מקום שני: "ממלכת אור הירח"

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "ממלכת אור הירח" (2012), אחד מלהיטיו הגדולים של האיש והסימטריה ווס אנדרסון - אך דווקא זה בו חרג מהקווים. 

זיכרון הוא דבר חמקמק בכל גיל, אבל משהו בזכרונות ילדות – גם אם אנחנו קצת מסלפים אותם (ולא בכוונה) עם השנים – נשאר איתנו לזמן ארוך יותר ומגיע ממקום אישי יותר: המוזיקה עליה התאבססנו, תחושת המרד בהורים, רגשות האהבה הראשונים, ועוד… לכן, אין פלא שהם משמשים כל כך הרבה יוצרים ויוצרות להגיד משהו רחב יותר על המציאות ועל חופש בפרט, שהולך ונעלם עם הגיל. אבל איך אותם זכרונות נזילים וחופשיים מסתדרים עם יוצר מסודר, מתוקתק ומעט קריר? זו השאלה שאיתה התעמת הקהל כשסרטו השביעי במספר של ווס אנדרסון, "ממלכת אור הירח" (“Moonrise Kingdom”), יצא לאקרנים לפני עשור בדיוק. אבל מה שהיה נראה כמו סטייה קטנה של אנדרסון מהנושאים והסגנון שכל כך מאפיינים אותו (העמדת "בית בובות", מצלמה משוחררת, פסקול רוק קלאסי) לא רק הגביר את מעמדו של הבמאי כאוטר אמיתי בעיני הציבור (פרימיירה מוצלחת בפסטיבל קאן; מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט; ולפי ה-BBC, אחד מהסרטים הגדולים של המילניום ככלל) אלא גם נתן לו להעביר את התמות בהן הוא מצטיין בצורה הטובה ביותר – מוזרות וייחודיות מול קונפורמיות, התמוטטותן של סמכויות ומשפחות ופנטזיה מול ריאליזם. אז מה הוביל את אנדרסון בכלל לחזור לשנותיו המעצבות?

נתחיל בכמה מילים על העלילה: בוקר אחד – באי (הפיקטיבי) ניו פנזאנס שבניו-אינגלינד של קיץ 1965, מגלה מדריך הצופים רנדי וורד (אדוארד נורטון) ושאר הגדוד כי היתום בן ה-12 סם שאקאוסקי (ג'ארד גילמן) נעדר מהמחנה; במקביל, זוג ההורים הלחוץ, מר וגברת בישופ (ביל מאריי ופרנסס מקדורמנד), מבחינים כי בתם "הבעייתית" סוזי (קארה הייוורד) נעלמה אף היא. לאחר שכל אחד מהצדדים מבין כי הנאהבים הצעירים סם וסוזי חברו לברוח יחד, הם עושים כל שבמאמצם – יחד עם מנהל תחנת המשטרה המקומית (ברוס וויליס), ובמקביל לניסיונותיה של נציגת שירותי הרווחה (טילדה סווינטון) להגיע לשניים לפני הקבוצה – לנסות ולהביא את סם וסוזי הביתה, גם אם בניגוד לרצונם.

"אני זוכר את ההרגשה הזו - הייתי בכיתה ה', אבל שום דבר לא באמת קרה עם זה", סיפר לימים אנדרסון על זכרונות האהבה הראשונה שלו, "רק חוויתי את אותה תקופה בפנטזיה, בלחלום על מה יכול להיות. אני מרגיש שהסרט הזה יכול מאוד להיות פנטזיה או חלום של אחת מהדמויות הצעירות". אכן, ילדותו המטלטלת של אנדרסון – הורים גרושים, חיבתו לתיאטרליות בטקסס השמרנית – השפיעה משמעותית על סרטיו החצי-חלומיים, שמקורקעים עם בעיות ריאליסטיות (זוגיות במשבר, ניכור מהחברה). בצורה זו, דרך ילדות חריגה בנוף עוין שעיצבה את חייו של אנדרסון עצמו ובאמצעות סרטיו של במאי "הגל החדש" פרנסואה טריפו על ילדותו המסובכת שלו ("400 המלקות", "דמי כיס"), בחר הבמאי (ושותפו הותיק לכתיבה, רומן קופולה – בנו של…) להעביר מסר טיפה רחב יותר על נורמות חברתיות קלוקלות ו-"חיבוק דוב" של החברה כלפי אלו "היקרים" לה. כך, לדוגמה, הסצנה שבה סוזי מגלה את ספר העזרה שהוריה קוראים בשביל "לסייע לה", "להתמודד עם ילד בעייתי", הגיעה ישירות מחייו של אנדרסון, כשמצא במגירת אביו ספר דומה וידע ישר "מי אותו הילד הבעייתי". 

ועם זאת, "ממלכת אור הירח" רחוק מלהיות רק סרט עצוב עם ילדים עצובים בעולם קר, אלא דווקא חגיגה של אהבה צעירה, מודעות מינית אמיתית (ולא צינית) והתמודדות עם בעיות נפשיות בדרך של הכלה וקבלה ולא דחיקה החוצה. בשביל לתאר את החיות וההרגשה הפנטסטית של אהבה צעירה, אנדרסון שולף את כל המאפיינים הידועים של עבודתו ונותן להם טוויסט אחר: הצבעוניות ה-"אנדרסונית" מתבטאת בעיקר בצבעי ירוק ואדום – ירוק כסימן לחופש ואדום כסימן לסכנה מצד המבוגרים (בהשפעת תחושת ה-"אמריקנה" של הצייר הידוע נורמן רוקוול) ; הסימטריה ותנועות המצלמה מדויקות כשאנו מתמקדים בדמויותיהן של מדריך הצופים או זוג ההורים הדואגים, וחופשיות הרבה יותר כשאנו עוברים לגיבורינו הצעירים (עוד השפעה של סרטיו של טריפו); פסקול רוק הסיקסטיז שאנדרסון כה אוהב ("הקינקס", "הוולווט אנדרגראונד") מוחלף במלודיות שמזכירות הרפתקה או רוח נעורים (בין אם בלחניו של מלחין הסרט, בנג'מין בריטן, או בשירה של הזמרת הצרפתייה הנודעת פרנסואז הארדי, שמנוגן באחת מהסצנות היפות ביותר בסרט); ואילו החיבה לקולנוע, שמודגשת כל כך בסרטיו האחרים של אנדרסון, מוחלפת באהבה עצומה לספרים – בעיקר מצד סוזי, שמספרת לסם באופן קבוע סיפור לפני השינה – שמסמנים את הרצון לאסקפיזם (באותה השנה, החליט אנדרסון ליצור 5 סרטי אנימציה קצרים בהשפעת הספרים הפיקטיביים של סוזי). 

אולי יותר מכל, מה שמוביל ומחזק את הסרט הוא קאסט השחקנים המצטיין שלו, ומה הוא מביא לבמה: בעוד ביל מאריי וג'ייסון שוורצמן – שותפים טבעיים של אנדרסון ליצירה (מאריי שיחק עד כה בכל סרט של הבמאי מ-"המרוץ לצמרת של מקס פישר" מ-1998 והלאה) – חוזרים כאן לקרקע מוכרת, עבור ברוס ויליס, אדוארד נורטון, פרנסס מקדורמנד, הארווי קייטל וטילדה סווינטון הייתה זו הפעם הראשונה שבה עבדו עם אנדרסון הייחודי; ועדיין, כל אחד מהם מרגיש בדיוק בבית בסרט. סווינטון מתעלת את המוזרות שבה לקשיחות מגוחכת, נורטון – שתמיד נע בסרטיו בין דיוק לפגיעות – יוצר דמות של גבר במשבר, ואילו ברוס וויליס – שדעיכת הקריירה שלו החלה באותו השלב (לצערנו, היום אנו יודעים למה) – מציג דמות סמכותית אמריקאית "ישנה וטובה" – אבהית, עניינית, רגישה ושלוה (אין פלא אם כך, שהשחקן המנוח ג'יימס סטיוארט, שזוהה למשך עשורים עם אפיונים אלו, היה בראשו של אנדרסון כשהוא כתב את דמותו של מפקד המשטרה). אי אפשר לדבר על קאסט השחקנים מבלי כמובן לדבר על שני גיבוריו הילדים, שמביאים מעצמם תחכום ורצינות של בוגרים (במיוחד בדיאלוג) אך עדיין איזושהי אמונה בפנטזיה, שאבדה להוריהם: גם ג'ארד גילמן (סם) וגם קארה הייוורד נבחרו לתפקיד ע"י אנדרסון (שבחן עשרות ילדים, וטען בפני צוותו כי "אם לא נמצא את הילדים הנכונים, אין סרט") כי הם סימנו עבורו טבעיות אבל גם מידה של ביישנות; דווקא ילד אחד – לוקאס הדג'ס - שנבחן לתפקיד סם אך היה קשוח מידי לתפקיד, מצא חן בעיני אנדרסון וזה ליהק אותו לתפקיד רדפורד הבריון – שהזניק אותו לקריירה מוצלחת ("מנצ'סטר ליד הים", "ליידי בירד") ומועמדות לאוסקר. 

לסיכום – גם אחרי עשור שהביא לנו עוד שלושה סרטים של האוטר המיוחד, עלייה בפופולריות שלו (תחפשו "Accidentally Wes Anderson" ותדעו) ואולי אף מאיסה בו (התעלמות מוחלטת מצד טקסי הפרסים כלפי סרטו האחרון "הכרוניקה הצרפתית") – ל-"ממלכת אור הירח" נותר מקום מיוחד בליבם של מאות חובבי קולנוע. אולי אלו הגעגועים לזמנים פשוטים יותר, אולי זה הצבעוניות שתופסת את עינינו שוב ושוב או אולי זו העובדה שאנחנו אוהבים לראות את ביל מאריי נח בלי חולצה ליד עץ כרות – אבל סרטו האותנטי והחמוד של אנדרסון ישאר איתנו לעוד שנים רבות.

סקירת דוקאביב 2022: "לאהוב את פטרישיה הייסמית'", "מלון צ'לסי: קירות חולמים", "החבר הגאון שלי מהתיכון" ו-"שירים לדרלה"

"לאהוב את פטרישיה הייסמית'" ("Loving Highsmith"):

"קרול", "זרים ברכבת", "הכישרון של מר ריפלי", "משחקו של ריפלי" הם ספרים פופולריים שהפכו לסרטים ידועים עוד יותר (בבימוי אלפרד היצ'קוק, טוד היינס, קלוד שברול, וים ונדרס וכו'), אבל עד כמה ידועה לנו האישה שעומדת מאחוריהם? הבמאית אווה ויטיה גילתה את יומניה של הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית', אותם שמרה לה כסוד ומנעה מקרוביה כל גישה אליהם (לעיתים דרך כתיבת קללות ואיורים מפחידים על כריכתם), ודרכם היא מציגה פורטרט מורכב של אישה מורכבת, שנולדה בזמן הלא נכון אך תמיד התאימה את הזמן אליה. באמצעות קטעי ראיונות מקיפים שהעניקה הייסמית' לתקשורת האירופאית במהלך חייה, ראיונות עם חברותיה, משפחתה ובנות זוגותיה, וקריאת כתביה מהיומנים הגנוזים (בקולה של השחקנית גוונדולין כריסטי, מתהילת "משחקי הכס" ו-"מלחמת הכוכבים"), ויטיה מדלגת בין שלבים שונים בחייה של הסופרת המתוסבכת: מילדותה בטקסס השמרנית, לחייה עם אמה המנוכרת בניו יורק ("לא אשא אחר, אני נשואה לאמי", כתבה פעם), דרך התמודדותה עם זהותה הלסבית ואהבותיה הרבות (וטיפולי ההמרה שניסתה) ועד הקריירה הספרותית שלה - הפרסום שלא רצתה עם ספרה הראשון, "זרים ברכבת", ותיוגה כסופרת מתח; כתיבת הרומן הלסבי "קרול" תחת שם בדוי וסיומו בסוף טוב (אקט חתרני לאותם ימים), ומאפייניה שהכניסה לדמות האנטי-גיבור ב-"מר ריפלי". 

עם זאת, הקריינות יכולה להיות מעט מתישה ומיושנת לפעמים וההתעלמות המסוימת של ויטיה מחלקים פחות יפים בביוגרפיה של הייסמית' (כדוגמת דעותיה האנטישמיות של הסופרת) היא בגדר פספוס. עדיין, "לאהוב את פטרישיה הייסמית'" הוא פרופיל מעמיק על אחת מהדמויות החשובות ביותר בספרות האמריקאית של המאה ה-20.

================================

"קירות חולמים: מלון צ'לסי" ("Dreaming Walls: Inside the Chelsea Hotel"):

מלון צ'לסי הוא ללא ספק אחד מהמקומות החשובים ביותר לתרבות העולמית בעיר שכבר חשובה לה לא מעט - ניו יורק. בחדרי המלון עברו כל אחד, ממרילין מונרו ועד דילן תומאס; לאונרד כהן וג'ניס ג'ופלין בחרו במקום לנהל רומן; בת זוגתו של סיד וישס, ננסי ספאנג'ן, מצאה במקום את מותה בדקירת סכין; ואילו אנדי וורהול מצא שם את מרבית המוזות הגדולות שלו (וביים את סרטו הארוך הראשון במלון). אך מה קורה כשהחלום מתנפץ, והאמנות נדחקת הצידה? הבמאיות הבלגיות אמלי ואן אלמט ומאיה דוברדייה נכנסו לחייהם האישים של הדיירים השונים והמוזרים שמסרבים להתפנות מהמלון העתיק, גם כשהוא עומד בשיפוצים מתמידים כבר למעלה מעשור. כך, בין ערמות ההריסות ובגדי המעצבים, אנו נחשפים לשלל דיירים, וביניהם כוריאוגרפית מזדקנת שמתניידת עם הליכון, זוג מבוגר שמשמש כועד הבית ומתחיל לאבד את דעתו ממצבו ההולך ומחמיר של המלון, אמנית טרנסית שעברה - לטענתה - 4 גלגולי חיים שונים במקום, ואמן בגיל העמידה שמוצא במלון השראה חדשה. דרך שילוב בין קטעי ארכיון של תיעוד ההתנהלות במלון לפני כ-40 שנה ותמונותיהן של גדולי הדיירים שעברו במלון על גבי הקירות המקום השבורים, ואן אלמט ודוברדייה משרטטות סיפור על ניו-יורק שאיננה - ממרכז בוהמייני ואומנותי למעוז קפיטלסטי, ושרה שירת ברבור ל-"רוחות" התקופה שעדיין מבקשות להיאחז בעבר.

================================

"החבר הגאון שלי מהתיכון" ("My Old School"):

סרטו של ג'ונו מקלאוד, "החבר הגאון שלי מהתיכון", מציג סיפור מעניין ומורכב - וזה בערך מה שאוכל להגיד עליו מבלי לספיילר אותו, ועדיין, אנסה לפרט: ברנדון לי, בחור חביב שמגיע ללמוד בבית ספר תיכון בסקוטלנד, מתקשה תחילה להתרגל לחבריו לכיתה (שתופסים אותו חזרה כעוף מוזר) אולם לאט לאט הוא הולך ותופס את מקומו ומתחבב על כל הסובבים אותו - מורים כתלמידים גם יחד. עם זאת, ימי האושר אינם מאריכים ימים ופרט קריטי אודות ברנדון שנחשף משנה הכל.

באמצעות קטעי אנימציה, ראיונות עם חבריו לכיתה ואפילו עמו מציג מקלאוד שאלות פילוסופיות על אודות אמת, רמייה, זהות ואישיות - בפרספקטיבה של פרק חיים ארוך. אך אולי הפרט החשוב ביותר לציין הוא כי ברנדון לי לא מוכן להתראיין בפנים גלויות. כך, רק קולו נשמע והראיונות עמו נערכים תוך שימוש בשחקן מקצועי - אלן קאמינג ("ספיי קידס", "אמה"). כך, מקלאוד בוחר להגדיל את שאלת הזהויות ואת התהיות שלנו כקהל. המלצה חמה. 

================================

"שירים לדרלה" ("Songs for Drella"):

ג'ון קייל ולו ריד הם שתיים מהדמויות המשפיעות ביותר ברוק האלטרנטיבי של המאה ה-20 - ובמוזיקה ככלל. אנדי וורהול הוא לא רק אמן מוכשר, הוא גם אייקון היסטורי. אז מה קורה ששני הראשונים מזניחים את השלישי? הרבה אשמה, כאב ודיכאון - שמובילים לאלבום מצוין: "Songs for Drella" ("דרלה" - הלחם של "דרקולה" ו-"סינדרלה"; כינוי שניתן לוורהול ע"י מעריציו אך היה לא לטעמו). 

בסרט הקונצרט שתועד ע"י הצלם אד לכמן (צלם הבית של טוד היינס, ומי שתיעד גם את סרטו התיעודי משנה שעברה על ה-"וולווט אנדרגראונד" - להקתם המקורית של קייל וריד) ב-1990, שמים שני הכוחות הניצים את סכסוכיהם בצד כדי לתת מחווה לאיש שגילה אותם, אך גם סבל מנחת זרועם. כשוורהול נפטר ב-1987, קייל וריד הגיעו להלוויתו ודיברו אחד עם השני בפעם הראשונה מזה שנים. יחדיו, הם הגיעו למסקנה: אותו האיש שאהבו והעריצו אכן לא היה מושלם, אך הדרך שהם התייחסו אליו לא הייתה טובה גם כן. כך, במלאכת אמן, מתעד לכמן את השניים על במה ריקה - עם רק פסנתר, גיטרה חשמלית וכינור לרשותם - מספרים את סיפורו של אמן העל ואת סיפורם שלהם: מנקודת מבטו ומנקודת מבטם. כך, השניים מתעלים את כעסם אחד כלפי השני ואת כעסם על עצמם לסימפוניה של איזון - כל אחד חולק מכאבו, מביע את זה על המסך ובמוזיקה, ונותן מקום לריפוי. בצורה זו, גם אנחנו, רחוקים מלהכיר אישית את השמות הגדולים הללו, מרגישים רגש וקרבה לשלושה.

חוויה שלא כדאי לפספס (הסרט עבר רסטורציה מגרסתו המקורית מ-90' - אז בכלל). 

ביקורת טלוויזיה: "בובה רוסית" - עונה שנייה

פנים – חדר שירותים בדירה עם מסיבה רועשת. אישה בשנות ה-30 לחייה - עם רעמת שיער ג'ינג'ית, סיגריה בפיה, ותליון מוזהב לצווארה – מתבוננת במראה בעייפות, כשברקע נשמע השיר "Gotta Get Up" של הארי נילסון בחוזקה. היא יוצאת מהמסיבה, יורדת לטייל ברחוב ונדרסת למוות ע"י מונית – רק כדי להתעורר שוב באותו חדר שירותים. כך התחילה נדיה וולקוב, דמותה של הקומיקאית והשחקנית הצינית נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש"; סדרת "אמריקן פאי") – שגם יצרה אותה יחד עם חברתה הקומיקאית איימי פוהלר ("סאטרדיי נייט לייב"; "מחלקת גנים ונוף") והתסריטאית לזלי הדלנד – את עונתה הראשונה של "בובה רוסית" (“Russian Doll”), המיני-סדרה הקומית-דרמטית-כאוטית שעלתה ל-"נטפליקס" לפני כ-3 שנים, וזכתה לקהל מעריצים ועוקבים רב, שהובילו אותה למועמדויות ל-4 מועמדויות מרכזיות בטקס האמי באותה השנה (כולל פרס סדרת הקומדיה הטובה ביותר), והחל מהחודש שעבר (אחרי ציפייה ממושכת מצד מעריציה) – לעונה שנייה. אך העונה השנייה לא רק עולה באיחור משמעותי, אלא שמה בצד את הספין היצירתי שלה על אלמנט לולאת הזמן שכה נפוץ בעולם התסריטאות (ומאז העונה הראשונה, הספיק לקבל עוד טייק מעניין בצורת הסרט "פאלם ספרינגס") לטובת מחקר פילוסופי יותר ופחות קוהרנטי של יחסינו עם הזמן. נכון, דמותה הניהליסטית ומחוספסת הקול של נדיה עדיין כאן, ההומור החד כאן והיצירתיות בהחלט כאן – אך אין זה אומר שהעונה השנייה של הסדרה תדבר לכולם; ועדיין – היא רחוקה מ-"להיכשל" או להישאר "לא נגישה" – היא מעוררת מחשבה, מרשימה, קרינג'ית במידה הנכונה ובעיקר עם רגש אמיתי (ספויילרים לעונה הראשונה בהמשך):

אחרי שפגשה את אלן (צ'ארלי בארנט), אדם שנטל את חייו אחרי פרידה מבת זוגו וממשיך לחיות את אותו היום מחדש, נדיה מבינה איך לשבור את לולאת הזמן שבה השניים נמצאים. 4 שנים מאוחר יותר, כשנדיה נמצאת על סף גיל 40 ומותשת מהטיפולים המתמשכים ברות (אליזבת' אשלי) - חברתה הטובה של אימה וזו שגידלה את גיבורתינו הג'ינג'ית למעשה – טיול קצר לתחנת הסאבווי המקומית מחזירה אותה למשחק זמן קצת אחר מהפעם הקודמת – ל-1982. כך, נדיה מסתובבת חופשי בשנות ה-80 ומנסה להחזיר את מטבעות הזהב האבודים של סבתה (אירן בורדאן) – שגניבתם שינתה לחלוטין את מסלול חיי המשפחה. מה הקאץ'? היא מופיעה בגופה של אימה חולת הסכיזופרניה לנורה (קלואי סביני; "זודיאק", "אמריקן פסיכו"), ומתחילה להרהר עד כמה גורלה תלוי בה.

 

אחת מחוזקותיה של העונה הראשונה הייתה לא רק דמותה הקומית והחופשית של נדיה, אלא נקודת המבט היצירתית על אלמנט שחוק (לולאת הזמן) והתגובות הכמעט לארי דיויד-יות של ליון אל הרגעים המקריפים והביזאריים מולם היא ניצבת – בעוד הבהירות העלילתית נשארת לכל אורך העונה. עם סיום עלילת לולאת הזמן, והרצון לחקור יותר לתוך עברה המעוות של נדיה, "בובה רוסית" מאבדת מבהירותה ומתחילה לנוע מאירוע לאירוע – ממרדף אחר נוכל חלקלק (שרלטו קופלי) שגונב את מטבעות הזהב, להרהור במצבה המדרדר של רות ועד לביקור קצר במערב ברלין של שנות ה-60 דרך מסעו בזמן של אלן (שדמותו נדחקת לעלילה מצומצמת הרבה יותר מהעונה הראשונה, וחבל) – במהלך שאולי יגרום לכמה מצופי התוכנית להיאבד בלינאריות הסדרה. עם זאת, אין בהחלטה זו דבר רע – אותו חופש עלילתי שמעניקות ליון, פוהלר והדלנד לעונה כולה נותן זמן לדמויות לאתגר את הצופה עם שאלות פילוסופיות מהותיות – שמעסיקות את רובנו יותר ויותר בעידן זה: עד כמה אנו יכולים לעמוד כנגד הזמן שחומק לנו מבעד לידיים בעולם המודרני? האם להרים ידיים ולקבל על עצמנו חיים בכאוס הם לא בהכרח דברים רעים? ועד כמה נכונה בכלל נוסטלגיה?. עם סיוע מהביטוי הויזואלי והסימבולי של שאלות אלו (סטים "תקופתיים", וואן-שוטים הזייתים, ופסקול מהורהר, שרובו מורכב משיריה המתמשכים של להקת "פינק פלויד"), העונה השנייה של "בובה רוסית" חודרת עמוק מתחת לעור עם אלמנטים שלא פונים רק לתודעתינו, אלא גם לרגשותינו הכמוסים ביותר.

 

ואולי כאן חשוב לגעת בנקודה "מקומית": דרך גניבת מטבעות הזהב המקוריים של סבתה, נדיה מתוודעת לסיפור הישרדותה בשואה ועל סיפורה האמיתי של "רכבת הזהב", עליה הבריחו הנאצים אלפי חפצים יקרים ושווי ערך של יהודי הונגריה. דרך נקודת מבט אחרת על אותה טרגדיה עצומה בתולדות העם היהודי, ליון (בעצמה בת למשפחה יהודית-הונגרית, שהתגוררה בישראל מספר שנים בשנות ה-80 – כאן התגלתה לראשונה השחקנית בתפקיד קטן בסרט הקאלט לילדים "אחד באפריל") מפנה את הזרקור לצד לא נודע מספיק – בייחוד לקהל האמריקאי והעולמי – של היסטוריית יהדות הונגריה, ללא ירידה למלודרמטיות יתר (כפי שקורה לרוב בתוצרים שעוסקים בשואה) או בציניות לא מתאימה (גילוי נאות – כותב שורות זה רבע הונגרי, והתחבר לסיפור גם מנק' מבט אישית). דווקא תת עלילה זו מראה איך ליון זוכרת תמיד להביא את עצמה האותנטית, ללא התחנפות לקהלה וללא סיפוק ה-"פאנבייס" ותו לא. 

לסיכום, עונתה השנייה של "בובה רוסית" אמנם יותר מאתגרת יותר לצפייה מקודמתה, אך אורך הפרקים הקצר ומספרם המצומצם אינם מעלותיה היחידות: יצירתיות שופעת, ציניות חדה, רעיונות פילוסופיים מעוררי עניין ורגש כן ואותנטי מחזיקים את "בובה רוסית" על הרגליים ומוכיחות שוב – נטשה ליון לשלטון. 

"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" - מערבולת

עד כמה במאי עם חזון ייחודי, זה שמבקרי "מחברות הקולנוע" היו קוראים לו "אוטר", יכול לשמור על צביון סרטיו בתעשייה מסחרית ומיינסטרימית? למרות שישנן לא מעט דוגמאות של יוצרים שדווקא נשארו נאמנים לעצמם בהוליווד - מהווארד הוקס ועד סטיבן ספילברג - החשש הזה תמיד קיים. כשהידיעה המצערת על עזיבתו של הבמאי סקוט דריקסון - במאי אימה שקפץ למארוול כשביים את "ד"ר סטריינג'" - את הפקת סרט ההמשך, "ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" ("Doctor Strange in the Multiverse of Madness"), מפאת חילוקי דעות עם צוות ההפקה לגבי כיוונו האומנותי של הסרט - אותו ניסה לקחת לעבר אימה אמיתית, התחזק החשש שאותה השתלטות תעשייתית (שעד כה מארוול די נמנעה ממנה - לראייה, "ת'ור: רגנארוק" וטאיקה וואיטיטי) ותיקה מפעילה את כוחותיה למען "התמונה הגדולה". עם זאת, כחודש לאחר מכן איישו את העמדות אותן עזב דריקסון שני שמות יצירתיים עצמאיים - התסריטאי מייקל וולדרון ("לוקי", "ריק ומורטי")  והבמאי שהתנסה כבר לא מעט עם אימה (סדרת "Evil Dead") וגיבורי-על (טרילוגיית "ספיידרמן" האהובה מראשית שנות ה-2000), סם ריימי - והתקווה ניסתה לחזור. כעת, כשהסרט יוצא לאקרנים סופית, אפשר להגיד בפה מלא: התקווה לעצמאות אכן חזרה. 

"מימדי הטירוף" ממשיך את סאגת מארוול בדיוק היכן שהסרט הקודם הסתיים - הלהיט "ספיידרמן: אין דרך הביתה" - כשד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קאמברבאץ'), מודע לקיומם של אותם יקומים מקבילים - "המולטיוורס", נאלץ להגן על אמריקה צ'אבז (סוצ'י גומז), נערה מיקום אחר לה היכולת לעבור בקלות מיקום ליקום, מכוח הרסני ובלתי הפיך, שמאיים על יציבות המולטיוורס כולו. במקביל לניסיונותיו של סטריינג' להבין לעומק את סכנות המולטיוורס, וונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן) מנסה לשמור על יציבות בחייה שלה, לאחר קריסתם ב-"וונדה-ויז'ן", ומגלה שהמטלה קשה משציפיתה. 

אחת מההבטחות הגדולות של מארוול בחודשים שקדמו ליציאת הסרט הייתה "סרט האימה הראשון של ה-MCU". גבות הורמו, ובצדק, לא פעם בהתחשב בדירוג הלא מפתיע לו זכה הסרט - PG-13 (כלומר, צפייה בליווי מבוגר עד גיל 13) - אך נדמה כי מאותו הרגע שבו קווין פייגי וצוותו החליטו להעלות מהאוב את סם ריימי, שזוהי חזרתו למסך הגדול לאחר כמעט עשור (סרטו האחרון היה "ארץ אוז"), ההבטחה הזו הייתה בדרכה להתממש. אכן, קשה לתאר את "מימדי הטירוף" כסרט מארוול-י טיפוסי, או כסרט מארוול כלל, אלא הרבה יותר כמחווה רפלקסיבית של ריימי עצמו לסרטיו המוקדמים, שבמקרה משתתפים בה דמויות גיבורי-על כאלו או אחרות. כך, ללא ספק, מותח ריימי עד קצה גבול היכולת את היד החופשית שניתנה לו, ומנסה לנצל כל אלמנט קריפי, מטריד ואימתי שאפשרי תחת דירוג ה-PG-13: זוויות עקומות, זום-אין מהיר ותזזיתי, זומבי אחד או שניים, ספר כשפים עתיק ומקולל, פסקול עצום של דני אלפמן (לו ניסיון עם סרטי גיבורי-על דרך סרטי "באטמן" של ברטון וטרילוגיית "ספיידרמן" של ריימי עצמו), תנועות מצלמה עגולות ולא מעט סצנות מראה מחשידות - אך יותר מכל, בעיקר מבחינה רעיונית (כדוגמת הקונספט הגאוני לפיו חלומותיה של דמות אחת הן למעשה המציאות עבור אותה הדמות במימד אחר), המחשבות הניהליסטיות וההומור השחור של ריימי מתבטאים בגדול - מדמויות בעינוי פנימי תמידי, שבוחרות בצעדים כושלים פעם אחר פעם, רק כדי לראות אותן מקרבות את עצמן לסופן הטראגי. במובן הזה, ריימי ו-וולדרון משכילים להשתמש באלמנט ה-"מולטיוורס" החרוש, שמתאר במילה את עולם ה-Pop Culture כיום, ככלי להתבטאות אומנותית וגם כמנוע להנעת הדמויות להבנות גדולות יותר (בדומה - אך פחות - לסרט השעה, "הכל בכל מקום בבת אחת"), ולאו דווקא כעניין המרכזי עצמו. כיצירת סם ריימי פר אקסלנס, "מימדי הטירוף" הוא סרט שלא משחרר את הצופה, ולוחץ על דוושת הגז מהרגע הראשון עד סופו - בסרט קצר יחסית לתוצרי האחרונים של מארוול (שעתיים ושש דקות) - אך שלא מרגיש מבוזבז לרגע. 

עם זאת, דווקא השתייכותו למטריית הענק של מארוול והרצון לקשור אותו לעלילה הכוללת של ה-MCU פוגעת ב-"מימדי הטירוף": התסריט הופך לא פעם לתסריט גיבורי-על בנאלי, שעוצר לאקספוזיציות מיותרות ושם משפטים ברורים מידי בפי הגיבורים. כמו כן, הצבת הסרט לאחר צאת "ספיידרמן" האחרון, שהיה ליצירת Fan-service קלאסית (אך עשויה היטב), מניחה משקל רב שלא לצורך על סרטו של ריימי - נכון, ישנן כמה הופעות אורח לא צפויות ומתוחכמות שיספקו מעריצים שרופים (אולי פחות הדרך שבה הן נגמרות), אך לא באותו גובה הציפיות, מה שיתרום אולי לסלידת מעריצים מסוימים מהתוצר הסופי בסרט שכבר מנסה בגילוי לב להרחיק את עצמו מהמותג האהוב. אך אולי הדבר המובחן ביותר בתסריט הטעון-שיפור הוא הטיפול בכמה דמויות מסוימות, ובייחוד וונדה. בעוד אליזבת' אולסן מוציאה מעצמה רמות אמינות ופחד אחרות והופכת ל-MVP של סרט שצפוף בכוכבי-על (משנה לה הוא קאמברבאץ' עצמו, שמסגל לעצמו צ'ארם האריסון פורד-י בתפקיד זה ומתקדם איתו למקומות מעניינים), דווקא דמותה הסבוכה, שחוותה טיפול תסריטאי מעולה ב-"וונדה-ויז'ן", הולכת מעט אחורה בסרט זה וחוזרת על כמה מרגעי השינוי שלה תוך הצטמצמות לרגעים לרגשות ומחשבות קלישאתיות במקצת. האם מדובר בניסיון לגשר על הפערים בעבור אלו שאינם מעודכנים בנעשה בתוכניות "דיסני פלוס", או שמא התמקדות יתר על הויזואליה במקום על פיתוח הדמויות שפגעה בתוצר הויזואלי? 

"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" הוא אינו סרט שלם, או לפחות זה שהמימד העלילתי בו חזק במיוחד, אך הוא צעד קריטי וחשוב בדרך של מארוול לשינוי ולעצמאות מסוימת - לא עוד פס ייצור ללהיטים, אלא מכונה משומנת שנותנת לכל אחד מעובדיה את המקום המתאים להשפיע. נכון, ראוי וכדאי שתצפו בסרט המולטיוורס הטוב יותר, "הכל בכל מקום בבת אחת", אך אין זה אומר שזה צריך לבוא במקום צפייה ב-"מימדי הטירוף" - באותה המידה שעלינו לאותת להוליווד שגם ביכולתם של סרטים עצמאיים לשגשג, עלינו להראות לה כי גם את להיטיה הגדולים אנו מעדיפים משוחררים, רדיקליים ויצירתיים. 

"הדוכס" - חמוד ואותנטי

ה-21 באוגוסט, 1961 היה יום מסעיר בממלכה המאוחדת. לא ביקור מיוחד של המלכה בוויילס או הפגנות פועלים, אלא דווקא גניבה של דיוקן נדיר של הדוכס מוולינגטון, אותו צייר האמן הנודע פרנסיקו דה גויה ב-1814. שבועיים לפני כן, הציעה הגלריה הלאומית 100,000 פאונד עבור הציור, שהועמד למכירה בבית המכירות היוקרתי "סות'ביס". התחושה הייתה כי האוצר לאומי לא חוזר הביתה הופסקה בשל גנב סדרתי מתוחכם או נבל על (סטייל "ד"ר נו", שהציור המפורסם הופיע במערתו בסרטו הראשון של ג'יימס בונד ב-1962), אך הסיפור האמיתי היה נוצץ הרבה פחות: קמפטון בנטון, נהג אוטובוס בפנסיה בן 57 מעיירת הפועלים הציורית ניוקאסל על הטיין, החליט לגנוב את הציור, להחביאו בדירתו הקטנה ולהתוודות על המעשה 4 שנים מאוחר יותר מתוך רצון להגביר את המודעות למחאתו על חיוב תשלום אגרת הטלוויזיה לפנסיונרים. הסיפור הקטן, האבסורדי והלא מזיק הזה מרגיש כחומר מושך במיוחד לסרט "המבוסס על סיפור אמיתי" קלאסי, ואכן - בידיים לא נכונות, הוא היה מסיים את ריצתו בקטגוריית ה-"VOD למבוגרים" או בין שידור אחד של "פסטיבל מספרי סיפורים" למשנהו. אך "הדוכס" ("The Duke"), העיבוד החדש של הבמאי הבריטי רוג'ר מיצ'ל ("נוטינג היל", "אהבה כמוסה") - ולמעשה סרטו האחרון, לאחר מותו בספטמבר האחרון בגיל 65 בלבד - אינו נוטה לקיטשיות מיותרת או סנטימנטליות מייפת מציאות, אלא מוציא מגיבוריו הותיקים אותנטיות ששואלת: עד כמה רחוק הייתם הולכים עבור מטרה?

כאמור, סרטו של מיצ'ל מתמקד באותו קמפטון בנטון (ג'ים ברודבנט, מעולה כתמיד), זקן נרגן ושאפתן במקביל, אך הוא אינו מסתפק בתיאור המקרה ותו לא, וגם לא נופל לקלישאת ה-"פלאשבק מהעבר", אלא נותר בעבר הקרוב ומתאר את האירועים המובילים לאירוע. כך, בנטון הופך ליותר מתמהוני שחומד יצירת אמנות לעצמו, אלא אדם שנאבק עם דבקות במטרה מול נאמנות לאשתו (הלן מירן), שסובלת משיגיונותיו זמן רב מידי, חינוך לבנו הצעיר (פיון ווייטהד, "דנקירק") ומניעה ממנו ללכת בדרכו הסוררת של בנו האחר (ג'ק בנדרה). משגנב את היצירה, לבנטון מצוות הסניגור המצליח ג'רמי הצ'ינסון (מת'יו גוד; "הכתר", "אחוזת דאונטון"), שמנסה להראות לו דרך אחרת במשפט קבוע מראש ובאנגליה מעמדית ונוקשה. 

היכן ש-"הדוכס" נבדל מדרמות קומיות בריטיות אחרות של השנים האחרונות הוא הרגש הכן המלווה אותו מתחילתו ועד סופו - הסרט לא רק גורם לקהל להזדהות עם דמותו של בנטון (כפי שהוא גם גורם לו להתנגד לו), אלא גורם לו גם לפקפק במהות של אותה פגיעה ב-"כבוד הלאומי": האם הפגיעה היא אמיתית וחמורה או שמא אותו סמל - במקרה זה, ציור יקר - הוא רק כסת"ח לפגיעה רצינית הרבה יותר באזרחי המדינה? עם זאת, מיצ'ל לא נופל כלל לבור הרצינות התהומית, ומתבל את סרטו בהומור אמיתי, צ'ארם ניכר מברודבנט ומירן (שנראים כי הם באמת נהנים מהתפקידים, ולא רק מגיעים לפדות צ'קים) וסגנון שלא רק קורץ לשנות ה-60 (קטעי ארכיון אליהם מושתל ברודבנט, גרפיקת סיקסטיז קלאסית), אלא הופך למעשה את "הדוכס" לקומדיית פשע בריטית שהייתם יכולים לתפוס בשמחה על המסך הגדול ב-1964 או ב-1966. 

ככזה, "הדוכס" הוא באמת ובתמים סרט "חמוד", ומנטרל ממילה זו את הקונטוציה השלילית שלה בחברה דיכוטומית כמו שלנו (ששואפת ל-"מצויין" או "נוראי") - הוא נוגע, מרגש, אותנטי, קליל, מצחיק וגם אפילו מעורר מחשבה - בעיקר את זו שתוהה לאן הקריירה המגוונת של מיצ'ל הייתה יכולה להמשיך מכאן אחרי יצירה שנדמה כי השקיע בה את כל ליבו? אך את הזמן אין להשיב, ואם כן - "הדוכס" הוא התשובה לכך.