למרות שהשבועות האחרונים היו רגועים יותר בגזרת הסטרימינג מאשר החודשיים הקודמים, אנחנו בפתחה של עונת הפרסים - שאמנם תגיע מאוחר מהרגיל השנה, אך עדיין מצפים לנו ניצנים ראשונים כבר בקרוב. ובינתיים? שתי סדרות (וסרט קצר) שתפסו את תשומת לבי, ואולי יקסמו גם לכם:
"חומריו האפלים" ("His Dark Materials"):
"חומריו האפלים" היא מסוג סדרות הספרים שחובה לגשת אליהן בכפפות משי כשמתעניינים לעבד אותן. עם 7 ספרים שונים ושתי טרילוגיות נפרדות (ושני ספרי המשך צידיים) על פני קרוב ל-25 שנה, ספריו של סופר הפנטזיה המוערך (ובצדק, מניסיון אישי) פיליפ פולמן זכו להצלחה מסחררת ברחבי העולם. לכן, העובדה שבמשך שנים העיבוד היחידי לסדרה המוערכת היה הסרט "המצפן הזהוב" ("The Golden Compass") מ-2007 - שהחליט להעלים הרבה הרבה מהביקורת האנטי-דתית בסדרה המקורית לאור לחצים של חברת ההפקה, נחל כישלון בקופות והבמאי כריס וייץ ("אמריקן פאי", "דמדומים") הוקיע אותו בפומבי במהרה - צרמה למעריצים רבים. זאת עד לשנה שעברה, כאשר "BBC" ו-"HBO" הרימו את כפפת המשי ועיבדו את סדרת הספרים לסדרה טלוויזיונית בכיכובה של דפני קין ("לוגאן-וולברין") כדמות הראשית ליירה בלאקווה, ג'יימס מקאבוי כמדען המסתורי לורד עזריאל, רות' ווילסון ("הרומן", "לות'ר") כמיס קולטר הנבזית ולין-מנואל מירנדה בתפקיד דרמטי מפתיע כלי סקורסבי (אותו גילם סאם אליוט בגרסה הקולנועית, והפך לפן היחיד שמצא חן בעיני פולמן בגרסה הנ"ל). העונה הראשונה אמנם לא הגיעה למחוזות המאסטרפיס שאליה ציפו רבים, אך היא הייתה עדיין מותחת וסוחפת - משבוע לשבוע (זוכרים טלוויזיה שבועית? כן, מוזר אה?) ולוותה במשחק משובח - של ותיקים וחדשים כאחד - והפקה מהממת - בין אם בנופים המתגלים לנו, או בתפאורה.
כעת, שהעונה השנייה עלתה שבוע שעבר (ג') ב-HBO (ואצלנו ב-HOT, Yes וסלקום TV), האם היא ממשיכה את רצף ה-Storytelling האיכותי או שלוקה בתסמונת "חכה כמה עונות ואז זה משתפר"? אז אפשר להירגע - "חומריו האפלים" חוזרת לסחוף שוב בגדול. מבלי לחשוף כלום, אגלה כי הסדרה מתרחשת בעולם רב מימדי, בו במימד אחד נפשם של כל בני האדם מתגלמת בצורה פיזית של "דמון" ("Dæmon"), בעל חיים המתלווה אליהם. על מכשפות, אנשים ודובי קוטב משוריינים שולט ארגון דתי אכזר בשם המגיסטריום. ליירה בלאקווה, יתומה בת 12, יוצאת להרפתקה מסכנת חיים בשביל לחשוף את הסודות האמיתיים מאחורי השלטון הנבזי. העונה, לאחר שעברה בחור שנפער בשמיים, פוגשת ליירה את וויל פארי (אמיר ווילסון), נער מתוסבך מעולמנו שעובר אף הוא בין מימדים, ויחד עליהם להתמודד עם כוחות במסעם לגלות את האמת. למרות שהסיפור והעלילה מסובכים לזר שרק הרגע נתקל במותג, העונה השנייה מקלילה את האווירה ו-"מפתה" את ה-"בור" לצלול לנבכי הפרנצ'ייז ולרצות לדעת עליו כמה שיותר - בדומה לתוכנית אחרת שמשודרת כעת (ומסוקרת על-ידי), "המנדלוריאן". האיזון בין המעריץ האולטימטיבי לבין חובב הפנטזיה השגרתי מלווה בטוויסטים אמיתיים שמופיעים לאורך הסדרה, שמבוצעים בצורה מושכת גם למעריץ הותיק ומותחת גם למעריץ החדש. הביקורת על שמרנות, שהראתה סימני הכחדה כשהטקסט המקורי נכתב, אך מככבת בחיינו מידי יום כעת (בין אם בפוליטיקה או אפילו ברשתות החברתיות) - נחבאת מתחת לפני השטח, אך עדיין כואבת עד כמה שהיא רלוונטית. ומה עם גיוון? בתעשייה שכה רודפת אחרי גיוון מיני/גזעי/אידיאולוגי אמיתי ומוצדק (עד כך שלעיתים היא פוגעת בפרוייקטים עצמם), "חומריו האפלים" שוב עושה עבודה מצויינת באיזון - נשים חכמות ונחושות במרכז הסדרה, ליהוק בין דורי ובין-גזעי מעולה ומסרים פרוגרסיביים עבור הקהל הצעיר שימצא עניין בתוכנית מעלים את הסדרה כמה רמות מעל לפנטזיה הרגילה שלכם.
כפי שניתן לראות, קצת קשה לתאר את חוזקותיו של "חומריו האפלים" מבלי לצלול לספויילרים, אך העובדה שהיא נהייתה מעין צפיית חובה שבועית עבורי - גם בשנה שעברה וגם השנה - מספקת לא פחות כהמלצה מפירוט ארוך. אז אם בפנטזיה ישנה וטובה, אך בו זמנית מאתגרת ומותחת חשקתם - "חומריו האפלים" היא הסדרה בשבילכם.
העונה השנייה של חומריו האפלים משודרת כל שבוע ביום שלישי, 21:10 ב- HOT HBO; מ-3/12, 22:00 ב-yes TV ACTION והחל מ-17/11 גם ב-yesVOD וב-STING TV.
"אנימניאקס" ("Animaniacs"):
2020 היא לא שנה שניתן לחזות בלשון המעטה, ובטח שלא לייצר בה סאטירה רלוונטית לכל רגע. אז האם תוכנית מצויירת שירדה מהמסך לפני 22 שנה יכולה לשרוד בעידן הטרולים והפארסה? מסתבר שבקלות, אם לתוכנית שלך קוראים "אנימניאקס". כן, זה נכון - ההפקה המהפכנית של סטיבן ספילברג, שעלתה בשנת 1993 וירדה מהאוויר ב-1998, ועסקה באחים - והאחות! - יאקו, וואקו ו-דוט וורנר שננעלים ע"י החברה שנושאת את שמם במגדל המים המקומי - חזרה בשישי האחרון לעונה חדשה בת 13 פרקים בשירות הסטרימינג "Hulu" (כן, לא "HBO Max" משום מה, שם שוכנים מרבית המותגים של WB), אמנם בלי הרבה דמויות אהובות (סלאפי הסנאית איפה? הסנדקאים?) ובלי המפיק והיוצר השותף המקורי טום רוגר (עדיין לא ברור ממש למה), אך עם פינקי והמוח כמובן, עם הקאסט המקורי (רוב פאולסן, מוריס לה-מרש, ג'ס הרנל וכו'..), עם כיוון חדש ומרענן בעיצובם (ראוי לזקוף זאת לראש חטיבת האנימציה בחברה סם רג'יסטר, שאחראי גם לסרטונים החדשים והמוצלחים של ה-"לוני טונס" השנה), ובעיקר - כתיבה חדה, סאטירה מושחזת וכיף אמיתי, כמיטב המסורת.
בתור תוכנית שהמציאה את ה-"Meta" הרבה לפני שדדפול דרך על איזשהו סט צילום, היוצרים והאחים עצמם מודעים לחלוטין לאיזה עולם שונה הם הגיעו, מי הקהל העיקרי שלהם ("צריך להבדיל את עצמנו מהסדרה המקורית!", אומר וואקו בפרק הראשון, "אבל צריך להזכיר שהסדרה המקורית שלנו הייתה מגניבה, כי אלה בערך הקהל שלנו", עונה לו אחיו יאקו) ומה המטרה העיקרית שלהם (אמ.. כסף): כך מדלגים השלישייה מרפרנס חד למשנה ולשיר סאטירי כמיטב המסורת לאורך כל הסדרה - מסיפורי המיתולוגיה היוונית שבהם מככב תפלץ חד-עין שדומה במחשיד לנשיא האמריקאי היוצא (ברוך השם) ועד פרודיה על אנימה (שנקראת כמובן "Anime-Niacs"), ואפילו נוגעים בדיון על בקרת הנשק בארה"ב (עם "Bun control" במקום "Gun").
כך, כבר על הפרק הראשון, מספיקים גיבורינו להשתתף בפרודיה על "פארק היורה" (מיצירותיו הגדולות ביותר של יוצרם, שמחליף את ד"ר האמונד במערכון) ו-"לשוב מהמתים", לשנות את הפתיח ולהפוך ל-"Woke" בשל היותם "מאוזנים מגדרית, עם שמות גוף ניטרליים ומגוונים אתנית" (ולעקוץ בדרך את אויבם ומחליפיהם הטרולים, כאשר הם מזכירים להם כי "הם אולי יוגדרו כ-'פאסה', אבל עשו 'מטה' קודם"), לבלוע טאבלט ולספוג את כל המידע שפספסו ב-22 השנים הגורליות הללו (ולשיר באותו השיר על אליזבת' וורן ועל אמזון), להתנצל על כך שהם לא יכולים להיות רלוונטיים תמיד כפי שמצפים מהם כיוון שהתסריטאים כתבו זאת ב-2018 (ולנסות לנחש, בקטע גאוני ונבואי להחריד, מה הולך להתרחש בשנתיים שפספסו - זה כולל מסיכות. ANIMANIACSKNEW#.) ולקנח בעוד שיר - הפעם על ריבוטים ורימייקים, למרבה האירוניה (האם אי פעם חשבתם ש-"אנימניאקס" ישירו על "That's So Raven"? אני לא) וחותמים בנאום נגד חוסר היצירתיות של הוליוווד כשהם מצויידים במרצ'נדייז של "הולו" ומקבלים צ'ק מהחברה. אם זה לא מה שהתוכנית הקלאסית הייתה, אני לא יודע מה כן.
ומה עם פינקי והמוח? גם הם מתעדכנים, והיוצרים מספקים לנו סיבה מאוד יצירתית ודי הגיונית להיעלמותם ב-22 השנים שחלפו - המוח עמל ועבד על יצירת האינטרנט, שתקדם את שליטתו על העולם. האינטרנט הוא יצירה של עכבר מרושע? נשמע הרבה יורת הגיוני מרוב הדברים שאנחנו חווים ביום-יום. אך אולי כאן נתקלת התוכנית בבעיה - לא כל קטעיה שווים באיכותם לשניים, ולעיתים עדיין התוכנית הקלאסית מהדהדת ברקע. אין בכך להאשים את ההפקה - אכן מתקיימת התחושה שהם עושים כמיטב יכולתם, אך זה גורל כל IP שבא לחדש את מה שקודמו עשה בצורה מושלמת. דבר אחד שבכל זאת האחים וורנר (והאחות!!) נותנים בו טוויסט חדש לתוכנית הוא המודעות הפוליטית. המלהגים יגידו - וכבר אמרו - שהתוכנית נהייתה פוליטית, אך הם בוודאי שוכחים ש-"אנימניאקס" תמיד עסקו בפוליטיקה - עכשווית והיסטורית. לעזאזל, הפתיח שלהם כלל את ביל קלינטון מנגן בסקסופון! אך העידן כה-פוליטי שאנחנו חיים בו מכריח תוכנית שמיועדת גם לדור הצעיר לא להיתמם, ולעמוד בגאון מול הטירוף שקורה באמצעות טירוף לא פחות גדול. לפי כתבת העומק שערכו השבוע ב-"ניו יורק טיימס" עם צוות ההפקה, המפיק הראשי והקולנוען הידוע מכל ספילברג היה חלק מהכיוון המרענן, נכח בכל פיץ' חדש וקידם את רעיון "הפוליטיזציה". טוב, האדם שתמיד ידע להסתכל לילדים בגובה העיניים עושה זאת שוב, וטוב שכך.
לסיכום, גם אחרי יותר מ-20 שנה - הם "אנימניאקס" והם מטורפים עד למקס'.
"If Anything Happens I Love You":
מיכולת האנימציה לבקר ולהצחיק ליכולת האנימציה לעורר רגש אמיתי, ולהדגיש שטרגדיות אמיתיות קורות."If Anything Happens I Love You" הוא סרט קצר שעלה השבוע לנטפליקס, שיצרו מייקל גובייר ו-וויל מקורמק (שותפה הקבוע של רשידה ג'ונס לכתיבה), וכבר מככב בעשיריית הכותרים הנצפים ביותר בפלטפורמה - בארץ ובעולם. מה סוד כוחו? הוא עוסק בפשטות אמיתית, וללא מילה אחת באחד הנושאים הכואבים ביותר בארה"ב של השנים האחרונות - ירי המוני בבתי ספר. לפי נתוני הארגון "Gun Violence Archive", בשנת 2019 אירעו יותר מקרי ירי המוני מאשר מספר הימים בשנה - 417 מקרים. גובייר ומקורמק מפרקים את הנתונים היבשים לטרגדיה אישית של שני הורים שאיבדו את ילדתם באירוע שכזה בבית ספרה, כאשר זו השאירה להם הודעת טקסט אחרונה וקורעת לב - "אם משהו קורה, אני אוהבת אתכם". באמצעות רעיון ויזואלי חכם, הצמד מציג איך הזיכרון שלנו מטשטש אחרי טראומה אמיתית, והיחסים בין-אישיים - במיוחד בין בני זוג - מדרדרים רק למחשבות על העבר שלא יחזור עוד. כמו כן, הפחד לגעת בזיכרון ובכאב עצמו עצום כל כך אצל רבים ממשפחות הקורבנות, שחייהם מצטמצמים רק לפעולות הבסיסיות ביותר בחיי היום-יום. לכן, גובייר ומקורמק (ומפיקי הסרט, ביניהם השחקנית לורה דרן) עושים עבודת קודש בכך שהם נותנים את הבמה לפריקת רגשות אמיתית, שלא ניתנת לרוב בחברה המודרנית (הן מפאת זמן והן מהמחשבה שעדיף להדחיק) ובעצם ההאנשה של משפחות השכולות - הם אינם יצורים מוזרים ומודרים מהחברה, הם בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, רק שעל כתפיהם ינשא נטל הכאב כל חייהם. אם צפיית חובה אמיתית קיימת, זה המקרה - אז פנו 12 דקות מחייכם וצפו ב-"If Anything Happens I Love You".
"If Anything Happens I Love You" זמין לצפייה ישירה ב-"נטפליקס".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה