי הכפר - ואפילו בשיתוף אויביהם המרים, ה-"Tusken Raiders" (שנטפלו ללוק והאנדרואידים בראשית הסרט הראשון) - לנצח אחת ולתמיד את המפלצת הנוראית.

ואולי במילה "סיוע" טמונה הבעיה העיקרית שלי עם הפרק. לא שחס וחלילה אני מעוניין שמנדו ידאג, כפי שנאמר, רק לתחת של עצמו - אך זה מרגיש כמו שידור חוזר ולא פתיחה ראויה מדי לעונה כה מצופה. ושוב, אל תבינו אותי לא נכון, "המנדלוריאן" עובד בצורה הטובה ביותר כשהוא מנותק מהסיפור המרכזי והסטייל הכללי של הפרנצ'ייז ומתעסק בלהיות "דבר משלו" - מערבון/סרט סמוראים בחלל, אבל אתה יודע שמשהו יכול היה להיעשות בצורה קצת יותר מקורית שהפרק הנ"ל הזכיר לי לא אחד, אבל שניים(!) מפרקי העונה הקודמת, שסבבו אף הם סביב ניסיונותיו של מנדו לעזור לתושבים חסרי ישע מול ישות רעה ("Chapter 2: The Child"; "Chapter 4: Sanctuary"). כמו כן, יחסית לכוכב הכי גדול שיצא מהתוכנית  הזו, בייבי יודה משומש בצורה מאוד מועטת בפרק - פחות אקשן, ויותר "הנה שוט שלו מגיב בבהלה למה שמתרחש". ייתכן וזה רעיון חכם, כי בכל זאת למדנו על בשרנו מה קורה אם נותנים לדמויות המשנה החמודות לתפוס את אור הזרקורים טו מאץ' (מיניונים, מישהו?), אך אין ספק שאפשר היה לתת לו יותר פעילות ונפח כאן. עם זאת, פה בערך נגמרות הטענות שלי על הפרק - פורמט ה-Serial, כפי שהיה נהוג לקרוא לכך בהוליווד של שנות ה-40, שבו גיבורינו יוצא - יחד עם בן טיפוחו הירוק - כל שבוע להרפתקה חדשה בגלקסיה עובד שוב ושוב ומדגיש את הקסם וההשקעה שהולכים לפרוייקט הזה. היי, אפילו עניין ה-"פרק בשבוע" מביא משב רוח כה מרענן בעולם שבו כל פלטפורמת סטרימינג שמכבדת את עצמה מפילה על צופיה כל יום 40 סדרות עם 19 פרקים כל אחת - בבת אחת. משאלתי שאכן הרטרו ידבוק במקבלי ההחלטות, והפורמט החדש-ישן הזה יחזור לשוק.

ועם ב-"Serial" עסקינן, אין מנוס מלדבר על העובדה שמבין כל מערבוני החלל שהתוכנית ניסתה לארגן לנו במהלך העונה הקודמת (וכולם היו מעולים), זה הטוב ביותר מביניהם. הכל כאן - מהסיפור הישן-נושן של אויבים שנאלצים לשתף פעולה מול אויב גדול יותר - משל היו אינדיאנים וקאובויז ששמים את הסכסוך בצד כדי לטפל בכוחות עויינים - ועד הליהוק של טימותי אוליפנט, שהוכיח עם טרנטינו בשנה שעברה ב"היו זמנים בהוליווד" עד כמה הוא טוב ב-"קאובוי הנאמן והממזר השכונתי שלכם" - מוביל לפרק שנראה כאילו סרג'יו ליאונה עצמו התבקש לביים אותו מהעולם הבא. כך "המנדלוריאן" ממשיכה לעשות כבוד גם ליצירות קולנעיות ולסיפורי פולקלור בז'אנר, וגם לטרילוגיית הסרטים המקורית, שלקחה השראה בדיוק מאותן הסוגות כדי לבסס את עולמה היצירתי. 

מה שמוביל אותי לפיל שבחדר - בובה פט. סיפור מציאת השיריון ע"י ונת' ושימושו במהלך הקרב נגד תולעת החול ("חולית", היזהרי!) יחד עם המנדלוריאן מעלה את רמת הסיפוק ה-"פאנדומי" (Fandom) וגם קורצת בצורה מרומזת ליקום הרחב יותר והלא קאנוני של "מלחמת הכוכבים", שם בובה פט אכן שרד את גורלו המר בסוף "שובו של הג'דיי". הקריצה הזו ממשיכה עד לסצנת הסיום, שבאה ופותחת לך את העיניים בחוזקה - בובה פט אכן חזר (בגילומו של טמורה מוריסון, ששיחק את אביו של בובה, ג'נגו פט בסרטי הפריקוולים, ודיבב את שורות הילד להוצאות המחודשות של סרטי הטרילוגיה הראשונה). עם זאת שחזרתו של פט לסדרה הייתה ידועה מראש (שמועות על כך החלו להתרוצץ כבר בעת שידורה של העונה הראשונה, וההודעה הרשמית הגיעה במאי השנה), קשה שלא לפחד מהתערבות של דמות שכה קשורה ב-Lore המרכזי של הפרנצ'ייז בסדרה כה מנותקת מכל השאר. אבל עדיין, בזכות היותו של דייב פילוני - מלך היקום המורחב של "מלחמת הכוכבים" - מפיק שותף בתוכנית, אני סמוך ובטוח שלפט תמצא העלילה הנכונה שתשמור על המשכיות סיפורו ובו זמנית על הסטייל המיוחד של הסדרה.

לסיכום - גם אם מנדו ממחזר עלינו עלילות, אני אהיה שם לאורך כל החמישים דקות (ויותר). אז עד שבוע הבא - This is the way. 

*דבר הבת דוד: מעריצה שיכולה לשים אותי בכיס הקטן בכל הנוגע ל-"מלחמת הכוכבים" היא בת דודי בת ה-9, שלה כבר שנים רבות של הבנה בתחום וחידונים אינטרנטיים רבים על "איזה דקה בדיוק קיילו רן פתח את הלייטסייבר שלו" שעברה בהצלחה. כפי שצפינו יחד בעונה הקודמת, כך נעשה גם הפעם - והנה ביקורתה הראשונית על פרק 9: "אוו יש לו את הכוח??" (על קרב המבטים בין מנדו ל-ונת', שעוררה בי מחשבות על קלינט איסטווד ועל הילדה - מארק האמיל); "אמרתי לך שהוא לא מת??" (על תולעת החול העקשנית), ולסיכום - "היה פרק נחמד… אה.. אבל היו יכולים לנסות יותר".