החברה הישראלית מושתת על סטריאוטיפים - חלק הצדיקו את עצמם, רובם לא. סטריאוטיפ "היורד מהארץ" הוא אחד שנמצא קצת בשולי החברה - בין היתר בשל היותו מחוצה לה - אך הוא תמיד חוזר אליה בסופו של דבר: פשטות העם, או במילים יותר מעליבות - "ערסיות"; הנטייה לקומבינות וניצול התמימות של "הגוים"; המיש-מש השפתי בין מונחים באנגלית לעברית; וההיאחזות באנשים ישראלים אחרים בקרבת מקום ובמנהגים ישראלים, גם אם אלו לא היו "כוס התה" שלך בארץ. היורד מהארץ תמיד חושש ליפול למלכודות אלו, אבל מה קורה כשזה באמת קורה? סרטו החדש של מיכאל מאיר, "נתראה בשמחות", מנסה להכניס אותנו לנקודה הזו בדיוק. התוצאה אמנם מעורערת אבל בהחלט מחדשת.
אל ביתם המפואר של יוסי (עידו מור) וסיגל (לירז חממי; "מנאייכ"), זוג ישראלי - הוא קבלן בנייה מפוקפק, היא ספק אומנית ספק עקרת בית - שהשתקע ב-LA לפני יותר מעשור, מגיעים חברים שונים לארוחת ערב: הייטקיסט מופנם ואשתו הממורמרת שויתרה על הקריירה המשפטית שלה עבורו; העובד הצעיר והפוחז של יוסי, ש-"חם" על סיגל המבוגרת; שותפו לעבודה של יוסי ואשתו, שמאסו בקומבינות של חבריהם; ובן הדוד של סיגל, מייקל (מיכאל אלוני), שחקן מנסה בהוליווד וחברתו הזרה. בין כל המשתתפים אין קשר מחבר של ממש, מלבד מיקום זהה ועבר משותף במדינה החמה. אט אט, אותם יצרים חמים מתפרצים על פני השטח, הרוחות מתלהטות והגופות נערמות.
כן, קראתם נכון - ז'אנר האימה אינו כוח חזק של ממש בישראל, אבל "נתראה בשמחות" הוא נציגות ראויה לתת קבוצה בז'אנר - קומדיית אימה. כנציג קבוצת האימה, מאיר (שסרטו הקודם היה דרמת הגזע "עלטה" מלפני עשור) אינו חוסך בשום אמצעי - מיתות מופרכות, קליימקסים מותחים, מוזיקה מלאת אימה. בהחלט לא משהו שהקהל הישראלי רגיל אליו. אבל מה עם הקומדיה? כן, לא עובר זמן רב ופתאום אשת ההייטקיסט הנאורה טוענת בפני חברתו השחורה של השחקן שגם היא הייתה באפריקה, ואילו בעל הבית מפאיר בסיפוריו על העולם התחתון של לוס אנג'לס. הגעזנות המושרשת, הניסיון לאמץ את הזהות הליברלית של חבריך הנוכחיים ובכל זאת להישאר "אותנטי" מפילה ישראלים לשעבר נון סטופ - ולכן הם מנסים לברוח ממנה. כך, האויב האמיתי של "נתראה בשמחות" הוא לא הטיפוסים הגועליים שפוקדים את אחוזת הזוג, אלא הסטריאוטיפ הישראלי, זה שמשתלט בלית ברירה על אדם לאחר היעדרות ממושכת ממולדתו: שימוש בקלף האנטישמיות כלפי זרים; ליבוי הלהבות בזמן "מכות"; תחושת ה-"מגיע לי".
כשהסרט ערך את הפרימיירה שלו בפסטיבל חיפה לסרטי עלילה לפני קרוב לשנתיים (הסרט יעלה לאקרנים ברחבי הארץ ב-12.8), כתבה כתבת התרבות של "הארץ" נירית אנדרמן כי "אם הסרט לא היה מיוצר ע"י ישראלי, האשמות של אנטישמיות היו מופנות כלפיו" - ואכן, זה המצב, אך מאיר רק מציג את התפרצות הסטריאוטיפ, ולא משכיל לומר באמצעותו ביקורת של ממש על ההוויה שלנו בעולם, או הרצון שלנו לחבק "חיבוק דוב" אחד את השני מתוך פחד שניעלם, כשאולי עדיף לעיתים להתרחק זה מזה.
לסיכום, מונע ע"י רעיון מקורי לחלוטין, מחוזק ע"י הופעות משחק מצוינות אך נטול אמירה של ממש, "נתראה בשמחות" הוא טעם נרכש. כמו פולקע או גפילטע פיש. תעשו אתם את החשבון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה