אין ספק שלתוצרים ההיספניים - בין אם מספרד או ממדינות דרום אמריקה - יש קהל עצום בנטפליקס (מ-"בית הנייר" ועד "נרקוס"), אך גם לדוברי הצרפתית יש מפלט - ולא, אני לא מדבר על "אמילי בפריז". אז אם אתם פרנקופילים כמוני, שניים מהסרטים האיכותיים ביותר לדעתי שתוכלו למצוא בפלטפורמה הם "יד אבודה" ("J'ai perdu mon corps") ו-"ילדה קלה" ("Une fille facile"). בעוד שאני משווע לראות את הראשון מזה זמן רב (הסרט עלה לסטרימינג בדצמבר האחרון), יצא בחלקי לראות את התוצר השני, שזכה בפרס הסרט דובר הצרפתית הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2019 (כלומר, האחרון שהתקיים..) ועלה לנטפליקס לפני חודשיים. למרות שדורג במקום השני בטבלת "הנצפים ביותר" בפלטפורמה בישראל בשבוע צאתו, "ילדה קלה" הוא הכל חוץ מ-"Crowd pleaser". העובדה הזו ועוד הופכות אותו לאחת ההברקות של השנה המוזרה הזו.
רבקה זלוטובסקי, הבמאית הצרפתייה ממוצא פולני ("Grand Central", "Planetarium") מציגה לכאורה סיפור פשוט של התבגרות על רקע חופשת קיץ - נעימה (מינה פאריד) היא בת 16 מהעיר קאן שחוגגת את יום הולדתה ממש עם צאתה לחופשה הגדולה. יחד עם חברה דודו (לאדקאר דרידי) ההומוסקוסאל, הצעירים מלאים במשימות לקיץ - ביניהם לעבור לאודישן לתפקיד שדודו חושק בו נורא - אך נקודת מבטה של נעימה משתנה לגמרי כשבת דודתה בת ה-22, סופיה (זאהיה דאהר) מגיעה לעיר לנפוש - לאחר נתק ממושך עם המשפחה (ולאחר מות אמה) - והבחורה הצעירה נתפסת באורח חייה של קרובת משפחתה "המנוסה", במיוחד כשזו צדה את עינו של בעל יאכטה עשיר (נונו לופז) הנקרה בדרכה (ואילו נעימה מתחברת לעוזרו פיליפ - בנואה מאז'ימל - שמשמש לה כמצפון בגיבוש זהותה). מה שנשמע בהתחלה יותר כמו "אלכס חולה אהבה" מזכיר הרבה יותר באווירה ובטקסטורה את "קרא לי בשמך" או יותר מכוון, את סרטי הגל החדש הצרפתי של שנות ה-50 וה-60. שופע בנופים מרהיבים של הריביירה הצרפתית (שמצולמים ע"י ז'ורז' לשפטואיה), ונוטף צבעים מהפנטים של קיץ, נראה שהסרט מציג עצמו כמעין חלום, כזה שנהגה ע"י גיבורתינו מינה - חלום על חופש - נפשי וגם מיני, שינוי, שלווה, חוסר דאגה אך גם מפוצץ את הבועה ומזכיר - לפי דבריה של אמה העובדת של מינה (המסמלת עבורה - בדומה לדודו -את האלטרנטיבה לחייה כמודל סופיה) - "אנשים חופשיים עובדים הרבה בשביל לשמר את מצבם".
כאן נכנסת לתמונה אותה סופיה, ששמה לא סתם מרפרר לכוכבת נערצת ונחשקת של העבר - סופיה לורן (היא אפילו מלמדת את בת דודתה איך להקנות לעצמה "עיני חתול", כפי שלורן עשתה, כשברקע מתנגן שירה של השחקנית "What is this thing they call love" מסרטה הראשון דובר האנגלית "Boy on a Dolphin" מ-1957): סופיה מסמלת את האדם החופשי האולטימטיבי, את התשוקה, את היציריות, את השלמות הגופנית (גם אם זו ככל הנראה מזוייפת), את הפיתוי - את האישה "המזמינה", אך גם "הזולה" בעיני החברה. מושא הערצתה של סופיה שוחה בטופלס (הסצנה הראשונה שפותחת את הסרט - כאיתות לעומד לבוא), מנוסה מינית (סצנות המין בסרט אמנם גרפיות יותר מהסרט ההוליוודי הממוצע שלכם, אך לא מדובר בפורנו כלל וכלל - לאלו שמצפים לכך), לובשת לגופה בגדים קצרים וצמודים, ומותירה עננה של מסתוריות. אם צוללים לסיפורה של זאהיה דאהר המגלמת אותה - שהתפרסמה לקהל הצרפתי בעקבות סקנדל תקשורתי, שבו נחשף כי כוכבי הכדורגל הנודעים פרנק ריברי וקארים בן-זמא השתמשו בשירותיה "המקצועיים" של דאהר, שכזו הייתה מתחת לגיל 18 אך בעולם הזנות כבר מגיל 16 - סופיה הופכת בין רגע מדמות חד מימדית ומסתורית לקורבן של דעות החברה המיושנות והדחקת רגשות (כפי שהיא עצמה מבהירה בראשית הסרט), אך בו בזמן לאישה שבוחרת להשתמש בחופש שלה כאישה ולנצל אותו לצרכיה, ולמעשה לפרק לגורמים את המונח הנורא "שוגר דדי". כך מעלה הסרט שאלה מצויינת - בעבורנו ובעבור נעימה, שנשבית בהילת ה-"שלמות" של סופיה - במיוחד בעידן "מי טו": האם מודל האישה העכשווית המוצג הוא אחראי לאימוץ בעבור נערה שמפתחת את זהותה , ומסמל אותה כאישה חזקה ופיקחית שיודעת להפוך את עמדות המינים בחברה, או לא שונה כלל מדמות "הפאם-פאטאל" של אמצע המאה שעברה (דוגמה מהדהדת כאן: בריז'יט ברדו) ועדיין מהווה רק "סמל סקס" להנאת הגבר ותו לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה