בספר דברי הקולנוע, שיכתב בעוד מאות שנים, יצויינו הבמאים או היוצרים שהגדירו ז'אנר קולנועי מסויים: המתח ילך ככל הנראה לידיו של אלפרד היצ'קוק, המערבון לסרג'יו לאונה, סרטי הפשע למרטין סקורסזה ועוד ועוד… מי שיהיה חתום תחת "סרטי גיבורי-על" יהיה לעניות דעתי דווקא ג'יימס גאן, מי שעומד מאחורי שני סרטי "שומרי הגלקסיה" (2014, 2017) המוצלחים של "מארוול" וערק צד ל-"DC" - בשל פרשיית הציוצים הלא שערוריתיים במיוחד שהעלו תומכי טראמפ מעברו, והובילו לפיטוריו (והחזרתו) מדיסני "המשפחתית" לפני כמה שנים - עם "יחידת המתאבדים" ("The Suicide Squad"), ההמשך/האתחול הרך למיש-מש הנוראי (באותו השם, מינוס "The") שהוציא הבמאי דייויד אייר לפני כחמש שנים תחת מטריית חברת הקומיקס לביקורות קוטלות והצלחה קופתית. עם יציאת "יחידת המתאבדים" בשבוע שעבר ברחבי העולם (ובשירות הסטרימינג "HBO Max"), גאן הופך רשמית ל-"אוטר" בסרטי הקומיקס: האחים רוסו וזאק סניידר הבינו את הקשר לאפוס הקולנועי, קווין פייגי הבין את היתרון בהעברת פורמט הסדרה למסך הגדול - אבל גאן פשוט מביא את ספר הקומיקס - פשוטו כמשמעו - אל בתי הקולנוע; בכל הטירוף, האלימות, ההומור והגרפיות שמאפיינת חוברת ממוצעת.
אז על מה מתאבדים גדולי הנבלים של עולם DC הפעם? אז זהו, שלא מדובר בגדולי הנבלים, והמשימה היא די "כיסוי תחת". אמנדה וולר הנוקשה (ויולה דיויס) שולחת לא אחד, אלא שני צוותי פעולה להפלת משטר אנטי אמריקאי במדינה הדרום-אמריקאית המומצאת קורטו מלטז, לאחר שזה הפיל בתורו את המשטר הדכאני לעמו והידידותי לאמריקה. אך כשמאמצי צוות אחד עולים בתוהו, על הצוות הקטן יותר - הכולל את המתנקש מלידה בלאדספורט (אידריס אלבה), שנסחט ע"י וולר להצטרף למשימה כדי לסייע לבתו המתבגרת (סטורם ריד; "קמט בזמן") להתחמק ממאסר; פיסמייקר (ג'ון סינה, או לפחות אני חושב שזה הוא - לא ראיתי אותו), שמקדש שלום בכל עורקיו עד כדי כך שהוא מוכן לרצוח כל אחד כדי לשמור עליו; ראטקאצ'ר 2 (דניאלה מלשיאור), מהגרת פורטוגזית שממשיכה את מורשת אביה ושולטת בצבא חולדות עצום; איש הנקודות (דיויד דסטמלצ'יאן הנהדר, שסוף סוף זוכה קצת לחשיפה במיינסטרים), תוצאה טראגית של ניסוי גנטי שחוללה בו אימו המרושעת, שמאפשרת לו לירות נקודות רעילות על אויביו; ונאנווה, או "קינג שארק" (בקולו של סילבסטר סטאלון), כריש אנושי עם רעב לבשר אדם וכוח אלוהי אך עם מנת משכל של גרוט; ושני אורחים ותיקים, בצורת הקולונל שהוביל את המשימה הקודמת, ריק פלאג (ג'ואל קינמן) והליצנית המטורפת בכבודה ובעצמה הארלי קווין (מרגו רובי), שמחפשת לעצמה קצת חופש אחרי אירועי סרטה הקודם "ציפורי הטרף" - להסתיר את קיומו של הניסוי הסודי והמסוכן "פרוייקט כוכב-ים", אותו הגה המדען המטורף גאיוס גריבס, או "החושב" (פיטר קאפלדי). \
כבר מתיאור זה אפשר להבין איך גאן מושך את השטיח מתחת לרגליו של צופה הקומיקס. קשה שלא להיכנס לתיאורי ספויילרים, אבל אפשר להגיד שמנעד הנבלים הגדול שהוצג במהלך קמפיין הפרסום לסרט אינו מסיים את הסרט בחיים, ואנו נותרים עם כמה מהשמות המגוחכים ביותר שיש לקטלוג DC להציע. "חיפשתי את הדמות הכי מטומטמת שיש, ומצאתי את 'איש הנקודות'", אמר גאן בראיון עדכני, וחוזר על אותו הטריק שביצע עבור "שומרי הגלקסיה" והצליח בגדול - לקבל יד חופשית ממנהליו, שמודאגים בעיקר מההצלחה הכספית של יצירותיו, ולדרוש דווקא את הדמויות הכי איזוטריות שקיימות כדי לגרום לקהל "קלולס" לחלוטין להתחבר אליהם בכל נימיהם, אך בלי שום שינוי באופיים המגוחך. כך גאן נותר חסר עכבות, ללא מחוייבות למה ש-"נכון" או ילטף את קיבתו של הצופה, אלא מתמסר כל כולו לדירוג ה-R (מ-17 ומעלה) שניתן לסרטו: ראשים מתפוצצים, אנשים נחצים לשניים, קובץ פרחים מחליפים נתזי דם, כוכבי ים עצבניים הופכים לנבלים, ג'ון סינה מופיע בתחתונים לבנים משום מה ואיש הנקודות מענטז עם אמא שלו. עם זאת, ולמרות שהנבלים שומרים על אופיים הרשע (בשונה מגרסתו של אייר, שניסה להפוך שורת רשעים מוצלחת לגיבורי על חסרי ייחוד), הלב במקום הנכון - הם מרגשים אותנו, אנחנו מעודדים אותם (לעיתים אף כנגד הממסד "הטוב"), אנחנו בוכים על לכתם (לעיתים למרות שהופיעו רק דקות ספורות לפני כן, ולמרות שמדובר ברוצחים של ממש) והם משעשעים אותנו כי הם… אנחנו.
גאן לא מבין רק את מהות הקומיקס מבחינת ההומור (שג'ון סינה - Hands down - מצטיין בו) והגרפיות, אלא גם מבחינה עיצובית - הבמאי מצליח להעביר את ההרגשה כאילו אנו צופים בסצנת ענק שנפרשת מולנו על גבי שני דפים עבים. כך טיפות דם יוצרות את כתוביות הקרדיטים, מיקומי הסצנות נכתבים ברוח, סצנת לחימה שמשתקפת לנו דרך קסדה ושחייה לילית בתוך עין ענקית - קשה להוריד את העיניים מהמסך. גאן מתחבר גם להשראותיו שלו - מתחילתו האלימה והגועלית באולפני הטראש "Troma" לצד אד ווד המודרני לויד קאופמן (שמופיע לשבריר שנייה בסרט) ועד אהבתו לסרטי מלחמה וכלא של שנות ה-60 וה-70: קרבות האחד על האחד, האפקטים הפרקטיים, האיפור הכבד - כל אלה מזכירים יותר את "הבריחה הגדולה" מאשר את "איירון מן". עם זאת, גם במאי שבא עם תוכנית סדורה למה הולך מתבצע ואיך נופל לעיתים במלכודתיו שלו - הביקורת הסמויה כנגד העמידה האמריקאית לצד שלטונות דיקטטורים לצורכיה האישיים והצבאיים נכונה ולא נפוצה במיוחד בסרטי קומיקס (במיוחד לא בסרטים מיינסטרימים כמו הפקה שכזאת), אבל אין זה סותר שהביקורת מועטת מדי ומפספסת את מטרתה. כמו כן, למרות שמרבית ההחלטות של גיבורינו מובנות ותואמות את תכונותיהן (לדוגמה - אדישות למות עמיתיהן), לעיתים צעד או שניים שהן מבצעות פועלים במנוגד לשלב שאליו הגיעו בסרט - אך הערות אלו (והמחשבה שפסקול הסרט, שמגיע מבמאי שמבין את חשיבותה של מוזיקה בקולנוע, לוקה מעט בחסר - ובייחוד לאחר שנחשפו בחירותיו הראשונות של גאן לשימוש) מתפרשות כקטנוניות במיוחד כשנוכחים לראות מה גאן כן השיג - סרט קיץ אולטימטיבי ומהנה.
לסיכום - אולי מדובר ברצון של גאן להטביע את חותמו אחת ולתמיד על הז'אנר שגורלו נקשר בו; אולי מדובר ב-"חופשיות" היחסית שהיקום המורחב של DC (או ה-DCEU) נקלעה אליו ומאפשרת לה לאתחל מחדש כל צעד שלא חושב טוב, בשונה מיריביתה "מארוול" והכרונולוגיה ההדוקה שלה; ואולי פשוט מדובר בגעגועים שלנו - הקהל - לאקשן חסר מעצורים, היגיון או ציניות - אבל "יחידת המתאבדים" משתלם ובגדול. יהיו אלו שיראו בו כפירה של ממש בגבולות המשעממים שנוצרו בז'אנר (אלו מוזמנים לצפייה חוזרת ב-"מאסטרפיס" כמו "באטמן נגד סופרמן"), ואכן - הפתיחה הלא מרשימה ביותר של הסרט בקופות מוכיחה זאת - אבל ז*ן, יש לנו משהו טוב בידיים המדממות שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה