האם המערבון חווה תחייה? מהגרסה השטחית למדי של "שבעת המופלאים" לפני מספר שנים ועד האנתלוגיה הקומית והלא-מוערכת-דיה של האחים כהן, "הבלדה על באסטר סקראגס", קולנוענים רבים חוזרים לקסם האפי של המערבונים - מראשוני הז'אנרים בקולנוע - ומשתמשים בו כדי להעביר מסרים מודרניים. החזרה לתת-הז'אנר "מערבונים רוויזיוניסטיים", שצצו בסוף שנות ה-60 ובראשית ה-70 (כדוגמת "חבורת הפראים" של סם פקינפה מ-1969, "הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן מ-1971 או "קיד וקסידי" של ג'ורג' רוי היל) והציגו דמויות שלרוב הוצגו בעבר כנבלים מוחלטים בתור אנטי-גיבורים, תוך קריאת תיגר על מוסכמות ה-"טוב" וה-"רע" - משמשת קולנוענים מודרניים להגיד דבר מה על יחסי גזע, שלהם ייצוג לא מחמיא במיוחד במערבונים הקלאסיים. כך קיבלנו לידנו את "ג'אנגו ללא מעצורים" ו-"שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו, "Hostiles" של סקוט קופר והחל מהשבוע ב-"נטפליקס" - "נקמה מרה" ("The Harder They Fall"), בכורת הבימוי של המוזיקאי הבריטי ובמאי הקליפים ג'יימס סמואל ובהפקת הראפר ג'יי זי, שמציג אנסמבל שחקנים שחור במערבון לא חדשני במיוחד מבחינה צורנית אך דווקא רעיונית, כיפי, יצירתי ועשוי היטב.
הסרט, שבכורתו נערכה בפסטיבל הסרטים בלונדון ( BFI London Film Festival) לפני כחודש, לוקח דמויות שחורות אמיתיות אך לא מוכרות מימי המערב הפרוע, ומציב אותם בעלילה פיקטיבית: בארה"ב של המאה ה-19, הילד נאט לאב חוזה ברצח משפחתו ע"י הפושע הנודע רופוס באק (אידריס אלבה). שנים לאחר מכן, לאב (ג'ונתן מייג'ורס; "ארץ לאבקראפט", "לוקי") הבוגר הוא אקדוחן מקצוען, ששם לעצמו למטרה לתפוס את באק. כששמועה נגנבת לאוזנו על שחרורו החוקי של באק מהכלא, לאב מגייס מחדש את חבורתו - "מרי כרכרה" (זאזי ביטס; "ג'וקר", "אטלנטה"), באס ריבס (דלרוי לינדו; "הזהב של נורמן"), ביל פיקט (אדי גאתגי; "האוס"), ג'ים בקוורת' (אר ג'יי קיילר; "אני וארל וזאת שעומדת למות") וקאפי (דניאל דדוויילר) - כדי לחסל את רופוס באק - וחבורתו שלו, הכוללת את צ'ירוקי ביל (לקית' סטנפילד) וטרודי סמית' (רג'ינה קינג) - אחת ולתמיד.
במובנים רבים, "נקמה מרה" לא סוטה מהנוסחה הקלאסית של המערבון: אדם פגוע שיוצא לנקום, חבורת פורעי-חוק, שוטים ארוכים של המדבר רחב-הידיים - אך דווקא איפה שהסרט הופך לחדשני, ל-"רוויזיוניסטי" הוא העולם המתוקן והמעט אוטופי שהוא מציג. האנסמבל השחור בסרט (הראשון מסוגו בז'אנר) אינו ייחודי בסרט - רוב העולם המקיף את שתי החבורות מורכב מאפרו-אמריקאים, ודווקא העולם הלבן מוצג כחריג או כמלא חשיבות עצמית (לדוגמה, העיר הלבנה אותה החבורה שודדת מוצגת כליטרלי לבנה לחלוטין בצבעה). "התיקון" שמציג סמואל מלווה בפסקול קצבי (אותו חיבר סמואל בעצמו, ושאולי יוביל אותו להיות הבמאי השני בלבד בתולדות פרסי האוסקר - לאחר צ'ארלי צ'פלין שגם מועמד על הפסקול שכתב) ובצילומים מסוגננים (זוויות גבוהות, שוט שהולך ומתרחב), והופך את "נקמה מרה" לסרט מהנה לפני היותו סרט נכון חברתית, ובכך מראה שלא כל סרט שמציג ראייה עכשווית ומודרנית חייב להיות דידקטי.
ה"פאן" שבצפייה ב-"נקמה מרה" נובע גם - לא פחות משאר המאפיינים - מההנאה של אנסמבל השחקנים להשתחרר במעט ולשחק בתוצר ז'אנרי לחלוטין. אידריס אלבה, שמפציע השנה תחת כל עץ רענן ("יחידת המתאבדים" ו-"קאובוי של אספלט", שגם שם גילם נציג של קהילת הבוקרים השחורה), נכנס די בקלות לתפקיד הנבל הקשוח, אך מעניק לו צדדים לא החלטיים (במיוחד מול רג'ינה קינג, שבולטת במיוחד בעצמה למרות זמן המסך המועט המוענק לה), שנותנים לצופה להזדהות עם דמות אכזרית למדי; מהצד השני, עוד כוכב שקרנו עולה, ג'ונתן מייג'ורס, משתמש בהבעותיו הזועפות טבעית לתת לנאט לאב תחושת טראומה אמיתית, ולא רק נקמה לשם נקמה. האיחוד עם דלרוי לינדו, שכיכב איתו בשנה שעברה ב-"הזהב של נורמן" הנהדר של ספייק לי, מעניק ללאב של מייג'ורס היסטוריה פנים-עלילתית ולא רק ייצוג יבש של דמות מהחיים האמיתיים.
לסיכום, "נקמה מרה" הוא בילוי טוב לסופ"ש רגוע - עשוי לעילא ולעילא מבחינה טכנית, משוחק היטב ומציג לנו אפשרות מעט שונה לבידור פופולרי. אז מה אם הוא לא מעורר מחשבה במיוחד?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה