"אנולה הולמס": אחוות המחוך הנודד

בזמנים כתיקונם, סרטים שמדלגים על הקרנה קולנועית ועוברים ישר למסך הקטן (הכנס שם של סטרימינג כאן) נתפסים כלא ראויים להצלחה מסחרית גדולה, ומפיציהם חוששים שיפסידו בענק אם יתחרו עם האפוס התורני המוקרן בקולנוע. אבל בימי קורונה, כמעט כל סרט נשלח לצפייה הביתית, ואלו שלא -  נדחים עדלאידע."אנולה הולמס" ("Enola Holmes"), שעלה בשבוע שעבר לנטפליקס, הוא מקרה שמוכיח שההיגיון שהצגתי לא תמיד נכון: אם הסרט הנ"ל היה עולה לאקרנים כפי שתוכנן ולא נשלח לצגי המחשב/טלוויזיה בלית ברירה - היה ל-"וורנר ברוס" שוב להיט בסדר גודל של הארי פוטר ביד, לא פחות ולא יותר. 

במקור עיבוד לסדרת ספרי נוער שכתבה ננסי ספרינגר בעשור הקודם, אנולה הולמס (מילי בובי-בראון, או בשבילכם Eleven מ-"דברים מוזרים") היא האחות הזאטוטית של אחד מיצירי הספרות הנודעים בעולם - הלא הוא שרלוק (הנרי קאוויל, או סופרמן - בלי השפם הדיגטלי כאן) - ושל אחיו השמרן והזעפן מייקרופט (סאם קלאפלין). לאחר שנשארה לגדול לבדה כאשר שני אחיה עזבו את הקן ואביה נפטר, אמה (הלנה בונהאם-קרטר, אלא מי) - שנותרה לה לארח לחברה - לוקחת את המושכות לידיים ובונה אותה בצלמה: פיקחית, עיקשת, מאסטרית בג'יו ג'יטסו וגאונה אמיתית. אך כאשר אמה נעלמת לפתע (אך נדמה בכוונת תחילה) שבוע אחר יום הולדתה ה-16 של אנולה, אחיה נכנסים שוב לתמונה, ודוכס צעיר ופוחז (לואיס פרטרידג' - טימותי שאלמה בהתהוות, פלוס השיער) שנמלט מגורל משפחתו נקלע בדרכה - אנולה יוצאת לפתור את התעלומה ומנסה להבין באמת האם היא מוכנה לעולם הגדול. 

אם כך, סיפורי תעלומות ופנטזיה לנוער הם ממש לא עניין חדש, אך מה שנותן את האדג' כאן ויכול לגרום ל-"אנולה הולמס" להיות ה-"סיפור שאינו נגמר" או "הגוניס" של הדור הצעיר כיום (או דוגמאות יותר רלוונטיות אליי, "נני מקפי" או "צ'ארלי בממלכת השוקולד" - כן, אני אוהב את הסרט הזה, STFU) הוא היד הצעירה המעורבת כאן: בובי-בראון עצמה הפיקה את הסרט וסייעה במלאכת הליהוק, ונראה שחותמה נמצא על כל הפרוייקט. כך נדמה שכאשר עלילת "ההעצמה הנשית" הקיימת כאן (שרלוק הולמס מול הפמיניזם והסופרז'יסטיות זה שילוב מעניין ומבורך, שמציב טקסט עתיק מול הבעיות בו) יוצאת לפועל ולבסוף משתלמת, היא אינה מרגישה כפויה או שם בשביל להגיד "נו, הנה - שמנו אישה חזקה!", אלא מתוך רצון של נציגת דור מסויים להעביר מסר חשוב של העצמה ושיוויון (גם רפורמת ההצבעה באנגליה של המאה ה-19 היא נושא שהסרט מתעסק בו רבות) לבני גילה ולהגיד "אפשר לעשות זאת אחרת"; לדוגמה: הדוכס טיוקסברי הצעיר לא נכנס לסרט על מנת להציל את אנולה ולהפיל אותה בקסמו, ואילו אנולה אמנם מתחילה בהתחזות לגבר (בדומה ל- "מולאן") אך לא נשארת עם התחפושת זמן רב - כלומר, שבירת קלישאות תסריטים עבשות נועדה להראות שקדמה בסרטים לא חייבת להתבטא בהכרח דרכן. כמו כן, גם החלטות אומנותיות per se - מעברי אנימציה דמויי "מונטי פייתון", הקדמה קצרה (תודה לאל, לא מובן מאליו) והסתמכות על פלאשבקים ושבירת הקיר הרביעי כאשר אנולה מסבירה את צעדיה לצופים (אלמנט שבובי-בראון עצמה ביקשה שייכלל, ומזכיר את "פריס ביולר" יותר מ-"דדפול") - נותנות וייב צעיר לסרט, והופכות אותו לבילוי מעולה עבור גילאי חטיבות הביניים (וגם להוריהם, שיאהבו את התחכום והעיצוב). 

איך שאר הקאסט? קאוויל כשרלוק הולמס הוא חמוד, אך כמובן שהפוקוס לא עליו והוא בעיקר משרת ככלי להנעת התסריט. ואם בשרלוק עסקינן, הסרט הוא נושא לתביעה מאוד מגוחכת מצד מחזיקי הזכויות של יצירותיו של סר ארתור קונאן דויל בשל דמותו של הבלש המפורסם, לאחר שאלו טענו כי קאוויל מציג את הדמות כבעלת רגשות, ואפיון זה של הדמות עדיין אינו שייך לנחלת הכלל (והחל להופיע רק בין השנים 1923-1927). אז בואו נרגיע את משפחת קונאן-דויל - שרלוק הקולנועי הזה הוא אמנם לא קר וסוציופת כמו שרלוק הטלוויזיוני של בנדיקט קאמברבאץ' (שגם הוא - לא עלינו - החל לפתח רגשות בעונות יותר מאוחרות … איפה התביעה??), אך הוא גם לא נשפך ומתמוגג משל היה שופט ב-"בית ספר למוזיקה" - אלא לומד להעריך אט אט את אחותו ולהתחרט על הזמן שפספס עימה בילדותה. אבל שימו לב בעלי זכויות, אולי דמות שכן קצת נעשה לה עוול היא מייקרופט, שתמיד היה 'Tory' במלוא מובן המילה - מתנשא, שמרן וקפוץ תחת - אבל כאן נוספים לו אלמנטים קצת קרים מידי. אין זה אומר שמייקרופט הוא נבל, אבל הוא לא דמות שניתן להזדהות איתה כאן, וקצת חבל. עוד אזכורים לטובה הוא פרטרידג' כדוכס, שגונב את ההצגה לא מעט, ובונהאם-קרטר - שלמדתי מה לצפות ממנה בכל הופעה, והיא לגמרי עומדת בקריטריונים גם כאן.

לסיכום, נטפליקס הרוויחה שוב בעת צרה - עם קאסט מדהים וכיוון מרענן לסרט הרפתקאות קלאסי, הילדים ובני הנוער ישאבו מהר לעולמה של אנולה הצעירה, ואילו המבוגרים יתענגו על "המסביב" - הצילום עם נופי אנגליה המהממים, עיצוב התלבושות והסטים והפסקול הממריץ של דניאל פמברטון (שעבד כבר השנה על "ציפורי הטרף" ויעבור ל-"משפט השבעה משיקגו" בחודש הבא - אם לדבר על גיוון) - אך גם על ה-"בפנוכו", עם מסר הו-כה-חשוב לתקופתינו: "להיות לבד לא אומר להיות בודדה".

"תמיד השטן": שחור משחור

קצת מטורף להודות בזה, אבל עונת הפרסים מתקרבת. 2020, ה-so called שנה הזו, מתקרבת לקיצה והפסטיבלים החשובים - אלו שלא בוטלו - רובם ככולם מאחורינו. אם כך, מן המתבקש שאימפריית מדיה עצומה כמו "נטפליקס" תתחיל להוציא מידי שבוע עוד ועוד פרוייקטים "אומנותיים" שהיא סבורה שיביאו אותה לפרס הנכסף, אליו תמיד נשקה אך לא נגעה - האוסקר; עם "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods" - אני אף פעם לא אתרגל לשם העברי), "אני חושבת לגמור עם זה" מאחורינו ועם "מנק" (סיפורו של תסריטאי "האזרח קיין", שמביא למסך הגדול/קטן דיויד פינצ'ר), "The Trial of the Chicago 7" (אארון סורקין) ו-"Pieces of a Woman" (שכבר השאיר את חותמו על פסטיבל ונציה האחרון, כשונסה קירבי קיבלה את פרס השחקנית על תפקידה הראשי בסרט) לפנינו - נטפליקס שוב מגיעה מצוידת מראש לעונה, אך בין לבין היא מחליטה לשחרר סרטים שהם.. ככה ככה. סרט שמשתייך לקטגוריה האחרונה הוא "תמיד השטן" ("The Devil All the Time"), סרטו השאפתני של אנטוניו קמפוס (שאת סרטו הקצר "Annex" תוכלו למצוא בסדרת הסרטים הקצרים "Homemade" שהעלתה החברה לפני כמה חודשים) ע"פ ספרו באותו השם של דונלד ריי-פולק (שגם מקריין את הסרט בצורה הכי מתה שאפשר - אז לא לגמרי off-brand). 

העלילה כה סבוכה, שאולי עדיף שאתאר אותה בצורה הפשוטה ביותר - ארווין ראסל (טום הולנד) הוא נער אמריקאי פוחז בשנות ה-60 שהוריו (ביל סקארסגארד - פניווייז הליצן בשבילכם - והיילי בנט) הותירו אותו מצולק מגיל קטן, והמטען הנפשי הנפיץ אותו הוא סוחב ממשיך לגדול כאשר טרגדיות קורות שוב ושוב סביבו -ולפניו, בעלילה שנעה בין 1945, 1957, 1965 וחוזר חלילה - במעין סדום ועמורה, גרסת וירג'יניה: רוצחים, אנסים, פדופילים, שוטרים מושחתים - כל חטא עלי אדמות שתחשבו עליו, נמצא כאן. ואולי זו הבעיה העיקרית של הסרט: הוא שחור משחור - קודר, עגום וחסר כל שמחת חיים כלשהי. כן, הוא משתייך לסוגת "הגותיות הדרומית", אותם סיפורי הפשע והטרגדיה של אנשי הדרום האמריקאי, שלרוב מונעים בסיפורים אלה מבורות, דעות קדומות ופחד עיוור מהדת, בעוד הם ממשיכים לחטוא שוב ושוב - אז הכל טוב ויפה, אבל בעוד סרטים וסיפורים אחרים באותו הז'אנר מנסים להסיק מסקנות רחבות יותר על העולם ועל האדם באמצעות סטייל ייחודי, טוויסטים מפתיעים ודמויות שמושכות את הצופה פנימה - "השטן" פשוט רוצה לקפוץ בין כל מיני אנשים, להרוג את הטובים, להמשיך עם הרעים ולחשוב שאתם זוכרים הכל בסוף ה-138 דקות הנגררות הללו - משל היה זה לוח מלא נתונים סטייל "המקור". כלומר, קמפוס מנסה לשכנע אותנו שהוא האחים כהן באדם אחד - גילוי נאות: הוא לא, ו-"השטן" הוא לא "צומת מילר" ובוודאי שלא "פארגו". אולי האשמה היא על הטקסט המקורי, אך במאי ויוצר טוב יכול להחליט מה נחוץ להופיע בסרטו ומה המסר הכללי שהוא רוצה להעביר, וכאן - בעוד שהמסר על צביעותה של הדת ועל הפשעים הנתעבים שניתן לעשות בחסותה ברור לכל הדיוט- נדמה שהבמאי פשוט מעוניין להציג לנו את "סנאף: הסרט". 

אבל לא הכל רע כאן (כמו הדמויות), הקאסט המדהים והעשיר מנסה ככל שביכולותו לא להתבזבז עם הטקסט שהוא קיבל ולא להישטף באסלה עם שאר הפרוייקט: ג'ייסון קלארק ("גטסבי הגדול"), ריילי קיו ("מקס הזועם: כביש הזעם", "אמריקן האני"; בעוונותיה גם נכדה של אלביס), מיה וסיקובסקה (שדי נדיר לראות אותה כיום בסרטי ענק), אלייזה סקנלן (בת' בעיבוד האחרון ל-"נשים קטנות"), סבסטיאן סטאן (כן, יש כאן איחוד של ספיידרמן ובאקי - שניהם היו מעדיפים לחזור למארוול כנראה; אגב, כריס אוונס היה אמור לשחק את תפקידו של סטן, אך כשלא יכל מפאת אילוצי לו"ז - המליץ על חברו… הכניסו פנפיקים כאן) והשניים שגונבים את ההצגה, טום הולנד ורוברט פטינסון. הולנד מצליח להעביר את התחושה שהוא לא במצב הזה מבחירה, שהטראומה ניכרת עליו ומלבד האלימות המתפרצת - הוא די מופנם (כך הוא מתרחק מדימוי ספיידרמן במלוא גבורתו, כפי שעשה ב-"העיר אבודה Z" ואף ב-"Onward" מוקדם יותר השנה); ואילו פטינסון - הו, רוברט פטינסון (שכבר החלים מקורונה!) - מראה שוב ושוב למה הוא אחד מגדולי השחקנים בדורנו (לא פחות ולא יותר). הכומר פרסטון טיגרדין בגילומו הוא אמנם אדם עב בשר וגס רוח, סוציופת מבחירה, אך הוא בין היחידים בסרט שניתן לראות מתחת לפני איך הוא הגיע לשם - הוא לא רק השטן בהתגלמותו (כמו שאר הדמויות), הוא אדם שחייו הובילו אותו לפגיעה ורמיסה של זכויות האחר, במסווה של צדקה. 

לסיום, גם עם אנסמבל שחקנים מעולה (ועוד הופעה מדהימה בסרט אה.. של פטינסון) ומסרים נכונים, "תמיד השטן" נכשל קשות בליצור סיפור מעניין ומושך והופך להיות מטלה על הצופה. עוד מקרה קלאסי של יוצר מוכשר עם חומר גלם שגדול עליו בכמה מידות. 

"חיים בין השורות" - כנות ואירוניה

אחד הסרטים המדוברים ביותר שיצאו משנה שעברה היה "סיפור נישואים", הדרמה הכנה וחסרת הגימיקים שהבמאי והתסריטאי נח באומבך הביא לנטפליקס וששיקפה את התפוררות הנישואים שלו עם השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי. ההרגשה שתהליך הגירושים הוא תהליך טבעי ולא גזירה משמיים או פשע חמור מועברת בכישרון רב ע"י כוכבי הסרט - סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר, אך הם לא היו הראשונים לעשות זאת עם באומבך. 14 שנה מוקדם יותר, לורה ליני וג'ף דניאלס הגיעו כמעט לשלמות בתור הורי משפחה פריבילגית מתפרקת בסרט "חיים בין השורות" ("The Squid and the Whale"), שאמנם זכה לכבוד המגיע לו אז (באומבך היה מועמד לפרס התסריט המקורי הטוב ביותר בטקס האוסקר של 2006, והסרט אף זכה להוצאת "קריטריון"- אולי 'תו הזהב' לסרטי "Arthouse") אך אני מרגיש שהוא קצת נשכח בעשור וחצי שעבר מאז (במרדף אחר סרטים חדשים), וזה הזמן לעסוק בו כשהוא עלה לנטפליקס.

אם "סיפור נישואים" היה זוג צעיר שהשאיפות כל יחיד סתרו אחת את השנייה, "חיים בין השורות" הוא סיפור על עיוורון ואגו מועצם של אחד מבני הזוג - במקרה הזה, ג'ף דניאלס כסופר המתנשא ברנרד ברקמן - שמפיל איתו את כל גורל המשפחה. כמו כן, כמו שסרטו האחרון של באומבך היה משול להתפרקות נישואיו שלו עצמו, "חיים בין השורות" הוא חצי אוטוביוגרפי - הוריו המלומדים התגרשו כשהיה נער המתגורר בברוקלין, בה הסרט מבוסס אף הוא. לכן, הסרט עוסק יותר בחווית הילדים - במקרה זה ג'סי אייזנברג (באחד מתפקידיו הראשונים, טרום "הרשת החברתית") ואוון קליין - ולא בחווית הגירושים בין בני הזוג; העיסוק לסיבות לגירושים נערך בעיקר בין שני האחים, שעוברים את כל שלבי ההתמודדות - הכחשה, בחירת צד, שינוי באופי, ולבסוף השלמה, או יותר נכון - התפכחות, במקרה של האח הבוגר וולט. נקודת המבט האישית כאן מורגשת ביותר, והיא זו שתלווה את באומבך לאורך המשך הפילמוגרפיה שלו, ונותנת נופך קומי לסיפור שבקלות היה יכול להפוך למלודרמטי מידי. אחרי הכל, ילדים הם ילדים, וברגע שעולמם המשפחתי מתפורר, הם מגיבים לכך בקיצוניות, גם אם היא מוחבאת במסווה של רוטינה. כך, מדובר כאן בפחות "קרמר נגד קרמר" או "תמונות מחיי נישואין", ויותר סיפור התבגרות, Coming-of-age, נוסח "ליידי בירד" (שיצרה גרטה גרוויג, בת זוגו הנוכחית של באומבך), שמושפע לא פחות מהסביבה בה הדמות מתבגרת (כשכאן מדובר בניו יורק "המתפלספת" של שנות ה-80). גם ווס אנדרסון - שהסגנון שלו הוא כה מובהק - מפיק את הסרט, ונותן מהאסתטיקה שלו ומהדיוק לפרוייקט (השפעותיו ניחנות במיוחד בפסקול, שכולל שירי אלטרנטיב משנות ה-60 וה-70).

וכסיפור מתוק-מריר, הוא מספק לא מעט רגעים קומיים נהדרים (עלילה צדדית אחת היא זכייתו של וולט בתחרות הכישרונות הבית ספרית עם השיר "Hey You" של פינק פלויד, אותו הוא מסווה כשירו שלו - אולי כדרך להראות שהוא לא נופל מאביו המדופלם), שאותם מוביל - לרוב - האב ברנרד ברקמן. ברקמן הוא כל מה שאב לא צריך להיות - אגואיסט, גס, מיזוגן ומיזנטרופ, רודף שמלות ו... you name it, אבל האירוניה שבצעדיו ובמילותיו (שסותרות לגמרי את פעולותיו), והעיוורון שלו לחלק שלו בפירוק המשפחה, משפיע על בני המשפחה האחרים (ובמיוחד ילדיו), ומוציא מהם את הקומדיה הכואבת, אך גם את הרגעים הכואבים באמת. אחד הדוגמאות הטובות ביותר היא בשמו המקורי של הסרט - The Squid and the Whale - שמגיעה בסצנה שבה וולט לפסיכולוג הבית ספר לאחר שתרמיתו בתחרות התגלתה, והוא נדרש לחשוב על זכרון טוב אותו הוא שומר מהילדות: תצוגת הלוויתן הנאבק בדיונון הענק במוזיאון הטבע בניו יורק, בו ביקר בילדותו עם אימו לא מעט, תמיד הרתיעה אותו - בגלל הקרב בין שני היצורים - אך אמו תמיד הייתה שם להרגיעו, ואביו... לא שם. ההבנה שבחר בצד הלא נכון מגיעה לפיתרון בקליימקס הסרט והתוצאה קורעת לב.

לסיכום, המעבר מהקליל לכואב ב-"חיים בין השורות" מאפשר לגעת בנושא שנחשב לטאבו במשך שנים, ולפתור סכסוכים פנימיים לא רק לבאומבך (או לי - גילוי נאות: בן להורים גרושים) אלא לכל אחד, שרואה לפתע שמשפחות לא מתפקדות מופיעות בכל מקום - גם אם הן לבנות, עשירות ויכולות לנצח אותך בטניס. 

*נ"ב: כמעט שכחתי את וויליאם בולדווין! אח בולדווין לא מוערך דיו שמשחק כאן את ה-Philistine האולטימטיבי ;)

רטרוספקטיבה: "האיש שנפל מכוכב אחר"

מבקרים וחוקרי קולנוע רבים מגדירים את התקופה הקולנועית בארה"ב שנמשכה מאמצע שנות השישים עד סוף שנות השבעים כ-"הוליווד החדשה", הגל החדש של הבמאים (כדוגמת סקורסזה וקופולה), הכותבים והשחקנים שהביאו למסך הגדול סיפורים אינטימיים יותר, יצירתיים יותר ובעיקר שערוריתיים יותר ולמעשה מוטטו את שיטת "האולפנים הגדולים" של הוליווד הישנה. אחד הסרטים הסמינליים בתקופה זו (וגם זה שכנראה אותת על סיומה), ואחד מסרטי המד"ב הטריפיים ביותר שאי פעם נוצרו הוא "האיש שנפל מכוכב אחר" ("The Man Who Fell to Earth"), סרטו מ-1976 של ניקולס רוג ע"פ הנובלה של וולטר טוויס מ-1963, ובכיכובו של מי אם לא - החבר מכוכב אחר דיויד בואי. אז איך להגדיר אותו? קשה לדעת מאיפה להתחיל, אבל בואו נעשה את זה בכל מקרה. 

על פניו, נראה כי מדובר בסיפור מד"ב לא מתוחכם במיוחד: חייזר מכוכב לכת בבצורת נוחת בכדור הארץ על מנת למצוא מים. עם הזמן, הוא בונה את הונו מאפס ומגיע כמעט למטרתו הנכספת, לחזור למשפחתו בביתו באמצעות חללית שהוא עמל לפתח, עד שהוא נופל להשפעת החברה עליו ולממשלה שמעוניינת לערוך בו ניסויים. עם זאת, כל מי שרואה את הסרט מבין שהעלילה כסיפור אינה המפתח כאן, אלא מה שהיא מסמלת: בין אם משל על התמכרויות, על הגירה וזרות בחברה האמריקאית, או פשוט כתיאור למסלול חייו של בואי עצמו - כל צופה יכול למצוא בסרט עשרות משמעויות חבויות שונות התואמות את השקפת העולם שלו. הפירוש האחרון מבין אלו שהזכרתי נראה לעיתים הכי ריאליסטי - למרות שהיה זה סרטו הראשון של דיויד בואי ככוכב, הוא לא חווה אותו כתהליך מלבב. בואי היה שקוע בהתמכרות קשה לסמים, היה מותש מהפרסום שאפף אותו והתנהג כאילו היה זר בעולמו, ואף זר בגופו שלו. "אני כה שמח שעשיתי את הסרט הזה", אמר בואי כמה שנים לאחר מכן בראיון, "אך לא ידעתי מה בכלל נעשה על הסט". לכן, נדמה שתקופה מצערת זו הייתה "הסערה המושלמת" בעבור הסרט: תומאס ניוטון החייזר הוא דיויד בואי; זרותו, פליאתו מהעולם ושבריריותו על המסך אינם חלק מהצגה, וכך הצופה חש יותר ויותר את החור הנפער בליבו של הגיבור. הדמות של ניוטון המשיכה להיות נוכחת בעבודתו המוזיקלית של בואי לאורך השנים - מהאלבום שעבד אליו בסמוך לצילומי הסרט - "Station to Station" - ל-"Low", הראשון שבאלבומי "טרילוגיית ברלין", שתפסה את בואי פיכח אך בתהליך הסתגלות לקרקע חדשה (אגב, את עטיפתם של שני האלבומים הנ"ל עיטרו תמונות מ-"האיש שנפל מכוכב אחר") ועד הפרוייקט האחרון שלו, לפני 4 שנים - המחזמר "Lazarus", שעיבד אף הוא את ספרו של טוויס ונתן לזמר פורקן סופי לפני מותו בטרם עת. 

אך בואי אינו היחיד שסוחב את הסרט הזה על כתפיו הצנומות - ריפ טורן (לעד זד מ-"גברים בשחור". אף מילה על "Freddy Got Fingered") הוא ד"ר ניית'ן ברייס, מרצה לשעבר באוניברסיטה שמגוייס על ידי תאגיד הענק של ניוטון לפרוייקט הסודי. טורן מגלם את ברייס כפלייבוי מזדקן, וכאחד שמבין במהרה כי המסתוריות מאחורי הבוס החדש היא לא מקרית; קנדי קלארק ("אמריקן גרפיטי") היא מרי-לו, ספק אהובתו, ספק הגישה של ניוטון להתמכרויות שימוטטו את חייו, אך גם זו שמנסה להציל אותו ללא הצלחה (ובכללי, קלארק מגלמת אותה כנערה תמימה שנקלעה לכל הסיטואציה שסביבה, ועדיין לא מצליחה לעכל את המתרחש); ובאק הנרי (תסריטאי במקור, שאחראי לכמה מהקלאסיקות הקולנעיות הגדולות ביותר של אותו הגל - כדוגמת "הבוגר" של מייק ניקולס ו-"מה נשמע, דוק?" של פיטר בוגדנוביץ') כאוליבר פרסנוורת', עורך דין שנרתם לנהל את עיסוקיו של ניוטון אך משלם על כך מחיר יקר, בנפש ובגוף. 

אבל אולי הכי חשוב - זה יהיה קרימנלי לדון בסרט מבלי להזכיר את מי שעמד מאחורי המצלמה ובעל החזון, ניקולס רוג המנוח. מי שהיה ידוע בסרטיו השערוריתיים (ומלאי כוכבי מוזיקה - כמו מיק ג'אגר ב-"Performance" וארט גרפונקל ב-"Bad Timing") וככל הנראה המנוע - יחד עם קן ראסל - למהפכת הקולנוע הבריטי של שנות השבעים. בדומה לסרטיו האחרים - גם כאן שוררת תחושה של דיסאוריינטציה לאורכו של הסרט, והעריכה המבולבלת של גראאם קליפורד עובדת שוב בצורה נהדרת, כשהיא נעה בין שתי סצנות שאינן קשורות לחלוטין, אך במקביל נראה שהן נועדו להיות מצוותות אחת לשנייה - לדוגמה: ניוטון צופה בהצגת קבוקי בעוד ד"ר ברייס שוכב בצורה פראית למדי עם אחת מהסטודנטיות הצעירות שלו - משל היה האקט המיני קרב עקוב מדם בין שני הצדדים. ואם כבר בסצנות סקס עסקינן, רוג ידוע לרוב כאדם שהביא אותן לשלמות - סצנת המין בין דונלד סאת'רלנד לג'ולי כריסטי בסרט המתח הקלאסי של הבמאי,"Don't Look Now", נחשבת עד היום לכה מהפכנית וכה ריאליסטית, עד שהביאה את בן זוגה של כריסטי דאז - וורן ביטי - לדרוש שהיא תורד לחלוטין מהעריכה הסופית של הסרט. רוג חוזר לטריטוריה דומה גם כאן - בין בואי ובין קלארק - ומציג עירום מלא (של שני המינים), סקס יצירי ושמניע את העלילה, ובעיקר חתרני - במיוחד לזמנו: הסרט מציג זוג מעורב (שחקן הפוטבול לשעבר ומי שלימים יככב בסרט מד"ב אחר ושונה לחלוטין - הלא הוא "ביל וטד" - ברני קייסי ונערת הפלייבוי קלאודיה ג'נינגס) וזוג גאה (באק הנרי וריק ריקרדו), וזאת מבלי בכלל ליידע אותנו על כך, כאילו הדבר טבעי לגמרי באמריקה של שנת 1976. בנוסף, גם עבודת הצילום של אנתוני בי ריצ'מונד, שכמו תמיד בסרטיו של רוג, מתמקדת בעיקר בנופים עצומים ובויזואליה לשמה, מצליחה לתת את התחושה שניוטון אכן זר לחלוטין בעולם כה גדול ורחב ידיים. בכל הנוגע לפסקול הסרט, שנותן את הטאץ' האחרון ליצירה הזו - למרבה ההפתעה, לא היה זה בואי שעבד עליו (בואי החל לכתוב פסקול עבור הפרוייקט, אך התוצאה הייתה חלקית ולא שמישה בעבור מפיקי הסרט, והזמר המשיך לעבודתו על "Station to Station") אלא איש "The Mamas and Papas" ג'ון פיליפס, שגייס את האקס הטרי (דאז) של הרולינג סטונס - הגיטריסט מיק טיילור - כדי ליצור פסקול אקלקטי, מאולתר ומבולבל כמו הסרט עצמו, שנע בין מוזיקת קאנטרי למוזיקה יפנית מסורתית. 

לסיכום, "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא שיתוף פעולה בין שני ענקים בשיא תהילתם - דיויד בואי וניקולס רוג - שהביאו למסך לא רק סיפור אוטוביוגרפי, אלא גם תיעוד חודר של נפש שאפתנית מתפוררת לחלקים; תיעוד שיוותר מבלבל, חתרני ואולי הכי חשוב - רלוונטי, עד עצם היום הזה.

*נ"ב: נפלה בחלקי הזכות להיות בבעלותו של ספר בהוצאת "טאשן" ("Taschen") על תהליך יצירת הסרט, מלווה בתמונות מיוחדות וראיונות בלעדיים מאחורי הקלעים, שחושפות שהחזון ליצירה המטורללת הזו היה שם כבר מלכתחילה. פריט חובה לקולנוע-פיל המתחיל. 

"אני חושבת לגמור עם זה" - או: "סברי מרנן", גרסת צ'ארלי קאופמן

 

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא שיר ארוך ועמוק שנתקלתם בו במקרה.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא ציור של מגריט שגורם לכם להגיד "הא?".

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא נסיעה להורים של בן הזוג שיותר מזכירה את "הניצוץ" מאשר "סברי מרנן".

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא פלצנות לשמה.

"אני חושבת לגמור עם זה" ("I'm Thinking of Ending Things") הוא גם שם סרטו החדש של צ'ארלי קאופמן, התסריטאי/במאי שעומד מאחורי יצירות גדולות כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית בראש צלול" ו-"אנומליסה" (שאותו גם ביים) וגם ככל הנראה אחראי למצב בו עשרות אלפי אנשים לאורך יותר מ-20 שנה בוהים במסך ופולטים: "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?". סרטו האחרון, שעלה בשישי לנטפליקס, לא שונה מעבודתו הקודמת אך באותה מידה - שונה לחלוטין. אז למה עדיין כל כך חשוב לראות אותו?

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא נבירה לתוך אחת השאלות הכי גדולות שהעלה האדם: למה חשבנו על המחשבה הזו הרגע? והאם היא בכלל שלנו? באמצעות המבנה הנון ליניארי שלו, ותחושת הלחץ והפרנויה השוררת בכל הפרוייקט, קאופמן מעבד את ספרו באותו השם של איאן ריד משנת 2016 ומגולל את סיפורה של בחורה צעירה (ג'סי באקלי, "השיר של רוז"; "צ'רנוביל") -ששמה האמיתי לא נודע לנו אף פעם - שנוסעת עם חברה הטרי ג'ייק (ג'סי פלמונס; "פארגו"; "האירי") לחוות הוריו (טוני קולט ודיויד ת'יוליס), אך מהרהרת לאורך כל הנסיעה שוב ושוב במחשבה לסיים את מערכת היחסים המתפתחת. אבל לא רק המחשבה מתארכת, אלא גם הדרך, ולא עובר זמן רב (או שכן?) והבחורה מוצאת את עצמה במחוזות מוזרים למדי.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא אוסף של דיאלוגים ארוכים, רפרנסים תרבותיים עמוקים (מדקלום ביקורתה הקוטלת של פאולין קייל - הדה בושס האמריקאית - על סרטו של ג'ון קסוואטס "אישה תחת השפעה" מ-74', ועד מחשבות על המחזמר "אוקלהומה!"), תעתועי מוח ובעיקר, נכונות של הצופה להישאב לאווירה. מזריקת מילים מתנשאות ועובדות לחלל האוויר על מנת ליצור לעצמך איזה סטטוס גבוה בחברה ועד אנוכיות והמחשבה כי חלילה שבן/ת זוגך/תך ילמד אותך דברים ולא יהיה עבורך רק פרס שתתגאה בו, קאופמן נוגע בדרך מאוד מתוחכמת בשאלות קיומיות שאדם חייב לשאול את עצמו לפחות פעם בכמה חודשים, במיוחד בתקופה מלחיצה ושוחקת שאנחנו חיים בה כיום. כמובן, גם תצוגת המשחק המרהיבה מארבעת הכוכבים הראשיים עוזרת להעברת המסרים: צמד המטאורים ג'סי וג'סי - היא עדינה ומתוקה אך חסרת כל הבנה מה תפקידה בסיפור, והוא אדם חכם אך מביך שמסתיר הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח - וצמד ההורים טוני ודיויד - בואו נודה שאין סרט שהוא אפילו טיפהל'ה על טבעי וכולל ארוחת ערב מטרידה שלא דורש את הגעתה של טוני קולט לסט (*אהמ* "Hereditary"); וכך גם משחקי המצלמה (דמויות שמסתכלות היישר אליה, שוטים מרמזים), העיצוב הסטים המושלם (אין דבר יותר מהפנט ומטריד באותה מידה מאשר טפט מכוער) ועיצוב הסאונד (רעשים מסוימים שתשמעו לשבריר שנייה יתבררו לכם כקריטיים רק ככמה סצנות אחר כך) נותנים את הטון הקלאסטרופובי לסרט. 

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא גם "סרט סינמטקים" לכל דבר, וזה יכול לפעול לטובתו ורעתו. רבים יראו בו נפוח מחשיבות עצמית, ולא יצליחו לסיים את כל השעתיים וקצת שהוא אורך (למרות שהזמן באמת לא מורגש, לדעתי; אגב  זמן - עוד נושא קריטי למהות הסיפור) ואילו אחרים יראו בו יצירת מופת מהפנטת וימהרו לקרוא למורים ללמדו ב-"סם שפיגל" ובבתי ספר לקולנוע אחרים. כמו כן, בעוד שדעות המבקרים בחו"ל היו לרוב חד משמעיות שמדובר בסרט לא רע בכלל, בארץ הדעות יותר חלוקות, וחלקן אכזריות למדי לטעמי - במיוחד ביקורת אחת של מבקר די חשוב (שלא אזכיר את שמו) שטרח לקרוא לסרט "דוחה", "חולני" ו-"קשה מנשוא". בעוד שמובן והגיוני לחוש תחושות עזות של חוסר חיבה (בלשון המעטה) לסרט, עצם העובדה שסרט כה יצירתי, כה לא קונבנציונלי עולה לשירות סטרימינג כה מיינסטרים וכה "סחי" לרוב (כן, תדחפו לי שוב את "חברים", תודה) ראויה להערכה עצומה - ומכאן תפקיד המבקר לפחות להזכיר זאת, או לזכור שמילתו הכתובה משפיעה לא רק על קהל הצופים, אלא גם בעקיפין על מקבלי ההחלטות באותן חברות סטרימינג - שישקלו שוב האם לקחת צ'אנסים דומים להזדמנות שניתנה כאן ליצירתו של קאופמן. 

"אני חושבת לגמור עם זה" - לסיום - הוא חוויה. קשה, מטלטלת, לא קלה, לא לכל אחד, אבל נחוצה הן מבחינה יצירתית גרידא והן מבחינה קיומית. כי רבאק, לא כדאי לשאול מידי פעם, דווקא עכשיו - אני חושב משמע אני קיים?

"גוד טיים" - או לא

להיות מעריץ של במאי ע"פ רק סרט אחד שלו זו די רמאות, אבל זה מה שקרה לי עם האחים סאפדי. צמד הבמאים היהודים (סורים!) מבית ניו יורק, שגרמו לאנשים לאהוב להיות בלחץ, הכו גלים עם סרטם "Uncut Gems" (או לצערי בעברית, "יהלום לא מלוטש") בסוף השנה שעברה. אחרי שחיכיתי לו בציפייה רבה - היא השתלמה ונהייתי יח"צן די טוב של הצמד, אבל נותר עוד סרט אחד "חשוב" שלהם (הסרט נבחר להשתתף בפרסי ה- "Palme d'Or" בפסטיבל קאן ב-2017; עם זאת, האחים יצרו כמה סרטים לפני הנ"ל, אך הם מאוד נישתיים וקשה לדעת היכן ניתן להשיגם) שדי דחיתי את הצפייה בו, כי.. טוב.. לא יודע ממש למה. מדובר ב-"גוד טיים" ("Good Time") מ-2017, בכיכובו של רוברט פטינסון -כבר מזמן לא אדוארד מ-"דמדומים"- שמגלם את קוני, פושע קטן שמנסה לחלץ את אחיו המוגבל שכלית ניק (בגילומו של חצי מצמד האחים - בני) ממעצר (ולאחר מכן, מבית החולים) לאחר שעירב אותו בשוד שהשתבש. החדשות המצערות על דחיית צילומי "הבאטמן" ימים ספורים לאחר חזרה מפגרה ארוכה וכפויה בשל היותו של הכוכב הראשי - הלא הוא פטינסון עצמו - נשא קורונה, והעובדה שהאקלים העולמי מתאים מאוד לסרט כזה דחפו אותי לעשות היום את מה שהייתי יכול לדחות למחר. אני כאן כדי לבשר שוב - יש כוח אמנותי חדש בשכונה, הוא לא מתכוון לעצור וטוב שכך. 

המסקנה הראשונה - כל מה שאהבתי ב-"Uncut Gems", נמצא גם כאן ולעיתים מבוצע אף טוב יותר - לאחים יש חזון אומנותי מאוד מובהק. הם אוהבים להתרכז בצד הפחות נוצץ של ניו יורק, כפי שסקורסזה נוהג לעשות (אגב, הוא הפיק את 'Gems'), אך הגיבורים שלהם לא זוהרים ומאדירים את הפשע כמו שלרוב קורה בז'אנר (וגם אצל הנ"ל), אלא מעוניינים להציג תובנות כלליות על החברה ומשלים על רצונותיו של האדם הפשוט בעולם שיש בו "הכל" (במיוחד במדינה שופעת כמו ארה"ב), עד שהם נותנים תחושה שאנו צופים בטרגדיה יוונית על ספידים -כזו שמתקרבת לסוף הבלתי נמנע, אך אנחנו לא יכולים להוריד את העיניים ממנה. החיבה של האחים ללהק "אנשים מן השורה" לתפקידים בסרטיהם נעשית גם כאן, ונותנת את התחושה שכל פנייה וטוויסט נעשה מול עינינו, בלייב. כמו כן, גם כל סימני ההיכר של הצמד מסייעים בהעברת הלחץ שעל המסך לצופה שבאולם/בבית - דיאלוגים שנשמעים אחד על גבי השני, צילום תזזיתי (ע"י הצלם שון פרייס וויליאמס; "Her Smell") ופסקול אלקטרוני אך במקביל חוצני במעט (ע"י דניאל לופטין, או בשמו האחר Oneohtrix Point Never - קרוב, אני יודע), שמגדיל את תחושת הזרות שהדמויות חשות.

המסקנה השנייה - אם אתם רוצים לראות כמה שחקן מוכשר הוא רוברט פטינסון, כמה אפלה יש בו וכמה הוא באמת לא חד מימדי (לא "ערפד חתיך"), זה הסרט בשבילכם (טוב.. וגם "המגדלור", אבל זה למרחיקי לכת). בעוד ש-"Uncut Gems" הוא משל על חטא ההיבריס וחמדנות בכללי - "גוד טיים" הוא מעשיה על ניצול ופריוולגיה לבנה, ופטינסון מעביר זאת בצורה מושלמת. קוני של פטינסון הוא פושע לא פראייר אבל הוא איננו לרגע פושע מאיים או מעורר בעת, אלא ערמומי, כריזמטי, כזה שחושב על כל צעד שלו על המקום, בעוד הצעד הקודם שלו נכשל. לכן, כנבל, קוני דומה הרבה יותר להארי פאוול ב-"ליל הצייד" או לפטריק בייטמן ב-"אמריקן פסיכו" מאשר לפרדי קרוגר או מפלצת אחרת - הוא אגואיסט, בטוח בעצמו ובצדקתו, וכמובן, מציג התנהגות פסיכופתית פה ושם - במיוחד כשכל האנשים בהם הוא משתמש נפגעים קשות ממעשיו, ולו זה מזיז כקליפת השום. הסרט דואג גם להציג דרך סיפור אישי זה בעיה גדולה יותר ורלוונטית מתמיד: שיטור יתר כלפי הקהילה השחורה, כאשר רבים "מקורבנותיו" השחורים של קוני זוכים להתייחסות הזו מצד המשטרה על לא עוול בכפם, בעוד הפושע האמיתי נהנה מתמימותם. 

המסקנה השלישית והאחרונה - לחכות לעוד פרוייקטים של האחים, במיוחד בזמן קורונה, זו מטלה קשה מנשוא. עד אז, תנו את הכבוד לסאפדי. 

*נ"ב: שני הסרטים - "גוד טיים" ו-"יהלום לא מלוטש" - זמינים לצפייה בנטפליקס.

"Bill & Ted Face the Music" - משבר גיל המעבר המופלא של ביל וטד

בספרי ההיסטוריה של המטיילים הקולנועיים בזמן - לצד מרטי ודוק, דוקטור הו והטרמיינטור - לוויליאם "ס" פרסטון, אסקוויר ול-תיאודור לוגאן, הלא הם ביל וטד, שמור מקום מיוחד של כבוד. למרות שלא הכה גלים בארץ באותה צורה שעשה בחו"ל, סרט הקאלט "ההרפתקה המצויינת של ביל וטד" ("Bill & Ted's Excellent Adventure") היה להיט עצום בשנת 1989 וגולל את סיפורם של שני נערים קלי דעת אך אופטימיים תמידיים שמטיילים ברחבי מרחב הזמן בתא טלפון (מוכר לכם מאיפשהו?) כדי לגייס עזרה מדמויות היסטוריות למטלה החשובה בשיעור היסטוריה לפני שיכשלו וכל העתיד יקרוס (אה כן, הם גם "הנבחרים", שיביאו את האחווה לעולם ועליהם תושתת הציווילזציה העתידית). אחרי שהוביל לסרט המשך ב-91', סדרה מצויירת, סיטקום כושל, קורנפלקס(!), מרצ'נדייז והזנקת הקריירה של אחד בשם קיאנו ריבס (ואלכס ווינטר, אמנם מאחורי המצלמה אך לא פחות מוכשר) - הפרנצ'ייז חוזר לסיבוב שלישי עם "Bill & Ted Face the Music", אחרי 29 שנים מהפעם האחרונה ואחרי 12 שנים רצופות של עבודה (מסורת בסרטי "ביל וטד" - לסרט המקורי לקח 5 שנים להגיע מהכתב להפקה, וגם אז - הוא אוחסן לשנה) - ה-"Wyld Stallyns" עושים זאת שוב. אך האם התוצאה היא Most triumphant או Most non non-heinous? 

והפעם בעלילותיהם של צמד הרוקרים עם סלנג הגולשים - ביל (אלכס וינטר) וטד (קיאנו ריבס) כבר אינם נערים פוזזים, אלא צמד גברים בגיל העמידה. נשותיהן (ארין הייז ו-ג'מה מייס)- הנסיכות מהמאה ה-15 שהביאו איתם בסרט הראשון - דורשות שיבואו איתן לטיפול זוגי (גם בו הם לא נפרדים לרגע), בנותיהן - בילי (ברידג'יט לונדי-פיין; "לא טיפוסי") ותיאה (סמרה וויבינג;"מי שעומד מאחוריי", "הוליווד") - הן העתק כמעט מושלם שלהם והמשפחה חוששת שגם הן יתפסו כ"לא יוצלחיות", אביו של טד (האל לנדון ג'וניור) עדיין חושב שהבן שלו הזה את כל סיפורי המסע בזמן והכי חשוב - השיר שהצמד היה אמור לכתוב ולפי הנבואה יאחד את היקום בכלל לא באופק. כל זה משתנה כשקלי (קריסטן שאל), בתו של רופוס (מתווך הזמן העיקרי של ביל וטד משני הסרטים הראשונים, שגולם ע"י ג'ורג' קארלין המנוח. קארלין זוכה גם למחווה יפה וקטנה בסרט, וכך גם בתו - ששמה ניתן לדמות שמגלמת שאל) מופיעה בחצר הצמד ומסבירה להם כי אם השיר המיועד לא יכתב תוך 77 דקות, העולם יקרוס לתוך עצמו. ביל וטד הם אומנם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל הם חושבים במהירות על דרך להגיע למטרה - לטייל בזמן לגרסאות עתידניות שלהם ולקחת מהן את השיר הגמור. במקביל, תיאה ובילי חוזות במתרחש, ומחליטות לסייע אף הן במסע משלהן: לגייס לביצוע השיר - באמצעות מכונת הזמן - כמה מהמוזיקאים הגדולים ביותר שאי פעם חיו. וכל זה כשרובוט קטלני (אבל גם נורא חסר ביטחון) נוסח שוורצנגר דולק על עקבותיהם/ן כדי למנוע את האסון הקרב. 

אחרי צפייה ברצף בכל שלושת הסרטים, ניתן להגדיר את הסרט הזה כשילוב של השניים הראשונים - תיאה ובילי משחזרות במעט את האירועים בסרט הראשון, וביל וטד עוסקים יותר בשאלות קיומיות, כפי שעסק הסרט השני (שבחר באותה דרך שהלך בה "גרמלינס 2" והיה לאחד ההמשכים הכי יצרתיים אי פעם) - אך עם זאת, הסרט לא נראה כמסחטת כסף ולא נותן את תחושת ה-Fan service, מלכודת שרבים מסרטי המשך ללהיטים ישנים לרוב נופלים אליה. להפך, זה אכן נראה ומרגיש כמו פרוייקט קרוב מאוד ללב היוצרים - כריס מתסון ו-אד סולומון (שהיו אחראים גם לשני הקודמים בסדרה) וכמובן, לוינטר וריבס. מלבד העבודה הקשה שהרביעייה השקיעה בלהוציא את הפרוייקט לפועל במשך 12 שנה (זה אכן תרחיש מוזר שבהוליווד שכה צמאה להמשכים ללהיטי עבר, סרט כזה לא זכה לתמיכה במשך יותר מעשור), זה פשוט נראה שהם נהנים ומביאים מעצמם את המיטב - ביל וטד של 2020 הם אינם אלה של 1989 וגם לא אלה של 1991; נכון, הם עדיין אותם צמד הסטונרים ללא סמים, אבל השנים נראות עליהן (ולא רק פיזית) - הם יותר מנוסים, יותר מחושבים - לא קריקטורות. תענוג לראות את וינטר "לועס" כל סצנה אפשרית אחרי שנים שלא הופיע מול המצלמה, ואת ריבס נותן לעצמו להתשטות ולחזור לילד שבו (כפי שעשה לאחרונה ב-"צעצוע של סיפור 4" וב-"Always Be My Maybe")  אחרי שבמשך עשורים הוא תוייג כ-"כוכב האקשן שתמיד אומר 'Whoa'". אולי החלק שהכי עובד בסרט הוא העלילה של הצמד בחיפוש אחר הגרסאות העתידיות שלהם, מה שנותן להם באמת אפשרות להתפרע ולאלתר - אלמנט שתמיד היה חלק מהסדרה. גם ויליאם סדלר, שגילם את מלאך המוות ב-"Bill & Ted's Bogus Journey" (ונתן לעולם את אחת מסצנות הקומדיה הטובות ביותר במאה ה-20 - כפרודיה על "החותם השביעי" של ברגמן, מלאך המוות מאתגר את ביל וטד לשחק נגדו משחק והוא בתמורה ישחרר אותם מהעולם הבא, אך במקום לשחק משחק של שחמט - ביל וטד בוחרים ב-"צוללות", "רמז" ו-"פלונטר"), חוזר בעיקר לחלק המתקדם יותר של הסרט - וחבל שלא ליותר זמן - ומזכיר כמה אייקוני הוא בתפקיד הזה. 

ומה לגבי התוספות החדשות? תיאה ובילי מעדכנות את ביל וטד למאה ה-21 - הן עדיין הטיפוסים הללו שתפגשו ב-"אוזן השלישית", אבל לא מתפרשות כחיקויי לרגע - לונדי-פיין במיוחד נותנת תחושה שקיאנו ריבס שלפני 30 שנה השתלט עליה, אבל התאים את עצמו ל-2020; הרובוט המחסל דניס קיילב מקוי (אנתוני קאריגן, "בארי") מתחיל כדאחקה מעניינת וטובה אך קצת מאבד מהצ'ארם ככל שזה נמשך; וכן, אמנם הסרט השלישי בסדרת הסרטים שידועה בכך שהיא דלת תקציב שודרג מבחינה כספית, אבל זה לא בהכרח עובד לטובתו - הסטים יותר גדולים, אבל לעיתים הגרין סקרין מובחן והחיסרון של הקסם באפקטים הפרקטיים מורגש; ונשות הצמד? מתחילות בעלילת צידית מעניינת שדי נשכחת לאורך הסרט ונפתרת בשורה וחצי.

לסיכום, "ביל וטד" עובד בשני מישורים - כשירת הברבור לדור כמעט נשכח - Gen X - ולהתמודדות שלו עם היותו פחות ופחות רלוונטי בעולם ציני לחלוטין; וכ-90 וקצת דקות (אין הרבה כאלה היום) של בידור טהור - טיפשי לחלוטין ובו זמנית מתוחכם, נוסטלגי, מצחיק, מרגש ומחמם לב - בעידן כה שחור ומדכא. לביל וטד לא הייתה כוונה להציל את העולם כשהוא טובע בבעיות מהסוג ש-2020 מספקת לנו, אבל הם עדיין הכי מופלאים שיש. 

אחרי הכל - !Be excellent to each other, and party on dudes 

Photos - credit: Orion Pictures