יממה בלבד אחרי שצפיתי ב-"On the Rocks", הגעתי לצפות ב-דרייב-אין בת"א (כן, עוד על החוויה הראשונית הזו בהמשך) ב-"הציור" ("The Burnt Orange Heresy"), המבוסס על ספרו באותו השם של צ'ארלס וילפורד מ-1971 ובבימויו של ג'וזפה קאפוטונדי, שהיה אמור להגיע אלינו במאי האחרון אך נצפה לבסוף רק ע"י יחידי סגולה בפסטיבלים עד עתה בשל… אתם יודעים למה. אז האם יש קשר בין שני הסרטים? ובכן, שניהם כוללים כוכב מזדקן המגלם סוחר אומנות ממולח (ביל מאריי ב-"On the Rocks", ומיק ג'אגר ב-"הציור"), מעלים שאלות דומות לסרט שונה לחלוטין מהשנה החולפת - "The 40-Year-Old Version" (הראשון עוסק בחשש מההתברגנות אצל אומן בוגר, ואילו השני נוגע בשאלה עתיקת היומין - למי שייכת היצירה? לאמן או לקהל שלו?) ונעים ככלל בעולם האומנות והיצירה - אך כאן בערך נגמר הדמיון: בעוד ש-"On the Rocks" מנסה להקליל את חייו של האמן ולשים את צרות העשירים שלו למבחן, "הציור" מחליט לצלול היישר אל נבכי האפלה במוחו ולהבחין איך אמנות יכולה אף להשחית אדם.
ג'יימס פיגוראס (קלס בנג הדני; "הריבוע", "הרומן") הוא מבקר אמנות אנגלי משופשף ונודע, שמתאים ככפפה לעולם המודרני ולעיתים מעדיף "עובדות אלטרנטיביות" על פני האמת, שכן אמת לטענתו לא עומדת בבסיס האמנות ויותר נכון, לא משרתת כעת את האינטרסים שלו. שעות ספורות לאחר שהוא פוגש ב-ברניס (אליזבת' דביקי המצויינת, לה אני זוכר עוד חסד נעורים ב-"שומר הלילה" והשנה כיכבה בשובר הקופות-הבלתי-נראות "טננט") האטרקטיבית והמסתורית, הוא מתבקש להגיע לאחוזתו של סוחר אמנות חלקלק ומעט מפוקפק בשם ג'וזף קסידי (ג'אגר), שמציע לפיגוראס "הצעה שהוא לא יכול לסרב לה": להשיג ראיון, ויותר חשוב מזה - ציור מקורי, של ג'רום דבני (דונלד סאת'רלנד בכבודו ובעצמו), אמן דגול הנחבא-אל-הכלים, שלא התראיין לתקשורת מזה 50 שנה ומתבודד באחוזתו של קסידי לאחר שכל יצירותיו עלו באש בשנים האחרונות. אם לא יענה לבקשתו של הסוחר, ימצא עצמו פיגוראס נופל בקלות רבה מאוד ל-"מאורת הארנב".
נדמה שלא מייצרים סרטים כאלה יותר - מותחן מסוגנן על גבול הפילם-נואר, המתרחשים על רקע סביבה מהממת (נופיה המרהיבים של איטליה), מסתירים את המתח בפסקול, ונשענים על קאסט מנוסה. אך עם זאת, "הציור" רוצה לעסוק לעיתים פחות במתח ויותר בשאלות לגבי חיי האמן: ביאליק לא המציא כלל את שאלת השייכות של היצירה עם "לא זכיתי מן ההפקר", אך נדמה שהיא רודפת כל אמן ובמקרה זה - חובב/מבקר אמנות - מאז. "הציור" מנסה לנבור בגבול הדק הזה, והאם ההחלטה כי האומנות שייכת רק לצד מסוים יכולה להעביר אדם על דעתו, או לחשוף את חטאיו. כך, מוטיבים אומנותיים של עולם הציור חוזרים כאן שוב ושוב (לדוגמה, הזבוב כמשל לחוטא באמנות - שמעת את זה, מייק פנס?) ומספקים אווירה מעט הזייתית לכל הסיפור - שמתבטאת גם בדיאלוג יותר מופשט. אפיונים אלו אולי יעיקו במעט על חלק מהצופים, שיחושו כי לא מדובר במותחן מובהק וכי הם לא קיבלו את מבוקשם, אך באותה מידה הם יוכלו למשוך קהל אחר פנימה - כזה שאולי יפסול במבט ראשון את הפרוייקט כ-"עוד סרט פסיאודו-פילוסופי שמתאים יותר לטלוויזיה". ככזה, "הציור" מזכיר לי בעיקר (ולאמא שלי, שצפתה איתי, עם אחי ועם חברו הנאמן, עמית) סרט קטן מלפני כמה שנים, שזכיתי לראות בהקרנת עיתונאים ומאז לא נתקלתי בו שוב - "התכתבות" ("The Correspondence"), שגולל את סיפורו של פרופסור (ג'רמי איירונס) שהולך לעולמו אך לא מניח לחברתו הבוכייה להתאבל (אולגה קירילנקו; "קוואנטום של נחמה") כאשר הוא שותל עבורה מסרים ורמזים דיגיטליים על תוכניותיו טרום מותו. גם אז - ההתעמקות הפילוסופית על מוות ומדעי הרוח גברה על המתח, הנופים האיטלקיים הדהדו ברקע לא מעט והעומד מאחורי הסיפור היה במאי איטלקי - ג'וזפה טורנאטורה, מתהילת "סינמה פרדיסו". מגמת סרטי "מתח אבל עצם לא" תמיד הייתה בשולי הז'אנר, ואף פעם לא חזרה לשיא יצירתה כפי שהיה בשנות ה-60 וה-70 - אוכל רק לקוות שבמקרה הזה, ל-"הציור" יהיה גורל אחר.
בואו נדבר על הפיל שבחדר - זה שמפזז לאורך כל הבמה: האיש והלשון, מיק ג'אגר. ג'אגר אינו זר לקולנוע - כבר ב-1970 כיכב ב-"Performance" האלמותי של ניקולאס רוג, זה שבישר על סגנונו שובר-המוסכמות של הבמאי (בצירוף מקרים משעשע, דונלד סאתרלנד כיכב בסרט המפורסם ביותר של רוג - "Don't Look Now"). מאז צץ וחזר למסך הגדול (אמנם פחות מהקולגה דיויד בואי), כאשר העביר את יכולותיו התיאטרליות על הבמה לדמויות ססגוניות מול המצלמה. אחרי 20 שנה שלא הופיע בסרט, "הציור" מראה שלא נס ליחו לרגע. ג'אגר מגלם את קאסידי כאדם שיודע הרבה יותר ממה שהוא מציג את עצמו, או ככזה שמודע לחלוטין להשלכות בקשותיו - למעשה, שטן מודרני. כך, נמצא ההבדל הגדול בין "On the Rocks" לבין "הציור" - סוחר האמנות של ג'אגר דומה הרבה יותר לשטן האכזר המתואר בשיר הנודע של להקתו "הרולינג סטונס", "Sympathy for the Devil", מאשר לרודף השמלות שגילם מאריי בדוגמה הראשונית. כך, ג'אגר מאפיל לעיתים על הסרט, גם אם הסצנות בכיכובו מועטות. עם זאת, ראוי לציין גם את אליזבת' דביקי, שמוכיחה את עצמה שוב ושוב ככוכב עולה בשמי הוליווד ומשמשת כאן כמצפן המוסרי של הסרט, וככזו שלבסוף מציגה את הטראגיות בתפקיד זה. זכרו את השם.
לסיכום, "הציור" הוא מסוג הסרטים שמגיעים אלינו מדי כמה שנים, ואז אנחנו נזכרים שוב בקסמם, אך גם בחסרונותיהם - מתעמקים אך מעט מייגעים, מרתקים אך מתארכים, מותחים אך מסוגננים. הם אולי לא כוס התה של כל אחד, אבל אם אתם שוחרי קולנוע - מחובותיכם לדרוש שהם ימשיכו להתקיים.
*ולגבי חווית הדרייב-אין:
בהתחשב בכך שאנו חיים בעולם שבו רק שאלה של חיסון זמין מעלה ישירות את התשובה "לפחות שנה", יקח זמן רב עד שנחזור לצפות בסרטים במתכונת ה-הו-כה-נחוצה של בתי הקולנוע. כך, מקומות רבים בעולם פנו ל-"דרייב-אין", שהתברר כפיתרון נכון ויעיל כעת, שעונה על צרכיהם של חובבי הקולנוע האמיתיים - הן מבחינה נוסטלגית והן מאהבת המדיום. מה לעשות שבישראל, הפיתרון בושש לבוא - סינמטק תל אביב הרים את הכפפה ומציע לכל המעוניין מספר הקרנות (מה-11 עד ה-15 לחודש) של סרטים מגוונים - מיהודה ברקן ועד "תברח" - במחיר באמת שווה לכל נפש: 70 ש"ח לאוטו (בהתחשב בכך שטרום המגיפה, כרטיסים ללא שום הנחה עלו לכל הפחות 40 ש"ח - זה אכן מחיר משתלם). ההשקעה אכן ניכרת - עשרות סדרנים וחניות מיועדות במיוחד לאירוע, במקום ששימש בעבר כדרייב-אין אמיתי וכעת הוא פשוט חניון רגיל לצד אולם כדורסל חדיש. אך עם ההשקעה, מגיעים החסרונות: אורות העיר ותאורת האולם מקשים במיוחד על הצפייה בסרט - ובפרט בסצינות חשוכות, שסרט כמו "הציור" מלא בהן - שיועד, מה לעשות, לצפייה בבית הקולנוע; כסאות הרכב הן גם לא כסא נוח באולם הקולנוע וקצת קשה להתרכז ששוב ושוב סדרנים עוברים מול המסך וצועקים בשיחות טלפוניות. ולמרות זאת, אני לא מתחרט על החוויה כלל וכלל - להפך, אני אפילו ממליץ לאלו שברשותם ניתנת ההזדמנות לעשת זאת: במשך שעה וחצי, להרגיש שוב - מהו קסם הקולנוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה