בין אם נרצה או לא, ההורים שלנו משפיעים רבות על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות, גם הרבה אחרי שעזבנו את הקן. בנתינת לגיטמציה לבחירות קשות, בעצות ממרום ניסיונם, או בחזרה על דרכים שהם לקחו לעצמם - כל זה מסתכם לבחירה הסופית שלנו. כשמדובר בהורה שהקשר שלנו איתו חזק ואיתן - מה טוב, אך מה קורה אם מדובר בהורה גדול מהחיים? כזה שצילו עדיין מתנוסס על חייך, והבחירות שעשה הביאו אותך למקום בחיים שלא בהכרח ייחלת לו? הבמאית/תסריטאית סופיה קופולה נותנת את ההרגשה ברבים מסרטיה שאלו תחושותיה בחייה הפרטיים, כנצר למשפחת קופולה האייקונית ובת לאחד מהבמאים הגדולים בתחום, פרנסיס פורד קופולה. אם בסרטה הנודע ביותר - "אבודים בטוקיו" ("Lost in Translation") - נגעה ביחסים אפלטוניים עם דמות האב האובד והכריזמטי, קופולה קוראת שוב - 17 שנה אחרי - למכר הותיק ביל מאריי (בשיתוף הפעולה השני שלהם על המסך הגדול, והשלישי בסך הכל - אחרי "A Very Murray Christmas" לנטפליקס) להיכנס חזרה לדמות האב המגונן והנאלח, ולרשידה ג'ונס (שאגב, גילמה את הדמות הראשית בשלבי גיבוש התסריט של "אבודים בטוקיו", רגע לפני שסקרלט ג'והנסון צעדה לקדמת הבמה - כך שאין כאן מקריות בבחירתה) כבת דמותה (או שלא - קופולה טוענת שהעלילה דומה למקרה שקרה לחברה טובה - אה הא...), וחוברת למלכת האינדי "A24" ושירות הסטרימינג המתקשה אפל טי־וי+ (שבו זמין הסרט לצפייה, אחרי בכורה בפסטיבל הסרטים בניו-יורק) כדי להביא לנו את "On the Rocks". אז האם מדובר במרטיני מנוער או במרטיני מר?
ג'ונס מגלמת את לורה, סופרת ניו-יורקית עם שתי ילדות קטנות ובעל הייטקיסט מצליח ועסוק (מרלון וויינס), שמרגישה שהבורגנות משתלטת עליה - היא נמצאת במשבר כתיבה, חייה מורכבים בעיקר בהתרוצצויות עם בנותיה הקטנות והאזנות לקיטורים של אמהות בנאליות (ג'ני סלייט בתפקיד קטן אך קורע), היא מתקרבת לעשור החמישי בחייה ואם זה לא מספיק - היא חושדת שבעלה בוגד בה. לכאן נכנס לתמונה אביה הפלייבוי המזדקן פליקס (מאריי), שישאר מנפח את חששותיה ובין סיפורי הברון מינכהאוזן שהוא דואג לשתף אותה בהם, הוא גורר אותה בעל כורחה למעקב מתמשך אחרי מעללי בעלה וניסיון לחשוף את האמת. התקציר הפשוט והישיר של הסרט מתאר פחות או יותר את מהות הסרט עצמו, ואת שונותו מסרטיה האחרים של קופולה - הבמאית שיודעת להרעיף סטייל על כל סצנה ולגרום למאות בנות מתבגרות לפרסם בפינטרסט או באינסטגרם סקרינשוטים עם דיאלוגים סרקסטיים מסרטיה, החליטה להוריד כמה הילוכים וליצור, פחות או יותר, תוצר מושלם לסטרימינג: הסטייל עדיין כאן (ניו-יורק של לפני המגפה, ובמיוחד הצד הקלאסי שבה, מעורר געגועים לעולם אבוד), הדיאלוג החד והזורם ובמיוחד צרות העשירים (למרות היותם של הזוג הראשי אפרו-אמריקאים, אין כאן כלל נגיעות בנושאים גזעיים או פוליטיים), אך נדמה שהכל קליל יותר והרבה יותר קל לבליעה. אם יש כאן עוד מסרים חבויים, הם אינם קופצים ישירות למוח הצופה כפי שקרה ב-"אי שם" (2010) או ב-"מארי אנטואנט" (2006), אלא מפנים את מקומם לאלה הברורים יותר - החשש מההתברגנות (בדומה ל-"The 40-Year-Old Version" המצויין מלפני כמה חודשים, שממש עתה הועמד ל-"פרסי גות'האם" הנחשבים), החיים לצד אב במעמד אגדי ואיבוד תחושת "האיניות". ואולי זה בדיוק מה שקופולה מנסה לעשות כאן בפעם הראשונה בקריירה שלה - לשנות כיוון, ללכת על הצד הפשוט יותר, לקבל את הבורגנות שאליה הגיע ולהגיד: "גם להיות לא קול זה קול".
מה שמייחד את "On the Rocks" מסרטי "Dramedy" חביבים אחרים - מלבד הכיוון המעניין והמובהק של קופולה - הוא הכימיה הבלתי נשלטת של ג'ונס ומאריי. השניים כיכבו כבר זה לצד זה בספיישל חג המולד שיצרה קופולה לנטפליקס, ונדמה שרתימתם לפרוייקט הזה מוכיח שוב את יכולות הליהוק המצויינות של קופולה ואת המחשבה שהיא מייעדת את הסרט כטיפול נפשי עבורה. מלבד הקרבה של ג'ונס לקופולה, גם היא גדלה תחת צילו העצום של אייקון - מפיק המוזיקה האגדי קווינסי ג'ונס, כך נדמה שרבים מרגשותיה אינם בהכרח רק פרי עטה של הבמאית/תסריטאית, אלא ניסיון אמיתי. כמו כן, השמחה שבצפייה בג'ונס בתפקיד ראשי, ולא בתפקיד משני או מאחורי הקלעים - דבר שלא נפוץ בקריירה הארוכה שלה והעמוסה שלה (דוגמה טובה למצב חריג שכזה הוא הסרט הנהדר "סלסט וג'סי לנצח" מ-2012, אותו כתבה עם שותפה הותיק ליצירה, וויל מקורמק) - היא רבה, כי נראה שהיא סוף סוף מסוגלת לתת למשקל הסרט לנוח על כישרונה הרחב. ומה עם מאריי? מטלה לי עבורכם - מצאו לי עוד שחקן, שחגג רק לאחרונה שבעים, וביסס את מרבית הקריירה שלו על גילום דושבאגים מקצועניים אך חביבים, כאלה שדורשים סטירה אך אנחנו לא יכולים שלא ליפול בצ'ארם העצום שלהם. מצאתם? סביר להניח שלא. מאריי נשאר מאסטר במשחק ודמות כה נערצת על כל שכבות הגילאים לאורך יותר מ-40 שנה כי נדמה שהוא אדם שכל אחד מאיתנו מכיר - הדוד הטרחן אך האהוב, מגיש הטלוויזיה המיושן אך הקורע - נדמה שהמסך כולו קורן ברגע שהוא מופיע עליו. תוסיפו לכך את שיטת העבודה החריגה שלו (מאריי לא מחזיק סוכן ודי קשה לאתרו באמצעי התקשורת הידועים לנו) וקיבלתם התרגשות שיא (ובמיוחד שלי) לקראת כל תפקיד חדש שלו. כל זה נוגע גם לכאן - מאריי מגלם את פליקס המתחכם משל היה דמותו מ-"אבודים בטוקיו", בוב האריס, אלמלא הפנים את הלקחים שלמד במהלך הסרט. בין אם ללהג על כת נשית שחוטפת גברים בקנדה או על איך לנהוג בבלרינות, פליקס הוא אדם שללא ספק היה מקבל חלק הרבה פחות משמעותי בחברה שלנו כיום - או מה שהמלעיזים יקראו לו "מבוטל" ("Canceld")- אלמלא היה עם כריזמה נשפכת, עם הדבר הנכון להגיד לכל אדם וחיוך ממזרי שמוסר ישר את כוונותיו. כך, שבתו לורה נגררת אחריו לכל שגעונותיו שוב ושוב, אין לנו אלא להזדהות איתה - בתור סוחר אמנות מצטיין, הבן אדם יודע איך למכור.
לסיכום, "On the Rocks" נע בין שני מצבים - סרט קל לעיכול, מצחיק וחמוד לערב שבת לבין הסתכלות ססגונית בקביעות המחשבתית שלנו, מי גרם לה - אנחנו או מחנכינו, והאם עדיף כבר לקבל את המצב As-is במקום להתמרד. כל זה ועוד הופכים את הסרט מ-"כמעט נשכח" ל-"אשמח לחזור אליו שוב בעתיד".
*"On the Rocks" זמין ב-"אפל טיוי+".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה