ייצוג גאה על המסך הגדול נראה לנו כעת (כמעט) קרוב למובן מאליו, אבל זה לא תמיד היה ככה: אי שם בשנת 1968, המחזאי הגאה מארט קראולי העלה מחזה קטן באוף-ברודווי בשם "הנערים בחבורה" ("The Boys in The Band"; השם הוא חלק מציטוט מהגרסה השנייה ל-"כוכב נולד" מ-1954, שבה השחקן ג'יימס מייסון אומר לכוכבת ג'ודי גארלנד - אושיה בקרב הקהילה הגאה - ".You're singing for yourself and the boys in the band") על שישה גייז שעורכים מסיבת הפתעה לחברם "המזדקן" הרולד - בן 32 - אך חבר ישן (וסטרייט) מהקולג' של מארגן המסיבה - מייקל - שצץ פתאום לא מוזמן בדלת הבית, גורם לשרשרת אירועים מפתיעים ולא קלים בערב הקליל. תריצו קדימה 52 שנה, ותעברו את מהומות סטונוול, הצלחה מסחררת של המחזה, עיבוד קולנועי בבימויו של ויליאם פרידקין (רגע לפני שיעבור לסרט הכי לא דומה שקיים- "מגרש השדים"), סיבוב נוסף וזוכה פרסים בברודווי במלאות 50 שנה לכתיבת המחזה, ומותו המצער של קראולי מהתקף לב בגיל 84 במרץ השנה - והנה לכם גרסה נוספת, בהשתתפות הקאסט של העיבוד המחודש בברודויי ובהפקת היוצר הכי קאמפי והכי בעל שליטה בנטפליקס כיום (באמצעות חוזה מאות המיליונים הטרי שלו עם החברה), ראיין מרפי, ומה קיבלתם? סטרימינג איכותי ורלוונטי.
אז בוא נדבר קצת על מה שבאמת מציב את הסרט הזה בקדמת התוצרים של נטפליקס, וזה הקאסט והצוות שמאחוריו - רובו ככולו גאה לחלוטין, מהבמאי (ג'ו מנטלו, שלאחרונה כיכב בהפקה אחרת ו-so-so של מרפי בנטפליקס - "הוליווד") ועד כל שחקן ושחקן, הכל כאן מרגיש טבעי לגמרי. בעידן שבו ייצוג הוא כה חשוב בהוליווד, ולפעמים יש חיכוך בינו ולבין איכות ומטרת השחקן - ב-"הנערים בחבורה" עשו את ההחלטה הנכונה ביותר שיכלו לבצע כאשר החליטו לגייס את הקאסט הכל-גאה של המחזה לפרוייקט, ואילו חברי הקהילה הגיעו להציג את עצמם, את שורשיהם ואפילו להראות שסיפור פשוט כיבכול - גייז עורכים מסיבה - טומן בחובו רבות על יחס הקהילה כלפי עצמה (מיחסי גייז "נשיים" מול "גבריים" ועד יחסם לאהבת אמת) במיוחד בתקופה כה סוערת בארה"ב. אפשר אפילו להגיד שהקהל יכול לנשום יותר לרווחה אם דמויות יותר סטריאוטיפיות מופיעות או כינויי גנאי שנזרקים לאוויר נאמרים ע"י שחקנים הומואים, שבוחרים להשתמש באמצעים יותר שערוריתיים בשביל להעביר את התחושות שלהם - מערבולת הרגשות שניצבת במרכז הסרט - בצורה יותר אותנטית.
כאמור, כל אחד מהקאסט כאן נותן הופעה מצויינת - מאט בומר ("מג'יק מייק", "דום פטרול"; חקיין בפוטנציה של הנרי קאוויל) כדונלד הרגוע; אנדרו ראנלס ("The Book of Mormon") וטוק ווטקינס ("המומיה") כזוג לארי והאנק (בהתאמה) - אחד רווק הולל והשני 'סטרייט לשעבר' בהליכי גירושים; רובין דה-חזוס ("In the Heights" של לין מנואל-מירנדה) כאמורי, שמתחיל כגיי לטיני טיפוסי נוסח הוליווד, ומשיל אט אט את מגננותיו; מייקל בנג'מין-וושינגטון כברנרד, השחור היחיד בחבורה והכי מחושב מבין כולם; בריאן האצ'ינסון כאלן הסטרייט החשוך שאולי או לא מסתיר משהו ממכריו החדשים, וצ'ארלי קארבר ("זאב צעיר") כנער הליווי קל הדעת שניתן כמתנה לילד היום הולדת - אך אלו שבולטים מכולם בהופעתם הם מייקל והרולד, הלא הם ג'ים פרסונס וזאכרי קווינטו - כן, שלדון קופר וספוק. שניהם לא היו יכולים להיות יותר רחוקים מהתפקידים שפרסמו אותם - פרסונס מניע את העלילה כגיי שמנסה לשלוט בהזדקנותו ובפרנויות שלו באמצעות גמילה וטיפול פסיכולוגי, אך חש שוב ושוב 'אשמה' על נטייתו הטבעית ויורד ביגון שאולה בערב החגיגי, ואילו קווינטו שקול לו בנוירוזה שלו, אך נדמה שהוא למד לשלוט בכך - ולכן מהווה לפרסונס את השטן הקטן על כתפו. באבחנה מהירה, פרסונס ככל הנראה לוקה בתסמונת "האדם סנדלר" הטיפוסית, בה שחקן קומי בינוני מינוס (תצפו בפרק אחד של "המפץ הגדול" ותגידו לי אם אני טועה) מפציע בגדול אם ניתו לו תפקיד דרמטי עסיסי לנגוס בו - קורבנות אחרים הם אדי מרפי עם "קוראים לי דולמייט" המצויין משנה שעברה, ג'ים קארי עם "שמש נצחית בראש צלול" ו-"איש על הירח", סנדלר עצמו עם "מוכה אהבה" ו-"יהלום לא מלוטש" ואפילו שלום אסייג שלנו עם "מנאייכ" הדנדשה. כל אלו זכו לתהילה מחודשת בעקבות תפקידים אלו - הן ביקורתית והן ציבורית - ונראה שג'ים פרסונס בדרך להצטרף למועדון, אז סמנו את אוסקר 2021 כדרך מצויינת להראות זאת.
עם זאת, החששות שבעיבוד מחזה - ובמיוחד כזה שמתרחש רובו ככולו במיקום אחד בלבד - למסך הגדול קיימות גם כאן, ולעיתים מתממשות: הסרט קופץ ישר להניע את הסיפור, ולא מבזבז זמן על אקספוזיציה - לעיתים זה עובד, במיוחד בז'אנרים מסוימים (ראו דוגמה: "אנולה הולמס"), אך כאן זה מרגיש נמהר מידי ויותר תואם את ההופעה על הבמה; כמו כן, חצי השעה הראשונה של הסרט לפעמים מרגישה מבלבלת למדי ומתישה, כי היא נסמכת בעיקר על דיאלוג מלא בסלנג וזריקת פרטים לחלל האוויר, אך כל זה מרגיש מורווח והגיוני כשהעניינים מתחילים לזוז במסיבה, ואז אין צופה שלא ירגיש תפוס חזק בעלילה. עוד חשש שנראה אמיתי בהתחלה אך מתפוגג בקלות הוא השתתפותו של ראיין מרפי ("גלי", "אימה אמריקאית", "הפוליטיקאי", "ראצ'ד" המחריד - You name it) בפרוייקט. מרפי ידוע בנטייתו לזנוח לעיתים כל שמץ של היגיון, לדחוף טוויסטים לא נחוצים ולעוט למחוזות הביזאר והסדיזם גם אם הם אינם משרתים כלל את העלילה או את האווירה שהוא יוצר - אך נראה שהעובדה שמדובר כאן ב-"קודש הקודשים" (דוקו "מאחורי הקלעים" שנלווה לסרט מגולל את רגישותם של צוות ההפקה והשחקנים לפרוייקט), בטקסט כה חשוב ומהפכני לקהילה הגאה ולייצוג בתרבות הפופולרית בכלל, שמרפי נאלץ להאט את הקצב ולגשת לפרוייקט עם כפפות משי. כך התסריט ברור והסרט זורם בצורה נהדרת, ומרפי עדיין יכול להכניס כאן חלק מסימני ההיכר שלו - צבעים עזים, קאמפיות, ובעיקר פסקול מעולה, הפעם בסימן שנות ה-60 (סצנת הריקוד של החברים היא כזו שתישאר איתי גם בשלב סיכומי השנה).
לסיכום, "הנערים בחבורה" מציג חגיגה והוא אכן לא פחות מחגיגה - לחובבי קולנוע ו/או תיאטרון, גייז ו/או סטרייטים, מעריצי דיאלוגים מושחזים ו/או מוזיקה טובה - כולם עדיין יכולים להסכים שהטקסט מ-1968 הוא נכס צאן ברזל גם באמריקה הצינית של 2020.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה