"אתמול בלילה בסוהו" - צעירה מבטיחה

 כל מי שמכיר אותי, אמר לי פעם בחייו "שנולדתי בזמן הלא נכון". עם כל אהבתי לזמן המודרני, יש קסם חבוי בעשורים הקודמים, כזה שקשה למצוא היום וכזה שלא חוויתי כלל אך עדיין טבוע בי - בין אם דרך סרטים, אלבומי ויניל או פוסטרים. ובכללי, נדמה שזו לא רק "בעיה" שלי, כשהעולם כולו נמצא במאניית ה-"נוסטלגיה" - רימייקים, "ריבוטים", איחודים או אלבומי "הלהיטים הגדולים" - כל אלו מבטאים רצון עמוק לחזור לתקופה "ורודה" יותר. אך האם באמת הכל היה כה ורוד בעבר? הקולנוען הבריטי אדגר רייט (טרילוגיית "קורנטו", "בייבי דרייבר"), מעריץ מושבע של כל מה שבא לפניו - בייחוד שנות ה-60 - חשב על הכמיהה לעבר כששמע את השירים עליהם גדל בבית הוריו (שירי "Swinging Sixties" של סילה בלאק, דאסטי ספרינגפילד, "המי" ועוד…) וחשב על סיפור שאמו סיפרה לו פעם - על טיול לא חביב לסוהו הנוצצת, שנגמר על גבול ההטרדה המינית מצד גבר זר. אי אז צץ במוחו של רייט רעיון - סרט  החוזר לאותם ימים זוהרים, אך לצד הפחות זוהר שלהם. כך נולד "אתמול בלילה בסוהו" ("Last Night in Soho"), מותחן האימה החדש של רייט, אותו כתב יחד עם קריסטי-וילסון קיירנס (האחראית על התסריט ל-"1917") ומגיע אלינו השבוע לאקרנים, לאחר דחייה של שנתיים בשל מגפת הקורונה. רבים חיכו לו (וגם אני), אז מה גזר הדין? "אתמול בלילה בסוהו" הוא חוויה קולנועית - שאינה חפה מבעיות, כמו הנושא העיקרי שלה - אך נזכרת בסופו של דבר כתענוג אמיתי. 

"אתמול בלילה בסוהו" מתאר את סיפורה של אלואיז "אלי" טרנר (תומאסין מקנזי; "ג'וג'ו ראביט", "Leave No Trace"), נערה צעירה ויתומה מאם (שעדיין חוזרת אליה מידי פעם בחזיונות) שחולמת על קריירה גדולה כמעצבת אופנה מוצלחת ומתאבססת על שנות ה-60 העליזות (בייחוד על תקליטיה האהובים), בעודה מתגוררת עם סבתה החביבה (ריטה טאשינגהאם המצוינת, מתהילת "קורטוב של דבש") באזור קורנוול הכפרי באנגליה. כשאלי מתקבלת לקולג' האומנות בלונדון, היא רואה בכך את ההזדמנות להגשים את חלומה סוף סוף, ולהגיע ללונדון של חזיונותיה. ההגעה פחות חלקה משחשבה, ומלבד ידידה החדש ג'ון (מייקל אג'או), אלי לא מוצאת את עצמה בקרב שותפותיה האכזריות לתואר (בייחוד ג'וקאסטה, המגולמת ע"י סינוב קרלסן, הנוטה לרשעות השמורה רק לכוכבות "ילדות רעות"). מאוכזבת מההתחלה שזכתה לה, אלי מוצאת את המקום אליו ייחלה בדירה הצנועה שגברת קולינס הקרירה (דיאנה ריג בהופעתה האחרונה) מציעה להשכרה. ההתלהבות של אלי מהדירה המיושנת גוברת כשבאישון לילה, היא חוזרת בחלומותיה לסוהו של שנות ה-60, ובייחוד מתלווה לזמרת צעירה ושאפתנית בשם סנדי (אניה טיילור-ג'וי), שרואה במנהל החלקלק והחתיך שפגשה, ג'ק (מאט סמית', מתהילת "הכתר" ו-"דוקטור הו") הזדמנות להפוך ל-"סילה בלאק הבאה". אך כפי שאלי לומדת, וסנדי במקביל, לא הכל הולך כשורה בלונדון החמימה - והשניים נשאבות למערבולת מאיימת של עבר ועתיד. 

בראש וראשונה, "אתמול בלילה בסוהו" הוא תפארת קולנועית שמתפרשת מול עינינו. כמכתב אהבה אמיתי מאדם שלא הסתיר אף פעם את אהבתו לסרטים אירופאים קטנים ואיזוטריים משנות ה-60 עד ה-80, נדמה כי על "אתמול בלילה בסוהו" כתוב בגדול שמות כמו "ג'יאלו" (ז'אנר האימה האיטלקי המסוגנן של שנות ה-70, שאותו הוביל ביד רמה הבמאי דריו ארג'נטו), "היצ'קוק" (ששוטים רבים בסרט זה מזכירים את יצירותיו של במאי המתח מתקופת ה-"טכניקולור", מ-"ורטיגו" ועד "מארני"), "Peeping Tom" (קלאסיקת המתח הלא-מוערכת-דיה מ-1960 של הבמאי הבריטי מייקל פאוול, שהביאה לסיום הקריירה הענפה שלו בטרם עת), "ניקולס רוג" (הבמאי המינימליסט מאחורי "המבט", "האיש שנפל מכוכב אחר" וכו'..) ועוד ועוד (רייט נתן את רשימת ההשראה המלאה שלו למגזין "Indiewire" בחודש שעבר - אותה תוכלו למצוא כאן), וכסרט כזה - כל אלמנט טכני בסרטו של רייט מרגיש כן, אמיתי ומרהיב. מהסינמטוגרפיה עתירת צבעי הניאון והפעלולים הטכניים (בייחוד סצנות "המראה" בין אלי לסנדי, שנעשו בצורה פרקטית לחלוטין) ע"י הצלם הקוריאני צ'ונג צ'ונג-הון (שעבד על סרטיו של פארק צ'אן-ווק ואז השתקע בהוליווד, שם צילם - בין היתר - את "זה" ו-"מלון ארטמיס") והעריכה המהירה והכה-מובחנת של שותפו הותיק של רייט, פול מצ'ליס (שעובד עם רייט כבר מתוכניתו בראשית שנות ה-2000, "Spaced", וסגנון עריכתו התזיזתי הפך לסימן היכר של רייט) עד לפסקול הרודף של סטיבן פרייס (שעובד אף הוא עם רייט כבר למעלה מעשור), שמשלב כלי מיתר מאיימים נוסח פסקוליו של ברנרד הרמן ("פסיכו", "נהג מונית") עם "סאונד-בייטס" חוזרים ונשנים של משפטים שנאמרו במהלך הסרט, שהופכים את הסרט לחדר לחוץ ואטום כמעט לכל אורכו, אפילו כשזה נעשה בנסתר. ואם כבר הזכרתי את הפסקול, אז בוא נדבר על רשימת השירים שהולידה את הסרט הזה ומככבת כאן בגדול: רייט תמיד היה חובב נלהב של מוזיקה (סרטו האחרון, "בייבי דרייבר", תאם כולו את קצב השירים שהופיעו בו, ואילו השנה יצר את סרטו הדוקומנטרי הראשון והמצויין, אודות הלהקה האנונימית יחסית "ספארקס"), אך נדמה שבסרט זה - אהבתו לצלילי העבר מתקדמת צעד אחד קדימה. שירי סיקסטיז חביבים הופכים למאיימים ורצחניים (כדוגמת "You're My World" של סילה בלאק, "Puppet on a String" ו- "There's Always Something There to Remind Me" של סנדי שואו) ועד פנינות חבויות (כדוגמת "Starstruck" של "הקינקס" - מתי פעם אחרונה ראיתם סרט עם שיר של הקינקס? - והשיר שהסרט נושא את שמו, של להקת "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיש", אותו הכיר קוונטין טרנטינו בכבודו ובעצמו לרייט, כשזה סיפר לו שחברתו הקולנוענית אליסון אנדרס טוענת כי זה השיר המתאים במיוחד לפתיחה לסרט) שנחשפות משום מקום, כשכל אלה נארגים בצורה מעולה באווירת המתח שנבנית אט אט בסרט - השירים מהווים עוד "דמות" בסרט, ניתן להגיד ולחזור על הקלישאה השחוקה, ומהווים את המסר החוזר שרייט מבקש להעביר - מה שהיה נדמה לנו כחביב, חמוד ואף נוצץ מחביא בתוכו צד אפל, קודר ולא-נודע. 

ואם במסר עסקינן, אז נעבור למאפיין השנוי במחלוקת ביותר ב-"סוהו" - התסריט. מתנגדיו של הסרט טוענים כי רייט מתנהג בקלות דעת כלפי מחלות נפש והטרדות מיניות, וכי הטוויסט הגדול (אותו כמובן לא אחשוף כאן, אך אין זו הפתעה שהוא קיים) משדר מסר מיזוגני ושובינסטי כאחד. התומכים בו אומרים כי דווקא הטוויסט הסודי הופך את הסרט ליצירה פמניסטית אמיתית. אני, אם לא הבנתם עד כה, נמנה על הטוענים האחרונים. זה נכון, לא מעט מהרעיונות התמטיים שרייט מעלה כאן יכולים להתפרש לשני הכיוונים ואינם אחידים ברמתם, אך עצם הטענה ל-"מיזוגניה" מתעלם כמעט לחלוטין מתפקידה של  קריסטי-וילסון קיירנס בכתיבת התסריט, והבאת חוויותיה האישיות - ממגורים מפוקפקים בסוהו ועד עבודתה כברמנית ב-"טוקן" (הבר המופיע בסרט) - לתהליך הכתיבה. ככזה, "אתמול בלילה בסוהו" אמנם אולי הסרט האימה הראשון שנכתב ומופק בעידן ה-"מי טו", אך הוא כנראה בין הראשונים המעביר בצורה כה מדויקת את אימת הגבריות הרעילה. כך, כמו שהשיר השמשי הופך מאיים, המשעמם והמרצין הופך למפלצת של ממש בתסריטם של רייט ו-וילסון. למעשה, "סוהו" חופף ברעיונותיו לא פעם לאלו שהופיעו מוקדם יותר השנה בסרטה זוכה האוסקר של אמרלד פנל, "צעירה מבטיחה", אך בעוד שם הסיום העיב על התמות שהועלו, דווקא כאן - הרעיונות שזורים זה בזה ומספיק רחבים בשביל לא לכוון לפיתרון אחד ויחיד. עם זאת, כסרט שמתמקד בשתי גיבורותיו - תומסין מקנזי (שלוקחת דמות שהייתה יכולה להיות פלקטית לחלוטין ומכניסה בה רמות רגש ועדינות נהדרות) ואניה טיילור-ג'וי (שמוכיחה שוב ושוב שהיא נערת היצ'קוק שבאה באיחור, ויורשת גדולה של כל כוכבותיו הגדולות - מקים נובאק ועד אינגריד ברגמן) - "סוהו" לא חף מדמויות משניות שטחיות, שמתפקדות כמשרתות תפקיד אחד ותו לא - לדוגמה, חברה התומך של אלי - ג'ון - והסרסור בפוטנציה ג'ק, שמבזבז מעט מהפוטנציאל הטמון במסתורין שטמון טבעית במאט סמית'. עם זאת, יחד עם ההבנה ש-"סוהו" הוא סרט מז'אנר כמעט נשכח ("ג'יאלו") וככזה הוא בוחר לתאום לא פעם החלטות שנראות לנו בעיניים מודרניות "קלישאתיות", מגיעה ההערכה לרייט על ליהוק אליליו שלו - וגדולי המסך הבריטי בשנות ה-60 - בתפקידים שמהווים יותר מהופעת אורח מכובדת: כך, טרנס סטאמפ המאיים זוכה לשיר בקול רם; כוכבת "גולדפינגר" ו-"לילה של יום מפרך" מרגרט נולאן מפציעה לכמה רגעים בתפקיד האחרון לפני מותה באוקטובר 2020; ריטה טאשינגהאם חוזרת לשדר את אותה המשפחתיות והפשטות ששידרה בראשית שנות השישים; וכמובן, דיים דיאנה ריג, שסרט זה מהווה אקורד סיום מרגש במיוחד לקריירה רחבת ידיים שנגדעה באמצעה השנה שעברה, עם מותה של השחקנית. 

לסיכום, אדגר רייט הוא במאי שתמיד נמצא באתגר עצמי מתמשך - לכבד את קודמיו בתעשייה ולהעלות ברמה את מה שהם עשו. לחדש, לעדכן, ובראש ובראשונה - לבדר. כך, "אתמול בלילה בסוהו" הוא אמנם לא הסרט שהייתם חושבים שרייט יעשה אחרי שלושת סרטי ה-"קורנטו" או "סקוט פילגרים" (רגעי ההומור הצטמצמו רבות ב-"סוהו" לעומת קודמיו, לדוגמה), אך באותה המידה - זה הצעד ההגיוני ביותר. כך, "אתמול בלילה בסוהו" הוא חוויה קולנועית אמיתית (שלא רחוקה מ-"חולית") - טכנית, תמטית, מוזיקלית. לכו לראות אותה בעצמכם.