עונת הקיץ לפנינו, וזה אומר - יותר סרטים! מה עם איכות, או בתי קולנוע? נניח את זה בצד. אבל הנה כבר שניים מהתוצרים המעניינים של החודש - ושניהם בכיכובם (כל אחד לחוד) של חברים טובים מול המצלמה ומחוצה לה - סם וילסון/"פלקון" ו-"באקי" בארנס/"חייל החורף" - אנתוני מאקי וסבסטיאן סטן, במילים אחרות. השניים רק סיימו יחד תוכנית מופלאה כדמויות הקומיקס הנודעות, ומוכנים להראות את כישוריהם גם מחוץ ל-MCU. זה עובד? נצא לדרך:
"סינכרוניק" ("Synchronic"):
מכירים סרטי התמכרות? מכירים סרטי חזרה בזמן? "סינכרוניק", הסרט החדש מבית צמד הבמאים והתסריטאים "בנסון ומורהד" - ג'סטין בנסון ואארון מורהד- ושעלה ל-"נטפליקס" לפני שבועות אחדים, שואל את השאלה: מה יקרה אם נשלב ביניהם? כך אנחנו מקבלים את סיפורם של סטיב (אנתוני מאקי) ודניס (ג'יימי דורנן; טרילוגיית "חמישים גוונים"), שני פרמדיקים שחווים עומס בעבודה הנורמטיבית שלהם עקב סם חדש ומסקרן - "סינכרוניק" - שמעביר את האדם הנוטל אותו אחורה בזמן לכמה רגעים. הקונספט מעניין, אבל התוצאות הרסניות. סטיב, שמגלה כי גידול סרטני במוחו לא מותיר לו זמן רב לחיות, ודניס, שבתו המתבגרת נופלת קורבן לסם המסוכן, מחליטים לרדת לשורש העניין.
המשפט "הקונספט מעניין, אבל התוצאות הרסניות" אינו נכון רק במסגרת העלילה עצמה, אלא גם כצופה בסרט. טוב, אולי לא "הרסניות", אבל יש על מה לדבר. בנסון ומורהד, שהביאו לעולם זוויות מעוותות ומיוחדות לז'אנר המד"ב/אימה עם "אביב" (2014), "האינסופי" (2017) ו-"She Dies Tomorrow" מהשנה שעברה - אותו השניים הפיקו (בשנה הבאה נחשף לפגישה של השניים עם "מארוול", כשיביימו את סדרת הסטרימינג "Moon Knight"), והנגיעות הללו נשמרות גם כאן - הצילום הרועד אך המושקע בו זמנית; העריכה הקטועה, שמגבירה את המתח שבתעלומה; המסרים השתולים הלא ברורים; המיתות הגרוטסקיות, ששומרות על גחלת האימה מהסם; והקונספט המרתק, ששם ספין ייחודי וקודר על סרטי הטיול בזמן נוסח "בחזרה לעתיד" (בנסון ומורהד אף מודעים להשוואה שתיווצר - "לדוק ומרטי הולך קל", אומר סטיב בסרקסטיות לאחר נסיעה לא מוצלחת, "הם מנגנים צ'אק ברי בשנות החמישים. למה לא?"; הכלב של סטיב, עליו מנסה הפרמדיק ניסיונות בבירור השפעת הסם, נקרא הוקינג - ע"ש הפיזיקאי המפורסם. הכלב של דוק בסרטי "בחזרה לעתיד", שימש כנסיין הראשון של הדלוריאן? איינשטין). כל האלמנטים הטכניים המבלבלים ומושכי-העין הופכים את עלילת "סינכרוניק" לפרק נשכח של "The Twilight Zone" (אולי אין זו הפתעה שהשניים ביימו מספר פרקים בחידוש לתוכנית הקלאסית שנעשה בשנה שעברה) - כשאין מושג מה אמיתי ומה לא, כשהסרט מתקדם בצורה נון-ליניארית, וכשהתקציב זעום אך האפקטים אמינים לחלוטין (אין כאן סצינות פיצוצים ופירוטכניקה) - הסרט עובד מעולה.
מתי הוא עובד לא כל כך טוב? הצד "האנושי" שלו. בנסון ומורהד ידועים לא רק בעלילות המד"ב המעניינות שלהם, אלא ביכולתם לשזור בהם סיפורים אנושיים אמיתיים, שכוללים בעיות יומיומיות ותהיות יומיומיות. הפעם, נדמה שהצמד נפל לסיפור אנושי קלישאתי מידי (אין חדש ב-"יש לי סרטן" לצערנו; אפילו טומי וויסו עשה את זה ב-"The Room"), וכך התסריט מרגיש - ברגעיו הלא בדיוניים - מסורבל מידי. למזלם של הצמד, הם ליהקו צמד שחקנים מוכשרים ביותר - מאקי ודורנן, אך במיוחד מאקי - שמעלים את הדיאלוג הדל שניתן להם רמה אחת למעלה. כך, כשאחד מהדמויות מרגישה כאב, מבצעת הקרבה כואבת - אנחנו מרגישים את זה, כי השחקנים מראים את זה. עם זאת, אין די בכך - והסרט היה רק מרוויח מסיפור אנושי מפורט יותר.
לסיכום, "סינכרוניק" הוא ניסוי מעניין ויצירתי - הקצב שלו, הרעיונות שבו, תצוגות המשחק שבו - ולא ניתן להגיד שהוא "שידור חוזר" של משהו. ברם - הוא רחוק מלהיות התוצר המושלם, אבל הוא עדיין תוצר צפייה מהנה.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"Monday":
במובן מסוים, אהבה צעירה היא כמו סופ"ש. היא מפתה, משכרת, חלומית. אך מה קורה כשהסופ"ש נגמר או שהבגרות דופקת בדלת? על הנקודה הזו בדיוק מתעכב סרטו החדש של הבמאי היווני ארגיריס פאפאדימטרופולוס ("סונטאן"; "Wasted Youth"), "Monday", שבמרכזו עומדים שני אמריקאים הנושקים לעשור החמישי בחייהם - מיקי (סבסטיאן סטן), חבר להקה מוצלחת-לשעבר שעשה הסבת מקצוע לדיג'יי פרילנסר בלב יוון, וקלואי (דניז גוף; "קולט", "ג'ולייט - הגרסה העירומה"), עו"ד לזכויות אדם שנמצאת על סיפה של עזיבה לארה"ב אחרי ששהות ממושכת במדינה הפכה לאהבה נכזבת - שנפגשים במסיבה סוערת ומבלים סופ"ש מהאגדות (במילים אחרות, מלא בסצנות סקס - הכמות שלהן בסרט הזה לא הייתה מביישת את "משחקי הכס"). לאחר קלישאת ה-"גבר רץ לשדה התעופה לעצור את אהובתו מלטוס", דניז מחליטה להישאר ולתת צ'אנס לאהבה הפורצת, בעוד מיקי מחליט להפסיק בפוזת "הרווק ההולל" ולהתיישב. שניהם מגלים במהרה ששני הרבה יותר קרוב אליהם משישי (הסרט מציג שוב ושוב בכיתוב גדול את היום המיוחל, למרות שבדיעבד עוברת קרוב לשנה במהלך הסרט).
בדומה לשיטה שבה נקטה הבמאית הצרפתיה רבקה זלוטובסקי בסרטה הנהדר משנה שעברה - "ילדה קלה", פאפאדימטרופולוס (נרדמו לי האצבעות מהשם הזה) משתמש בנופים המרהיבים והכמעט-אלוהיים של יוון בימי הקיץ (תודות לצילום המהמם של הריסטוס קארמאניס) כדי להדגיש את הקלות שבה אהבה חדשה מכניסה אותנו לאופוריה כוללת. אך בשונה מ-"ילדה קלה", שלקחה אותנו עמוק לזהויות הסותרות שמצופה מנערה לאמץ בשנות התבגרותה, ל-"Monday" אין יותר מסר חד-משמעי ממה שכבר פירטתי: פאפאדימטרופולוס מעדיך להתייחס לסרט כמעין תצוגת משחק, או הצגה לכל דבר, שתפרוש מולנו רומן וזוגיות בהתהוות - אנחנו כבר נבחר את הצד שאנחנו בעדו, או נסיק את המסקנות שהגענו אליהן. להחלטה זו יש תומכים ויש מתנגדים, שכן הצבת סיפור עם נושא כה רלוונטי עבור כולנו - אהבה - ובאותו המידה חרוש ללא אמירה סופית של ממש נדמית כרעיון מיותר, שכן זו לחלוטין אינה הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בזוג מיוסר על המסך הגדול; מצד שני, לאמן אין מחויבות של ממש לחתום כל יצירה שיצר עם "אמירה משנה סדרי עולם" ולפעמים מרענן לראות "מחקר" בלייב ביחסי-אנוש ולמשוך את הסיפור הפיקטיבי לסיפור האישי שלנו. דעתי? הוייב הצבעוני והיצירתי של פאפאדימטרופולוס תפס אותי, והקונטרסט מול רגעי הכאב הלא מעטים שיש כאן סקרן אותי, למרות ההרגשה שהסיפור לא הולך קדימה לעיתים, אלא אחורה.
אך היו אלו הופעות המשחק המצויינות של צמד הגיבורים - סטן וגוף - שבאמת גרמו לי לשקוע בסיפור. סבסטיאן סטן ניחן במבט "שבור" תמידי - מבעד לחזותו הנאה, נראה שהשחקן האמריקאי-ממוצא-רומני מסתיר תמיד כאב של ממש. זוהי העובדה למה ליהוקו לתפקיד באקי ב-MCU - ופיתוח הדמות ב-"הפלקון וחייל החורף" לאחרונה - השתלם בהצגת הדמות המעורערת הזו בצורה נאמנה לקומיקס ומעבר. נראה שפאפאדימטרופולוס מבין זאת, ונותן לסטן להשתלב בקלות רבה על רקע הנופים מעוררי השמחה של יוון בעודו מחזיק בארשת פנים טראגית. גוף האירית, לעומת זאת, שאותה לא זכיתי לראות בפרוייקטים אחרים טרום הסרט הנ"ל (בקרוב תככב בתוכנית חדשה מבית יקום "מלחמת הכוכבים" - "אנדור" - ותזכה לפריצה הגדולה שלה למיינסטרים), מגלמת דמות הרבה יותר אמביוולנטית משותפה - על פניו עורכת-דין רצינית ומכובדת, מצד שני החלק הפרוע ושוחר החיים הגדול יותר בין הזוג- אפילו יותר מבן זוגה המוזיקאי לשעבר, שנכנס לעמדת הבטלן לא פעם. אך קלואי בגילומה של גוף אף פעם לא מודעת לצד השני שלה - למרות המודעות המוחלטת לכך כשהוא מתפרץ - ותמיד נמצאת על סף התמוטטות עצבים כשהאמת מתגלה. כך קלואי מאושרת מהצד המוזר שמיקי מוציא ממנה, אך ממהרת להלקות את עצמה על "נפילתה" לפח "שטמן" לה בן זוגה הקליל. הקונטרסט בין שניהם, והניסיון של השניים לעצור את יצר ההרס העצמי שלהם, מניע את העלילה הלוך ושוב, ומקנה לה נופך - הפאנץ' לא מכוון - טרגדיה יוונית: אין אפשרות לברוח מיד הגורל. אין אפשרות לברוח מ-"שני".
לסיכום, "Monday" הוא חוויה מעניינת לכל הפחות, ומהפנטת לכל היותר. עם שילוב נכון של משחק, צילום מרהיב, דיאלוג קצבי וחופשיות מחשבה, הסרט מציג זווית אחרת לסרט האינדי-הרומנטי הרגיל שלכם. המבחן האמיתי אם "Monday" הוא לטעמכם או לא הוא אם אתם מוכנים לשינוי או לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה