בין מטחי הפצמ"רים לטריבונות קורסות, הסתיימה אמש בתרועה רמה- אבל גם בשקט פנימי - עונתה הראשונה של "המפקדת".
הדיונים על ייצוג הצבא במדיה הישראלית ועל התוכן האיכותי של "כאן 11" כבר נידונו לעומק בכל חור אפשרי, אבל משהו ב-"המפקדת", בתזמון שלה, ברעיונות שלה, שהופך אותה לחתרנית באמת. לא בייצוג שלה ברומנים להט"בים בלב ארגון שמרן - עברו כבר קרוב ל-20 שנה מאז "יוסי וג'אגר" - זו קלות הדעת שהנושא מועבר בה וההבנה שזו כבר לא "נועזות" של ממש לעסוק בו - זה עוד נדבך בסיפור המרכזי, לא המרכז עצמו; לא בייצוג הנשי, אלא באומץ להציג גיבורה נשית לא מושלמת, מעט סוציופתית, מעט מבולבלת, עם כישורים חברתיים מועטים, ולהגיד - כן, אני מזדהה גם איתה ואני מריע גם לה, אבל עדיין להרגיש שהסיום נכון עבורה, גם אם הוא לא חיובי או "Happy Ever After"; המחשבה שאפשר לפגום במורל הצבאי החזק גם כשהתותחים רועמים.
כמובן שכל זה לא היה מתאפשר בלי צוות יוצרים יצירתי - עטרה פריש וניר ברגר - וקאסט משובח, שכל אחד - ובעיקר אחת - מהן ראויה לח"ח - ביניהן גל מלכה, עלמה קיני, כרמל בין, ליר כץ, נועה אסטנג'לוב, מיה לנדסמן וכמובן, אלונה סער, שהמרחק בינה לבין הטייטל "זוכת פרס..." לא רחוק.
כן, "המפקדת" היא חתרנית - אולי כלפי חוץ הרעיונות משומשים, אך מבפנים מדובר בהמצאה של ממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה