החיים עצמם הם דבר מאוד לא ברור לכולנו - מקטן עד צעיר, אך ההפך הוא נכון עבור מוות. הוא אבסולוטי (ברוב הפעמים לפחות), הוא נוטע בנו חשש והוא מלווה אותנו לאורך כל חיינו. אין ספק ש-2020 הדגישה זאת, ובמיוחד בכל הנוגע לבני משפחה ו/או בני הגיל השלישי, אז איך אחד הסרטים הטובים של השנה הופך את הפחד לשמחה? הסרט הדוקומנטרי "דיק ג'ונסון מת", שעלה לנטפליקס בשבוע שעבר, מביא את סיפורה של יוצרת הדוקו קירסטן ג'ונסון (זוכת האוסקר בעבור "אזרח מספר 4"; "Cameraperson") והחלטתה להיפרד מאביה הפסיכיאטר - ריצ'רד "דיק" ג'ונסון - בעודו בחיים וגוסס אט אט מאלצהיימר. אך ג'ונסון אינה פשוט מעלה זיכרונות - היא לוקחת את המורבידיות שלב אחד קדימה ומביימת יחד עם אביה תרחישים אפשריים למותו - מנפילה במדרגות ועד פגיעה בראש ממזגן נופל, כל דרך יותר קודרת ומשעשעת מהשנייה.
וכך, למרות הנושא הכבד, "דיק ג'ונסון מת" הוא אחד הסרטים החמימים והאנושיים ביותר שראיתי בזמן האחרון. ג'ונסון מחליטה למתוח את גבולות הדוקו לא רק באמצעות ביום סצנות המוות, אלא גם באמצעות "שליחת" אביה לגן העדן, בו הוא מתאחד עם אושיות עבר ואשתו החסרה, שנפטרה מלפני מספר שנים מתהליך כואב לא פחות של אלצהיימר. סצנות אלו מוצגות בצורה קצת קאמפית אפילו, גדולה מהחיים ונותנות לג'ונסון המבוגר הנאה אלמותית (והנאה כללית לאורך הסרט, על מנת להיות עם בתו האהובה), כזו שניכרת על פניו לאורך כל הסרט - גם כשהוא חווה יותר ויותר קשיים. עוד פן לאנושיות בסרט יכול להיתפס דווקא כ-'חוסר מקצועיות' בעיני מומחי קולנוע למיניהם, ואלו 'הלפסוסים' הקטנים לאורכו, לדוגמה: המצלמה שמונחת בצד כשרגע יותר נוגע ללב מתרחש וג'ונסון עוזבת את התיעוד בשביל לנחם את אביה, או סאונד חצי מקרטע, או ילד מתעטש בחוף הים שנקלט בעדשת המצלמה באמצע קלוזאפ - כל אלו מדגישים את העובדה שנכנסו ל-"קודש הקודשים", אנחנו בתוך הסרט, בתוך חייה של היוצרת וחווים אט אט את אותם רגשות איתה.
כיאה לסרט של יוצרת דוקו עם אבא פסיכיאטר, הסרט הזה מעלה לא מעט תובנות פילוסופיות מעניינות על איך אנחנו תופסים את המוות - החל מתפיסת הילדים את המצב (שלעיתים מצחקקים במבוכה) ועד התפיסה הדתית, כאשר ג'ונסון, השייך לכנסיה האדוויניסטית, ממשיך לדבוק באמונותיו (וכך גם מכריו בגילו) כאשר הנורא מכל עומד בעתיד לקרות לו. אך הגישה החיובית הזו כלפי החיים והמוות, האיזון המושלם ביניהם (מעין "חדוות המוות") - שנובע מהקושי הרב שעברו שני הג'ונסונים ב-"היעלמות" הארוכה של אמם וזוגתם והכנסתה לבית אבות, שבו רק המשיכה לסבול - מציגה בפנינו את התפיסה המעניינת ביותר והנכונה ביותר, לדעתי, לגבי המוות: המוות, לעיתים, יכול לשמש לנו כתזכורת לחגיגת החיים. ג'ונסון מעניקה לאביה את האפשרות להיפרד מההנאות הקטנות בצורה הגדולה ביותר, מאוהביו בדרך הכנה ביותר (ולא דקה מאוחר יותר, כאשר יזכרו באיזו אבידה מדובר), ולבסוף, ממודעותו, בדרך הכי פחות כואבת. שכן דיק ג'ונסון אכן עדיין חי וקיים, אך האלצהיימר מקדם את המוות האמיתי - הנפשי.
לסיום, "דיק ג'ונסון מת" נוגע בכל נימיו של כל צופה שהתמודד עם מוות ידוע מראש של קרוב משפחה או אף של חבר או מכר קרוב: הוא תמיד תמיד כואב, אך יש לנצל את הזמן עד תום בחדווה המקסימלית, לקחת את ה-"מור" ב-"מורבידיות" ולהכניס אותה ל-"הומור" - בשביל האדם הנפרד, אך יותר מכל, בשביל האדם שנפרדים ממנו. חבר קרוב של ג'ונסון מתאר זאת בצורה הטובה ביותר: "אנשים פשוט לא חושבים על זה… צריך להיערך מוקדם לא?".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה