אולי עוד חורף אנחנו ניפגש. כמו כל גיבור שבא להציל את העולם, הוא חייב לחזור לבסוף לביתו - וכך גם כוכב "המנדלוריאן", שהפציע בשנה שעברה בחורף -התקופה השחונה של הטלוויזיה לרוב - ביסס את מעמדו כקלינט איסטווד המכאני של ימינו, הביא לידיעתינו את אחד המותגים החזקים ביותר שיצאו מבית דיסני - הלא הוא בייבי יודה/הילד/גרוגו, וחזר לסיבוב שני השנה, באמצע כאוס אמיתי, ושלא באשמת האימפריה. כיאה לעונה שלקחה את מיתולוגיית הפרנצ'ייז בו היא מבוססת בצורה רצינית יותר מפעם שעברה, אך עדיין נשארה נאמנה לסטייל הייחודי שלה והרגשת סרטי הסמוראי שלה - שני הפרקים האחרונים לוקחים את האלמנטים הללו ומעלים אותם רמה (ספויילרים):
נתחיל את מסענו מפרק 15, "The Believer", כאשר אנחנו מוצאים את מנדו שלנו נטול חללית, חשק וחייזר ירוק קטן וחמוד, שנחטף ע"י מוף גידון. חבורתו החדשה של גיבורינו - בובה פט ושולייתו פנק שנד, וידידתו משכבר הימים וכעת קצינה ברפובליקה החדשה קארה דיון - מוציאה מאתר העבודות לאסירים את מיגס מייפילד (הקומיקאי והברברן ביל בר), לשעבר חייל מובחר של האימפריה שהפך לשכיר חרב, וכיום אסיר לאחר שניסה לבגוד במנדלוריאן בעת משימה אליה נשלחו בעונה שעברה (פרק 6 Mind you 😎). הבנתו של מייפילד נחוצה לקבוצה במשימתם למצוא את הקוארדינטות למקום הימצאו של גידון, וכך הם מתגלגלים למפעל אימפריאלי ישן לאחסון החומר הנפיץ ריידוניום. על מנת להיכנס, החבורה תהיה חייבת לעבור דרך קרונות המשא, ולשם כך מנדו ומייפילד - היחידים שלא יהיו מזוהים ע"י האימפריה - מסווים עצמם כחיילי סער ונכנסים למשימה לא קלה.
בשורה התחתונה, הפרק הזה שייך לבר. הקומיקאי בעל הפה הגדול וכריזמת ה-Down-to-earth שלו מציג כאן צד קצת יותר פגיע, כאשר הוא מגלם את מייפילד כחייל לשעבר שעדיין סוחב איתו טראומות משדה הקרב ומפקפק בסיבות שבשמן נשלח להקריב את חייו. ריק פאמוייאה, במאי הפרק ומי שביים גם את הופעתו האחרונה של בר בתוכנית, מביא את הקומיקאי לקדמת הבמה ומשתמש בו כדי להעביר מסר עמוק יותר מאשר המסר הדיכוטומי של "רע וטוב" הנהוג במלחמת הכוכבים, בדומה למה שניסה לעשות רייאן ג'ונסון עם "אחרוני הג'דיי", אך ספג (וסופג עד היום) את הריקושטים של הצד הלא חביב בקבוצות מעריצים. פאמאוויה בכל זאת לוקח את הצ'אנס, ושם בפיו של בר את כמה מהמונולוגים הטובים ביותר של העונה, בפרישת משנתו למנדלוריאן המאמין האדוק ו-"השמרן" ("האימפריה, הרפובליקה החדשה… זה הכל אותו דבר לאנשים הללו. אנחנו בסך הכל פולשים בשבילם", טוען מייפילד בפני מנדו כאשר השניים חולפים עם קרונם על פני תושבי הכוכב, "אם נולדת במאנדלור אתה מאמין בדבר אחד. אם נולדת באלדראאן אתה מאמין בדבר אחר.") ומתעמת עם מפקדו משכבר הימים, שהקריב את כל פלוגתו בקרב כושל ועקוב מדם. גם הסצנות בהן מטוסי ה-TIE-Fighter, שמהווים את הסמל האולטימטיבי לרשעותה של האימפריה, "מצילים את היום" ואת גיבורינו מפני פיראטים, ומנדו ומייפילד מתקבלים בתשואות רמות ע"י חיילי הבסיס -שהם, בסופו של דבר, גם אנשים - מוכיחות כי יוצרי הסדרה דייב פילוני וג'ון פאברו, יחד עם פאמאוויה בפרק זה, באים לקרוא תיגר על השמרנות של תוצריה הפופולריים של הוליווד, ומעודדים את בנייתם מחדש לפי אמות מוסר חדשות. נכון, לא מדובר ב-"שעת נעילה" - שום כוכב בשם אלדראאן לא באמת התפוצץ או בכלל התקיים אי פעם, אבל במובנים מסויימים "המנדלוריאן" נועזת יותר מהנ"ל.
גם האקשן אינו נשכח כאן לרגע, וסצנות הקרב נטולות כלי הנשק - בין המנדלוריאן לפיראטים - מגבירות את המתח למרות שהן מתרחשות על עצם כמעט נייח. גם הרפרנסים והבעת ההוקרה לסרטים ולסדרות שהשפיעו על התוכנית נמצאים כאן כרגיל, כאשר סנריו "הרכבת שלא יכולה לעצור בשל המטען המסוכן שעליה", שמסמלת דהירה למצב נפיץ, מרפרר לעיבודו הקולנועי של אנרי-ז'ורז' קלוזו מ-1953 (בכיכובו של איב מונטאן) לספר "שכר האימה" ("Le salaire de la peur") של ז'ורז' ארנו, ולעיבוד השני לאותו הספר, "Sorcerer" מ-1977, בבימויו של ויליאם פרידקין ("מגרש השדים"). כך מזמינה הסדרה את צופיה לא רק להתעמק בהיסטוריה הפחות מוכרת של הפרנצ'ייז, אלא גם בזו של הקולנוע לדורותיו.
ומה בפרק הסיום? פרק 16, "The Rescue", נוקט בשיטה יותר מסורתית לסיומות מאשר רוב התוכנית, אך עדיין מביא את הסחורה המצופה עם שילוב כמעט מושלם של אקשן, מתח ורגש, כאשר הוא מתאר את ניסיונותיהם האחרונים של החבורה - שכעת חברה לצמד המנדלוראיניות שפגשנו בפרק 11 העונה, קוסקה ריבס (המתאבקת המקצועית סשה בנקס AKA מרסדס ורנדו) ומנהיגתה בו-קטאן קרייז (קייטי סאקהוף, "באטלסטאר גלאקטיקה") - לשחרר את גרוגו הקטן מידיו של מוף גידון האכזר, ולהשיג את אותה חרב האור השחורה והאימתנית שהוא סוחב עימו, שתעניק לאוחז בה שליטה בכוכב מנדלור (פוזיציה שבו-קטאן חומדת לעצמה). פייטון ריד (סרטי "אנט-מן"), שביים העונה את הפרק השני והכי "Side Quest" מכל פרקי העונה, חוזר לאותה אימה שהציב במרכז הפרק ההוא ומחליף אותה במתח מתמשך, כאשר סצנות האקשן אינן בהכרח צפויות (כמו חזרתם של ה-"Dark Troopers", לאחר שכביכול הובסו מוקדם יותר בפרק) והכל אינו פרוש לנוחיותם של גיבורינו, כמו שהיינו מצפים.
אך אתם כאן ככל הנראה לדבר על הפיל נושא חרב האור שבחדר (ספויילרים רציניים, למי שלא הבין עד כה) ועל הסיום שובר הלבבות: מדובר כמובן במאסטר הג'דיי הידוע לכל ילד מאז 1977 ועד היום, לוק סקייווקר, שמפלס את דרכו באבחת חרב דרך פלוגת האנדרואידים הרצחניים, וניגש לקחת את גרוגו שלנו למקום אליו הוא שייך, שם יוכל לאמנו כראוי. לוקאספילם מפעילה שוב את קסמי "טכנולוגיית ההצערה" ("De-aging") שלה, שתוצריהם בעבר הלא רחוק היו בעיקר קריפיים (מה קארי פישר עשתה לכם רע שעשיתם לה את זה גם ב-"רוג אחת" וגם ב-"עלייתו של סקייווקר"??) והפעם זוכים מעט לעידון (בעיקר בגלל שהם מופעלים במשורה), כאשר מארק האמיל בכבודו ובעצמו (שכבר דיבב חייזר בהופעת אורח בעונה שעברה) משמש כקולו (שגם עובר "הצערה") ופרצופו של לוק, וגופו שייך לכפיל צעיר. השאלה שחוזרת ועולה היא - האם זה מורווח? האם תוכנית שהתגאתה בהיותה מנותקת מהסיפור החרוש והמנופח של שושלת סקייווקר והוכחה לניצנים חדשים בפרנצ'ייז הותיק זכאית לעשות פליק פלאק אחורה ולהגיד "היי היי תסתכלו שם!! הנה לוק סקייווקר!!"? זהו, שלדעתי זה לא ממש מה שהיא עושה. נכון, קסמה של התוכנית הייתה העובדה שהיא דבר מיוחד במינו בים של רימייקים וריבוטים, אך כפי שציינתי מקודם - העונה הנוכחית הוכיחה כי היא מסוגלת לשלב בין היקום הרחב יותר של הפרנצ'ייז לבין המיתולוגיה הספציפית שמעסיקה עשרות אלפים במשך יותר 40 שנה. לכן, כפי שהופעתה של חביבת הקהל אשוקה טאנו (רוזריו דוסון) לפני כמה פרקים לא הרגישה כניסיון "לסחוט כספים" מצופי הסדרה באמצעות מרצ'נדייז, גם הופעתו הרגעית של לוק משמשת כתיווך בין סיפורם האישי של מנדו וגרוגו, אותו ליוונו במהלך שתי עונות מוצלחות אלה, לבין הכרונולוגיה שצועקת ברקע. כך יכולים השניים להתפתח - גרוגו מסוגל להגיד שלום ותודה לאביו המאמץ ולעבור למנטור הבא שלו, ומנדו מסוגל להבין שיש לו יותר בחיים מאשר משימות בשם אמונתו, וכי תחושת הסיפוק הנפשי שחווה בשחרור החייזר האהוב חשובה יותר מהציות לכלל הקסדה. לוק הוא החוליה המקשרת. שקול היה הדבר לגנדלף שמופיע בסרטי "ההוביט" - זה לא סתם הופעת אורח לריצוי המעריצים, היא נמצאת למטרה מסוימת והיא אכן מממשת אותה.
לסיום, "המנדלוריאן" הייתה רכבת הרים אמיתית - לא בגלל איכותה היורדת והעולה (זה לא המקרה כאן), אלא בגלל שלל הרגשות, המחשבות, התיאוריות וההשראה שהעניקה למאות ואלפי מעריצים, חדשים וישנים , ברחבי העולם. ההודעה הבלתי נמנעת בסוף הפרק על ספין אוף חדש בשנה הבאה לעלילותיו של בובה פט (לאחר סצנה שבה הוא משתלט על ארמונו של מעבידו לשעבר, ג'אבה ההאט), "The Book of Boba Fett" אמנם מרגשת, אך כנראה אף פעם לא תספק אותי באותה הצורה שמנדו ובייבי יודה (כן, בייבי יודה) ריתקו אותי למסך במשך שנתיים, או תרגש אותי באותה הצורה שההבנה שאומנות חדשה יכולה לצמוח משמרנות ישנה - תוך שמירה על כבוד לנ"ל - עשתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה