איך מציגים את המונח "כוכבות רשת" בצורה אמינה מספיק על המסך הגדול? בעוד תככים, אינטרסים ותהילה במדיומים אחרים - כדוגמת עיתונות כתובה, טלוויזיה ואפילו קולנוע בעצמו - נחקרו למוות בעולם הסינמטי ולמרות שאנחנו עמוק בתוך המאה ה-21 והאובססיה הבלתי-נדלית שלה עם האינטרנט (טוב, תכל'ס - גם את הבלוג הזה אתם קוראים באינטרנט), נדמה שהקולנוע כמעט ולא הצליח לחדור מבעד לשריון הניאון הנוצץ של כוכבי היוטיוב וה-"אפיל" הצעיר שלהם. נכון, סרטי דרמה כדוגמת "הרשת החברתית" ו-"התכתבות" וסרטי אנימציה עדכניים כדוגמת "ראלף שובר את האינטרנט" ו-"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" (שאת הביקורת עליו תוכלו לקרוא כאן) הצליחו להחדיר את סאטירה/ביקורת על התוכן החלול והמזוייף שעולם הרשתות החברתיות מציג בפנינו ובאותה מידה, לשים מולנו את הדלתות שאלו פתחו עבורנו - נדמה שלרוב שימוש ברשתות חברתיות, ובאינטרנט ככלל, בסרטים הוליוודים מסתכם ברמה הירודה ביותר - או פרסום סמוי (או לא כל-כך) של אפליקציות "חמות" ו-"מגניבות" - ראו ערך התועבה שנקראת "אימוג'י: הסרט" - שנעשה מתוך רצון להישאר "אין" אך מנחית על הסרט פג תוקף עצום (לעיתים זה יכול גם להיתפס כטיול חביב אחורה בזמן - כמו סצנת בחירת הבגדים במחשב ב-"קלולס" מ-1995 או אחת ההופעות האחרונות של דיויד בואי בקולנוע, כשהוא שולח הודעה ב-"מייספייס" למעריץ מושבע בסרט הנוער "Bandslam" מ-2009) או ביקורת שטחית למדי, שאומרת "רשת חברתית יכולה להיות רעה" מבלי לחקור באמת את השפעותיה על חברה או את הגורמים מאחוריה. סרטה החדש של ג'יה קופולה (נכדתו של…), "מיינסטרים" ("Mainstream"), מנסה לעשות שינוי בפורמולה הזו, אך לבסוף יוצא בידיים די ריקות.
"מיינסטרים" מספר את סיפורה של פרנקי (מאיה הוק - "דברים מוזרים", "היו זמנים בהוליווד"; בעוונותיה בתם של אית'ן הוק ואומה ת'ורמן), ברמנית צעירה חסרת מטרה או כיוון שמוצאת מפלט ביצירת סרטונים "אומנותיים" ופרסומם ביוטיוב - כל זה משתנה כשהיא פוגשת בלינק (אנדרו גארפילד), ספק סטלן, ספק פילוסוף, ספק טרול, ומוצאת בו השראה אמיתית. כשהיא מתחילה להסריט את הגיגיו, היא נחשפת לכוח הויראלי שלו, ומהר מאוד היא מוצאת את עצמה - יחד עם שותפה לבר ג'ייק (נאט וולף, "ערים של נייר") והסוכן המיומן מארק (ג'ייסון שוורצמן, בן דודה של אביה של קופולה) - מביימת את לינק במעין שעשועון אבסורדי שגורף מיליוני לייקים וצפיות. התהילה הולכת ואופפת את השלישייה, אך כשמשולש האהבה מסתבך ופרצופו האמיתי של לינק מתחיל להיחשף - פרנקי מתחילה לחשוב שוב על קביעתה הנחרצת: "מי רוצה לחזור לעבר?".
נתחיל בעיצוב וייצוג הכוכבנות הויראליות, בה דווקא קופולה מצטיינת - כמו דודתה סופיה (שחוגגת ממש היום 50), גם ג'יה (ושותפה לכתיבה טום סטיוארט) יודעת ליצור מעטה עטור "גלאם" וניצוץ תזזיתי שמחביא מתחתיו כאב או זיוף. כך, ערוץ היוטיוב של לינק - שעונה לשם " No One's Special" - מרגיש ומתנהג כמו ערוץ יוטיוב פסאודו-אבסורדי אמיתי (לדוגמה, "Poppy" או אפילו בו ברנהאם), וגורם לנו להבין למה ההערצה העצומה ללינק מתקיימת. באופן דומה, גם שארית הסרט מעוצב לעיתים כסרטון קצר ביוטיוב - אימוג'ים ולבבות במקום קיא וכתוביות סרטים אילמים כדי לספק אקספוזיציה בתחילת הסרט הם רק חלק מהדוגמאות היצירתיות שקופולה מספקת כדי לשאוב אותנו לעולם הויראלי. אך כאן מתחילה הבעיה - הויראליות היא למעשה כלי להעצמת דבר מה, טוב או רע, ונדמה שצמד הכותבים לא בטוחים באיזה צד יבחרו. כשפרצופו האמיתי והמסוכן של לינק מתחיל להיחשף ופער הגילאים בינו לבין פרנקי (הפער עצמו אינו מוזכר בסרט, אך ברור לעין ולכל מי שעושה "גלגול" קטן - הוק בת 22 ואילו גארפילד בן 37), נדמה שהסרט מתכוון לעסוק בקלות שבה האינטרנט ממסך את הסכנות האמיתיות בעולם וממתג אותם בצורה דיכוטומית למדי - "טוב" או "רע" (עדויות לכך אפשר למצוא בסבב הלחימה הנוכחי, שמתרחש לא מעט בעולם הרשתות החברתיות ומסוכן לא פחות מהמהומות בחוץ) - ומאפשר לאנשים עם כוונות לא טהורות לנצל את אלו - לרוב צעירים - שמוצאים מפלט ברשת מצרותיהם בחיים האמיתיים. אך קופולה וסטיוארט עושים בשלב מסוים פנייה חדה ימינה: דרך דמותו האטומה והזדונית בצורה מהפנטת של לינק, צמד הכותבים מרמז שאולי יש אמת בגישתו הניהליסטית של כוכב הרשת, ולמעשה אנשים מוכנים להיות מנוצלים רק כדי לגעת בתהילה. לגישה זו אכן יש אחיזה במציאות, והיא יכולה לנמק יפה כוונות של נבל - אך קופולה וסטיוארט מזגזגים שוב ושוב בין שתי העמדות (לינק טוב, לינק רע), עד שהם לא מבהירים לנו אף פעם לחלוטין מה המסר שאנו צריכים לקחת איתנו הביתה. אם זהו המסר, אז אדרבא - עשיתם עבודה טובה, אך נראה שבסופו של דבר הם כן רוצים להעביר ביקורת אחידה, ואותה הביקורת שהשניים רוצים להעביר על האינטרנט ועל הסיווג ל-"שחור ולבן" בו מתקיימת בצורה אירונית בסרטם שלהם.
מי שמציל את המסר המעורפל - והלא חתרני מספיק בסופו של דבר - הם דווקא השחקנים: בעוד מאיה הוק -שממשיכה להוכיח את עצמה כממשיכה ראויה להוריה המוכשרים ומשדרת בלבול ותמימות נעורים אמיתית במשחקה, כזו שיכולה להוביל בקלות לנפילה ברשתותיהם של זרים - ונאט וולף- שעומד על משבצת "החבר הביישן והמאוהב" הקלישאתית אך מצליח להוציא ממנה טיפה יותר - נותנים את המיטב שלהם, זהו דווקא גארפילד שנותן לעולם הופעת משחק שנראית כאילו היא פרי אהבתם של "המסיכה" של ג'ים קארי והארי פאוול מ-"ליל הצייד", ומשתמש ביכולתו לסחוף אחריו רבים בעמדותיו המוחצנות וכביכול "הומאניות" להציג מופע של טירוף אמיתי, מבלי להחביא אותו. גארפילד הופך במהרה למעין זיקית בבחירותיו הקולנועיות - מהתחלתו כאדם הנורמטיבי או הצודק ב-"הרשת החברתית" או אפילו סרטי "ספיידרמן המופלא", הוא נהיה לחביב אינדי (לראייה, "תעלומה בסילבר לייק") שמגלם דמויות מפוקפקות סטייל רוברט פטינסון, כאלו שגורמות לנו לשנוא אותן ולא בהכרח את השחקן שמגלם אותן - הישג שלא רבים מצליחים להשיגו (אהמ *חואקין פיניקס* אהמ). גם ג'ייסון שוורצמן, שתמיד תענוג לראות אותו ואף פעם לא מקבל באמת את תשומת הלב המגיעה לו (אני מחכה בכיליון עיניים לראותו בסרט החדש של שותפו הותיק ווס אנדרסון - "The French Dispatch" - אותו כתב עם אנדרסון ו-חכו לזה- רומן קופולה!) מנסה להגיע לרמת השגעון של גארפילד ומוציא מעצמו פסגות קומיות חדשות.
לסיכום, "מיינסטרים" היה יכול היה בקלות להיות כתבה ב-"Vice" - עניינית, לא מתפשרת, שמה את כל הקלפים על השולחן ולא מפחדת לקחת צ'אנסים. לרגעים הוא אכן כזה, אבל לבסוף "מיינסטרים" מתפרש יותר כידיעה ב-"באזפיד" על נבלים בסרטים מצויירים כ-"אנשים שממש הפריעו לעלילה והיא הייתה יכולה להיות יותר טוב בלעדיהם" (כן, זה אמיתי). בקיצור, החומר שם, הטאלנט שם, רק מה הפואנטה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה