הרגע הזה היה בלתי נמנע. מהדקות הספורות לאחר שנודע לעולם לפני קרוב לחמש שנים כי אייקון המוזיקה ואחד מהפרצופים המזוהים ביותר של המאה ה-20, דיויד בואי, נפטר בטרם עת - היה ברור שנקבל סרט ביוגרפי על חייו. כשלוקחים בחשבון שלבואי היה קשר חזק לקולנוע ולמדיה ויזואלית בעצמו, הציפיות גברו. וכשסרטים כמו "רפסודיה בוהמית" ו-"רוקטמן" הפכו לסנסציות קולנועיות ואף הרוויחו באזז פרסים עבור כוכביהם, היה זה המסמר האחרון בארון. אבל הידיעה על הסרט הביוגרפי הראשון על חייו של בואי לא לוותה בהכרזה מרגשת, אלא בנפילה כואבת. הבמאי דאנקן ג'ונס ("ירח", "אילם"), בנו של הזמר, מיהר להכריז בטוויטר כי הסרט לא יכלול את המוזיקה של אביו, ואף המשיך וצייץ: "אם אתם מעוניינים לראות סרט ביוגרפי בלי המוזיקה וללא ברכת המשפחה, זו החלטתכם". לאחר מכן, כאשר הסרט נבחר להשתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן-דייגו (לאחר שפסטיבל טרייבקה, בו היה אמור להשתתף במקום, בוטל נוכח המגפה), זה כבר היה ברור, עם מוזיקה או לא - "סטארדאסט" ("Stardust") נירמל את הלא נורמלי.
למרות הכתובית הראשונית המזהירה כי "המוצג בסרט הוא (לרוב) פיקציה", "סטארדאסט" עוקב אחר תקופה אמיתית ופיבוטלית בחייו של בואי - טיולו הראשון לאמריקה כאמן ב-1971, מיד לאחר צאת אלבומו "The Man Who Sold The World". כדרך יצירתית לעקוף את מכשול המוזיקה בסרט, הבמאי גבריאל ריינג' ("מותו של נשיא") והתסריטאי כריסטופר בל מציבים את בואי בברוך: בשל חוסר בויזה על מנת לעבוד באמריקה, סיבוב ההופעות של בואי הופך בעל כורחו לסיבוב ראיונות, על מנת לנסות ולמכור את הזמר המתחיל כיותר מ-"זמר של להיט אחד" (בזמנו, "Space Oddity"). על המשימה מופקד האמריקאי היחיד, ככל הנראה, שמאמין בכשרונו של בואי - הפובליציסט רון אוברמן (האיש והפודקאסט, מארק מארון). בתיאור זה כבר מתחבאות שתי הבעיות המרכזיות שצרמו לרבים בעת הכרזת הסרט או הצפייה בטריילר: המוזיקה והמשחק. "זה לא סרט 'Jukebox'", טען כוכב הסרט ג'וני פלין ל-"הגארדיאן" בראיון שהתפרסם עימו לאחרונה, ואתם יודעים מה? הוא צודק - לא כל סרט חייב להיות אוסף להיטים; לא כל סרט חייב להיות "גרסת הקריוקי של 'רפסודיה בוהמית'". אבל מה ש-"רפסודיה" ידעה לעשות, וגם "רוקטמן" בשנה שעברה, זה להבין את כוחה של המוזיקה ככלי להעברת מסרים, או יותר פשוט מזה - רגשות. אותן הרגשות או המחשבות שאותם האמנים הרגישו באותו הזמן הונחו בשיריהם, אילו אלה עושים עבודה טובה פי 10 מאשר 400 דיאלוגים על כך. אם כך, כאשר פלין כבואי מנגן (פלין הוא זמר מקצועי בעצמו) שיר שכתב בעצמו ונשמע "כאילו" הוא מהתקופה, ההזדהות של הצופה יורדת ואיתה במהירות העניין. ה-"ניו-יורק טיימס" הפליאו וכתבו בביקורתם על הסרט כי שם חלופי ראוי לו יהיה "ג'וני פלין שר ז'ק ברל". לצערי, הם לא רחוקים.
ומה לגבי פלין עצמו? הזמר-שחקן הוכיח את כשרונו השנה ב-"אמה." הנפלא, וגם כאן הוא מנסה כמה שיותר, במיוחד בסצנות הנוגעות לו ולחזיונותיו, אבל הוא נכשל במבחן הפשוט ביותר: פלין לא משדר בואי, הוא משדר חקיין. נניח בצד את חוסר דמיונו הפיזי לזמר הנערץ וחוסר ההתאמה הקולית (לבואי בזמנו היה צבע קול גבוה יותר - לפלין נמוך) , ואף נשווה שוב לביוגרפיות האחרות: גם רמי מאלק לא דומה לפרדי מרקורי (או כמובן שר כמוהו) וטארון אגרטון בטח ובטח לא מקריח כמו אלטון ג'ון הצעיר. אבל מה ששני שחקנים מוכשרים אלו הצליחו להעביר בסרטיהם היא העובדה שהנה, הזמר מופיע כאן מולי, קצת נראה שונה אבל זה הוא. נסו לשחרר מראשכם כעת את רמי מאלק מבלי ישר להיזכר בו כמרקורי. קשה? מן הסתם. אך עם פלין, לעומת זאת, זה כנראה לא יקרה: השחקן מפספס בבסיסו את סוד קסמו של הזמר והמסתוריות התמידית שלו, הצ'ארם המקריפ והידיעה שקיים כאן משהו אחר חוץ מעוד זמר. בואי של פלין הוא חסר ביטחון עצמי לחלוטין, שמתחבט עם עצמו על כל מילה ומילה שהוא מוציא, אך לרגעים נראה נפוח מאגו ומחשיבות עצמית עצומה. חוסר ההתאמה בדימוי של בואי בסרט יוצרות לבסוף תחפושת של בואי לפורים, לא גילום ממשי. אולי היחידים שבאמת צולחים בעבודתם הם מארון כאוברמן, שנדמה שפשוט שם פאה והופיע על הצילומים as-is (אבל זה עדיין עובד), וג'נה מאלון ("דוני דארקו", "גאווה ודעה קדומה") שמגלמת את אשתו הראשונה של בואי, אנג'י בואי, כשתלטנית וחומרנית להפליא, מה שלא רחוק ממה שאכן היוותה לבעלה במהלך "רכבת ההרים" שלו בשנות ה-70 (בואי התגרש מאנג'י בשנת 1980, ואילו בנה דאנקן ג'ונס ניתק עמה כל קשר כמה שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 13 בלבד). אין פלא, אם כך שבואי רגזה על הצגתה בסרט וכתבה בעמוד הפייסבוק שלה שהיא מוציאה נגדו צו מניעה. "זה לא סרט בדיוני כשמשתמשים בשמות של דמויות ציבוריות", כתבה. "דיוויד אולי בממד אחר, אבל אני עדיין כאן כדי להתייצב ולמחות בשימוש המעוות הזה בהיסטוריה שלנו". שמענו.
מה כן עובד כאן? האזכורים להשפעות הגדולות על בואי - "וולווט אנדגראונד", אנתוני ניואלי, וינס טיילור וז'ק ברל כמובן (שסירב לפגוש את בואי כשזה ביקש לעשות זאת, בטענה שהוא לא מעוניין לפגוש ב-"pédé" - כינוי גנאי צרפתי לגייז), החשיפה הראשונה לאיגי פופ - שיהפוך במהרה לשותפו הותיק, יחסי האהבה-שנאה עם מארק בולאן מ-"טי-רקס" (שנראה כאן זקן לפחות ב-30 שנה - בולאן מת בן פחות מ-30), המפגש המצער עם אנדי וורהול (שלעג לבואי על השיר שכתב עליו, "Andy Warhol", אך משום שמוזיקה לא ממש קיימת בסרט, האמן רק בוחר לצלם אותו ואז לסלקו), וכמובן - יחסיו המעורערים עם אחיו למחצה, טרי (המגולם בסרט ע"י דרק מוראן), שסבל מסכיזופרניה ולבסוף התאבד ב-1985 בבית החולים הפסיכיאטרי, אך הספיק לעצב רבות את טעמו המוזיקלי של אחיו הקטן ולשמש נושא לרבים משיריו (האלבום בו הסרט עוסק, "The Man Who Sold The World", הושפע רובו ככולו מכניסתו של טרי למוסד סגור). אך אולי ההישגים הגדולים ביותר של הסרט מובילים גם לחטאו הגדול ביותר: חוסר היצירתיות או הפחד מ-"ללכת עד הקצה" כשמדובר באדם כה ייחודי כמו דיויד בואי. לרגעים הסרט אכן הולך בדרך הלא קונבציונאלית לביוגרפיה מוזיקלית - מפתיח הקורץ ל-"2001: אודיסיאה בחלל" לזוויות צילום ייחודיות ומעט פסיכדליות, אך במרביתו, הוא פשוט שוכח מרגעי ההברקה האלו לחלוטין ובוחר בדרך "הישנה והטובה" ליצירת סרטי ביוגרפיות: קלישאות וקיצור דרכים. האמן המיוסר שלא מצליח, האדם שתמיד מאמין בו, התעשייה המזלזלץ, הסוד הפרטי שמאיים להיחשף - הכל נחרש עד היסוד בסרטים מסוג זה כבר שנים, ו-"סטארדאסט" בוחר לעשות זאת שוב ושוב. אחת הדוגמאות הכי ניכרות בכך הוא הפיכתו של בואי לעוד מוזיקאי בצע פרסום, במקום להתעמק בדמותו כאמן עם אופנים רבים לאישיותו, כזו שאפילו הוא לא סגור עליה. בואי כתב לדמויות בדיוניות והמציא אותן כדי תמיד לאתגר את התעשייה, להפוך זמר פשוט לשחקן בתיאטרון קבוקי. כזה היה האלבום "Hunky Dory", שהקדים את "זיגי סטארדאסט" בשנה, והיה תוצאה של אותו הטיול המתואר בסרט - עירוב של חששות, אנדרגראונד ניו-יורקי מחוספס ואבסורד אנגלי לחלוטין, כזה שרק פול מקרטני אולי יבין. אבל את ריינג' & בל זה לא מעניין ממש - כל התקלויותיו של בואי בדרכו לשבור את החלום האמריקאי הן רק בשביל שהוא ישים פאה אדומה בסוף היום, יעמוד על במה וישיר חיקוי ל-"Suffragette City". ציניות זולגת מהסרט, ציניות שלא הייתה קיימת אצל בואי.
לסיכום, ל-"סטארדאסט" יש את הרעיונות הנכונים פה ושם איך לעשות סרט כראוי ללא "היכנעות" לזכויות יוצרים, אך הוא אף פעם לא מתמסר אליהם. "סטארדאסט" בעיקר מתחצף: למוזיקאי שברא עשרות מוזיקאים יוצאי דופן ניתנה הבמה הכי מתה שיש, ואם זה לא עלבון למה שדיויד בואי ייצג - אני לא יודע מה כן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה