"אם אני שומע על סרט על המלך ארתור, אמליץ לבני 14 לראות אותו", אמר קובי מידן לכתבת התרבות נעה מנהיים כשהשניים דיברו על "האביר הירוק" בתוכנית התרבות המעולה "סוכן תרבות" ב-"כאן 11". אבל קובי הנהדר הבין במהרה שהוא טועה לגבי העיבוד הנ"ל לסיפורי השולחן העגול - "האביר הירוק" ("The Green Knight"), שעלה לאקרנים לפני מספר שבועות אצלנו וברחבי העולם לאחר דחייה מהקיץ אשתקד, הוא עיבודו של במאי האינדי דיויד לאורי לפואמה מהמאה ה-14 בשם "סיר גווין והאביר הירוק". לאורי האמריקאי ידוע במשיכתו לסיפורים פנטסטיים אך דווקא לצד הילדותי יותר שלהם, הטהור וגם המלנכולי, לדוגמה: "סיפור רפאים" (2017), "חברי הדרקון אליוט" (2016), סרט פרישתו של רוברט רדפורד "הג'נטלמן והאקדח" (2018) ועיבוד לייב-אקשן נוסף עבור "דיסני", "פיטר פן ו-וונדי" (2022). אז למה דווקא הוא בחר לביים, לכתוב, לערוך ולהפיק עיבוד לאגדה כה קודרת, פומפוזית וחסרת תקווה? כי זה הצעד הנכון, כנראה.
לאחר שחולל מספר שינויים לאגדה המקורית (בדומה לגרסה שפרסם ג'. ר. ר טולקין בשנות ה-60 ולעיבודים תיאטרליים וקולנועיים לאורך השנים, כדוגמת "Sword of the Valiant" מ-1984 ובכיכובו של שון קונרי), לאורי מציג את סיפורו של סיר גווין (דב פאטל), אחיינו ההולל והפוחז של המלך ארתור המזדקן (שון האריס; סדרת "משימה בלתי אפשרית" - ארתור ואשתו, המלכה גווינביר, אינם מוזכרים בשמם לאורך כל הסרט). כשגווין מקבל הזדמנות פז לשבת לצד דודו בארוחת חג המולד, חייו משתנים מן הקצה אל הקצה - כישוף מסתורי מזמן לארוחה את האביר הירוק (ראלף אינסון; "משחקי הכס", "המכשפה"), יצור עתיק ומעורר אימה, שמזמין את יושבי השולחן האמיצים להשתתף איתו במשחק קצר: על האמיץ שבהם לגשת ולהטיל בו מום, ולפגוש באביר הירוק שנה מאותו מועד ולקבל את אותה המכה באותו האיזור. סיר גווין, נחוש להוכיח את אומץ ליבו, מתחכם עם האביר ועורף את ראשו. לזעזועו, האביר הירוק קם, אוסף את ראשו ומלמל: "עוד שנה מהיום" ("One year hence"). לאחר שנה שעברה במהירות, על גווין המבולבל לעבור דרך חתחתים בכיוון צפון, להראות שערכי האביר נוכחים אצלו - אומץ, כנות, מוסר - ולפגוש בשלל יצורים שונים ומשונים - רוח עדינה (ארין קלימן; "סולו", "הפלקון וחייל החורף"), לורד עשיר (ג'ואל אדגרטון) ואשתו (אליסיה ויקנדר), שודד מקריפ (בארי קיוגן), שועל מדבר ועוד ועוד - זאת כדי לשאול את עצמו את השאלה העיקרית: האם אדם מוגדר ע"י עוצמת מעשיו או התהילה שהם יביאו לו, או על פי אופיו שלו בלבד?
התיאור המעורפל-פנטסטי הזה מוביל את סרטו לאורי לכל אורכו ורוחבו- הן מבחינת עיצובו והן מבחינת שלל האמצעים הסמליים אותם הוא מפזר בכל הסרט, לעיתים ללא מסר מוחבא של ממש, אלא סמליות לשם סמליות. מבחינת עיצוב הסרט, לאורי מתחבר לצילום החשוך ותנועות המצלמה הלא רגילות שמאפיינות את חברת ההפקה של הסרט, "A24", אך נותן להם גוון מורבידי - מצלמה נעה סחור סחור כדי להראות לנו מראה מצמרר, שעלינו להחליט אם הוא העתיד או ההווה; כותרות המזכירות את הרקע הספרותי של העלילה; שימוש בצבעי 'ימי הביניים' - שחור, ירוק, אפור - כדי להראות לנו את זמניות החיים ועוד ועוד… האמצעים הסמליים, לעומת זאת, נעים בין חפצים חוזרים ונשנים , כמו חגורת בד קסומה, שתגן עליו מפני כל פגע וניתנת לגווין ע"י אמו ובוחנת, בדיעבד, את יכולתו של האביר להתמודד באופן מלא עם הצדדים הפחות חיוביים שמזמנים החיים; סממנים נוצריים מול פגאניים - אלו המקדשים את החיים וגורלם הקבוע מראש ואלו שבוחרים דווקא בהפתעות החיוביות והלא-חיוביות שנקרות בדרכינו; עריפת ראשים - שמסמלת אלימות גברית, שמובילה להרס חיי האחראים עליה וכל מי שאוהב אותם; שירים קלטיים עתיקים, שמשמשים כמקהלה יוונית לאורך הסרט, כזו שיודעת לאן גיבורינו צועד; הצבע הירוק, שמסמל התחדשות וריקבון בו זמנית, ואת עליונות הטבע והגורל על פני רצונות האדם עצמו (סממן שאליסיה ויקנדר, בתפקיד ליידי מסתורית, מרחיבה עליו במונולוג יפהפה).
אם כך, "האביר הירוק" הוא לא רק התחברות לנושאים האוניברסליים שעומדים במרכזן של כל אגדות ומשלי העבר, אלא גם רקונסטרוקציה של המונח "אגדה" והצבתו בפני אמות מוסר חדשות, לדוגמה: האם למרות שנפטרנו מתפקידים היררכיים מיושנים כדוגמת "מלך" או "אביר", החברה המודרנית עדיין מציבה לגבר הצעיר מספר שלבים "הכרחיים" בהפיכתו לגבר "אמיתי", המטשטשים את זהותו שלו? האם קבלת גורלך היא אקט של חולשה או דווקא גבורה אמיתית? והאם דווקא הגישה הדטרמיניסטית של ימי הביניים שולטת בחיינו גם היום? ככזה, סרטו של לאורי הוא הרבה יותר דיון ארוך, מתמשך ונרחב על הפסיכולוגיה מאחורי החיים הבוגרים, והרבה פחות הרפתקאת חרבות ומפלצות נוסח "משחקי הכס" - כפי שרבים אולי יצפו מסרט אודות אבירי השולחן העגול. כאן מגיעה הכוכבית - האם סרטים מהורהרים ואומנותיים לכל דבר ועניין יכולים לשרוד בעידן שבו כל סרט שעולה לאקרנים מחושב ע"פ כמות הצופים שיביא לאולם הקולנוע או כמה ישבנים הוא יושיב על הספה בבית? אין ספק של-"האביר הירוק" יגיעו לקוחות שבטוחים שמדובר ב-"סרט קיץ" טיפוסי, ויצאו מבולבלים יותר מלאחר טריפ רע - אבל כאן זה דווקא המקום לשבח את רשתות "רב חן" ו-"יס פלאנט" שזיהו את החומר האיכותי שמגולם ביצירה המופלאה הזו ולקחו את הסיכון הכלכלי, למרות שייתכן וישאר אצלם רק לשבועות ספורים.
לסיכום, עם תצוגות משחק מהפנטות (בייחוד של פאטל, שכבר מוכיח את עצמו בימים אלו באקרנים כדמות בריטית אייקונית אחרת ב-"ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד"), טון קודר וסוריאליסטי, אסתטיקה מהממת ושאלות פילוסופיות של ממש שירדפו אתכם גם כשבוע לאחר שצפיתם בסרט, "האביר הירוק" אכן מרגיש יותר כמו פואמה שתמצאו בספר מאובק מאשר סרט של גאי ריצ'י. לכן, זוהי אכן יותר מהמלצה אלא קריאה נחרצת אליכם - גשו לצפות בסרט כל עוד זה אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה