"זה אזור השופע במידע/הנה אזור שבקושי משומש/הנה אזור שממשיך לחיות/גם כשהחלקים האחרים מוסרים" - את השורות הללו שר המוזיקאי והיוצר הותיק דיויד ביירן, עטוי חליפה כמיטב המסורת, מזיע במעט, ישוב לשולחן ומחזיק בידו.. מוח? כן, כשם שאתם תהיתם מה לעשות עם הדבר הזה שיושב לנו שם למעלה בראש בחודשי הבידוד, גם ביירן ישב וחשב וחשב והחליט להביא למסך הגדול (או במקרה זה - הקטן, בהפקתה של HBO) גרסה מצולמת של המופע איתו הוא רץ כבר למעלה משנתיים (ראשית ברחבי ארה"ב, ואז בברודווי) - "American Utopia". סולן ה-"Talking Heads" לשעבר התקשר לידיד מעט מוכר שצפה במופע ומבין בתחום - ספייק לי - וביקש ממנו להיות אחראי על הפרוייקט. השניים לא חזו מגיפה עולמית, אבל הם ככל הנראה חזו שהסרט שיצרו הוא החיסון האולטימטיבי לבדידות.
חלקכם ישאלו: "רגע, לא היינו כבר כאן? איך הגענו לפה?" - נכון, קל להשוות את היציאה הבימתית הנוכחית של ביירן לסרט הקונצרט הגדול שלו ושל להקתו מהאייטיז - "Stop Making Sense" - ולמרות נקודות דימיון פה ושם - כמה נושאי חופפים (נעסוק בהם בהמשך), קריצה לשירה של ביירן לאור מנורה בסרט המקורי, וכמובן להיטיו נוכחים גם פה (לדוגמה, "Once in a Lifetime", מבוצע כאן אפילו ביותר חיות מאשר לפני 40 שנה כשיצא) - אך ביירן מנסה ליצור כאן אווירה אחרת, חוויה אחרת: אמריקה של היום היא מן הסתם אינה אמריקה של 1984 (שנת היציאה של "Stop Making Sense"), אלא ארץ הרבה יותר משוסעת, חונקת, שנמצאת בטראומה מתמדת. המוזיקאי עדיין מנסה לנווט ולהתנגד לבורגנות המצועצעת של אמריקה, אבל בו בזמן הוא מנסה לגרום לקהל -ולנו בבית - למצוא סיבות לחיות ובעיקר, להתבונן בהן ולהגיד "אה, זה נחמד". זה לא אומר שביירן בא להטיף לנו ואיבד מיכולותו המופלאה לשלב אינטלקטואל ואבדון (זה המקום לציין שביירן אובחן כלוקה בתסמונת אספרגר כבר בילדותו) - הוא נע בין שאלות על קשרי הנוירונים במוחינו שאובדים בבגרותינו לבין תהיות על עולמה של תרנגולת המשק ("Every Day Is a Miracle") לבין הבנאליות שברוע ("Bullet") ולמה לעזאזל אחרי כל הקרבות שלנו, אנחנו עדיין מעדיפים להתבונן אחד בשני ולא בזריחה היפה או בפרחים הפורחים?
ואפרופו אנשים, זה הזמן לציין ש-"American Utopia" לוקח גישה אחרת מקודמו גם בכל הנוגע לקהל: "Stop Making Sense" העלים כמעט לחלוטין את הקהל שצפה במופע והקדיש את החוויה כמעט כולה לצופה באולם הקולנוע. גם ב-'Utopia' החוויה מופנית לקהל הצופים בבית/בקולנוע, אבל היא בעיקר אינטראקטיבית בעבור הקהל באולם התיאטרון."החלטנו שהבמה תהיה ריקה לחלוטין מאביזרים. כך רציתי שהמופע הזה יהיה - ממני אליכם" - אומר ביירן במהלך הסרט, וכך נמשל המופע למחזמר מעורבב עם TED Talk. ביירן באמת ובתמים מנסה לפתוח דיון כן על דעותיו עם הקהל, ולהבהיר איך הוא למד והשתנה לאורך השנים ואיך הוא אינו לגמרי עדיין אותו "שרוך" מפזז עם בלורית שחורה. כאן כמובן נכנס הצד הפוליטי, שכן קשה מאוד להפרידו מחיי היום-יום בעולם המודרני ובטח שבטח בארה"ב. ביירן מריץ כבר שנים את "Reasons to Be Cheerful", פרויקט מולטימדיה הנועד להציג את הצד החיובי בחיים, אך גם כדי לתזכר שוב ושוב שהמועקה בחיינו תלויה גם ביכולתינו הדמוקרטית לשנות - וכך גם כאן: הוא מתזכר כמובן ומרצה על חשיבות ההצבעה וההשתתפות בהליך הדמוקרטי (וכמה מעטים האחוזים של אלו שאכן עושים זאת), אבל אין כאן הרצאה דידקטית - אלא הבנה פנימית שאנחנו בדרך ללא נודע, כמאמר השיר, אבל אנחנו עוברים זאת ביחד ונשנה זאת ביחד.
ואיך ספייק לי משתלב בכל זה? כמובן, יש את הפן הטכני - זוויות הצילום המהממות, שגורמות לבמה להיראות לרגע נוטה לכל הצדדים או לייצג כוח אלוהי שמסתכל מלמעלה על מעלליו של ביירן וחבריו; והתאורה הגרנדיוזית וההצללה הגרנדיוזית עוד יותר, שגורמת לביירן להיראות קטן כנמלה מול צילו העצום וכוח הטבע - אך כן, גם הטון הפוליטי הכה בולט של לי נוכח כאן. לא לדאוג: אין מדובר ב-"מלקולם איקס", אבל שגרת החיים האכזרית של המיעוטים בארה"ב, ובמיוחד מאבקם הבלתי פוסק של האזרחים השחורים במשטרה האלימה ובאזרחים גזעניים מובאית כאן בביצוע חזק ל-Hell You Talmbout, שירה של הזמרת והשחקנית ז'אנל מונה, שאישרה בחדוה לביירן לבצע אותו - כפי שהוא מסביר - כי "הוא שייך לכולם". ואכן, כאשר הלהקה קוראת בקול בשמם של עוד ועוד נפגעי אלימות המשטרה (כן, אפילו ג'ורג' פלויד ובראונה טיילור שם, שנוספו בחדר העריכה לאחר שמותם הצית את גל המחאות בקיץ הזה) - שקיפחו את חייהם על כלום ושום דבר - ובני משפחותיהם מחזיקים את תמונותיהם של יקירם, הקהל בבית ובאולם מבין: זו לא בעיה של קהילה אחת וזו לא בעיה של מדינה אחת - זה תלוי בכולנו וזה חייב להיפסק.
ומה לגבי המוזיקה?? כיאה לביירן, השילוב של מוזיקת עולם/ניו וייב/Fאנק אבל הוא כה מוזר אבל עדיין כה נעים לאוזני כל חובב מוזיקה טובה - לא מובן מאליו בהתחשב בכך שעברו בדיוק 40 שנה מאז אלבום המופת של להקתו, "Remain in Light", שפתח את השער לז'אנר חדש (רק ביירן - או בריאן אינו/דיויד בואי לכל היותר - יכול לגרום לג'יבריש עתיק של אמני דאדא להישמע כדבר המגניב ביותר ששמעת היום). אין אפשרות לצופה לא להתנועע בחדווה ולהרגיש טוב יותר אחר כך, במיוחד כשכל המוזיקה מבוצעת בלייב (ביירן אף דואג להדגים זאת במיוחד בסצנה נהדרת) על ידי להקה מוכשרת שמפזזת - ואף לעיתים גונבת את ההצגה מביירן - על כל פיסה אפשרית של במה. נכון, הם לא "Talking Heads" (טינה ווימות' יש רק אחת), אבל הם מגוונים לא פחות (מצרפת עד ברזיל) ומעולים ככל האפשר. וביירן עצמו? שיהיה לי בריא טפו טפו טפו - הוא אומנם כבר לא רוקד בצורה ספאסטית כמו מטיף נוצרי משוגע, אבל הוא הפך במרוצת השנים לסבא שמחלטר בתור מורה לפילאטיס. וייחודי כמה שזה ישמע, זה עובד בגדול בשבילו.
לסיכום, עם "American Utopia", הבין דיויד ביירן שאפשר להיות מתפלסף (ומתפלצף) ולהתפלפל על מהות החיים ועדיין למשוך אחריך אנשים שיאמינו שהמצב הפקקט הזה לא ימנע ממנו בחיים להרחיב את הקשרים האנושיים שלנו - ועכשיו הוא רוצה להעביר את המסר הזה אליכם. אנחנו יצורים חברותיים אחרי הכל, שעוברים כל יום ביומו - כך בטח מהרהר לו הזמר כשהוא רוכב על אופניו ביציאה מעוד הופעה מוצלחת בדרך לעוד יום מהורהר בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה