נדמה שאין מותג גדול יותר מהאייטיז שלא נדרש לו המשך (יותר מזה שכבר קיבל) מאשר "מכסחי השדים" ("Ghostbusters"). הקומדיה המעט-סטלנית מ-1984, שנבראה ממוחו הקודח של הארולד ראמיס ("לקום אתמול בבוקר", "מהומה במועדון") ומוחו המוזר של דן אקרויד (ומסבו, "מכסח השדים" המקורי), הייתה דומה ללכידת ברק בבקבוק: התקופה בה יוצאי SNL היו אלילים, ציניות ויצירתיות במקום עלילה מהותית התקבלו בברכה ומראות פחות PG (כמו רוח שמבצעת מין אוראלי באקרויד - כן, לא הרגע הכי זכור בסרט) התחבבו על ילדים בכל העולם. הסרט השני, שהגיע לאחר ההצלחה המאסיבית של הסרט הראשון והסדרה המצויירת שהתבססה עליו, לא קסם בעיני צוות ההפקה באותה המידה כמו קודמו (בליבי תמיד יש לו פינה חמה), והרעיון לסרט שלישי הלך והתרחק. ההתרחקות של ביל מאריי מידידו הטוב ראמיס אחרי העבודה המשותפת על "לקום אתמול בבוקר" (1993), כמו רצון הצוות לפנות לכיוונים אחרין, חתמו את הגולל על הסיפור. רק מותו בטרם עת של ראמיס ב-2014 התניעו מחדש אצל מאריי, אקרויד, ארני הדסון (ה-"מכסח" הרביעי) ובמאי הסרטים המקוריים איוון רייטמן את הרצון לשוב לעבודה משותפת. התוכנית הולידה שני סרטים שיכולים להיקרא "מכסחי השדים 3" - שניהם שונים זה מזה בתכלית: הראשון, "מכסחות השדים" (באנגלית ניתן לו השם "Ghostbusters: Answer the Call" כדי להבדיל בין התוצרים) מ-2016, היה ניסיון של חברת "סוני" ל-"ריבוט" כמיטב המסורת ההוליוודית - עדכני, נכון לרגישויות של אותן השנים, וממוסחר - וכך, את ארבעת הגברים המשופשפים החליפו ארבע בנות: מליסה מקארת'י ויוצאות SNL קריסטן וויג, קייט מקינון ולזלי ג'ונס. בעוד "מעריצים" רבים ברשת החליטו להחרים את הסרט בשל "חילול הקודש" - הכנסת בנות לפרנצ'ייז הגברי שלהם - "מכסחות השדים" כשל בשל סיבה ברורה יותר - הוא לא היה הטוב. הטייק הילדותי של הבמאי פול פייג ("מסיבת רווקות") על סרט שנודע בשנינותו ניצל לרגעים כמעט רק ע"י מקינון וכריס המסוורת' בהופעה קומית ראשונית, אך לא היה בכך מספיק לסייע לסרט כולו. כאן הגיע תורו של "מכסחי השדים 3", גרסה 2.0, שהגיע מצאצא ישיר להפקה - ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר", "תקועה"), בנו של איוון, שהחליט לקחת את הפרנצ'ייז למקום אישי יותר (כיאה לבמאי אינדי) ולהמשיך מאיפה שאביו הפסיק. התוצאה היא "מכסחי השדים: החיים שאחרי" ("Ghostbusters: Afterlife"), שהגיע לבתי הקולנוע הסופ"ש לאחר דחייה של שנתיים (בשל המגיפה) ומאחד את השלישייה המקורית (מינוס ראמיס - או שלא?) עם קאסט צעיר וחדש, בסרט שרייטמן הבן תיאר כ-"החזרת הפרנצ'ייז למעריצים". אמירה כזו היא בהחלט שנויה במחלוקת, ובעוד נדמה שהקהל מחבב את סרטו של רייטמן, המבקרים פחות. המבקר הזה חושב אחרת.
"החיים שאחרי" קופץ להווה - 32 שנה לאחר אירועי הסרט השני - כשאיגון ספנגלר (דמותו המקורית של ראמיס), שבחר להתבודד בעיירה קטנה באוקלהומה בשל אירועים חריגים בה, הולך לעולמו. בתו קאלי (קארי קון; "הנותרים", "פארגו"), לה היה קשר רופף במיוחד עם אביה, יורשת את ביתו בתקופה בה היא נאבקת בשכר הדירה שלה ושל שני ילדיה - טרוור (פין וולפהארד; "דברים מוזרים", סרטי "זה") ופיבי (מקאנה גרייס; "חיבור פשוט", "קפטן מארוול"). הגעתם של השלושה לעיירה שכוחת האל אמנם מלווה בפגישת טיפוסים חדשים ומשונים - כדוגמת המורה המחליף גרי (פול ראד), הילד חובב הקונספירציות "פודקאסט" (לוגאן קים) ומושא משיכתו של טרוור, לאקי (סלסט או'קונור; "פריקי") - אך בפגישת כוחות חדשים-ישנים ומסוכנים הרבה יותר. ההבנה שמשהו גרוע עומד לקרות מובילה את השלושה לנסות ולגלות מי היה באמת איגון ספנגלר.
כבר לפי התיאור הקצר הזה, אפשר להבין ש-"החיים שאחרי" מנסה משהו אחר לגמרי משני קודמיו (ובייחוד מקודמו הלא-רשמי): ההתרחקות מניו-יורק ההומה והצינית, מהדמויות האייקוניות, ממקומות מוכרים ובמקביל חזרה על רגעים ידועים מהסרטים המקוריים, רפרנסים פה ושם לחדי עין, וכמובן - כבוד לצוות האורגינל. במובן הזה, "החיים שאחרי" הוא הרבה פחות "מכסחי השדים" והרבה יותר "הגוניס" או אפילו "אני והחבר'ה" - וכאן עומד שורש המחלוקת. יש אלו הרואים בשימוש ב-"אורות ספילברגיים", ועלילה העוסקת בחבורת ילדים (במיוחד אם אחד מהם שייך לחבורת ילדים מפורסמת אחרת כזו) נגד כוח גדול ומפחיד כשחוקה לחלוטין, שמציגה את כל הקלוקל בגל הנוסטלגיה "הריקני" שמציף את הוליווד בעשור האחרון, המבודד תמונות איקוניות מהסרטים המקוריים שלהם (מהשנים הקלאסיות בהן ספילברג, לוקאס ודומיהם היו בשיא כוחם), ומציג אותם לקהל הרחב רק בשביל אפקט הזדהות זול ("היי, הנה סליימר!", "יו! זה 'טווינקי'!"), בעיקר בשביל מכירת מרצ'נדייז וכרטיסים. לעומת זאת, יש אלו, וביניהם אני, שמודעים לבעיה זו, אך לא רואים בכל תוצר נוסטלגי שימוש ציני בכספינו, אלא לעיתים חכם ואפקטיבי ל-א', משיכת דור צעיר לפרנצ'ייז המזדקן שלך ו-ב', התקרבות רכה לקהל היעד שלך, ולא דהירה מתריסה לעברו. עם העירנות לגבי סכנות הנוסטלגיה (נושא שסרט נוכחי אחר עסק בו בצורה נהדרת - "אתמול בלילה בסוהו"), חשוב להבין שהחמימות השמאלצית שספיבלרג "המציא" עדיין עובדת, ועדיין קריטית בימינו אנו: אנו חיים לא פעם בעולם קר ומנוכר - אם מבחינה דיגיטלית, פוליטית או אפילו אפידימיולוגית - ותוצר שכזה, שרייטמן ושותפו הותיק לכתיבה גיל קינן יצרו, מנסה למצוא דרך ביניים בדרך של קיטוב, ולהביא את אותו "הקסם" שהוריהם גילו כשהיו בגילם וצפו בסרט המקורי; אותו הקסם שהילדים של היום אולי *לא* ימצאו בסרט המקורי.
כך - אפשר להגדיר את "החיים שאחרי" כ-"הכוח מתעורר" של "מכסחי השדים": החזרת החמימות והקסם חזרה למעריצים, אך במחיר חזרה על לא מעט מהחוזקות העלילתיות של הסרט המקורי. כך, החולשה של "החיים שאחרי" מתגלה, ובפעמים לא מעטות במהלך הסרט נדמה שהצופים המנוסים - ובייחוד המעריצים - ידעו להגיד מה הולך לקרות. ועדיין, כסרט שמיועד בראש ובראשונה למשפחה, האווירה המשפחתית בו, והכישרונות הצעירים בו, מובילים אותו לכל אורכו: מקנה גרייס, שהצטיינה כבר ב-"חיבור פשוט" בגיל 9, מגלמת כאן ילדה מחוננת ואאוטסיידרית, שמתייחסת לעולם המפחיד שנגלה סביבה לא בכעס או בבהלה אלא כאפשרות להזדהות של ממש - עם סבה האאוטסיידר המקורי, איגון. כך, בעוד ילדים אולי יזדהו עם החריגות של פיבי או עם ה-"One-liners" של "פודקאסט" (לוגאן קים הוא עוד גילוי של ממש), המבוגרים יהנו מהויזואליה, הפסקול המרשים של רוב סיימונסן הקורץ למקור, ובייחוד מפול ראד - שמתפקד כאן על תקן "ונקמן" המודרני, אך בפועל הוא פשוט… פול ראד, וזה תמיד נהדר. רייטמן כמובן לא שוכח את מורו ורבו ראמיס, ו-"החיים שאחרי" הוא שיר פרידה מרגש ונוגע לקומיקאי והיוצר המנוח. הוא אמנם משתמש ברגעים מעט מפוקפקים לעיתים בשביל להשיג זאת (בייחוד ברגעיו האחרונים), אך "החיים שאחרי" נוגע בנימים בין-דוריים (וביל מאריי, מי לא רוצה לראות את ביל מאריי).
לסיכום, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא טיול בסמטת הזכרונות, שאמנם ממחזר פה ושם (וחורג פה ושם), אבל מהותו - ומטרתו להפיץ מאותו הקסם הלאה - עובדת בגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה