"מפלצת" ("Monster"):
כשנתקלתי ב-"מפלצת" ("Monster"), הרכש החדש של "נטפליקס" (שימו לב - "רכש" ולא "הפקה מקורית"; אפרט על כך בהמשך), שאלתי את עצמי: "מה עוד דרמת בית משפט? חלאס" - נדמה שבכמה השנים האחרונות "הופצצנו" (הפאנץ' לא רגיש) בתוכניות וסרטים שבחרו לעסוק בסוגיות חברתיות - ובעיקר גזעיות - דרך המשקפת של מערכת המשפט (לרוב האמריקאית). "כשהם רואים אותנו", "משפט השבעה משיקגו", "מנגרוב" ו-"אדום, לבן וכחול" מ-"גרזן קטן", "קרעים של אישה" ואפילו "חוק וסדר" הותיקה שממשיכה בגאון את עבודתה - כל אלו הן רק כמה דוגמאות לאינפלציה של העיסוק בתחום במדיום הקולנוע. אך בדיעבד, "מפלצת" היה משהו אחר - לא עוד נאשם שנאבק על חפותו במילים מפוצצות על דוכן העדים, אלא בחור צעיר ומפוחד שמראה לנו שקל כל כך להיקלע לסיטואציה אליה הגיע - רק אם אתה בצבע הלא-נכון.
"מפלצת" היא המילה הראשונה ששומע בבית הסוהר סטיב הרמון (קלווין הריסון ג'וניור; "פנים רבות לאמת", "גלים" ופרד המפטון ב-"משפט השבעה משיקגו"), תלמיד אפרו-אמריקאי בן 17, שלומד במגמת קולנוע וחולם להפוך לקולנוען ומואשם על-לא-עוול-בכפיו כשותף לשוד מקומי שהפך לרצח. בעוד הוריו (ג'פרי רייט - "ווסטוורלד", "קזינו רויאל" - וזוכת האוסקר ג'ניפר האדסון) מצויים במערבולת רגשות עקב ההתפתחות ועורכת הדין שהוקצתה לו (ג'ניפר אייל, "המגדלים הגבוהים") מנסה להילחם כנגד עסקת הטיעון המחפירה שהוצעה לו, הרמון מנסה בכלל להבין איך הגיע לשם וכיצד יתמודד עם החיים מעתה והלאה - חיים שלעולם לא יחזרו לקדמתם.
"מפלצת", שמבוסס על ספר "YA" באותו השם מ-1999, החל את חייו דווקא בראשית 2018, אז הוקרן בתחרות בפסטיבל "סאנדנס". פחות משנה לאחר מכן, כמעט נמצא לו בית: אולפני "Entertainment" רכשו את זכויות ההפצה לסרט, בחרו בהפצה מסחרית והעניקו לו שם חדש ובנאלי להחריד - "All Rise" - אך זה כאמור, כמעט קרה, וזכויות הסרט התגלגלו לסיומת הצפויה מכולם - "נטפליקס". בעוד חברת הסטרימינג מעניקה לרוב בית חם ליצירות קטנות ונועזות יותר (לראייה - שמו המקורי והמשמעותי יותר של הסרט ניתן לו בחזרה), ספריית התוכן הדחוסה שברשותה והתחרות העצומה שניצבת מול כל כותר כמעט כל שבוע (רק השבוע "מפלצת" צריך להתמודד מול כותרים חדשים ונוצצים כדוגמת "האישה בחלון", "חמצן" ו-"האלסטון" בעוד כותרים "ישנים" יותר - כדוגמת "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" - ממשיכים להחזיק במקומם ברשימת "הנצפים ביותר") יכולה לגרום בקלות ל-"מפלצת" להיעלם במהירות גדולה פי 10 מזו שלקח לה להגיע לפלטפורמה, וחבל. אבל אולי עליית קרנם של ארבעה מכוכבי הסרט והתסריטאית שלו - הריסון ג'וניור (שלא ירחק היום שבו יקבל אוסקר לידיו), ג'רל ג'רום (זוכה האמי על "כשהם רואים אותנו"; "אור ירח", "קאובוי של אספלט"), ג'ון דיויד וושינגטון ("טנט", "שחור על לבן" ועוד רבים וטובים), הראפר A$AP Rocky (עבורו הפך הנשיא לשעבר טראמפ הרים וגבעות כדי לשחררו ממעצר על תקיפה בשוודיה) ו-ראדה בלאנק, שבכורת הבימוי שלה "הבמה של ראדה" ("The 40-Year-Old Version"), שעלה אף הוא בנטפליקס, היה לאחד הסרטים המעוטרים ביותר בפסטיבלי סרטים בשנה שעברה והאהובים עליי בפרט - וההמלצה החמה שלי עליו ישנו קצת מהגישה השכחנית כלפי הסרט הנהדר הזה.
אז מה מייחד את "מפלצת" מהדרמה המשפטית הרגילה שלכם? אלו האלמנטים התסריטאיים הלא רגילים שבלאנק - והבמאי אנתוני מנדלר (במאי קליפים במקצועו) - מכניסים לסיפורו של הרמון. כך האקספוזיציה והמניעים להגעתו של הרמון לתא המאסר נזרקים מהחלון, והסרט מנחית אותנו ישירות בסצנת המעצר ובפגישתו עם עורכת הדין, כשברקע קולו מתחיל להישמע כקריין, והמיקומים שמופיעים מול עינינו מוצגים על-ידיו כתיאורים בתסריט -"פנים, משרד חקירות", "חוץ - לפני, רחוב" וכו'. מה שבקלות היה יכול להפוך לגימיק קלישאתי (נוסח "אתם בטח תוהים איך הגעתי לכאן.."), אלמנט שבירת הקיר הרביעי הנ"ל מראה את האבסורד שבמתרחש להרמון -"זה הסרט של חיי", הוא מתאר, ומבין שבעוד פעולותיו נכפות עליו והוא נאלץ לצפות בהם מהצד כסרט, המערכת מתייחסת אליו כעוד חלק ב-"סרט הנע" של מערכת המשפט. הפחד, החשש והבלבול של הרמון עוברין ישירות אל הקהל באמצעות הטריק שבלאנק מיישמת, וממחישה לנו אחת ולתמיד שלהיוולד כבן מיעוטים במקום מסויים יכולה להיחשב כגזירה משמיים. "האסתטיות היא הכלי שלך להבעת רגשות", אומר מורה הקולנוע של הרמון בתיכון (טים בלייק נלסון; "אחי, איפה אתה?", "הבלדה על באסטר סקראגס"), ובלאנק - שתשתמש באותו אלמנט בהצלחה יתרה ב-"הבמה של ראדה" זמן לא רב לאחר מכן - ממחישה איך ויזואליה יכולה לרגש ולהעמיק את פיתוח הדמויות: כשהרמון מצלם, הוא משתמש באסטתיקת "שחור/לבן" סטייל ספייק לי ("הבמה של ראדה" מצולם כולו בשחור-לבן"), כמעין ערגה לזמנים עברו וציפייה לעתיד; כשהוא נזכר בטיוליו בשכונה, הסובב אותו מופץ אור וצבע - סמל לשמחה שפגה מחייו; ואילו כשהוא ניצב כנאשם בבית המשפט או מתבודד בתאו, הצבע נעלם ועובר דווקא לאפור, אותו האפור בין השחור ללבן שמערכות האכיפה לא מצליחות למצוא. שילוב האסתטיקה כדמות משל עצמה בסרט והצגת הדמות הראשית כקולנוען חובב (רפרנסים ל-"ראשומון" של קורסאווה או "קדחת הג'ונגל" של לי מחזקת את המסר המרכזי של הסרט שמעורב כאן כוח עליון חסר רחמים, והאמת מתחמקת מבין ידיו) חוזרת לאותה עמדה בלתי מתפשרת של בלאנק, אותה הציגה גם בסרטה שלה, לפיה אינה מוכנה ל-"פורנו עוני" וגם לאפרו-אמריקאים מלומדים ומתקדמים מגיע ייצוג קולנועי - באותה המידה, גם הם סופגים גזענות מהרשויות ומהסובבים אותם, ללא קשר למיקומם במעמד החברתי.
לסיכום, תצוגות משחק מצויינות של כישרונות צעירים בתחילת דרכם שמאז כבר הגיעו לעמדות התהילה, גישה חדשנית ורדיקלית לדרמת משפט והחדירה לנפש הצופה בשביל לגרום לו להבין - לא להיות במאסר על הליכה ברחוב היא לא פחות מפריווילגיה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------
"The Human Voice":
ובמעבר חד במיוחד - מה עם קצת טילדה סווינטון לסופ"ש? סרטו הקצר דובר האנגלית הראשון של פדרו אלמודובר, "The Human Voice", הוקרן בפרימיירה חגיגית בפסטיבל ונציה האחרון ויצא לבתי הקולנוע הנפתחים בבריטניה רק בשבוע האחרון. כעיבוד חופשי למחזה באותו השם מ-1930 מאת ז'אק קוקטו (שכבר זכה לעיבוד בשנות ה-40 ע"י רוברטו רוסוליני, לתסכית בשנות ה-60 בכיכובה של גרושתו אינגריד ברגמן, ולסרט קצר מלפני שלוש שנים בהפקת ובכיכובה של רוזומנד פייק), "The Human Voice" עוקב אחרי אישה מבוגרת (סווינטון) שמחכה בקוצר רוח ובכאב רב במשך שלושה ימים להגעתו של אהובה העוזב. בעודה מסתובבת סחור סחור סביבה ביתה האדמוני, וכלבו של בן זוגה לשעבר תר אחריו בבית ימים ולילות, מגיעה השיחה הגורלית - אך האישה כבר מזמן על סיפה של תחושה אחרת.
הסרט הקצר מונע ע"י שני סממנים מאוד "אלמודבריים" - תנועת המצלמה והופעת המשחק של האישה הגדולה מהחיים שבמרכז העלילה: במקום תנועה סטטית של מצלמה, כצפוי מעיבוד למחזה, אלמודובר נוקט בגישה הדומה ל-"האב" המצויין, ומניע את המצלמה דווקא בכיוונים מפתיעים, כאלו שמגלים לנו יותר על המתרחש מולנו אך גם שומרים על המסתוריות - כך, בשוטים זריזים ולאחר מכן בצורה מרובה יותר, מציב אלמודובר את המצלמה מעל הדירה של גיבורתינו, ומגלה לנו שלמעשה מדובר בסט שנבנה באולפן צילום רחב ידיים. רמזים מטרימים - כדוגמת מגירה נעולה ומפתחות לא אמיתיות - מסייעות לתחושה הכללית שאלמודובר מנסה להעביר - כשמנסים להיאחז בהווה שכבר לא קיים, הכל מרגיש מזויף סביבנו. הופעתה של סווינטון, שלעיתים מרגישה כמו מופע "פואטרי סלאם" (זו אמורה להיות מחמאה למרות שדעתי על "פואטרי סלאם" די מובנית), מגלמת בתוכה עשרות שלבים של השלמה מבלי להניד עפעף - כלומר, השינוי לא נראה כלפי חוץ, אך הוא מורגש בכל מילה שסווינטון מוציאה מפיה - אין מה להצביע על שחקנית שכבר מורעפת בשבחים מזה שנים רבות, אבל ייתכן מאוד שהיא תיזכר בעתיד הלא רחוק כאינגריד ברגמן של המאה ה-21. עם זאת, התחושה החזקה ביותר שהשחקנית הותיקה מעבירה במונולוג שלה היא דווקא הבדידות, הריחוק, שכה מתאימה למציאות של 2020/1 - מה היא עוד שעה, עוד יום, אם הדבר האהוב עליי ביותר נלקח ממני? אם אין בחברתי אדם אהוב? הסיום המפתיע של הסרט רק מוכיח זאת עוד יותר - כדאי להיפטר מהווה הכואב והבודד, צריך לשרוף אותו.
לסיכום, "The Human Voice" אולי לא יכתב בספר דברי הימים כאחד מהתוצרים המדהימים ביותר של אלמודובר, אבל עבורנו - וגם עבורו - זה ניסוי שהסתיים בהצלחה יתרה. אלמודובר וסווינטון -תנו לי עוד מהציוות הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה