בוקר טוב, הג'דיי שלכם חזר. חצי עונה של "המנדלוריאן" כבר מאחורינו, והמשימות הצדדיות שהיינו כה רגילים אליהן מפנות את מקומן בפרק החמישי, "The Jedi", להתפתחויות משנות סדרי עולם (או יקום) ולאקספוזיציה כבדה, מבלי באמת לדבר עליה. מבולבלים? אנחנו לא (ספויילרים):
פרק 5 מתחיל בכוכב קורבוס, אליו נשלח המנדלוריאן ע"י בו-קטאן על מנת למצוא את אבירת הג'דיי אשוקה טאנו (רוזריו דואסון), כדי שזאת תסייע ותאמן את הג'דיי שברשותו, הלא הוא בייבי יודה (עוד נתעכב על השם הזה בהקשר לפרק בהמשך). אך גם הפעם אין זה הולך להיות קל עבור מנדו, שכן קורבוס רובו ככולו הרוס, מלבד מבצר בו שולטת קצינה אימפריאלית אכזרית בשם מורגאן אלסבת' (דיאנה לי אינוסנטו, פעלולנית ותיקה בהוליווד) ועוזרה, ליוטנט לאנג (מייקל ביין, שמאחוריו קריירה ארוכה ומרשימה של סרטי אקשן, כמו "שליחות קטלנית" 1 ו-2; "שובו של הנוסע השמיני"; "הפריצה לאלקטרז" ועוד…). אלסבת' תופסת את מנדו ושולחת אותו למשימה: לחסל את אשוקה טאנו.
אם עקבתם אחרי תקציר הפרקים הקודמים, בוודאי הבחנתם שדייב פילוני, היוצר השותף לסדרה (יחד עם ג'ון פאברו) והאדם שעומד מאחורי התוצרים הפופולריים ביותר ביקום המורחב של "מלחמת הכוכבים" ("מלחמת המשובטים" ו-"המורדים", לדוגמה) החדיר בעונה זו גישה משולבת: פנייה למעריצים הישנים ו-"הרגילים" של הפרנצ'ייז עם נגיעות קולנועיות, שוטים מהממים ואזכורים לטרילוגיה הישנה, ופנייה למעריצים החדשים/"שרופים" - אלו שקראו כל ספר, שיחקו כל משחק מחשב וחיכו תמיד בסבלנות (טוב, אולי לא תמיד) להופעתן של הדמויות האהובות עליהן בקאנון "סטאר וורס". ב- "The Jedi", פילוני (שגם ביים את הפרק) מגיע לאיזון המושלם: מצד אחד, אולי הפרק הכי "סינמטי" עד כה העונה, שמרגיש כאילו שאוב היישר מ-"האימפריה מכה שנית" ומ-"שבעת הסמוראים" במקביל (ה-"ווייב" של קורוסאווה מורגש עוד יותר בסצנות הלחימה המופשטות מאפקטים פומפוזיים, כפי שלרוב הפרנצ'ייז אוהב ליצור), ומתעמק על כל צליל (מלחין התוכנית לודוויג גורנסון משלב את יצירותיו של ג'ון וויליאמס מהטרילוגיה הראשונה בעדינות רבה), פריים ואווירה; מצד שני, למעריץ שרוף, זה החלום: גילום מוכשר ביותר ובבשר ודם של אחת הדמויות האהובות ביותר בפאנדום ע"י דואסון, אזכורים של כוכבים, אירועים ואנשים שרק "Wookipedia" יודעת עליהם והבטחה/רמיזה לכניסתם לקאנון בעתיד (במיוחד של אחד, גרנד אדמירל ת'ראון שמו, שמעסיק כאן את טאנו לא מעט ושימש כאחד הנבלים הגדולים של הפרנצ'ייז - בספרים, משחקי מחשב וסדרות מונפשות - בשנים שלאחר סיום הטרילוגיה השנייה).
אז איך פילוני מצליח לאזן בין כל אלה, ולהצליח - כפי שטענתי בהתחלה - לפרוש בפנינו אקספוזיציה מבלי באמת לעשות זאת? הסוד הוא בטכניקה תסריטאית עתיקת-יומין, שכולם - מהיצ'קוק עד קובריק - השתמשו בה לפחות פעם אחת: "Show, don't tell". פילוני מציג לנו את הדמויות היושבות בקורבוס כבעלי היסטוריה עשירה, שעברו דבר או שניים בחייהם, אך הוא לא צריך להגיד לנו את זה - באמצעות תצוגות משחק נהדרות, אנו חשים כי אלו דמויות עם כובד כלשהו, ולא סתם שמות שעפים לנו מעל הראש, ולכן אנחנו ישר נסחפים לכל פרט שהם מציינים, גם אם אנחנו לא באמת מבינים את משמעותו הנסתרת כפי שמעריצים אחרים יבינו. כך, משחק העיניים של דאוסון כטאנו, השלווה המטרידה של אינוסנטו כאלסבת' והחיוך הממזרי של ביין כלאנג תופסים אותנו ולא מרפים. באותה המידה, פתיח הדומה לפתיח של פרק זה - סצנת קרב מסתורית בו אשוקה טאנו מחסלת נוסח "Evil Dead" את חייליה הרובוטים של הקצינה הרשעית - לא היה מתקבל בברכה במרבית התוכניות/סרטים של ימינו ללא הסבר מילולי מפורט ומייגע בן 10 דקות לפני כן.
ולנושא לא פחות בוער - אם צפיתם בפרק (מה שאני בטוח שעשיתם, אחרת למה אתם פה?), אתם יודעים שלא מעט מידע נחשף על אהובינו בייבי יודה, כשהפרט החשוב ביותר מביניהם הוא שמו האמיתי: גרוגו ("Grogu"). כן, לאחד היצירות הכי מצליחות ופופולריות של תרבות הפופ בשנים האחרונות יש שם של יופלה שטוזים. מישהו בהנהלת לוקאספילם חשב: "יש לנו יצור מדפיס כסף בידינו, והשם 'בייבי יודה' תופס בענק - הם קיבלו את מבוקשם עם השם 'The Child' אז בוא נפנק אותם ונקרא לו בשם עוד יותר מגניב!! נו.. זרקו שמות!" "מה עם שם שנשמע כמו פלוץ של תינוק? אנא אערף, גוגו או בוגי או גרוגו" "מעולהההה!! גרוגו it is!!" "מי בעד?? ... אה כן, זה רק אני ואתה בישיבה...... אני רעב, אתה בא להזמין מה-'פרוזדור'?"*(הנ"ל אינו תיאור מדויק, ייתכן והעובדים הזמינו בדיקסי במקום*). קיצר, אני נשאר עם בייבי יודה, תודה.
לסיכום - אין ספק שפילוני ופאברו מתחילים להניע מנועים, ואם על הדרך הם גם יוצרים את הנוסחה המושלמת לבידור תעשייתי במאה ה-21 - למה לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה