יש חוק לא כתוב בהוליווד - ספרים/סיפורים קצרים שעובדו בעבר ע"י ה-מאסטר, אלפרד היצ'קוק, לסרטים - הם מחוץ לגבולות העיבודים החדשים. כמובן, אפשר לגשת אליהם עם כיוון חדש, אפשר לטעון שאתה הכי רחוק מרימייק לסרט של הבמאי הנודע - אך במוקדם או מאוחר, כמו המתח בסרטיו של היצ'קוק, המציאות זוחלת אט אט לעברי אותן יצירות חדשו ומכשילה אותן - בגלל ציפיות, בגלל שאלות כמו "למה?" או "אוקיי, מה חדש כאן?", או פשוט מאוד - נדיר מאוד להתעלות על קלאסיקות כמו "הציפורים", "פסיכו" (הבמאי גאס ואן-סאנט ערך ניסוי קולנועי די קיצוני בשנות ה-90 וצילם גרסת העתק כמעט מדוייקת לסרט מ-1960, רק בצבע - את ניחוח הכישלון הוא סוחב איתו עד היום) ו-"חלון אחורי". כעת, הבמאי האנגלי בן וויטלי ("High-Rise"; "Free Fire") החליט להיות ואן-סאנט הבא ולקחת על עצמו את המטלה לעבד מחדש את "רבקה" ("Rebecca") לנטפליקס. אז - עצה בשבילכם - כפי שעדיף שגברת דה וינטר השנייה לא תיכנס לאגף המערבי, כך גם עדיף עבור הצופה הממוצע שלא יצפה ב-"רבקה" 'המקורית' - או שידע משהו על הגרסה הזו - אם ברצונו להינות מגרסת 2020. כי אם כבר לחזור לאחוזת מנדרליי, אז עדיף לזו מלפני 80 שנה.
נכון, המחשבה הזו לעיתים לא הכי הוגנת - הרי אם כך, אף אחד לא יחשוב לעבד יותר אף סיפור מהחשש להשוואה וביקורתיות, וכך ימנע מקהל חדש להיחשף לספר אהוב או טייק חדש על הסיפור (לדוגמה, "אמה." מתחילת השנה). הרי כמה אנשים כבר מכירים ב-2020, בציבור הרחב, את הסופרת דפני דה מוריאה? אבל לשם כך, היוצר צריך לדעת שהוא מגיע לתת זווית אחרת, או לגלות נדבכים אחרים שלא נחשפו בגרסאות קודמות, או אפילו להתחבר לאווירת המקור. וויטלי, לצערי - למרות הצהרותיו המנוגדות - לא נותן את התחושה שאחד מההצעות הללו הכווינה אותו לעיבוד החדש.
בשביל להבין באמת את הפספוס, צריך לחזור לסרט היחיד זוכה האוסקר של היצ'קוק (הוא כמובן אפילו לא זכה בפרס בעצמו, אלא המפיק דיויד או. סלזניק) מ-1940: כפופים לקוד ההפקה (שאכף מה ניתן להראות בסרטי הוליווד החל מ-1934 עד 1968), היצ'קוק וסלזניק סטו פה ושם מהעלילה המקורית שכתבה דה מוריאה - למורת רוחו של סלזניק (שביקש להיצמד כמה שיותר למקור) ולשמחתו של היצ'קוק (שהגיע עם תסריט שונה לחלוטין שנפסל כולו כרובו ע"י סלזניק). כך נוצר מיש-מאש של גישות קולנועיות, שתיהן בשיאן - ההפקה הגרנדיויזת והרווחית של סלזניק (שעמד שנה לפני כן בראש ההפקה הגדולה ביותר של אותן השנים -"חלף עם הרוח") והרמיזות והבחירות השנויות במחלוקת של היצ'קוק. הסרט הרגיש כה היצ'קוק אך כה לא הוא, עד ששנים אחר כך, בסדרת הראיונות שערך במאי הגל החדש הצרפתי הנודע פרנסואה טריפו עם הבמאי, טען היצ'קוק כי "זה לא סרט של היצ'קוק באמת.. אבל משהו בו עדיין עובד ואני לא מבין למה". וכך, למרות ובזכות קוד ההפקה, היצ'קוק שמר על התחושת המתח נון-סטופ בכך שלא הראה לנו את המוזר או המפחיד, אלא רק רמז לנו, שיחק עם הצללים, עם הדיאלוג - לדוגמה: רבע השעה הראשונה של הסרט מסכמת מעולה את הסיבות לרומן הזריז בין מקסים דה וינטר לבין גיבורתינו, ללא התרחשות אמיתית/מלאת אקשן; אותה ההקדמה מספקת את אחת הסצנות המותחות ביותר בסרט, כאשר הקריינית/גיבורה חוששת שהיא תעזוב עם הבוסית שלה, גברת ואן-הופר, ללא פרידה אמיתית מאהובה החדש מר דה וינטר. כך, 80 שנה מאוחר יותר, 'רבקה 1940' עדיין לדעתי יכול להדביק צופים צעירים למסך בציפייה לבאות.
נריץ 80 שנה קדימה, לנטפליקס - 'רבקה 2020' כבר אינו כבול במגבלות "מה כן להראות ומה לא", ולכן הוא יכול יותר להיצמד למקור. אבל אם השוני היחידי שויטלי מנסה לספק כאן הוא היכרות ארוכה יותר בין שני גיבורינו, וכן - רחמנא לצילן - סצנות סקס שלא היו אפשריות ב-1940, אז הוא יצטרך למצוא סיבה קצת יותר טובה. to make a long story short - המתח נעלם מסיפור המתח "רבקה". וויטלי, שבעברו עבד על מותחני אימה פסיכולוגיים מוצלחים, מקבל ליד את האם של כל המותחנים הפסיכולוגיים, ומשום מה - התוצאה לא מותחת בשיט: מה שפעם היה חבוי מעינינו נראה באמצעות חלומות "מטרידים" של הגיבורה, ההתרכזות יתר על זמן הגיבורים במונקו קצת גולש למחוזות הטלנובלה הטורקית, ואילו ההתעלמות מרגעים מותחים אמיתיים - כמו אותה סצנת ההבנה שהגיבורה עומדת לעזוב את מונקו - כואבת לא פחות; אך אולי חוסר ההתאמה הגדול ביותר הוא תצוגות המשחק.
בגרסה של היצ'קוק, שלושת השחקנים היו (סר) לורנס אוליבייה כמקסים דה וינטר, ג'ואן פונטיין (שזכתה על תפקידה בסרט בפרס האוסקר) כגיבורה חסרת השם, וג'ודית אנדרסון כגברת דנברס. בעיבוד המודרני, וויטלי ליהק את ארמי האמר ("קרא לי בשמך"; "הרשת החברתית") כ-דה וינטר, לילי ג'יימס ("אחוזת דאונטון"; "סינדרלה") כגיבורה ו-קריסטין סקוט-תומאס ("ארבע חתונות ולוויה";"הפצוע האנגלי") כגברת דנברס. אוליבייה, מה לעשות, היה שם נרדף ל-"השחקן" בדורו, והוא מביא גם ב-"רבקה" את אותה התצוגה המיוחדת - אך לא שייקספירית, איתה היה מזוהה - שתמיד הביא לסרטיו: דה וינטר בגילומו הוא אדם מסתורי אך שרמנטי לא פחות, שתמיד נראה כי משהו טורד את מחשבתו - וכך, התפרצויות הזעם שלו נראות בדיוק במקום כשהן מגיעות. האמר, לעומת זאת, משחק את דה וינטר תחילה כטיפוס קליל, רומנטיקן שלפעמים זועף, ובהמשך הסרט כאדם מבולבל, אך לא כבעל סוד נורא. 5- נקודות למתח.
ג'ואן פונטיין נבחרה לתפקיד הגיבורה (אחרי שאחותה ויריבתה הנצחית אוליביה דה-האבילנד, שהלכה השנה לעולמה בגיל 104, ויתרה על התפקיד כדי לא להתחרות באחותה הצעירה) ע"י היצ'קוק כי היא סיפקה הופעה מפוחדת, מבולבלת, תמימה כשה אך כזו שעוד רגע מתפרקת לחתיכות. הטון המיזוגני של הסיפור (למרות שנכתב ע"י אישה) וההחלטות המיזוגניות לא פחות של היצ'קוק בסרטיו תאמו את הופעתה של פונטיין, ויצרו את הקורבן המושלם לאיבוד הדעת. ג'יימס, לעומת זאת, מוסגלת לשחק גם את הטיפוס התמים והפגיע (דוגמה נהדרת היא הופעתה ב-"בייבי דרייבר") אך גם את הטיפוס ההחלטי יותר, האסרטיבי, הכריזמטי - כך היא גם עושה ב-'רבקה 2020'. רק מה לעשות, גיבורה שמזגזגת בין להיות 'חזקה' לבין להיות פגיעה פוגעת באופי הסיפור המותח, ופוגעת באמונת הקהל שההתרחשויות אכן משפיעות עליה, או עד כמה בכלל היא קורבן בעניין. ההחלטה של ויטלי (יחד עם התסריטאים/ות ג'יין גולדמן, ג׳ו שארפנל ו-אנה ווטרהאוס),ליפול לעיתים לקלישאה התסריטאית של "גיבורה חזקה אך חסרת אישיות" מורידה עוד נקודות לרף המתח והופכת את הסרט לבעל אווירה עוד יותר דלה.
ומה עם גברת דנברס, הנבלית הראשית? ג'ודית אנדרסון, תחת עינו המשגיחה של היצ'קוק, גילמה את הדמות כצל כבד שמגיח משום מקום, כאובססיה המטורפת לתחושת הצעירות וליופי, ואף כלסבית 'אכזרית' במרומז (כדומה לתפיסה החברתית כלפי נשים לסביות דאז) - אנדרסון הייתה מאיימת. באותו הראיון שהעניק היצ'קוק לטריפו, טען הבמאי כי הסיבה לכך שדנברס לעולם לא נראית הולכת או בתנועה כלל - הגיבורה שומעת רחש או רואה משהו נע, ושומרת הבית מופיעה לפתע - היא כדי להקנות את התחושה שהאימה היא סובייקטיבית, אנחנו חווים אותה באמצעות רגשותיה של הגיבורה המפוחדת. סקוט-תומאס מנסה להביא את אותה האנרגיה גם כאן, ומשהו מעבר - ואכן זה מצליח לה, כי היא כנראה הדבר הטוב ביותר בסרט (מלבד האמצעים הטכניים - צילום, תלבושות). דנברס בגילומה של סקוט-תומאס היא לעיתים יותר מאופקת, אף "חברותית" עם גיבורתינו, אך כשהיא משתחררת - היא נוטה למחוזות הקאמפ ונושאת נאומים חוצי להבות על חייה ועברה שמשתלבים היטב עם האווירה שנוצרת כאן. עם זאת (*אזהרת ספויילר*), סופה הקרב לבוא, כאשר היא קופצת למותה מצוק לאחר ששרפה את אחוזת מנדרליי - ושנאמן יותר לספר - גורע ממנה את הפן המאיים ומשאיר אותה כעוד קלישאה בספר הקלישאות שנקרא הסרט הזה.
לסיכום - זה באמת קצת עצוב: הצופה הממוצע אולי יחשוב "או סרט עם שני השחקנים החתיכים הללו, אולי איזה '365 ימים' כזה?", יבחר לראותו, יהנה וככל הנראה ישכח ממנו בימים הקרובים. חובב הקולנוע, לעומת זאת, ימשיך לחשוב "למה?" או "למה לא עשית את זה..". סרט טוב אמיתי היה מוציא את שני סוגי הצופים בתחושה טובה - הפעם, לא. לא נורא, תמיד תהיה לנו את 1940.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה