מה הוא הרגע שבו אירועים אמיתיים ופיבוטליים מחיי קהילה מסוימת עוברים לייצוג שונה במדיה הפופולרית? במילים אחרות, מתי מלחמות קשות, טבח עם או תקופות קולוניאליות עוברות מייצוג נוסח "רשימת שינדלר" ל-"החיים יפים"? נראה שעד היום אין תשובה מוחלטת לשאלה, והיא עדיין נותרת שנויה במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא שהצעד הנ"ל יהיה חייב להיעשות ע"י בני אותה קהילה שנפגעה, או שהאירועים שמוצגים הם חלק מעברה ההיסטורי - לראייה: "ג'וג'ו ראביט", אותו יצר הבמאי היהודי טאיקה וואיטיטי. עם זאת, למה כש-"אנטבלום", סרט המציב אימה פסיכולוגית בלב תקופת העבדות (השחוקה לעילא ולעילא בתרבות האמריקאית הפופולרית) ושנוצר ע"י צוות שחור בלבד, מרגיש לעיתים כניצול ציני של כאב אמיתי?
אידן (ז'אנל מונה) היא שפחה נרצעת, המשרתת בחוסר רצון את בעליה (ג'ק יוסטון וג'נה מאלון) במטע כותנה בימי מלחמת האזרחים האמריקאית. תמונותיה של חבריה נהרגים בשל ניסיון בריחה שהיא תכננה רודפים את מנוחתה, אך גם "החלום" הבא: אידן מתעוררת במאה ה-21 - כעת היא ד"ר ורוניקה הנלי, אקדמאית מצליחה שמייחלת לשיוויון אמיתי לאישה השחורה בזמנים המודרניים. נראה שלורוניקה יש הכל - בעל אוהב (מארק ריצ'רדסון), ילדה מוכשרת (לונדון בויס), קריירה משגשגת - כל מה שלאידן אין. אז מה היא האמת? מי מייצגת את העבר של האחרת? ומה כל זה אומר על תחושת החופש האמיתית של שחורים בארה"ב?
לפי תיאור זה, אפשר לנחש שטוויסט מתקרב, ודרכו הוא יציג את האימה האמיתית שעליה נבנתה ההיסטוריה האמריקאית. ואכן, טוויסט לא צפוי מתרחש, אך את פוטנציאל המסר שהסרט מעוניין להעביר, או ההקבלה המתבקשת - "אנטבלום" מפספס לא פעם. נדמה שג'רארד בוש וכריסטופר רנז, כותבי ובמאי הסרט ("אנטבלום" היא בכורת הבימוי שלהם), מושפעים מהשליטה הכמעט אבסולוטית של ג'ורדן פיל בז'אנר האימה הפסיכולוגית השחורה, זו שמוצאת את הפחד המושרש ביחס הלבן של אמריקה לתושביה השחורים ואת החרדה התמידית בה אלו נאלצים לחיות כבר מאות שנים. ואכן, השפעות כמו "תברח" ו-"אנחנו" מורגשות בשוטים הרציפים והקודרים שמפוזרים לאורך כל הסרט - מקושטים בצבעים שמסמלים את הדרום האימתני (צהוב, כתום) או אלו המסמלים מתח מודרני (אפור, אדום). אבל איפה שפיל מצליח להעביר מסרים נוקבים ללא התאמצות וללא פעולת "In your face" ובמקביל ליצור תחושת אימה של ממש, בוש ורנז נופלים בין הכיסאות. "אנטבלום" אמנם מונע ע"י רעיונות מעניינים, ובייחוד ע"י העובדה שרעיונות כאלו קיימים בעולמנו שלנו (כניסה אליהם כאן היא בגדר ספויילר, אז אשאר עמום), אבל מלבד כמה מראות לא נעימים - תחושת מתח או אימה כמעט ולא מורגשת בסרט האפרורי הנ"ל. ומה לגבי המסר? בואו נגיד שעדינות אינה הצד החזק של "אנטבלום" - לראייה, כשאידן מקבלת סוף סוף את אפשרות הנקמה באלו שהתעללו בה, המצלמה מציבה אותה בדיוק מול פסל לזכרו של גנרל הקונפדרציה המושמץ, רוברט אי.לי. וואו, קשה לי נורא לקלוט מה הם רוצים להגיד לי!
לסיכום, ל-"אנטבלום" יש כמעט הכל - קאסט מוכשר, רעיון יצירתי ומעניין, צילום חודרני ומותח - אבל חסרים לו שני אלמנטים מרכזיים. למעשה, אלמנטים כל כך מרכזיים שעל בסיסם תיאורו נשען - סרט אימה/מתח ומניפסט לוחמני כלפי היחס הבין-גזעי בארה"ב. וכששני אלו חסרים, לא כיף לצפות בסרט חלול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה