לעיתים רבות, מטאפורות ודימויים משמשים אותנו כדי להעביר מסרים מסובכים או רבי משקל בצורה קלה יותר - אך מה קורה כשהדימוי המופרך כבר אינו דמיון? כך, דווקא בקרב הקהילה השחורה בארה"ב בשנות ה-20, הביטוי "הלבין את פניו ברבים" לא היה תלוש מהמציאות, כששיטת "המעבר", "Passing" - בה צאצאים לזוגות מעורבים בחרו להסוות את עצמם כלבנים ולמחוק כל זכר לעברם השחור כדי לקדם את מעמדם בחברה - הפכה לעניין שבשגרה. הסופרת המעורבת נלה לארסן, אישיות נחשבת בשנות ה-"רנסנס" של הארלם ובת לגבר ש-"עבר" צד, כתבה את הרומן "חוצה את הקו" ("Passing") ב-1929 כמקור לביטוי חויותיה האישיות והשינוי הקהילתי שעוברת האוכלוסיה השחורה. למעלה מ-90 שנה לאחר מכן, "חוצה את הקו" - אולי בהשראת רוחות המוסר החדשות של המאה ה-21 - מוצא את עצמו יותר ויותר בלב דיון הקאנון הספרותי האפרו-אמריקאי (לעברית תורגם הספר לפני 4 שנים בלבד) ושאלת העיבוד הקולנועי הייתה רק עניין של זמן. כך, העיבוד הקולנועי הראשון לספר (הנושא את אותו השם), אותו ביימה בבכורת הבימוי והכתיבה שלה השחקנית הבריטית רבקה הול ("ויקי כריסטינה ברצלונה"; "פורד/ניקסון"), הגיע ל-"נטפליקס" במחוזותינו לאחר פרימיירה משגשגת בפסטיבל "סאנדנס" האחרון ובפסטיבל הקולנוע בניו-יורק לפני כחודשיים - ואם הספר עוסק בגבול העדין שבין זהויות ושאלות הרות גורל, אזי סרטה של הול עושה עבודה מצויינת (וכנה) בהעברת אלו למסך הגדול.
איירין רדפילד (טסה תומפסון) היא עקרת בית מהמעמד הגבוה בהארלם של שנות ה-20 - היא לוחמת למען צדק שחור לצד הוגי רוח לבנים (ובראשם הסופר הבדיוני יו וונטוורת', בגילומו של ביל קמפ); בעלה בריאן (אנדרה הולנד; "אור ירח", "מועדון בפריז") הוא רופא חרוץ, ילדיה מצטיינים בבית הספר ולעזרתם עומדת עוזרת הבית הנאמנה זו (אשלי וור-ג'נקינס). חייה "הבנאליים" של איירין מקבלים תפנית מפתיעה כשבאורח פלא היא פוגשת בחברתה הטובה מילדות, קלייר בלו (רות' נגה; "לאבינג", "אד אסטרה") ומתקשה לזהותה. כעת, קלייר, ש-"עברה" צד ונישאה לבנקאי לבן וגזען (אלכסנדר סקארסגארד), רואה באיירין את הזדמנותה "לשנות כיוון", ולהתקבל חזרה לקהילה שכה התגעגעה אליה. איירין, מצידה, לא יודעת מה למצוא בקלייר "החדשה" - דאגה לשלום האדם השחור בארה"ב, רחמים על תמימות שהייתה ונעלמה או קנאה עזה על רוח הנעורים שחברתה מביאה איתה.
מגובה בצילום בפורמט 4:3, "שחור-לבן" מהפנט ועם קצב משלו, "חוצה את הקו" הוא כמעט אנטיתזה לעשייה קולנועית-חברתית-מודרנית - הווייתו מזכירה הרבה יותר את "פרה ראשונה" מאשר את "מלקולם איקס" או "עשה את הדבר הנכון". נדמה שהסיבה שסרטה של הול אינו דידקטי מידי לעיתים או בוטה יותר היא בשל מיקומה האמביוולנטי ביחס לנושא: מצד אחד, הבמאית הבריטית "לבנה" במראה ומגיעה ממשפחה לבנה, אך מצד שני, סבה מצד אמה "עבר" אף הוא בחיים האמיתיים מזהותו האפרו-אמריקאית לזהות הלבנה. את הקונטרסט המתמשך הנ"ל, את אותה האמביוולנטיות הכלל אנושית - אך בייחוד הבולטת אצל בני מיעוטים - מביאה הול לקדמת הבמה: הרצון המתמיד להיות חלק מהכלל, אך להמשיך ולייחד את עצמך; הרצון להיות "חופשי" בהחלטותיך ובמקביל הנכונות להיות עצור ומחושב. אותו הקונפליקט - שמלווה את הקהילה השחורה מאז ועד היום - מועבר ברגישות כה גדולה, לא פעם בשל הופעות המשחק הכנות של תומפסון ונגה - אחת שחורה, הגדלה בסביבה הומוגנית ומשוחררת, ואילו השנייה - מעורבת, הגדלה בחברה השמרנית והלבנה של אירלנד. שני אפיונים אלו, שאנו משייכים ישירות לשחקניות הללו, מתהפכים כשתומפסון מקבלת את תפקידה של איירין העצורה והמחושבת ואילו נגה מקבלת את היכולת להשתחרר ולפעול מתוך רגש.
אותה תמת הקונטרסט מתמשכת לכל אורך הסרט לא רק מבחינה עלילתית, אלא גם מבחינת השפה הקולנועית אותה מציג "חוצה את הקו": מהדימויים הסימבוליים - הבתים והמיקומים הלבנים שסובבים את הקהילה השחורה, לדוגמה (קיר לבן סדוק בחדרה של איירין, לדוגמה); הצילום האינטימי - אך במקביל רחב ידיים ברגעים לא שגרתיים - של הצלם אדוארד גראו ("ילד מחוק"; "סופרז'יסטיות"); החזרתיות על שוטים מסוימים למען הדגשת התקיעות בחייה של איירין; ועד הפסקול, שכמעט ולא קיים עד לאמצע הסרט (שנותן אפקט חרישי לפרוייקט), וכשהוא כן מופיע (בהלחנתו של המוזיקאי הבריטי דבונטה היינס), הוא מורכב רובו ככולו מחזרה על מספר תווי ג'אז בסיסים, וכסאונד דיאגטי (פנים-קולנועי) מהנגן המנגן ברחובות הארלם.
לסיכום, הרגש הכלוא, העדינות, האיטיות וההזרות לטכניקות שלנו נראות כברורות מאליו הופכות את "חוצה את הקו" לחוויה מעוררת מחשבה לא פחות מזו הברורה יותר רעיונית בנושא דומה. כך, מראה רבקה הול, גם סרט שדובר שפה מילצית ונע בקצב שונה לחלוטין מהסרט המודרני יכול להרגיש לנו רלוונטי ומרגש כאילו עסק בנו אנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה