ייצוג של מוגבלויות - פיזיות ונפשיות - הוא נושא עתיק יומין בעולם הקולנוע, שעם השנים התגבר והפך לשיוויוני יותר. עדיין, לא מעט סרטים מעדיפים להציג מוגבלויות בשיטות יותר רומנטיות או קומיות, לדוגמה - "50 דייטים ראשונים", שהפך את האמנזיה לכלי תסריטאי קל. עם זאת, יש אלו שבכל מנסים להציג תמונה עגולה יותר של עולם המוגבלויות וההתמודדות של העולם איתן - "יוצאים מן הכלל" עשה זאת בצורה כמעט מושלמת בתחילת השנה, והנה מצטרף אליו יריב ראוי -"Sound of Metal", שערך את הפרימיירה שלו בפסטיבל "TIFF" בשנה שעברה (כשהיה דבר כזה עוד פסטיבל קולנוע מוחשי) ועלה לרשת הסטרימינג "אמזון פריים" ב-4 לחודש.
"Sound of Metal" הוא סרטו האחרון של דריוס מרדר, תסריטאי ובמאי אינדי אנונימי כמעט עד לרגע זה (למרות שברשימת הקרדיטים שלו תוכלו למצוא את כתיבת התסריט ל-"המקום בתוך היער" מ-2012, בכיכובם של בראדלי קופר ורייאן גוסלינג, ובבימויו של דרק סיאנפרנס, שכתב יחד את התסריט ל-'Metal' עם מרדר - סגירת מעגל), המגולל את סיפורו של רובן סטון ( ריז אחמד הבריטי; "ליל האירוע","רוג אחת"), מתופף בלהקת מטאל "אומנותי" עם בת זוגתו הסולנית לו (אוליביה קוק - גם בריטית; "שחקן מספר אחת", "Thoroughbreds") ונגמל טרי מהתמכרות קשה לסמים. סיבוב ההופעות של הצמד הולך חלק ומקרב את השניים, עד שבאבחת רגע רובן מתחיל לאבד את שמיעתו. למרות המלצותיו של הרופא אליו הוא מגיע בבהלה לשמור על אחוזי השמיעה המועטים שכן קיימים אצלו, רובן ממשיך להיחשף לרעשים חזקים במסגרת ההופעות ועומד בפני צומת חיים קשה מנשוא - להמשיך בקריירה הנוכחית שלו, לחסוך כסף לניתוח השתלת שתל שבלולי (הנע בין 40 ל-60 אלף, ללא כיסוי הביטוח - כיאה למערכת הבריאות האמריקאית הקלוקלת) ולהידרדר חזרה לשימוש בסמים, או לגשת לחווה טיפולית, הנמצאת במרכז קהילת חירשים, המסייעת למכורים לשעבר להתמודד עם מוגבלויות השמיעה שלהן, אך בבידוד כמעט מוחלט מהעולם המודרני?
מרדר, ואחיו שעיצב יחד איתו את הסיפור הראשוני, משתמשים בשני אמצעים לא קונבנציונליים לסיפור התמודדות: ראשית, הסאונד - תחת ניצוחו המופלא של מעצב הקול ניקולס בקר (חסר שהוא לא מקבל על כך אוסקר), האחים מרדר מנסים לקחת את הצופה לאימה והטראומה האמיתית באיבוד אחד מחושינו הכה קריטיים והמובנים מאליו לרובנו - במקום "סתם" להציג לנו אדם שאומר שהוא לא שומע, כמעט כל צליל ופיפס בסצנות רבות מועבר לקדמת הבמה, וכך כל הדבר הנע בין מים זורמים באמבטיה לבין הדלקת הגז בכיריים הופכים במהרה למעורפלים במיוחד, משל היה הצופה בחדר כמעט אטום או במהלך שינה עמוקה כשמישהו מדבר לידו. בצורה זו, המונחים שקט ורעש - שאותם רובנו תופסים בצורה מאוד חד מימדית - נזרקים ל-"זבל" ונולדים מחדש. שנית, הצמד בוחר להעמיד את הצופה מול נושא מעט קונטרוברסיאלי - ההחלטה של רבים מקהילת החירשים לאמץ לחיקם את המוגבלות ולהתנגד לאפשרות לנסות ו-"לשמוע" בחזרה (באמצעות עזרי שמיעה אלה או אחרים); החלטה שרודפת גם את רובן לאורך הסרט, בעודו משתלב בקהילה ובדממה אך מייחל לחזור לזרועות אהובתו ולהופיע לצידה שוב. פול רייסי, המגלם את ג'ו מנהל המרכז וכבד שמיעה ומכור לשעבר בעצמו, מכניס מניסיון החיים האישי שלו בהצגת החירשות כדרך חיים: כבן להורה חירש, החל רייסי בבגרותו להנגיש תיאטראות לחירשים ועד היום מוביל להקת קאברים (בצעד שנשמע לא פחות מאירוני לחלוטין) של "בלאק' סאבאת" בשפת הסימנים האמריקאית. אין ספק שליהוקו של רייסי, ושלל כבדי שמיעה וחירשים אחרים כבני הקהילה אליה מצטרף רובן עוזרים לקרקע את הסרט, לתת לו את תחושת ה-"Cinéma vérité" ולקרב אותו יותר למחוזות הדוקו מאשר למלודרמה רגשנית (בצעד דומה ל-"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" המופלא מהשנה).
אחד האלמנטים החזקים ביותר שישארו עם הצופה בסיום הסרט, מלבד אלו שציינתי לעיל, הוא הופעתו הטוטאלית של ריז אחמד כסטון. אחמד, שמאחוריו כבר יותר מעשור של משחק איכותי, לוקח את התפקיד הזה ל-"לב", ומציג את רובן סטון כאדם מעורער וחם מזג מחד גיסא, אך כאדם עם תוכניות אמיתיות לעתיד שמתנפצות ברגע אחד מול עיניו. כך אנו אמנם מבקרים את צעדיו של רובן לעיתים, אך כמעט ומזדהים איתו לחלוטין כאשר הוא מנסה להסתגל ברגע לחיים ועולם שונה לחלוטין, עולם שהוא - וגם אנחנו לרוב - היינו מנחשים שלא יקרה לו/לנו בגיל כזה ובנקודה זו בחיים. כך החירשות הופכת מעוד מוגבלות ש-"אין מה לעשות איתה ונולדים עם זה", לרכבת הרים אמיתית - במיוחד לאדם שידע כאב בעבר. גם קוק, למרות שהיא אינה נוכחת בחלק הארי של הסרט, מציגה לא רק את דמותה כבת הזוג הדואגת והמגוננת של רובן, אלא כאדם שהרים אותו מהאשפתות ונקשר בו קשר בלתי ניתן להתרה, וכך - כאבו מוביל גם לכאבה המתמשך שלה. בשנה אמנם נטולת סרטי ענק אך מלאה בהופעות ענק, אלו שתי הופעו שתראו אותן מככבות שוב ושוב בסיכומי השנה ובטקסי הפרסים. ולחשוב ששניהם לא היו בכלל המועמדים הראשונים לתפקידים (מתיאס שונארטס הבלגי ודקוטה ג'ונסון - לא עלינו - היו המועמדים הראשונים, אך פרשו מהפרוייקט בשל אילוצי לוחות זמנים).
לסיכום, "Sound of Metal" היא חוויה שלא מרפה, ומלמדת את הצופה הממוצע - משמה בעל כפל המשמעות ועד אמצעי האודיו והמשחק המצויינים - מהי ההשפעה העצומה של המוגבלות הפיזית על המוגבלות הנפשית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה