רטרוספקטיבה: "פרנקשטיין הצעיר"

שמחה רבה, שמחה רבה - נובמבר הגיע, האלווין בא. ולכבוד המאורע החגיגי החלטתי לחזור לקלאסיקה קריפית - אבל מזן אחר.  כן, לא מדובר פה ב-"מגרש השדים", או "סיוט ברחוב אלם" או הסרט המתוק והעדין "The Human Centipede" (אם אתם לא מכירים את זה, אל תכירו את זה.) - אלא ב-"פרנקנשטיין הצעיר" ("Young Frankenstein") מ-1974. אז איך שסרט שבוים ע"י אדם שגילם דמות בשם יוגורט (כפרודיה על יודה), וכיכבו בו ווילי וונקה ואבא של ריי רומנו ב-"כולם אוהבים את ריימונד" הוא סרט שראוי לחג הזה? 

קודם כל, בואו נבהיר מראש: זה סרט של מל ברוקס. זאת אומרת, אם שמעתם את השם זה איפשהו במהלך חייכם, אתם יודעים מה עבודתו כוללת ולמה הוא הגאון שהוא. לכן, זה לא מפתיע ש-"פרנקנשטיין הצעיר" מתרכז בנכדו של המדען המשוגע המפורסם ההוא מהסיפור החרוש-עד-תום של מרי שלי, שמתכחש לההיסטוריה המשפחתית המפוקפקת שלו ולשם משפחתו הטעון (ומתעקש שזה נהגה כ-"פ-ר-ו-נ-ק-נ-ס-ט-י-י-ן!!"), עד שהעבר נוקש בדלת וסב-סבו מוריש לו את אותה טירה נודעה לשמצה בטרנסילבניה, ואיתה הסוד להחיית המתים - שמושך אותו פנימה. כן, זה אכן נשמע מספיק מל ברוקס, אך זה גם נשמע רציני מידי עבורו - וכאן נכנס לתמונה ג'ין וויילדר המנוח. ויילדר, שותף ותיק של ברוקס עוד מימי "המפיקים" החל לגלגל את הרעיון בראשו מעט לאחר הצלחתו המסחרית הראשונה, בבימויו של וודי אלן - "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)" (כן, למרות שעד היום ויילדר חקוק בתולדות התרבות הפופולרית כווילי וונקה, "ווילי וונקה ומפעל השוקולד" מ-1971 היה הצלחה קופתית צנועה). היה זה סוכנו שהציע את שני מוחתמיו החדשים לככב בסרט - השחקן פיטר בויל (אז שחקן מוערך לא פחות - "המועמד" של רוברט פורד, לדוגמה) כמפלצת המדוברת והקומיקאי שהפך את הפזילה למקצוע - מרטי פלדמן - כעוזר הדוקטור, איגור, או בעצם איי-גור. אותו סוכן הציע גם לצרף את ברוקס לפרוייקט כבמאי, אבל כשברוקס שמע את הפיץ' הראשוני - הוא לא ממש התלהב: "הייתי באמצע השבועות האחרונים לצילומי "אוכפים לוהטים" איפשהו ב-"עמק האנטילופות" בקליפורניה, וג'ין ווילדר ואני עצרנו להפסקת קפה כשהוא אמר לי שיש לו רעיון לעוד סרט 'פרנקנשטיין'. אמרתי: 'לא עוד אחד! היה לנו כבר את הבן של, הבן-דוד של, הגיס של.. אנחנו לא צריכים עוד פרנקנשטיין!'", סיפר ברוקס ל- "Los Angeles Times" ב-2010, "אבל הרעיון שלו היה מאוד פשוט: מה אם הנכד של ד"ר פרנקנשטיין לא רצה שום קשר עם משפחתו whatsoever. הוא מרגיש מבויש מלהיות קשור למשוגעים האלו. אז אמרתי: 'זה מצחיק'". כך, הבמאי המהולל נכנס לספינת השיגעון של ווילדר, ואט אט שניהם בנו יחד את התסריט - ווילדר הביא את החזון והפן הרציני יותר, ואילו ברוקס הביא כמובן את ההומור החד ואת משחקי המילים שגורמים לננסי ברנדס להחוויר ("!Roll, roll, roll in ze hay"). למרות העבודה הקולברטיבית הזו, ווילדר וברוקס הסכימו ביניהם על לפחות חוסר שיווין אחד בתחום מרכזי: ווילדר יככב, אבל ברוקס - לא. "הוא אמר 'אם אתה לא בסרט, אני אעשה את זה' (צוחק). 'יש לך מנהג לשבור את הקיר הרביעי (כלומר, להפוך את הדמויות בסרט למודעות לכך שהן בסרט -ד"ע), אם תרצה או לא. אני רק רוצה להשאיר את התסריט כמו שהוא. אני לא רוצה שזה יקרוץ יותר מידי לקהל, אתה יודע.'", אמר ברוקס ב-2012. ואכן - במבט חוזר אחרי כל השנים הללו, ווילדר וברוקס צדקו בהחלטתם: הסרט מתפקד הן כפרודיה חסרת מעצורים והן כסרט עלילתי עם התחלה, אמצע וסוף ולא פשוט כפארסה לאורך כל אורכו. 

כמובן, שאין סרט של ברוקס (כמעט) בלי הקאסט הקבוע: מדלין קאן המנוחה ("אוכפים לוהטים", "ההיסטוריה המטורפת של העולם", "מתח גבוה") כארוסתו הנשמרת מידי של הדוקטור, שאוהבת לזמר במצבים לא רגילים; קלוריס ליצ'מן (שזכורה לעד כפיליס מ-"המופע של טיילר מור") כפראו בלוכר, מנהלת האחוזה שסוסים צוהלים כל פעם ששמה נשמע; קנת' מארס ("המפיקים", "ימי הרדיו") בהופעה באמת זכורה כמפקח המקומי קמפ, עם יד ממתכת שדורשת כיוונון ומבטא שנשמע כאילו הוא בלע את הלשון שלו; ואפילו ג'ין הקמן האגדי, כעיוור הכפר בהופעה כה לא רגילה עבורו, כך שלא האמנתי שמדובר בו עד שלא ראיתי את הקרדיט. אך יותר מכל - מרטי פלדמן כאיי-גור גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא נמצא בה, וזה לא מעט - מה שמעורר את התהייה לאן הקריירה שלו הייתה יכולה להתפתח אלמלא נפטר בגיל 48 בלבד מהתקף לב על סט הסרט "Yellowbeard" (בבימויו של עוד קומיקאי בריטי שהלך לעולמו הרבה יותר מדי מוקדם, גרהאם צ'אפמן). 

כפי שציינתי מקודם, נגיעת היד של ברוקס מאוד מורגשת כאן - במיוחד בסצנת "Puttin' On the Ritz" האייקונית - אבל גם הטאץ' האומנותי שלו, כאשר הוא מנסה בכל כוחו לתת לנו תחושה שמדובר בסרט "פרנקנשטיין" אמיתי משנות ה-30: הקרדיטים בראשית הסרט במקום בסופו, מעברים ספציפיים בין סצנות (פיידים, "חור" שהולך וקטן), בדיאלוג (כשאחד מגורמי אכיפת החוק בכפר אומר שהם מודעים למה פרנקנשטיין מסוגל ע"פ חמש היתקלויות קודמות - ברוקס רומז לחמשת סרטי "יוניברסל" הראשונים בסדרת "פרנקנשטיין") וכמובן - הצילום בשחור-לבן, שמבטא השתחררות גם מהטכני-קולור הגדול של הוליווד הישנה. כך -"פרנקנשטיין הצעיר" הוא גם תזכורת ליכולותו של ברוקס כקולנוען מדופלם מלבד היותו סתם "אדם מצחיק". 

לסיכום, "פרנקנשטיין הצעיר" הוא סרט נהדר להלוואין 2020 - לא חושש מהאימה (כמו השנה הזו), אבל מזכיר לנו כמה מגוחך הכל יכול להיות (כמו השנה הזו..) - היי, הם אפילו חוככים מרפקים! MelBrooksknew#. 

"בוראט 2" - לבכות מצחוק או ייאוש?

לפני 17 שנה, דונלד טראמפ - אז מיליונר משועמם רגע לפי הפריצה בתוכנית הריאליטי שלו - החליט להתראיין לאדם בשם עלי ג'י. או, אילו רק הוא ידע מי הוא עלי ג'י באמת. "מפיק התוכנית היה אדם רציני, אנגלי רהוט בג'קט טוויד נאה, ודונלד טראמפ היה בטוח שמדובר במראיין שלו", סיפר סשה ברון כהן - עלי ג'י בשבילכם - לסטיבן קולבר בתוכנית האירוח שלו השבוע, "אך המפיק שלי תיקן אותו מיד -"לא לא, עלי ג'י יראיין אותך", ואני זוכר שטראמפ ראה אותי עם הסרבל ואני מגיע ואומר 'מה השם שלך?? דונאל?? דונלד??' והפנים שלו ישר צנחו והוא היה זועם, זועם שהוא צריך לדבר עם האדם הזה מהמעמד הנמוך במקום המפיק המרשים - והוא ענה על כל השאלות שלי ברצינות! שאלתי אותו כמה זמן אנשים עשו עסקים, והוא אמר לי שמאז תקופת האבן, שהאדם הקדמון סחר באבן - שכמובן לא היה ולא נברא". 17 שנה מאוחר יותר, ברון-כהן חזר לדמות פופולרית אחרת שלו - או אולי ה-פופולרית ביותר שלו, בוראט סגדייב - איש הטלוויזיה מקאזחסטן, והפיל בפח (יחד עם בת הדמות בסרט) את עורך הדין הנאמן והמטורלל של טראמפ (כעת הנשיא), רודי ג'וליאני, כשתיעד אותו נוגע בעצמו במקומות לא נאותים, בלשון המעטה. טראמפ ישר קפץ להגנת עורך דינו, ומיהר לכנות את ברון כהן כ-"לא מצחיק","קריפ" ו-"מזוייף", וטען שכאשר זה ראיין אותו, הוא הבין את הקאץ' מההתחלה. ברון-כהן מצידו הודה לו על הפרסום החינמי לסרטו החדש, וציין כי גם הוא לא חושב שטראמפ מצחיק למרות שכל העולם צוחק ממנו וכי הוא ישמח לסדר לו עבודה כאשר יחפש אחת אחרי ינואר 2021 - הוא תמיד מחפש לראיין טיפשים גזעניים. לא, דונלד טראמפ לא השתנה כלל מאז 2003, אבל אמות המידה הנמוכות שהוא מחזיק בהן והקלות שהוא מוכן לקפוץ על כל הזדמנות שטותית ולתרץ מיד למה היא לא עבדה כשהוא נכשל הן כעת גם מנת חלקה של ארה"ב כולה. זו בדיוק הסיבה למה "בוראט 2", או "סרט המשך בוראט" ("Borat Subsequent Moviefilm" או בשם הקליט יותר: "Borat Subsequent Moviefilm: Delivery of Prodigious Bribe to American Regime for Make Benefit Once Glorious Nation of Kazakhstan") יעביר אתכם דרך שלושה מצבי בכי שונים: צחוק, כאב וייאוש. 

ועל קצה המזלג - מה הביא את בוראט הפעם חזרה לחיינו? בשנים שמאז פרסומו בארה"ב, נשפט גיבורינו לעבודות פרך בגולאג בקזאחסטן, על כך שגרם למדינתו מבוכה רבה בעולם. בוראט משוחרר לפתע 14 שנה אחרי, ונשלח למשימה לקדם את מעמדה של מולדתו בעולם - וזאת ע"י התחנפות לחובב הדיקקטורים הנוכחי, טראמפ, או יותר נכון - לסגנו מייק פנס. ברם, התוכנית של בוראט משתנה לחלוטין כאשר בתו המתבגרת המרוחקת (מריה בקלובה הבולגריה) מצטרפת למסעו לאמריקה, ועליו להפוך אותה לאישה ראויה למכירה לכל רפובליקני בעל השפעה. 

אז למה באמת ברון-כהן הוציא מהבוידעם את העיתונאי החשוך והגזען מאסיה הרחוקה - יותר מעשור אחרי הפעם האחרונה? הרי בוראט כבר לא דמות אנונימית לחלוטין, וכך כל קונספט הראיונות המזוייפים הולך לטימיון - איך תעבוד על מרואיין תם אם הוא התחפש אליך בשנה שעברה?  לכך שתי תשובות: ראשית, אותה אמריקה שיצא ברון-כהן לחקור באמצעות ראיונות גרילה ב-2006 היא ממש לא אותה אמריקה של 2020. הקיטוב, השחיתות, הגזענות והסיאוב שהציפו את המעצמה מאז הפכו את ברון-כהן - שכבר התעניין באקטיביזם במדינה עוד בהיותו דוקטורנט בקיימברידג' - ליותר ויותר מעורב פוליטית. החל מתוכניתו מלפני שנתיים "מי זו אמריקה?" (שהווייב שלה נוכח כאן אפילו יותר מזה של "בוראט" הראשון) ועד תפקידו כמהפכן אבי הופמן ב-"משפט השבעה משיקגו" של אהרון סורקין שעלה החודש בנטפליקס, ברון-כהן רוצה להשפיע על תודעת מעריציו ולגרום להם להבין שהכוח בידיים שלהם. אז מה יותר טוב מלהפיל בהפתעה (הסרט צולם בסוף 2019 ובמהלך 2020, וקיומו נודע לציבור הרחב ממש ימים ספורים לפני ההכרזה הרשמית על צאתו) סרט המשך ללהיט ענק, 11 ימים בלבד לפני יום הבחירות בארה"ב? מתברר שכמעט כלום - אמזון פריים (שהייתה חברת ההפקה היחידה שהסכימה לקחת את הפרוייקט לידה והוציאה לא פחות מ-20.4 מיליון דולר על מסע הפרסום לסרט) מיאנה לתת את מספרי הצפיות המדוייקים, אך כי מדובר בעשרות מיליונים שצפו בסרט רק בסופ"ש הראשון לצאתו. אלו עשרות מיליונים שראו מספר גדול של מרואיינים שמאמינים בתיאוריות קונסיפרציה מסוכנות בעת מגיפה אכזרית, בהערות גזעניות ואנטישמיות שנזרקות באגביות לחלל האוויר, באישה המעודדת כניעה נשית משל הייתה ב-"סיפורה של שפחה", בכומר אוונגליסטי שגילוי עריות מזיז לו כקליפת השום כל עוד לא מתרחשת הפלה. ובמנתח פלסטי - שיושב בקליניקה שלו ומתאר למטופלת שלו איך נראה אף של יהודי ולמה היה בשמחה תוקף אותה מינית אם אביה לא היה נוכח בחדר; אלו גם עשרות מיליונים שמבינים שטראמפ, ג'וליאני ודומיו מאז ומתמיד החזיקו בדעות אלו, אך מאז שהם בשלטון - לדעות המסוכנות ניתן חותם אישור, הכל בחוץ. 

מה שמוביל אותי לתשובה השנייה - הבחירה של ברון-כהן להתחפש לדמות אחרת כאשר הוא מחופש לבוראט - הרי הגיוני לשאול: "למה כל הטרחה? לא עדיף כבר להמציא דמות חדשה? עשית את זה כבר בעבר". התשובה נוכחת בסרט - לאנשים חשוכים יותר קל להיפתח ולהציג את הדעות החשוכות אף יותר בפני "אחד משלהם", סטריאוטיפ גזעני שיוכלו להתחבר אליו. כך עשרות חברי מילציות שרו לצלילי השיר הקיצוני-להחריד-אך-לחלוטין-נורמלי-עבורם "The Wuhan Flu", כשעל הבמה ברון-כהן כבוראט כ-"קאנטרי סטיב", "Redneck" שמן ומזוקן, משלהב את הקהל. טוב, כך זה הלך עד שפעילי "Black Lives Matter" סמויים בקהל זיהו את המתיחה ואת ברון-כהן והחלו לגחך - מה שהדליק את תשומת לב הנוכחים ותוך כמה דקות הקומיקאי נס על נפשו בואן ההפקה, כאשר המוני חברי מיליציות חסרי מעצורים צובאים על דלתו בכדי לעשות בו לינץ'. "זה הסרט הראשון שבו לבשתי אפוד מגן", הוסיף ברון-כהן באותו הראיון עם קולבר, ונתן עוד תזכורת לצופים שכתבה - אפילו סאטירית -  באמריקה של היום יכולה להיות לא כזו שונה מזו של איתי אנגל בלב סוריה. כך גם בפן העלילתי - ההתמודדות של בוראט עם הפרסום החסר תקדים שלו באמצעות תחפושות חדשות מעניקה למוקומנטרי הזה פרשנות "מטא" חדשה. 

ואם כבר בעלילה עסקינן, אז גם לב ונשמה ניתן למצוא כאן, וזאת בזכות טוטאר, הלא היא הגילוי החדש - מריה בקלובה בת ה-24. בלקובה גם שולפת One-liners מהשרוול בקצב, גם משתלבת בקלות בסיטואציות האמיתיות ואינה יוצאת מהדמות לרגע (ברון-כהן וההפקה ראיינו 500 שחקניות שונות לתפקיד רק בשביל למצוא את התכונה הייחודית הזו) ומהווה למעשה את המצפן המוסרי של הסרט. סצנות עם מסרים פמיניסטיים או יותר נוגעים ללב יתפסו לרוב כמאולצים או תלושים מהאווירה של שאר הסרט - כשמדובר בסרט שכזה, אך זה לא ממש המקרה כאן: שום דבר כאן לא דידקטי ובטח שלא קיטשי - נדמה אפילו שזה ניצחון הקדמה והנאורות מול גל החושך והפרימיטיביות שמציף את העולם. על כך בלקובה ראויה לשבח לא פחות מברון-כהן עצמו (וכעת יש לו לא מעט באזז), וזה אומר גם התייחסות מחברי האקדמיה (ברון-כהן כבר חתם ואמר כי תהיה זו "חרפה" אם בלקובה לא תועמד לפרס האוסקר בשנה הקרבה). ה המקום לציין גם את הטענות שיכולות להישמע כנגד השיטה של ברון-כהן למניפולציות על מרואייניו, במיוחד כשמדובר באלו המייצגים את המוסר - ניצולת השואה ג'ודית דים אוונס והבייביסיטרית המבוגרת ג'ניס ג'ונס הן הדוגמאות שעולות לראש מהסרט. למרות שמשפחתה של אוונס טענה כי לא ידעה מה מטרת הסרט והגישה תביעה לאחר שהמיוצגת נפטרה, ואילו ג'ונס הרגישה כי היא "נבגדה" ע"י צוות ההפקה כשזה הותיר אותה לדאוג לגורל טוטאר הבדיונית בידי אביה - אני סבור שבעבור המסר החמור שברון-כהן מעוניין להעביר כאן, חייבים "לקחת שבויים", גם אם הם אנשים טהורים. בסופו של דבר, שני נשים אלו הפכו לאחדות מכוכבות הסרט ורגעיהן על המסך מאירים כל פינה בו, ואילו ברון-כהן עצמו יצא מהדמות - באופן חריג - לאחר שצילם את הסצנה עם ניצולת השואה בבית הכנסת כדי להודות לה על השתתפותה ולהרגיע אותה שאכן מדובר רק במשחק, ואילו ג'ונס - חזרה בה מטענתה ואמרה כי היא לא "נוטרת למפיקים כל טינה", הפרסום מחמיא לה ואף נפתח עבורה קמפיין גיוס המונים עבורה ב-"הדסטארט". כלומר, סוף טוב, הכל טוב (סוג של).  

לסיכום, "בוראט 2" הוא המסמך התיעודי הכי חודר בעיר בעידן הפוסט המשגשג ומבלי להיות בכלל סרט תיעודי; הסאטירה החדה ביותר מבלי חיקוי אחד של פוליטקאי משופשף ומוכר; וקמפיין עידוד ההצבעה היעיל ביותר מבלי להזכיר אפילו במילה את המילה "הצבעה" - לכן, אל תתפלאו שכאשר אתם צופים בו, גם דמעות של ייאוש יזלגו מבין דמעות הצחוק. 

*"סרט המשך בוראט" זמין לצפייה ישירה ב-"Amazon Prime". 

"רבקה" - 1940/2020: אימה או רומנטיקה בגרוש?

יש חוק לא כתוב בהוליווד - ספרים/סיפורים קצרים שעובדו בעבר ע"י ה-מאסטר, אלפרד היצ'קוק, לסרטים - הם מחוץ לגבולות העיבודים החדשים. כמובן, אפשר לגשת אליהם עם כיוון חדש, אפשר לטעון שאתה הכי רחוק מרימייק לסרט של הבמאי הנודע - אך במוקדם או מאוחר, כמו המתח בסרטיו של היצ'קוק, המציאות זוחלת אט אט לעברי אותן יצירות חדשו ומכשילה אותן - בגלל ציפיות, בגלל שאלות כמו "למה?" או "אוקיי, מה חדש כאן?", או פשוט מאוד - נדיר מאוד להתעלות על קלאסיקות כמו "הציפורים", "פסיכו" (הבמאי גאס ואן-סאנט ערך ניסוי קולנועי די קיצוני בשנות ה-90 וצילם גרסת העתק כמעט מדוייקת לסרט מ-1960, רק בצבע - את ניחוח הכישלון הוא סוחב איתו עד היום) ו-"חלון אחורי". כעת, הבמאי האנגלי בן וויטלי ("High-Rise"; "Free Fire") החליט להיות ואן-סאנט הבא ולקחת על עצמו את המטלה לעבד מחדש את "רבקה" ("Rebecca") לנטפליקס. אז - עצה בשבילכם - כפי שעדיף שגברת דה וינטר השנייה לא תיכנס לאגף המערבי, כך גם עדיף עבור הצופה הממוצע שלא יצפה ב-"רבקה" 'המקורית' - או שידע משהו על הגרסה הזו - אם ברצונו להינות מגרסת 2020. כי אם כבר לחזור לאחוזת מנדרליי, אז עדיף לזו מלפני 80 שנה. 

נכון, המחשבה הזו לעיתים לא הכי הוגנת - הרי אם כך, אף אחד לא יחשוב לעבד יותר אף סיפור מהחשש להשוואה וביקורתיות, וכך ימנע מקהל חדש להיחשף לספר אהוב או טייק חדש על הסיפור (לדוגמה, "אמה." מתחילת השנה). הרי כמה אנשים כבר מכירים ב-2020, בציבור הרחב, את הסופרת דפני דה מוריאה? אבל לשם כך, היוצר צריך לדעת שהוא מגיע לתת זווית אחרת, או לגלות נדבכים אחרים שלא נחשפו בגרסאות קודמות, או אפילו להתחבר לאווירת המקור. וויטלי, לצערי - למרות הצהרותיו המנוגדות - לא נותן את התחושה שאחד מההצעות הללו הכווינה אותו לעיבוד החדש.

בשביל להבין באמת את הפספוס, צריך לחזור לסרט היחיד זוכה האוסקר של היצ'קוק (הוא כמובן אפילו לא זכה בפרס בעצמו, אלא המפיק דיויד או. סלזניק) מ-1940: כפופים לקוד ההפקה (שאכף מה ניתן להראות בסרטי הוליווד החל מ-1934 עד 1968), היצ'קוק וסלזניק סטו פה ושם מהעלילה המקורית שכתבה דה מוריאה - למורת רוחו של סלזניק (שביקש להיצמד כמה שיותר למקור) ולשמחתו של היצ'קוק (שהגיע עם תסריט שונה לחלוטין שנפסל כולו כרובו ע"י סלזניק). כך נוצר מיש-מאש של גישות קולנועיות, שתיהן בשיאן - ההפקה הגרנדיויזת והרווחית של סלזניק (שעמד שנה לפני כן בראש ההפקה הגדולה ביותר של אותן השנים -"חלף עם הרוח") והרמיזות והבחירות השנויות במחלוקת של היצ'קוק. הסרט הרגיש כה היצ'קוק אך כה לא הוא, עד ששנים אחר כך, בסדרת הראיונות שערך במאי הגל החדש הצרפתי הנודע פרנסואה טריפו עם הבמאי, טען היצ'קוק כי "זה לא סרט של היצ'קוק באמת.. אבל משהו בו עדיין עובד ואני לא מבין למה". וכך, למרות ובזכות קוד ההפקה, היצ'קוק שמר על התחושת המתח נון-סטופ בכך שלא הראה לנו את המוזר או המפחיד, אלא רק רמז לנו, שיחק עם הצללים, עם הדיאלוג - לדוגמה: רבע השעה הראשונה של הסרט מסכמת מעולה את הסיבות לרומן הזריז בין מקסים דה וינטר לבין גיבורתינו, ללא התרחשות אמיתית/מלאת אקשן; אותה ההקדמה מספקת את אחת הסצנות המותחות ביותר בסרט, כאשר הקריינית/גיבורה חוששת שהיא תעזוב עם הבוסית שלה, גברת ואן-הופר, ללא פרידה אמיתית מאהובה החדש מר דה וינטר. כך, 80 שנה מאוחר יותר, 'רבקה 1940' עדיין לדעתי יכול להדביק צופים צעירים למסך בציפייה לבאות. 

נריץ 80 שנה קדימה, לנטפליקס - 'רבקה 2020' כבר אינו כבול במגבלות "מה כן להראות ומה לא", ולכן הוא יכול יותר להיצמד למקור. אבל אם השוני היחידי שויטלי מנסה לספק כאן הוא היכרות ארוכה יותר בין שני גיבורינו, וכן - רחמנא לצילן - סצנות סקס שלא היו אפשריות ב-1940, אז הוא יצטרך למצוא סיבה קצת יותר טובה. to make a long story short - המתח נעלם מסיפור המתח "רבקה". וויטלי, שבעברו עבד על מותחני אימה פסיכולוגיים מוצלחים, מקבל ליד את האם של כל המותחנים הפסיכולוגיים, ומשום מה - התוצאה לא מותחת בשיט: מה שפעם היה חבוי מעינינו נראה באמצעות חלומות "מטרידים" של הגיבורה, ההתרכזות יתר על זמן הגיבורים במונקו קצת גולש למחוזות הטלנובלה הטורקית,  ואילו ההתעלמות מרגעים מותחים אמיתיים - כמו אותה סצנת ההבנה שהגיבורה עומדת לעזוב את מונקו - כואבת לא פחות; אך אולי חוסר ההתאמה הגדול ביותר הוא תצוגות המשחק.

בגרסה של היצ'קוק, שלושת השחקנים היו (סר) לורנס אוליבייה כמקסים דה וינטר, ג'ואן פונטיין (שזכתה על תפקידה בסרט בפרס האוסקר) כגיבורה חסרת השם, וג'ודית אנדרסון כגברת דנברס. בעיבוד המודרני, וויטלי ליהק את ארמי האמר ("קרא לי בשמך"; "הרשת החברתית") כ-דה וינטר, לילי ג'יימס ("אחוזת דאונטון"; "סינדרלה") כגיבורה ו-קריסטין סקוט-תומאס ("ארבע חתונות ולוויה";"הפצוע האנגלי") כגברת דנברס. אוליבייה, מה לעשות, היה שם נרדף ל-"השחקן" בדורו, והוא מביא גם ב-"רבקה" את אותה התצוגה המיוחדת - אך לא שייקספירית, איתה היה מזוהה - שתמיד הביא לסרטיו: דה וינטר בגילומו הוא אדם מסתורי אך שרמנטי לא פחות, שתמיד נראה כי משהו טורד את מחשבתו - וכך, התפרצויות הזעם שלו נראות בדיוק במקום כשהן מגיעות. האמר, לעומת זאת, משחק את דה וינטר תחילה כטיפוס קליל, רומנטיקן שלפעמים זועף, ובהמשך הסרט כאדם מבולבל, אך לא כבעל סוד נורא. 5- נקודות למתח. 

ג'ואן פונטיין נבחרה לתפקיד הגיבורה (אחרי שאחותה ויריבתה הנצחית אוליביה דה-האבילנד, שהלכה השנה לעולמה בגיל 104, ויתרה על התפקיד כדי לא להתחרות באחותה הצעירה) ע"י היצ'קוק כי היא סיפקה הופעה מפוחדת, מבולבלת, תמימה כשה אך כזו שעוד רגע מתפרקת לחתיכות. הטון המיזוגני של הסיפור (למרות שנכתב ע"י אישה) וההחלטות המיזוגניות לא פחות של היצ'קוק בסרטיו תאמו את הופעתה של פונטיין, ויצרו את הקורבן המושלם לאיבוד הדעת. ג'יימס, לעומת זאת, מוסגלת לשחק גם את הטיפוס התמים והפגיע (דוגמה נהדרת היא הופעתה ב-"בייבי דרייבר") אך גם את הטיפוס ההחלטי יותר, האסרטיבי, הכריזמטי - כך היא גם עושה ב-'רבקה 2020'. רק מה לעשות, גיבורה שמזגזגת בין להיות 'חזקה' לבין להיות פגיעה פוגעת באופי הסיפור המותח, ופוגעת באמונת הקהל שההתרחשויות אכן משפיעות עליה, או עד כמה בכלל היא קורבן בעניין. ההחלטה של ויטלי (יחד עם התסריטאים/ות ג'יין גולדמן, ג׳ו שארפנל ו-אנה ווטרהאוס),ליפול לעיתים לקלישאה התסריטאית של "גיבורה חזקה אך חסרת אישיות" מורידה עוד נקודות לרף המתח והופכת את הסרט לבעל אווירה עוד יותר דלה. 

ומה עם גברת דנברס, הנבלית הראשית? ג'ודית אנדרסון, תחת עינו המשגיחה של היצ'קוק, גילמה את הדמות כצל כבד שמגיח משום מקום, כאובססיה המטורפת לתחושת הצעירות וליופי, ואף כלסבית 'אכזרית' במרומז (כדומה לתפיסה החברתית כלפי נשים לסביות דאז) - אנדרסון הייתה מאיימת. באותו הראיון שהעניק היצ'קוק לטריפו, טען הבמאי כי הסיבה לכך שדנברס לעולם לא נראית הולכת או בתנועה כלל - הגיבורה שומעת רחש או רואה משהו נע, ושומרת הבית מופיעה לפתע - היא כדי להקנות את התחושה שהאימה היא סובייקטיבית, אנחנו חווים אותה באמצעות רגשותיה של הגיבורה המפוחדת. סקוט-תומאס מנסה להביא את אותה האנרגיה גם כאן, ומשהו מעבר - ואכן זה מצליח לה, כי היא כנראה הדבר הטוב ביותר בסרט (מלבד האמצעים הטכניים - צילום, תלבושות). דנברס בגילומה של סקוט-תומאס היא לעיתים יותר מאופקת, אף "חברותית" עם גיבורתינו, אך כשהיא משתחררת - היא נוטה למחוזות הקאמפ ונושאת נאומים חוצי להבות על חייה ועברה שמשתלבים היטב עם האווירה שנוצרת כאן. עם זאת (*אזהרת ספויילר*), סופה הקרב לבוא, כאשר היא קופצת למותה מצוק לאחר ששרפה את אחוזת מנדרליי - ושנאמן יותר לספר - גורע ממנה את הפן המאיים ומשאיר אותה כעוד קלישאה בספר הקלישאות שנקרא הסרט הזה.

לסיכום - זה באמת קצת עצוב: הצופה הממוצע אולי יחשוב "או סרט עם שני השחקנים החתיכים הללו, אולי איזה '365 ימים' כזה?", יבחר לראותו, יהנה וככל הנראה ישכח ממנו בימים הקרובים. חובב הקולנוע, לעומת זאת, ימשיך לחשוב "למה?" או "למה לא עשית את זה..". סרט טוב אמיתי היה מוציא את שני סוגי הצופים בתחושה טובה -  הפעם, לא. לא נורא, תמיד תהיה לנו את 1940.

"American Utopia" - ביירן והחיסון לסגר

"זה אזור השופע במידע/הנה אזור שבקושי משומש/הנה אזור שממשיך לחיות/גם כשהחלקים האחרים מוסרים" - את השורות הללו שר המוזיקאי והיוצר הותיק דיויד ביירן, עטוי חליפה כמיטב המסורת, מזיע במעט, ישוב לשולחן ומחזיק בידו.. מוח? כן, כשם שאתם תהיתם מה לעשות עם הדבר הזה שיושב לנו שם למעלה בראש בחודשי הבידוד, גם ביירן ישב וחשב וחשב והחליט להביא למסך הגדול (או במקרה זה - הקטן, בהפקתה של HBO) גרסה מצולמת של המופע איתו הוא רץ כבר למעלה משנתיים (ראשית ברחבי ארה"ב, ואז בברודווי) - "American Utopia". סולן ה-"Talking Heads" לשעבר התקשר לידיד מעט מוכר שצפה במופע ומבין בתחום  - ספייק לי - וביקש ממנו להיות אחראי על הפרוייקט. השניים לא חזו מגיפה עולמית, אבל הם ככל הנראה חזו שהסרט שיצרו הוא החיסון האולטימטיבי לבדידות.

חלקכם ישאלו: "רגע, לא היינו כבר כאן? איך הגענו לפה?" - נכון, קל להשוות את היציאה הבימתית הנוכחית של ביירן לסרט הקונצרט הגדול שלו ושל להקתו מהאייטיז - "Stop Making Sense" - ולמרות נקודות דימיון פה ושם - כמה נושאי חופפים (נעסוק בהם בהמשך), קריצה לשירה של ביירן לאור מנורה בסרט המקורי, וכמובן להיטיו נוכחים גם פה (לדוגמה, "Once in a Lifetime", מבוצע כאן אפילו ביותר חיות מאשר לפני 40 שנה כשיצא) - אך ביירן מנסה ליצור כאן אווירה אחרת, חוויה אחרת: אמריקה של היום היא מן הסתם אינה אמריקה של 1984 (שנת היציאה של "Stop Making Sense"), אלא ארץ הרבה יותר משוסעת, חונקת, שנמצאת בטראומה מתמדת. המוזיקאי עדיין מנסה לנווט ולהתנגד לבורגנות המצועצעת של אמריקה, אבל בו בזמן הוא מנסה לגרום לקהל -ולנו בבית - למצוא סיבות לחיות ובעיקר, להתבונן בהן ולהגיד "אה, זה נחמד". זה לא אומר שביירן בא להטיף לנו ואיבד מיכולותו המופלאה לשלב אינטלקטואל ואבדון (זה המקום לציין שביירן אובחן כלוקה בתסמונת אספרגר כבר בילדותו) - הוא נע בין שאלות על קשרי הנוירונים במוחינו שאובדים בבגרותינו לבין תהיות על עולמה של תרנגולת המשק ("Every Day Is a Miracle") לבין הבנאליות שברוע ("Bullet") ולמה לעזאזל אחרי כל הקרבות שלנו, אנחנו עדיין מעדיפים להתבונן אחד בשני ולא בזריחה היפה או בפרחים הפורחים? 

ואפרופו אנשים, זה הזמן לציין ש-"American Utopia" לוקח גישה אחרת מקודמו גם בכל הנוגע לקהל: "Stop Making Sense" העלים כמעט לחלוטין את הקהל שצפה במופע והקדיש את החוויה כמעט כולה לצופה באולם הקולנוע. גם ב-'Utopia' החוויה מופנית לקהל הצופים בבית/בקולנוע, אבל היא בעיקר אינטראקטיבית בעבור הקהל באולם התיאטרון."החלטנו שהבמה תהיה ריקה לחלוטין מאביזרים. כך רציתי שהמופע הזה יהיה - ממני אליכם" - אומר ביירן במהלך הסרט, וכך נמשל המופע למחזמר מעורבב עם TED Talk. ביירן באמת ובתמים מנסה לפתוח דיון כן על דעותיו עם הקהל, ולהבהיר איך הוא למד והשתנה לאורך השנים ואיך הוא אינו לגמרי עדיין אותו "שרוך" מפזז עם בלורית שחורה. כאן כמובן נכנס הצד הפוליטי, שכן קשה מאוד להפרידו מחיי היום-יום בעולם המודרני ובטח שבטח בארה"ב. ביירן מריץ כבר שנים את "Reasons to Be Cheerful", פרויקט מולטימדיה הנועד להציג את הצד החיובי בחיים, אך גם כדי לתזכר שוב ושוב שהמועקה בחיינו תלויה גם ביכולתינו הדמוקרטית לשנות - וכך גם כאן: הוא מתזכר כמובן ומרצה על חשיבות ההצבעה וההשתתפות בהליך הדמוקרטי (וכמה מעטים האחוזים של אלו שאכן עושים זאת), אבל אין כאן הרצאה דידקטית - אלא הבנה פנימית שאנחנו בדרך ללא נודע, כמאמר השיר, אבל אנחנו עוברים זאת ביחד ונשנה זאת ביחד. 

ואיך ספייק לי משתלב בכל זה? כמובן, יש את הפן הטכני - זוויות הצילום המהממות, שגורמות לבמה להיראות לרגע נוטה לכל הצדדים או לייצג כוח אלוהי שמסתכל מלמעלה על מעלליו של ביירן וחבריו; והתאורה הגרנדיוזית וההצללה הגרנדיוזית עוד יותר, שגורמת לביירן להיראות קטן כנמלה מול צילו העצום וכוח הטבע - אך כן, גם הטון הפוליטי הכה בולט של לי נוכח כאן. לא לדאוג: אין מדובר ב-"מלקולם איקס", אבל שגרת החיים האכזרית של המיעוטים בארה"ב, ובמיוחד מאבקם הבלתי פוסק של האזרחים השחורים במשטרה האלימה ובאזרחים גזעניים מובאית כאן בביצוע חזק ל-Hell You Talmbout, שירה של הזמרת והשחקנית ז'אנל מונה, שאישרה בחדוה לביירן לבצע אותו - כפי שהוא מסביר - כי "הוא שייך לכולם". ואכן, כאשר הלהקה קוראת בקול בשמם של עוד ועוד נפגעי אלימות המשטרה (כן, אפילו ג'ורג' פלויד ובראונה טיילור שם, שנוספו בחדר העריכה לאחר שמותם הצית את גל המחאות בקיץ הזה) - שקיפחו את חייהם על כלום ושום דבר - ובני משפחותיהם מחזיקים את תמונותיהם של יקירם, הקהל בבית ובאולם מבין: זו לא בעיה של קהילה אחת וזו לא בעיה של מדינה אחת - זה תלוי בכולנו וזה חייב להיפסק. 

ומה לגבי המוזיקה?? כיאה לביירן, השילוב של מוזיקת עולם/ניו וייב/Fאנק אבל הוא כה מוזר אבל עדיין כה נעים לאוזני כל חובב מוזיקה טובה - לא מובן מאליו בהתחשב בכך שעברו בדיוק 40 שנה מאז אלבום המופת של להקתו, "Remain in Light", שפתח את השער לז'אנר חדש (רק ביירן  - או בריאן אינו/דיויד בואי לכל היותר - יכול לגרום לג'יבריש עתיק של אמני דאדא להישמע כדבר המגניב ביותר ששמעת היום). אין אפשרות לצופה לא להתנועע בחדווה ולהרגיש טוב יותר אחר כך, במיוחד כשכל המוזיקה מבוצעת בלייב (ביירן אף דואג להדגים זאת במיוחד בסצנה נהדרת) על ידי להקה מוכשרת שמפזזת - ואף לעיתים גונבת את ההצגה מביירן - על כל פיסה אפשרית של במה. נכון, הם לא "Talking Heads" (טינה ווימות' יש רק אחת), אבל הם מגוונים לא פחות (מצרפת עד ברזיל) ומעולים ככל האפשר. וביירן עצמו? שיהיה לי בריא טפו טפו טפו - הוא אומנם כבר לא רוקד בצורה ספאסטית כמו מטיף נוצרי משוגע, אבל הוא הפך במרוצת השנים לסבא שמחלטר בתור מורה לפילאטיס. וייחודי כמה שזה ישמע, זה עובד בגדול בשבילו. 

לסיכום, עם "American Utopia", הבין דיויד ביירן שאפשר להיות מתפלסף (ומתפלצף) ולהתפלפל על מהות החיים ועדיין למשוך אחריך אנשים שיאמינו שהמצב הפקקט הזה לא ימנע ממנו בחיים להרחיב את הקשרים האנושיים שלנו - ועכשיו הוא רוצה להעביר את המסר הזה אליכם. אנחנו יצורים חברותיים אחרי הכל, שעוברים כל יום ביומו - כך בטח מהרהר לו הזמר כשהוא רוכב על אופניו ביציאה מעוד הופעה מוצלחת בדרך לעוד יום מהורהר בחיים.  

"משפט השבעה משיקגו": צאו לרחובות

האם אהרון סורקין הוא נביא? התסריטאי/במאי/מחזאי/זוכה האוסקר (על "הרשת החברתית", שלא מזמן מלאו לו עשור, ואוי כמה שהיינו תמימים אז..) הגיע לכבוש שוב את עונת הפרסים עם "משפט השבעה משיקגו" ("The Trial of the Chicago 7"), שעלה השבוע לנטפליקס ומגולל את הסיפור האמיתי של המשפט הפוליטי הנערך למספר אקטיביסטים בכירים לאחר מהומות הדמים (השוטרים האלימים מול המפגינים הנחושים, כאשר 668 אנשים נעצרו וקרוב ל-1000 נזדקקו לטיפול רפואי) מול הועידה הדמוקרטית בשיקגו, אוגוסט 1968. סורקין כתב את התסריט כבר ב-2007, כאשר לא אחר מסטיבן ספילברג נצמד לביים את הפרוייקט, אך שביתת התסריטאים הגדולה של 2008 הניאה את הבמאי המפורסם מהפרוייקט ואילו סורקין נותר לביים לבדו - יותר מעשור לאחר מכן (לאחר שהתנסה כבר בבימוי עם סרטו הראשון "המשחק הגדול" ב-2017). אם כך, איך סרט על אירוע מתוקשר ורשום בספרי ההיסטוריה (יותר אמריקאים צפו במהומות בשיקגו מאשר שצפו בנחיתה על הירח שנה מאוחר יותר) מלפני 51 שנה, עם תסריט שכבר חוגג בר מצווה, מרגיש בבית בין מפגיני בלפור או מיניאפוליס? 

התשובה לכך יכולה לבוא מכמה כיוונים - ונתחיל בוירטואוז מאחורי היצירה: סורקין מוותר על רשמיות או אמצעים מקובלים של ביוגרפיה בשביל להתמקד אך ורק במשפט הפוליטי ובעוול שנעשה לנשפטים. כך, למרות שהסרט הוא תיעוד עובדתי של אירועים בשטח, סורקין מנסה להתנתק מהזמן והמקום: לא תמצאו בו שירי סיקסטיז כובשים, או הופעות אורח של דמויות מפתח בעשור (למרות שהמשפט האמיתי כלל כמה, כמו זמרת הפולק ג'ודי קולינס - ששרה את "Where Have All The Flowers Gone?" על דוכן העדים - ואת האיש מאחורי הסיסמה "Turn on, tune in, drop out", טימותי לירי), או היפים עם שראוולים המסמנים את סימן ה-"Peace" באצבעותיהם (וזאת כאשר שניים מהנשפטים - אבי הופמן וג'רי רובין - הם אייקוני היפים עד ימינו אנו), אלא סיפור של התנכלות פוליטית של משטר מכהן כנגד מתנגדיו, כתוך כדי שימוש באמצעים דמוקרטיים (במקרה זה, מערכת המשפט) כדי לבצע הליכים לא דמוקרטים בעליל (אפילו חצי צפייה בסרט מספיקה להגיע למסקנה הזו). בנוסף, סורקין קופץ על שתי החתונות כדי להבהיר לנו כמה רלוונטי הסיפור הזה: הוא שוזר קטעי ארכיון ותיעוד אמיתי מאירועי ההפגנות ואירועי שנת 1968 כדי להכניס אותו למניעי העלילה וגיבוריה (בדומה לעבודתו של ספייק לי, שחזר לפורמט השנה עם סרט פוליטי לא פחות - "Da 5 Bloods"), אך בו זמנית מתעלם מפרטים שאמנם נראים שוליים אך יוצרים אחרים אולי היו נכנעים ומכניסים אותם בכל מקרה בשביל להישאר נאמנים למקור, לדוגמה - אולם בית המשפט הקטן במציאות מול אולם הראווה, הכמעט תיאטרלי שסורקין מציג, וקריאה לעד חשוב בעבור ההגנה (בהופעת אורח של שחקן A-List - לא אספיילר) שכלל לא נכלל בתוכניות ההגנה המקורית. בצורה זו הבמאי/תסריטאי רוצה שנבין - הייתה זו הצגה, אך אמיתית לחלוטין.

ואם בהצגות עסקינן, האנסמבל שסורקין מביא לכאן נותן את ההצגה הטובה בעיר: כל אחד מהנאשמים נכנס "חזק" למקביליהם האמיתיים, אך הם אינם מחקים אותם, אלא משלבים את עצמם בדמות המקורית. אחד הבולטים בכך הוא יאיא עבדול מאטין השני ("אקווהמן", "השומרים" - עליה זכה בפרס האמי רק לפני חודש), שנכנס לנעליו של מנהיג "הפנתרים השחורים" דאז, בובי סיל, שכלל לא נכח בהפגנות והוכנס למשפט הראווה הנ"ל לטענתו "כדי להפחיד את חבר המושבעים כדי שירשיעו את הנאשמים" - כאשר לבסוף נאזק ונקשר באמצע המשפט לאחר שמחה שוב ושוב על כך שלא ניתנה לו הזכות לייצוכ ע"י עו"ד (עורך הדין הראשון שלו חלה עוד לפני תחילת המשפט). עבדול-מאטין לא משחק את התפקיד בפומפוזיות או בתור מה שתצפו מ-"פנתר שחור", אלא בתור אדם שבאמת ובתמים נקלע לסיטואציה שזכויותיו נשללות ממנו מכל וכל וזאת כמעט לחלוטין על פי צבע עורו וע"פ דעותיו הקדומות של השופט המטפל בתיק. מה שמוביל אותי לג'וליוס הופמן עצמו, השופט האכזר והמעט סנילי שמגולם ע"י פרנק לנגלה הענק בהופעה כה מהפנטת ומלאת שנאה, שקשה שלא לחשוב שהוא פשוט משחזר כאן את הופעתו כסקלטור בסרט הרע למופת "שליטי היקום" מ-1987. מול הדמות הגדולה מחיים שהיה הופמן במציאות (אגב, אף התנהגות שהוא מציג בסרט היא מומצאת - מספר שנים לאחר המשפט, הופמן נפסל לשפוט במשפטים רבים בשל חוסר מקצועיותו וקור ליבו), עומד בין עורכי הדין האקטיביסטיים הנודעים בעולם, וזהו וויליאם קנסטלר, בגילומו של מארק ריילאנס ("גשר המרגלים", "דנקירק"), שלאט לאט מבין שאותו זלזול שהראה בתחילת המשפט בטענה כי מדובר במשפט פוליטי מתפורר אט אט מול עיניו, ואין הוא שונה כמעט כלל ממיוצגיו. 

מעל הכל מנצחים שתי הופעות לפנתיאון - זאת של סשה ברון-כהן כאבי הופמן, מייסד ארגון ה-"ייפיז" (יחד עם ג'רי רובין, המגולם בסרט ע"י ג'רמי סטרונג מתהילת "יורשים") וחיקוי לני ברוס בכל רמ"ח איבריו, וזאת של אדי רדמיין כטום היידן, פעיל חברתי עם קריירה פוליטית ענפת שנים מחוץ ובתוך המערכת (בין היתר, חבר הסנאט מטעם מדינת קליפורניה ובעלה של השחקנית ג'יין פונדה במשך 17 שנה). ברון-כהן מתמזג עם דמותו של הופמן ורגע לפני שהוא חוזר בסוף החודש לתפקיד שפרסם אותו בעולם כולו - בוראט - הוא מספק הופעה שראויה למועמדות רצינית ולזכייה בפרס המוכסף באפריל. ברון-כהן מוכיח שוב שההומור שלו נובע מהבנה פוליטית עמוקה (הבחור ערך תזה על תנועת זכויות האזרח באוניברסיטת קיימברידג' כבר בשנות ה-90, חברים), הן של מאבקים והן של אנשים, והופמן - ככל דמויותיו - הם פליטים חברתיים שמפרקים לגורמים את מה שנכפה עליהם ומאמינים באמת ובתמים ביכולת האדם הקטן לשנות, גם את הדבר הגדול ביותר. רדמיין, לעומת זאת, מתחיל בהופעה מאופקת כהיידן, הסטודנט שמכבד את המוסדות הממונים עליו ומבין את חשיבות השינוי מבפנים, אך מתגלה אט אט במערומיו כאשר הוא מתעמת און-אוף עם הופמן, שמסמל מבחינתו את הנטל על גבו ומה שעוצר בעד רעיונותיהם המשותפים להתממש. סורקין, שידוע יותר כבחור נוסח היידן (במיוחד בסדרה "הבית הלבן"; עמדתו המעט שמרנית יותר של היוצר מיוצגת גם ע"י השחקן ג'וזף גורדון לויט, המגלם בסרט את התובע הקשוח אך זה שמבין לליבם של הנתבעים - ריצ'ארד שולץ) וכזה שמאמין שזה לא השיטה הגרועה, אלא האנשים שמנצלים אותה לרעה, מאתגר כאן באמצעות דיאולוגים אלו בין שני החברים/ניצים אפילו את עצמו ואת כל התפיסה הליברלית-שמאלנית - לא רק באמריקה, אלא בעולם כולו: השמאל המרכזי, הממסדי, זה שאפשר עוד לשנות מבפנים מול השמאל היותר בשוליים, המהפכני, זה שחושב שההצלחה האמיתית תגיע אם נהפול לגמרי את כל השיטה. אותו הדיון מתמשך מאז ועד היום בצד השמאלי של המפה הפוליטית, והסרט מעלה את הנושא שוב לדיון מאוד חשוב, במיוחד בתקופה טעונה זו של רצון לשינוי.

ואפרופו שינוי, זה הסימן לחזור לרלוונטיות לסיכום: עם קאסט עתיר כוכבים מצטיינים אך ללא פומפוזיות, עם דיאלוגים מושחזים אך ללא הרפתקאה חוצת גבולות ומלאת דאחקות, ועם סיפור ישן נושן אך עם מסר כה עדכני - לאהרון סורקין יש תובנה אחת בשביליכם: בין אם בשנת 1969 או בשנת 2020, בין אם בהצבעה במעטפה או בצעידה ברחובות, בין אם זה בפוסט בפייסבוק או בהחזקת שלט בצומת - אל תשכחו, הכוח הפוליטי האמיתי הוא בידיים שלכם.

"דיק ג'ונסון מת": חדוות המוות

החיים עצמם הם דבר מאוד לא ברור לכולנו - מקטן עד צעיר, אך ההפך הוא נכון עבור מוות. הוא אבסולוטי (ברוב הפעמים לפחות), הוא נוטע בנו חשש והוא מלווה אותנו לאורך כל חיינו. אין ספק ש-2020 הדגישה זאת, ובמיוחד בכל הנוגע לבני משפחה ו/או בני הגיל השלישי, אז איך אחד הסרטים הטובים של השנה הופך את הפחד לשמחה? הסרט הדוקומנטרי "דיק ג'ונסון מת", שעלה לנטפליקס בשבוע שעבר, מביא את סיפורה של יוצרת הדוקו קירסטן ג'ונסון (זוכת האוסקר בעבור "אזרח מספר 4"; "Cameraperson") והחלטתה להיפרד מאביה הפסיכיאטר - ריצ'רד "דיק" ג'ונסון - בעודו בחיים וגוסס אט אט מאלצהיימר. אך ג'ונסון אינה פשוט מעלה זיכרונות - היא לוקחת את המורבידיות שלב אחד קדימה ומביימת יחד עם אביה תרחישים אפשריים למותו - מנפילה במדרגות ועד פגיעה בראש ממזגן נופל, כל דרך יותר קודרת ומשעשעת מהשנייה.

וכך, למרות הנושא הכבד, "דיק ג'ונסון מת" הוא אחד הסרטים החמימים והאנושיים ביותר שראיתי בזמן האחרון. ג'ונסון מחליטה למתוח את גבולות הדוקו לא רק באמצעות ביום סצנות המוות, אלא גם באמצעות "שליחת" אביה לגן העדן, בו הוא מתאחד עם אושיות עבר ואשתו החסרה, שנפטרה מלפני מספר שנים מתהליך כואב לא פחות של אלצהיימר. סצנות אלו מוצגות בצורה קצת קאמפית אפילו, גדולה מהחיים ונותנות לג'ונסון המבוגר הנאה אלמותית (והנאה כללית לאורך הסרט, על מנת להיות עם בתו האהובה), כזו שניכרת על פניו לאורך כל הסרט - גם כשהוא חווה יותר ויותר קשיים. עוד פן לאנושיות בסרט יכול להיתפס דווקא כ-'חוסר מקצועיות' בעיני מומחי קולנוע למיניהם, ואלו 'הלפסוסים' הקטנים לאורכו, לדוגמה: המצלמה שמונחת בצד כשרגע יותר נוגע ללב מתרחש וג'ונסון עוזבת את התיעוד בשביל לנחם את אביה, או סאונד חצי מקרטע, או ילד מתעטש בחוף הים שנקלט בעדשת המצלמה באמצע קלוזאפ - כל אלו מדגישים את העובדה שנכנסו ל-"קודש הקודשים", אנחנו בתוך הסרט, בתוך חייה של היוצרת וחווים אט אט את אותם רגשות איתה. 

כיאה לסרט של יוצרת דוקו עם אבא פסיכיאטר, הסרט הזה מעלה לא מעט תובנות פילוסופיות מעניינות על איך אנחנו תופסים את המוות - החל מתפיסת הילדים את המצב (שלעיתים מצחקקים במבוכה) ועד התפיסה הדתית, כאשר ג'ונסון, השייך לכנסיה האדוויניסטית, ממשיך לדבוק באמונותיו (וכך גם מכריו בגילו) כאשר הנורא מכל עומד בעתיד לקרות לו. אך הגישה החיובית הזו כלפי החיים והמוות, האיזון המושלם ביניהם (מעין "חדוות המוות") - שנובע מהקושי הרב שעברו שני הג'ונסונים ב-"היעלמות" הארוכה של אמם וזוגתם והכנסתה לבית אבות, שבו רק המשיכה לסבול - מציגה בפנינו את התפיסה המעניינת ביותר והנכונה ביותר, לדעתי, לגבי המוות: המוות, לעיתים, יכול לשמש לנו כתזכורת לחגיגת החיים. ג'ונסון מעניקה לאביה את האפשרות להיפרד מההנאות הקטנות בצורה הגדולה ביותר, מאוהביו בדרך הכנה ביותר (ולא דקה מאוחר יותר, כאשר יזכרו באיזו אבידה מדובר), ולבסוף, ממודעותו, בדרך הכי פחות כואבת. שכן דיק ג'ונסון אכן עדיין חי וקיים, אך האלצהיימר מקדם את המוות האמיתי - הנפשי.  

לסיום, "דיק ג'ונסון מת" נוגע בכל נימיו של כל צופה שהתמודד עם מוות ידוע מראש של קרוב משפחה או אף של חבר או מכר קרוב: הוא תמיד תמיד כואב, אך יש לנצל את הזמן עד תום בחדווה המקסימלית, לקחת את ה-"מור" ב-"מורבידיות" ולהכניס אותה ל-"הומור" - בשביל האדם הנפרד, אך יותר מכל, בשביל האדם שנפרדים ממנו. חבר קרוב של ג'ונסון מתאר זאת בצורה הטובה ביותר: "אנשים פשוט לא חושבים על זה… צריך להיערך מוקדם לא?". 

"The 40-Year-Old Version": ראדה-ראדה-ראדה

כל אמן מגיע בחייו להחלטה האם לעשות "חלטורה" או לא, ובכלל - האם זו חלטורה? האם כשבמאי אינדי מגיע לביים סרט גיבורי-על, הוא "Sell-out", כפי שנאמר בעגה המקצועית? האם באמת יש לו השפעה על הנעשה בהפקה, או שהוא בובה של מכונת יח"צ משומנת? על כל השאלות הנ"ל ועוד פילוסופיה של משבר גיל המעבר מציגה ראדה בלאנק, הבמאית-תסריטאית-כוכבת בסרט "The 40-Year-Old Version" (או בתרגום עברי עילג - "הבמה של ראדה"; השם המקורי הוא כמובן עקיצה לכיוון הקלאסיקה של ג'אד אפטאו -"בתול בן 40" - "The 40-Year-Old Virgin"), שרכב הישר מפסטיבל סאנדנס בינואר השנה, בו זכה בפרס הבימוי לבלאנק, לנטפליקס הקרוב לביתיכם משישי האחרון (9.10). Surprise Surprise - הזכייה מגיעה לו מאוד. 

בלאנק משחקת גרסה ספק בדיונית, ספק אמיתית של עצמה - ממחזאית מצליחה שעלתה לגדולות עם זכייתה בפרס ה-"30 מתחת ל-30", הופכת היוצרת עשור מאוחר יותר למורה מתוסכלת לדרמה בתיכון בברונקס (עם תלמידים שמתכננים מחזה על תא זרע עקשן שצריך לשכנע את מלכת הביציות לקבלו) וליתומה טרייה מאמה האהובה, שחינכה אותה לאהבת האומנות על חשבון פרנסתה. רגע משבר אחד גורם להארה אצל ראדה - היא מחליטה לפצוח בקריירת ראפ - מביכה תחילה - עם שם הבמה "RadhaMUSprime" ולהתחיל מערכת יחסים עם דיג'יי הצעיר ממנה ב-15 שנה (אוסווין בנג'מין), בעוד שחברה הטוב ביותר/מנהלה ארצ'י (פיטר קים) "מקרקע" אותה, למורת רוחה, באמצעות כתיבת מחזה 'ניו-איג'יי' בשם "Harlem Ave" לפקודת מפיק התיאטרון הכביכול ליברלי ג'יי וויטמן (ריד בירני), החובב סיפורי ג'נטריפיקציה ו-"Poverty porn" (ובין היתר, מעוניין להעלות מחזמר על חברת הקונגרס שירלי צ'יזהולם). 

מה שמוכר את היצירה הזו כה טוב, למרות אורכה (מעל לשעתיים - 20 דקות היו יכולות להיות לרדת בכיף), היא הכנות המשתפכת מהתסריט של בלאנק והסטייל הכה מובחן שמעטר את סרטה. לבלאנק יש דעה בכל תחומי החיים, ועל כל הורסיות של "הליברל הצעיר גרסת 2020" - אלו שאמנם מציגים עצמם כנאורים ומתקדמים ביותר, כמגיני החופש של "אחיהם" השחורים, אך מבעד לתחפושת זו, הם אותם הגברים -לרוב - האמריקאים הצבועים, שנהנים לקבוע מה היא התצוגה הנכונה של דברים ומה לא, ולתווך לקהל שלהם את הגרסה המרוככת של החיים עצמם - כדי שאלו יוכלו להזדהות במהרה ולא חלילה וחס יראו את השונה כשווה להם אינטלקטואלית (סדרה שעלתה לי בראש לא מעט במהלך צפיית הסרט היא "עבודה ערבית", שכבר לפני יותר מעשור נגעה בדמות הנאורה הצבועה עם רונה ליפז-מיכאל כתמנע). כך הם דורסים את חלומותיה של היוצרת, ומכריחים אותה לבחור: פרנסה והנאתינו או עוני והנאתך. 

אך בלאנק אינה חוסכת שבטה, ומבקרת גם את התרבות השחורה המודרנית, ובמיוחד זו הצעירה, שאיבדה את הרצון להילחם לצדק באמצעות הראפ ומעדיפה להלל את 'חיי הגנגסטר' הלא קיימים. את כל זאת עושה היוצרת במלאכת יד אמן, כאשר היא מפזרת דיאלוג קשוח וחודר עם הומור בועט לאורך כל הדרך - למעשה, ממש מהדקה הראשונה. כמו סרט אחר השנה אך מאוד שונה - "פאלם ספרינגס" - "The 40-Year-Old Version" גרם לי לצחוק לא מעט בקול רם, אבל לא בגלל הפאנצ'ים המסחררים שלו או איש שמחליק על בננה והופ!, אלא בגלל הצורה הכה ריאליסטית שהוא רואה הומור - הוא פשוט נמצא שם, מפוזר בחיים עצמם, ברגעים הכי קטנים או בטרגדיות הכי גדולות (משפט שהלך איתי מבין כל הבדיחות שעפות כאן: "אוי…פספסתי פעם שעברה את החלק הראשון של המחזה", אומרת זקנה לבנה נהנתנית לחברתה. "אל תדאגי, לא נגעו בזמיר", עונה לה החברה.)

בכל הנוגע לסטייל, בלאנק מציגה כאן לא מעט מכך: הסרט מצולם בשחור ולבן ובאמצעות מצלמת 35 מ"מ, כאשר רק קטעי המחשבה של ראדה על המחזה או על ילדותה עם אמה מועברים בצבע, אולי כדאי להדגיש איך מחשבתה היא לא באמת שלה - בין אם שהיא נכפתה עליה ע"י התיאטרון המתנשא או שהיא שריד לעבר טוב יותר בחיק משפחתה. המעברים המהירים לתמונות אמיתיות מחייה של בלאנק וכמובן ההחלטה לא לצלם בצבע מעלות ישר את המחשבה שמדובר במחווה לעבודותיו הראשונות של ספייק לי (ובמיוחד ל-"לא יכולה בלי זה"), אך בעוד שלי פוליטי בצורה בוטה מאוד (לרוב זה גם מאוד עובד, כמו ב-"Da 5 Bloods" מוקדם יותר השנה), בלאנק לא מציגה זו כי היא מעוניינת להביע את עמדתה הפוליטית, אלא כי פשוט אין לה ברירה - אלה הם חייה שמכריחים אותה, זו תחושת ההגשמה העצמית המפוספסת וההתיקעות במקום בגלל ההצפה של הבעיות המתמשכות - גם אם פריוויליגיות - של ארה"ב, שנת 2020. 

לסיכום, אם יש תסריט אחד השנה שמתעלה על הסרט ועומד בראש זקוף בתוך תקופת הדכדוך הזו הוא התסריט של ראדה בלאנק ל-"The 40-Year-Old Version". אז קחו לכם שעתיים, תראו אומנות אמיתית מזוקקת על המסך ותנשמו לרווחה: ברוך שלא עשנו אמן שחור באמריקה.