האם אהרון סורקין הוא נביא? התסריטאי/במאי/מחזאי/זוכה האוסקר (על "הרשת החברתית", שלא מזמן מלאו לו עשור, ואוי כמה שהיינו תמימים אז..) הגיע לכבוש שוב את עונת הפרסים עם "משפט השבעה משיקגו" ("The Trial of the Chicago 7"), שעלה השבוע לנטפליקס ומגולל את הסיפור האמיתי של המשפט הפוליטי הנערך למספר אקטיביסטים בכירים לאחר מהומות הדמים (השוטרים האלימים מול המפגינים הנחושים, כאשר 668 אנשים נעצרו וקרוב ל-1000 נזדקקו לטיפול רפואי) מול הועידה הדמוקרטית בשיקגו, אוגוסט 1968. סורקין כתב את התסריט כבר ב-2007, כאשר לא אחר מסטיבן ספילברג נצמד לביים את הפרוייקט, אך שביתת התסריטאים הגדולה של 2008 הניאה את הבמאי המפורסם מהפרוייקט ואילו סורקין נותר לביים לבדו - יותר מעשור לאחר מכן (לאחר שהתנסה כבר בבימוי עם סרטו הראשון "המשחק הגדול" ב-2017). אם כך, איך סרט על אירוע מתוקשר ורשום בספרי ההיסטוריה (יותר אמריקאים צפו במהומות בשיקגו מאשר שצפו בנחיתה על הירח שנה מאוחר יותר) מלפני 51 שנה, עם תסריט שכבר חוגג בר מצווה, מרגיש בבית בין מפגיני בלפור או מיניאפוליס?
התשובה לכך יכולה לבוא מכמה כיוונים - ונתחיל בוירטואוז מאחורי היצירה: סורקין מוותר על רשמיות או אמצעים מקובלים של ביוגרפיה בשביל להתמקד אך ורק במשפט הפוליטי ובעוול שנעשה לנשפטים. כך, למרות שהסרט הוא תיעוד עובדתי של אירועים בשטח, סורקין מנסה להתנתק מהזמן והמקום: לא תמצאו בו שירי סיקסטיז כובשים, או הופעות אורח של דמויות מפתח בעשור (למרות שהמשפט האמיתי כלל כמה, כמו זמרת הפולק ג'ודי קולינס - ששרה את "Where Have All The Flowers Gone?" על דוכן העדים - ואת האיש מאחורי הסיסמה "Turn on, tune in, drop out", טימותי לירי), או היפים עם שראוולים המסמנים את סימן ה-"Peace" באצבעותיהם (וזאת כאשר שניים מהנשפטים - אבי הופמן וג'רי רובין - הם אייקוני היפים עד ימינו אנו), אלא סיפור של התנכלות פוליטית של משטר מכהן כנגד מתנגדיו, כתוך כדי שימוש באמצעים דמוקרטיים (במקרה זה, מערכת המשפט) כדי לבצע הליכים לא דמוקרטים בעליל (אפילו חצי צפייה בסרט מספיקה להגיע למסקנה הזו). בנוסף, סורקין קופץ על שתי החתונות כדי להבהיר לנו כמה רלוונטי הסיפור הזה: הוא שוזר קטעי ארכיון ותיעוד אמיתי מאירועי ההפגנות ואירועי שנת 1968 כדי להכניס אותו למניעי העלילה וגיבוריה (בדומה לעבודתו של ספייק לי, שחזר לפורמט השנה עם סרט פוליטי לא פחות - "Da 5 Bloods"), אך בו זמנית מתעלם מפרטים שאמנם נראים שוליים אך יוצרים אחרים אולי היו נכנעים ומכניסים אותם בכל מקרה בשביל להישאר נאמנים למקור, לדוגמה - אולם בית המשפט הקטן במציאות מול אולם הראווה, הכמעט תיאטרלי שסורקין מציג, וקריאה לעד חשוב בעבור ההגנה (בהופעת אורח של שחקן A-List - לא אספיילר) שכלל לא נכלל בתוכניות ההגנה המקורית. בצורה זו הבמאי/תסריטאי רוצה שנבין - הייתה זו הצגה, אך אמיתית לחלוטין.
ואם בהצגות עסקינן, האנסמבל שסורקין מביא לכאן נותן את ההצגה הטובה בעיר: כל אחד מהנאשמים נכנס "חזק" למקביליהם האמיתיים, אך הם אינם מחקים אותם, אלא משלבים את עצמם בדמות המקורית. אחד הבולטים בכך הוא יאיא עבדול מאטין השני ("אקווהמן", "השומרים" - עליה זכה בפרס האמי רק לפני חודש), שנכנס לנעליו של מנהיג "הפנתרים השחורים" דאז, בובי סיל, שכלל לא נכח בהפגנות והוכנס למשפט הראווה הנ"ל לטענתו "כדי להפחיד את חבר המושבעים כדי שירשיעו את הנאשמים" - כאשר לבסוף נאזק ונקשר באמצע המשפט לאחר שמחה שוב ושוב על כך שלא ניתנה לו הזכות לייצוכ ע"י עו"ד (עורך הדין הראשון שלו חלה עוד לפני תחילת המשפט). עבדול-מאטין לא משחק את התפקיד בפומפוזיות או בתור מה שתצפו מ-"פנתר שחור", אלא בתור אדם שבאמת ובתמים נקלע לסיטואציה שזכויותיו נשללות ממנו מכל וכל וזאת כמעט לחלוטין על פי צבע עורו וע"פ דעותיו הקדומות של השופט המטפל בתיק. מה שמוביל אותי לג'וליוס הופמן עצמו, השופט האכזר והמעט סנילי שמגולם ע"י פרנק לנגלה הענק בהופעה כה מהפנטת ומלאת שנאה, שקשה שלא לחשוב שהוא פשוט משחזר כאן את הופעתו כסקלטור בסרט הרע למופת "שליטי היקום" מ-1987. מול הדמות הגדולה מחיים שהיה הופמן במציאות (אגב, אף התנהגות שהוא מציג בסרט היא מומצאת - מספר שנים לאחר המשפט, הופמן נפסל לשפוט במשפטים רבים בשל חוסר מקצועיותו וקור ליבו), עומד בין עורכי הדין האקטיביסטיים הנודעים בעולם, וזהו וויליאם קנסטלר, בגילומו של מארק ריילאנס ("גשר המרגלים", "דנקירק"), שלאט לאט מבין שאותו זלזול שהראה בתחילת המשפט בטענה כי מדובר במשפט פוליטי מתפורר אט אט מול עיניו, ואין הוא שונה כמעט כלל ממיוצגיו.
מעל הכל מנצחים שתי הופעות לפנתיאון - זאת של סשה ברון-כהן כאבי הופמן, מייסד ארגון ה-"ייפיז" (יחד עם ג'רי רובין, המגולם בסרט ע"י ג'רמי סטרונג מתהילת "יורשים") וחיקוי לני ברוס בכל רמ"ח איבריו, וזאת של אדי רדמיין כטום היידן, פעיל חברתי עם קריירה פוליטית ענפת שנים מחוץ ובתוך המערכת (בין היתר, חבר הסנאט מטעם מדינת קליפורניה ובעלה של השחקנית ג'יין פונדה במשך 17 שנה). ברון-כהן מתמזג עם דמותו של הופמן ורגע לפני שהוא חוזר בסוף החודש לתפקיד שפרסם אותו בעולם כולו - בוראט - הוא מספק הופעה שראויה למועמדות רצינית ולזכייה בפרס המוכסף באפריל. ברון-כהן מוכיח שוב שההומור שלו נובע מהבנה פוליטית עמוקה (הבחור ערך תזה על תנועת זכויות האזרח באוניברסיטת קיימברידג' כבר בשנות ה-90, חברים), הן של מאבקים והן של אנשים, והופמן - ככל דמויותיו - הם פליטים חברתיים שמפרקים לגורמים את מה שנכפה עליהם ומאמינים באמת ובתמים ביכולת האדם הקטן לשנות, גם את הדבר הגדול ביותר. רדמיין, לעומת זאת, מתחיל בהופעה מאופקת כהיידן, הסטודנט שמכבד את המוסדות הממונים עליו ומבין את חשיבות השינוי מבפנים, אך מתגלה אט אט במערומיו כאשר הוא מתעמת און-אוף עם הופמן, שמסמל מבחינתו את הנטל על גבו ומה שעוצר בעד רעיונותיהם המשותפים להתממש. סורקין, שידוע יותר כבחור נוסח היידן (במיוחד בסדרה "הבית הלבן"; עמדתו המעט שמרנית יותר של היוצר מיוצגת גם ע"י השחקן ג'וזף גורדון לויט, המגלם בסרט את התובע הקשוח אך זה שמבין לליבם של הנתבעים - ריצ'ארד שולץ) וכזה שמאמין שזה לא השיטה הגרועה, אלא האנשים שמנצלים אותה לרעה, מאתגר כאן באמצעות דיאולוגים אלו בין שני החברים/ניצים אפילו את עצמו ואת כל התפיסה הליברלית-שמאלנית - לא רק באמריקה, אלא בעולם כולו: השמאל המרכזי, הממסדי, זה שאפשר עוד לשנות מבפנים מול השמאל היותר בשוליים, המהפכני, זה שחושב שההצלחה האמיתית תגיע אם נהפול לגמרי את כל השיטה. אותו הדיון מתמשך מאז ועד היום בצד השמאלי של המפה הפוליטית, והסרט מעלה את הנושא שוב לדיון מאוד חשוב, במיוחד בתקופה טעונה זו של רצון לשינוי.
ואפרופו שינוי, זה הסימן לחזור לרלוונטיות לסיכום: עם קאסט עתיר כוכבים מצטיינים אך ללא פומפוזיות, עם דיאלוגים מושחזים אך ללא הרפתקאה חוצת גבולות ומלאת דאחקות, ועם סיפור ישן נושן אך עם מסר כה עדכני - לאהרון סורקין יש תובנה אחת בשביליכם: בין אם בשנת 1969 או בשנת 2020, בין אם בהצבעה במעטפה או בצעידה ברחובות, בין אם זה בפוסט בפייסבוק או בהחזקת שלט בצומת - אל תשכחו, הכוח הפוליטי האמיתי הוא בידיים שלכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה