כשפרוייקט הופך לאחר דבר לעבודתו האחרונה של אמן כלשהו - צייר, זמר, במאי או שחקן - תשומת הלב הציבורית אליו תוכל להיות גדולה בהרבה ממה שהיה מקבל אם בעליו היה חי, ואיכותו לא בהכרח תשפט על פי הקרטריונים הנכונים. "הבלוז של מא רייני" ("Ma Rainey's Black Bottom"), לצערנו הרב, הוא הפרוייקט "הזה" עבור השחקן צ'אדוויק בוזמן, שנפטר בטרם עת באוגוסט האחרון מסרטן המעי הגס, והותיר אחריו עשרות אלפי מעריצי קולנוע שבורי לב (שזכו לראות אותו השנה בעוד הופעה אחרונה - ב-"הזהב של נורמן"). עם זאת, "הבלוז של מא רייני" הוא בשורה טובה - הוא עומד בשתי מטרותיו הקשות: להיות סרט איכותי ולהוות את שירת הברבור לבוזמן.
מה הוא בכלל "הבלוז של מא רייני"? אותו 'הבלוז' הוא שיר ההיכר של מא רייני, אחת מראשונות זמרות הבלוז השחורות (יחד עם בסי סמית', יריביתה/חברתה/אהובתה - יש האומרים), מזמרי הבלוז שהקליטו ומזמרי הז'אנר כלל. בעוד ששמה ומורשתה נשכחה מההיסטוריה האמריקאית המודרנית מאז מותה ב-1939, קולה העצום ודמותה בתרבות השחורה האמריקאית השפיעה על דור שלם של נגני וזמרי בלוז, שבתמורה השפיעו על הרוק הקלאסי ועל כלל המוזיקה הפופולרית שאנחנו מכירים כיום. רייני השפיעה גם על המחזאי המנוח אוגוסט וילסון - מעין יהושע סובול האפרו-אמריקאי - שחקר את חיי היום-יום של השחורים לאורך השנים במחזותיו והקדיש בשנת 1982 לזמרת האהובה מחזה שלם, המתאר יום חם בשיקגו של 1927, שבו רייני ולהקתה ניגשים להקליט כמה להיטים חדשים, כולל שיר הנושא, המעורר מתחים בין-גזעיים ופנימיים בין כותלי האולפן. ג'ורג' סי וולף - עוד מחזאי שחור ותיק ("מלאכים באמריקה", עליו קיבל את פרס ה-"טוני") - ניגש לביים את העיבוד הקולנועי, ואילו המפיק דנזל וושינגטון, שכבר ביים והפיק עיבוד למחזה של ווילסון - "גדרות" ("Fences"), מגייס את שותפתו לאותו הסרט, ויולה דייויס, לתפקיד מא רייני, ואת בן חסותו בוזמן (עבורו שילם וושינגטון את מלגת לימודי המשחק שלו) כנגן החצוצרה הצעיר והשאפתן לוי גרין. כעיבוד למחזה, וולף ו-וושינגטון משכילים לא 'להתפרע' וללכת על סיפור גרנדיוזי, אלא להתמקד בסיפור האנושי ובכמה סטים בודדים באותו בניין הקלטות, בעוד שההיכרות עם דמויותיהם של גיבורינו - רייני ולוי - אינה נעשית בדיבורים מיותרים (כפי שלרוב קורה בעיבודים), אלא מוצגת לנו בסצנת פתיחה עם כוריאוגרפיה ומוזיקה סוחפת, שמבהירה את הנושא המרכזי שרץ מאחורי הסיפור - המוזיקה.
בעוד כל אחד מהשחקנים בסרט מהווה תפקיד חשוב (במיוחד חברי הלהקה, המגולמים ע"י השחקנים הותיקים אך האנונימיים יחסית - גלין טורמן כטולדו הפסנתרן, קולמן דומינגו כקאטלר נגן הגיטרה והטרומבון ומייקל פוטס כ-'סלואו דראג' נגן הקונטרבס), הוא שייך כמעט בבלעדיות לשני ההופעות הראשיות של דייויס ובוזמן, שמתנגשות זו בזו. כשם שג'ים פרסונס וזאכארי קווינטו גילמו השקפות עולם מתנגדות בתוך אוכלוסייה נרדפת (הקהילה הגאה, במקרה הזה) בעיבוד אחר של נטפליקס השנה למחזה קלאסי - "הנערים בחבורה", כך דייויס ובוזמן מגלמים גישות שונות להתמודדות עם הצלחה וחיים כלל בתקופה המבלבלת (בלשון המעטה) לשחורים באמריקה - שחרור מעבדות וקיום כ-"אנשים חופשיים" הנעים מן הדרום האכזר, אך סבל מתמשך מאפליה ומרדיפות בביתם החדש - הערים. דיוויס כרייני היא אישה טוטאלית לחלוטין וכוחנית לא פחות (וכמעט לא מזוהה תחת מייק-אפ כבד ושיני זהב), שיודעת טוב טוב מה כישרונה שווה למעסיקיה הלבנים ולא מוכנה להתפשר בעקבות כך על כל פיפס אחד של כבוד. בוזמן כלוי, לעומת זאת, הוא צעיר עם אספירציות גדולות מהחיים וביטחון בכך שהוא הולך להיות הדבר הגדול הבא, והדרך לכך היא מעט חנופה מ-"האדם הלבן" וערמומיות מאחורי הקלעים, אחרי טרגדיה אישית מילדותו שלימדה אותו שכך יצליח בעולם הקשה הזה. לוי מתכתש עם רייני - וכתוצאה מכך, בלהקה המייצגת אותה ואת עמדותיה - על כל דבר: הוא "מתעסק" עם בת לוויתה וזמרת הליווי שלה (וכנראה יותר מזה), בעדכניות המוזיקה שלה, באיכות הלהקה ואמונתם באלוהים, שלטענתו "שונא שחורים". דבר אחד לא מפריד בין שני הגיבורים - הבנתם שמוזיקה היא צורת הדיבור שלהם, ובלוז הוא הצורה הטובה ביותר לדבר.
לסיכום, עם נושאים יום-יומיים שחורכים את אמריקה עד עצם היום הזה, "הבלוז של מא רייני" הוא מאסטר-קלאס עם דיאלוגים מתוקתקים וסצנות מתוזמנות, בלי טררם והרבה אהבה למוזיקה. צ'דוויק בוזמן עבר טיפולי כימותרפיה כשהשתתף בצילומי הסרט בקיץ שעבר, אך כאבו ועמלו לא היה לשווא - צפו לראות אותו מככב במועמדים לטקס האוסקר הקרוב באפריל, בעודו כבר "מנצח" בטקסים שנערכו עד כה (גם אם קטנים, כדוגמת פרסי אגודת המבקרים של לוס אנג'לס). הבלוז של בוזמן אינו עצוב - הוא רק מוכיח את הסטטוס המיתי שלו, על המסך הגדול והקטן, בחייו ובמותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה