הסנסציה של הלהקה הבריטית/אוסטרלית "הבי ג'יז" בסוף שנות ה-70 הייתה חסרת תקדים, וזאת למרות שהגיעה כבר כעשור לאחר החוויה הדומה שעברו חברי הביטלס. "אמנים בדור שלנו יודעים להתמודד עם העליות והמורדות של המקצוע, אבל מי שהיה חלק מהדור הראשון של התהילה הפתאומית הזו - זה היה שוק עבורו", אומר סולן "קולדפליי" כריס מרטין בדוקו החדש של הבמאי/מפיק פרנק מרשל ("שודדי התיבה האבודה", "הצבע ארגמן" כמפיק; "ארכנופוביה" כבמאי) ו-HBO על שלישיית האחים עם קול הפלצטו, "הבי ג'יז: איך לתקן לב שבור" ("The Bee Gees: How Can You Mend A Broken Heart"), ומבהיר כמה קשה להיקלע למקום אחר לחלוטין ממה שציפית אליו, במיוחד אם כוונותיך המקוריות היו טהורות ככל האפשר. ובאמת, הדוקו של מרשל אמנם בוחר בתבנית הרגילה של סרטי הדוקו המוזיקליים לחלקים נרחבים של הסרט, אך גם זולג ממנו כשהוא נותן לזמן שעבר לדבר בזכות עצמו.
התרגום הויזואלי החזק ביותר לכך הוא נוכחותו המפוזרת של הבי-ג'י האחרון שעומד - בארי גיב, האח הגדול של התאומים רובין (שנפטר ב-2012 מסרטן הכבד) ומוריס (שנפטר ב-2003 כתוצאה מסיבוכי ניתוח) ואנדי הצעיר (שנפטר ב-1988 בגיל 30 בלבד, לאחר התמכרות ארוכה לסמים) - שמפזר מחוכמתו על שלל מאירועי חייו העמוסים, אך גם עומד על סף התפרקות ובכי בכל סצנה, כשהאור של מיאמי - ביתו החדש-ישן - מסנוור אותו. ובאמת, מסקנותיו של מרשל הן שהבי-ג'יז הסתנוורו לא פעם במהלך הקריירה בת 4 העשורים שלהם, ופגעה באחוות האחים שהייתה ביניהם מינקות (למרות הפרש שלוש השנים בין בארי לאחיו התאומים), כשריבים על כמות הסולואים שלהם בלהקה - בייחוד בין בארי ורובין - בעיות ביטחון אישי והתמכרויות מוטטו אותם. אך לא הכל קודר אצל מארשל והאחים (ושלל המרואיינים - ג'סטין טימברלייק, מארק רונסון, לולו -אשתו לשעבר של מוריס - בוגרי להקות האחים ניק ג'ונאס ונואל גלאגר - שקרא אגב לשותפו לסרט כריס מרטין "אדם עם חזות של מורה לגיאוגרפיה", רק שתדעו) - הבמאי סוקר את התחלתם הפסיכדלית, שהציבור הרחב לרוב מתעלם ממנה עבור שנות הדיסקו היותר פופולריות שלהם; את הגילוי המקרי של בארי את יכולתו להגיע לקול הפלצטו הכה מזוהה איתו; לקיחת הסיכון על דיסקו, ז'אנר האנדרגראונד שאפיין בעיקר מועדוני שחורים וגייז, והפיכתו למעצמה עולמית - הכל בשל הרצון לגוון; הפסיעה אחורה למעמד כותבי שירים לאחר שההזדהות עם מונח הדיסקו הפנה את כל האש הגזענית כלפיהם (מארשל מתעכב - ובצדק - על האירוע המכריע בתקופה זו - שריפת תקליטי הדיסקו בשיקגו ב-1979, שלימים התבררה כמסר הומופובי וגזעני מובהק מצד קהל גברי ולבן) וההבנה שאין בכך חיסרון, אלא רק הגשמת חלומם האמיתי - ליצור מוזיקה, עבורם ועבור אחרים.
למרות השימוש החכם באסתטיקה ובקטעי ארכיון כדי לתאר את הדרך ההפכפכה של השלישייה לאורך השנים, מארשל לעיתים מתעלם במקצת מאירועים פחות זוהרים בעברם - לדוגמה, השתתפותם בסרטו של מפיקם האגדי רוברט סטיגווד - "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - לצד פיטר פרמפטון, בו רצחו את שירי הביטלס (עם ג'ורג' ברנס) ואת הקריירות שלהם. בניגוד למה שעשה לאחרונה אדגר רייט עם סרטו המעולה "האחים ספארקס", החלטה זו פוגמת מעט ברציפות הסרט ובאמינותו - אך מלבד זאת, אי אפשר להישאר אדישים לכמויות הרגש שיוצאות מסרט על להקה שתמיד תויגה כ-"קיטשית".
לסיכום, "איך לתקן לב שבור" הוא יותר תיעוד של אח גדול שרוצה את משפחתו בחזרה ומתחרט על צעדיו הקודמים מאשר דוקו מוזיקלי סטנדרטי - וזה בדיוק איך שהוא היה אמור להיות.
תגובה 1:
תודה ⭐
הוסף רשומת תגובה