כל יוצר מעוניין להידמות לאליל שגרם לו להיכנס לתחום - ואם לא להידמות, אז לפחות לקחת השראה מצעדיו ולהגיע לפסגות אומנותיות לא פחות גבוהות משלו. אך מה שקורה כשבסיס באישיותו של ה-"אוטר" ובסיס קיומך שלך סותרים אחד את השני, לפחות מבחינה מודרנית? לדוגמה - תסריטאית צעירה שמעוניינת לקבל את אותה רוח היצירה הבלתי פוסקת ששרתה על הבמאי השוודי המפורסם אינגמר ברגמן ב-60 שנות פעילותו, אך מגיעה להבנה מהירה שגוף העבודה העשיר שלו הושג לא מעט בזכות היותו איש משפחה כושל (8 ילדים מ-5 נישואים שונים), ואילו היא מעוניינת בעתיד משותף לה ולבתה. את הדוגמה הזו בדיוק מפתחת הבמאית הצרפתייה מיה האנסן לאב ("עדן" - 2014; "העתיד לבוא" -2016) בסרטה דובר האנגלית הראשון, "האי של ברגמן" ("Bergman Island"), שהתחרה השנה בפסטיבל קאן ובפסטיבל הקולנוע בטורונטו (TIFF) וסיים את סיבוב הפסטיבלים שלו כשנחת אצלנו בקולנוע לפני מספר שבועות. אז איך אפשר להגדיר את "האי של ברגמן"? שיר הלל לבמאי השוודי הנערץ? סרט לירי על טשטוש הקו בין המציאות ליצירה? או "סרט פסטיבלים" קלאסי ומעט קלישאתי? התשובה היא - הכל מהכל.
"האי של ברגמן" מביא את סיפורם של זוג קולנוענים - טוני הותיק והנינוח (טים רות') וכריס הסקרנית והתמימה (ויקי קריפס; "חוטים נסתרים") - המגיעים לאי השוודי פארו - בו חי ופעל אינגמר ברגמן במשך מרבית שנות יצירתו הקולנועית, לאחר שנתקל במקום "במקרה" כשחיפש לוקיישן זול לצילומי "מבעד לזכוכית האפלה" (1960) - כדי לעבוד על הפרוייקטים הבאים שלהם. כ-"גרופיז" של ברגמן, הקולנוענים מקווים לתפוס מאותה היצרתיות הקסומה ששוררת באי הפסטורלי והניעה את ברגמן ליצירה כזו שופעת, ואכן - הם ישנים במיטה הידועה לשמצה, שבה צולמה התוכנית (והסרט) "תמונות מחיי נישואין" (שזכתה לאחרונה לחידוש מעמיק מצד חגי לוי); הם תרים אחר אתרי הצילום המפורסמים של ברגמן - הן במסגרת הסיור המודרך "ספארי ברגמן" (כן, זה דבר אמיתי) והן עצמאית; ומתווכחים על איזה סרט לצפות בעותק 35 מ"מ - סרט האימה הפסיכולוגית של הבמאי, "שעת הזאבים" (1968) או דווקא הקלאסיקה הנודעת ביותר שלו, "החותם השביעי" (1957). אך בעוד טוני מוצא את עצמו בבית וכבר מתחיל בפרץ היצירה, כריס מוצאת את עצמה במערבולת בין המוחשי לבדיוני, ובין היותה קולנוענית לבין היותה אישה.
מהרגע שסרטה האנסן-לאב הופך ל-"סרט-בתוך-סרט", כשכריס מספרת לבן זוגה על התקדמותה עד כה בתסריט - אודות במאית אמריקאית (מיה ואשיקובסקה) שמגיעה לאיי פארו לרגל חתונת חברתה ופוגשת באהובה לשעבר (אנדרס דניאלסן לי) - היצירה הופכת לאינטימית יותר ויותר, ומעלה שאלות מעניינות למדי, כדוגמת: למי הזרקור צריך להינתן במערכת יחסים בין שני אמנים?; האם אמן אחר הוא הקהל הנכון לחשיפת היצירה שלך, או שהוא נטול עכבות?; מה בא קודם (במיוחד כשאת אישה) - המחוייבות לחיים או המחוייבות ליצירה? והשאלה הנצחית - האם ראוי - ואפשרי - ולהפריד אמנות מהאמן? במובן זה, סרטה של הנסן-לאב (שמזדהה עם דמויותיה, שכן הייתה במערכת יחסים עם הבמאי הצרפתי המבוגר ממנה ב-26 שנה, אוליבייה אסייאס, במשך 15 שנה רצופות) מתפקד יותר כנבירה ברגשות (בייחוד הערצה) מאשר עלילה דרמטית קוהרנטית. הסאונד הדיאגטי (פנים-קולנועי), השוטים הארוכים על נופיו הפסטורליים של האי והדיאלוג הרך בין הדמויות הופכים את "האי של ברגמן" לחוויה פותחת מחשבה, כשם שיוגה מרגיעה את הגוף.
כמובן, יש אלו שימצאו בכך חיסרון (סרט לא תמיד אמור לתת לנו תחושת רוגע, אלא להכניס אותנו לתוכו), ואכן, "האי של ברגמן" מתנהג לא פעם פחות כמו סרט של ברגמן עצמו ויותר כמו "פסטיש" על סרטיו המהוהרים-מידי של טרנס מאליק. הפשטת רעיונות, דמויות סטריאוטיפיות (הסטודנט "הצ'יל" לקולנוע) ובעיקר ההרגשה שלפעמים מדובר בסרטון פרסומת לתיירות שוודיה (מה שאני לא מתנגד לו כלל), הופכים את הסרט לרציני מידי, לא מודע לעצמו - ובמובן הזה, ל-"סרט פסטיבלים" בקונטציה הלא טובה של המונח.
עדיין, לפעמים קונספט טוב מסייע די הרבה להעמדת סרט על רגליו - וזה ככל הנראה המקרה ב-"האי של ברגמן": דיון לירי על העיסוק באמנות ועד כמה הוא משפיע על זהותינו (נושא שבו עסק גם "הציור" מוקדם יותר השנה, בצורה איכותית יותר לעניות דעתי), אך במקביל - בעל חשיבות עצמית גבוהה מידי וערבוב מסרים לא ברור. אולי עדיף לראות קודם את "תמונות מחיי נישואין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה