עם עוד שנה שנגמרת מגיעים עוד 49 סיכומים - לסצנה הכי טובה, המלחין הכי טוב, השיר שיש בו הכי הרבה Auto-tune. אבל מה עושים עם שנה מצורעת כמו זו? "מצעד 40 הבידודים"? מצעד "עשרת מערכות הבחירות האהובות עליי של 2020"? אבל הפלא ופלא, סרטים/סדרות איכותיים/יות לא היו במחסור השנה, וגם לא שעות מסך, ולכן לקחתי על עצמי את המטלה בכל מקרה. אז הנה, ה-"טופ 20" שלי לשנת 2020 - בקולנוע ובטלוויזיה (הערה: כן, לפעמים קצת רימיתי והכנסתי שניים במחיר אחד - יאללה כפרה):
"טופ 20" בקולנוע:
20. "ביל וטד בקצב המוזיקה" ("Bill & Ted Face the Music") - קרוב ל-30 שנה לאחר צאת הסרט האחרון בסדרה, קיאנו ריבס ואלכס ווינטר חוזרים לתפקידים שפרסמו אותם - ביל וטד, צמד הנערים קלי הדעת שעפים במרחב הזמן. אך שלא כמו המשכים מאוחרים לקלאסיקות עבר, הצמד מודע לגילו והוויתו, ומעצב את "ביל וטד 3" כסיפור חינני ואופטימי על הסתגלות לגיל העמידה (לביקורת המלאה >>>).
19. "הציור" ("The Burnt Orange Heresy") - כמותחן אירופאי מסוגנן, "הציור" מתעלה על מגבלות הז'אנר - בעיקר בזכות הופעה ממגנטת של מיק ג'אגר כסוחר אמנות מפוקפק - ושואל שאלה מצויינת: למי שייכת האמנות - לאמן או לקהל שלו? (לביקורת המלאה >>>).
18. "משפט השבעה משיקגו" ("The Trial of the Chicago 7") - איך דרמת בית משפט, עתירת דיאלוגים מפוצצים והופעות מלאות פאתוס היא בין הסרטים הרלוונטים ביותר שיצאו השנה? "משפט השבעה משיקגו" משתמש באירוע אמיתי ומכונן בהיסטוריה האמריקאית העכשווית בשביל לאותת לנו שבשנה מלאת מחאות - עדיין הכוח האמיתי הוא בידיים שלנו (לביקורת המלאה >>>).
17. "חרטות" ("Tigertail") - איך סרט כה מהמם חמק מתחת למרבית עיניהם הצופות של צופי נטפליקס? אולי בגלל שהוא נוף כה חריג בשנה כה גדולה מהחיים, אך עדיין - הסיפור האינטימי שמביא הבמאי אלן יאנג למסך מזכיר לנו שתקופת בדידותינו היא גם התקופה הטובה ביותר להשלים עם עברנו (לביקורת המלאה >>>).
16. "ילדה קלה" ("Une Fille Facile") - הבמאית הצרפתייה רבקה זלוטובסקי משתמשת בסרט עטור שוטים עוצרי נשימה של הטבע במלואו בשביל לצייר סיפור התבגרות בדרומה של צרפת, ולשאול אותנו: האם האנשים החופשיים מבינינו עובדים הכי קשה בשביל לשמר את הסטטוס שלהם? (לביקורת המלאה >>>).
15. "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods") - ספייק לי נובר בפצעים הפתוחים של אמריקה עם הקהילה השחורה כבר למעלה מ-30 שנה. כך אין זו מקריות שהמחאות הגדולות של הקהילה בקיץ האחרון בארה"ב הגיעו זמן קצר לאחר צאת סרטו "Da 5 Bloods", שבעזרת עובדות (לא משהו מובן מאליו בימינו אנו), שימוש בהלם הקרב, ותצוגות משחק אותנטיות (ביניהן צ'אדוויק בוזמן, באחד מסרטיו האחרונים) רוקח מעשייה על תפקידם האמיתי של הקהילה במולדתם הבוגדנית (לביקורת המלאה >>>).
14. "קדימה" ("Onward") - הראשון מבין שני סרטים מקוריים של "פיקסאר" השנה, "קדימה" משרטט לנו את תוכנית החברה לעשור הבא: פחות סרטי המשך ויותר סיפורים אישיים ונוג(ע)ים, דמיון מופלא וטכנולוגיה מתקדמת. כך, סיפורם של שני אחים שדונים שמעוניינים להחזיר ליום את אביהם המנוח מרגיש קרוב לבית כמעט לכולם (לביקורת המלאה >>>).
13. "סרט המשך בוראט" ("Borat Subsequent Moviefilm") - לפני 14 שנה, סשה ברון כהן עטה על עצמו פאה, שפם מזויף וחליפה גדולה ויצא לחשוף כבוראט את מחלתה החברתית של אמריקה. אז, בשיא הפופולריות, הוא קבר את הדמות עד 2020 - השנה שנראית כאילו היא תפורה במידות גדולות על כל סאטירה. עם כלום מלבד תחפושות חדשות וסיוע מצויין מהטירונית מריה בקלובה כבתו טוטאר, ברון-כהן כבוראט שם את המראה הכי מכוערת בפניה של אמריקה החבולה (לביקורת המלאה >>>).
12. "On the Rocks" - סופיה קופולה היא מאסטרית הדיכאון המסוגנן ואדם שעמד שנים בצל אביה האייקוני פרנסיס פורד קופולה. לכן, כשהיא חוזרת לכוכב סרטה הנודע ביותר ("אבודים בטוקיו") ביל מאריי, ומגייסת אותו בעבודה כמעט אוטוביוגרפית - עולות השאלות הכי מרירות-מתוקות לגבי מידת ההשפעה שלנו על אישיותינו, ומידת השפעת מחנכינו (לביקורת המלאה >>>).
11. "הבמה של ראדה" ("The 40-Year-Old Version") - חמושה באסתטיקה המושלמת כל כך המזוהה עם המנטור שלה ספייק לי (עוד נחזור אליו בקרוב), יוצאת התסריטאית ראדה בלאנק אל אור הזרקורים (עם התסריט המקורי הטוב ביותר של השנה לטעמי), ומגלה לנו שקשיי חיי גיל העמידה וקיומו של האדם השחור יכול להיות גם קורעים וגם קורעי לב. (לביקורת המלאה >>>).
10. "אני חושבת לגמור עם זה" ("I'm Thinking of Ending Things") - "אני חושבת לגמור עם זה" הוא חוויה שמותירה כל אדם שצופה בו קצת אחרת - חלקם יטענו כי מדובר בקשקוש גמור ושצ'ארלי קאופמן - יוצרו - הוא נאד נפוח, וחלקם - וביניהם אני - יצאו עם תהיות רבות על קיום האדם בתקופה כה מייאשת, אחרי שחזו בפואמה ויזואלית מטרידה ביותר (לביקורת המלאה >>>).
9. "הבלוז של מא רייני" ("Ma Rainey's Black Bottom") - בשנה שתיאטרון חדל מלהתקיים, הקולנוע - שכואב אף הוא - אימץ את הפלטפורמה לחיקו והביא לנו להיטים איכותיים כמו "המילטון" ו-"הנערים בחבורה", אך הבולט מבין כולם הוא "הבלוז של מא רייני", שמונע ע"י שתי הופעות מנוגדות וחזקות - ויולה דיוויס וצ'אדוויק בוזמן בהופעתו האחרונה - כדי להעביר לנו את המסר: זה קשה להיות אדם שחור בארה"ב - מאז ומעולם (לביקורת המלאה >>>).
8. "American Utopia" - הסרט השני של ספייק לי גם נוגע בעולם הבמה ובמתיחות באמריקה, אך מהפן של החברה הבורגנית הקלוקלת - ומי יותר מתאים לכך מאשר נביא הזעם המרקד, דיויד ביירן? קראו לזה "Stop Making Sense 2020" - זה החיסון הטוב ביותר (לביקורת המלאה >>>).
7. "Sound of Metal"/"יוצאים מן הכלל" ("Hors Normes") - "הרמאות" הראשונה שלי לרשימה זו, אך בין המוצדקות ביותר: שני הסרטים הנ"ל לקחו לעצמם את המטרה להפריך את הטענה כי מוגבלויות לא מצטלמות יפה, להעביר את קשיי הקהילה ע"י אנשים מהקהילה, להפסיק עם רומנטיזציה מיותרת שלרוב מתלווה לסרטים שכאלו ולהראות שאולי גם ניתן לחגוג בעיות שכאלו (לביקורת על "Sound of Metal"; לביקורת על "יוצאים מן הכלל" >>>).
6. "אמה." (".Emma")/"ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד" ("The Personal History of David Copperfield") - השני מבין המקומות החלוקים שייך לשני עיבודים ספרותיים תקופתיים אלו, שבמקום ללכת לפי מגבלות הז'אנר והקווים ששורטטו להם לפני שנים, הופכים את הסוגה על ראשה, מכניסים קצת פלפל והומור ובעיקר מגבירים מחדש את ההבנה כמה הטקסט הראשוני מהפכני (לביקורת על "אמה."; לביקורת על "ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד" >>>).
5. "מאנק" ("Mank") - רק ב-2020 אצפה בכיליון עיניים לסרט של במאי לא חביב עליי במיוחד (דיויד פינצ'ר), ואכניס אותו לחמישייה הפותחת של חביבי השנה. אבל כשאני מוכח אחרת, אני חייב להודות - "מאנק" הוא עבודת אמן, על אחת מיצירות האמנות הגדולות ביותר - "האזרח קיין", על איך המציאות משפיעה ומכתיבה את מה שאנחנו רואים על המסך, ואיך מחזוריות תמיד תמיד נמצאת בקרבנו (לביקורת המלאה >>>).
4. "פאלם ספרינגס" ("Palm Springs") - הקומדיה מלאת היצירתיות, החייתיות והצבע הזו בכלל נועדה להעביר את חוויותיו של המילניאל המתחיל, והתקיעות שהוא חש במהלך שנותיו הצעירות בעולם המודרני. בעל כורחו, "פאלם ספרינגס" היה גם הביטוי המושלם וגם הבידור המושלם לימי הסגר (לביקורת המלאה >>>).
3. "פרה ראשונה" ("First Cow") - כמו ש-"ילדה קלה" משתמש בטבע להעביר מסרים, כך גם פועל הסרט "פרה ראשונה". אך בניגוד לקודם, "פרה ראשונה" הוא לא סרט על טבע, הוא טבע בסרט - טבע העולם ובמיוחד, טבע האדם, והקשרים האמיתיים שיכולים להירקם בין שני אינדבידואליים, בלי כל הפרעה של תגיות עצמיות (לביקורת המלאה >>>).
2. "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ("Never Rarely Sometimes Always") - את הסרט הזה תראו מככב בהמון רשימות סיכומי שנה בקולנוע, וגם בהמון טקסי פרסים מכאן והלאה. לא תמיד בחירות כאלה מוצדקות, אך אי אפשר להגיד אותו דבר על "אף פעם, לעיתים רחוקות...". עם הכלים המינימליים ביותר ברשותה ועם שתי שחקניות כמעט אנונימיות, הבמאית והתסריטאית אלייזה היטמן מאנישה חוויה קשה כמו הפלה ומזקקת לסצנות נטולות דיאלוג מה הוא המחיר האמיתי שכל אישה נאלצת לשלם במהלך חייה (לביקורת המלאה >>>).
1. "נשמה" ("Soul")/"דיק ג'ונסון מת" ("Dick Johnson Is Dead") - כן, גם פה יש כפל מועמדויות, אבל אין כמעט אף סרט השנה שהצליח לחדור לנשמתי (הפאנץ' לא מכוון) בצורה כזו עמוקה כמו שני הסרטים הנ"ל. ל-"נשמה", הסרט האחרון ממוחו הקודח של פיט דוקטר ומעין שילוב בין "כל הג'אז הזה" לבין "צוללת צהובה", ול-"דיק ג'ונסון מת", הדוקו החדש של זוכת האוסקר קירסטן ג'ונסון, אין פריבליגיה להתבכיין - שניהם עוסקים בקו התפר בין החיים שכאן לחיים שאחרי, מחבקים כל רגע שעובר בחיינו העמוסים, מבררים מה משמעותינו האמיתית כאן ואיך לנצל אותה עד תום (לביקורת המלאה על "נשמה"/לביקורת המלאה על "דיק ג'ונסון מת" >>>).
כמעט והגיעו: "An American Pickle"; "הנערים בחבורה" ("The Boys in the Band"); "אנולה הולמס" ("Enola Holmes"); "ציפורי הטרף" ("Birds of Prey"); והופעות מצויינות מסרטים קצת פחות מצויינים - לילי ג'יימס וקריסטין סקוט תומאס ב-"רבקה" ("Rebecca") וטום הולנד ורוברט פטינסון ב-"תמיד השטן" ("The Devil All the Time").
"טופ 10" בטלוויזיה:
10. "מנאייכ" - "מנאייכ" היא סדרה עם קמפיין פרסום לא מוצלח, שלחץ על הביטים הלא נכונים, ויוצר מפוקפק לדעתי (רועי עידן), אך היא גם בין מותחני המשטרה הכי טובים שנעשו כאן. דיאלוגים מנופחים ודרמה מיותרת נזרקו מהחלון, ופינו את מקומם למתח אמיתי, לתצוגות משחק מצויינות (במיוחד של שלום אסייג) ולביקורת רצויה על התנהלות רשויות השלטון בישראל.
9. "אחד על אחד" - הסדרה החדשה של מתן יאיר ("פיגומים") אולי נדמית בצפייה ראשונה כמו כדור דכאון/שינה גדול, אך מתחת לפני השטח מדובר בדרמה שמחטטת עמוק בפצעיה של האוכלוסייה החלשה בישראל, והתמודדותה עם מערכת החינוך בעיקר. תומר קאפון (שנותן הופעה מצויינת בזמן האחרון בחוץ לארץ, במסגרת התוכנית "The Boys") זורח כאן כמוטי חסר המזל, אך עם התקווה האמיתית לשנות.
8. "אנימאניקס" ("Animaniacs") - לא הרבה רעיונות לחידושים הם חכמים כל כך. הרעיון להחזיר את שלישיית האחים (והאחות!) וורנר ואת "אנימאניקס" 22 שנה אחרי שירדו מהאוויר, בתקופה בה אמריקה בוער והעולם מתפוצץ, היא חריגה בנחיצותה. עם צוות כותבים חדש, אנימציה משובחת ועקיצות לכל עבר (מ-"Bun Control" ועד הציקלופ בעל השיער הכתום), "אנימאניקס" איכותית לאורך כל 13 פרקיה (לביקורת המלאה >>>).
7. "Muppets Now" - בליל ההכרזות האחרון של דיסני, פרנצ'ייז אחד בלט בהיעדרו: החבובות. אין זה סוד שחברת הענק לא כל כך יודעת מה לעשות עם המותג המעט אנכרוני שלה, אבל היא בכל זאת נתנה לו את סדרת החבובות הטובה ביותר של השנים האחרונות: "Muppets Now". החזרת פורמט ה-"Variety Show", אך ללא הסתמכות רק על כוכבים אורחים או על במה נוצצת, אלא הסתפקות בפרודיות על תוכניות רשת ושיחות לייב בזום היא הדרך המעולה ביותר להחזיר את החברים הפרוותיים שלנו חזרה למסך, ולהתאים לדור חדש שיגדל על ברכי ההומור שלהם (לביקורת המלאה >>>).
6. "זהו זה!" - לפעמים קצת נוסטלגיה וכשרונות ותיקים אמיתיים הם כל מה שצריך בשביל לעבור תקופה קשה. "זהו זה!" גרסת 2020 החלה ככזו, עם איחוד כל חמשת החברים המקוריים, אך עם הזמן בנתה לעצמה מוניטין גם של סאטירה נושכת. אולי אנשים שחוו לא מעט ורוצים עתיד טוב יותר עבור הדורות הבאים שלהם אינם מפחדים יותר מ-"מה יגידו השכנים?" (לביקורת המלאה >>>).
5. "חזרות" - "חזרות" מדברת בשפה אחרת משפה טלוויזיונית - היא מדברת בשפה אנושית. כל דו שיח, כל חילוף מבטים, כל פאנץ' מריר יושב בדיוק במקום. עם הופעות מגדירות קריירה מאיתי תורג'מן ואגם רודברג (שמשתחררים מכבלי ה-"עלק שחקן"), נועה קולר וארז דריגס מנצחים על ממתק בינג' אמיתי.
4. "תרגיע" ("Curb Your Enthusiasm"), עונה 10 - גם 20 שנה אחרי שעלתה לראשונה לאוויר, המיזוגניות המזוקקת של לארי דיויד מרגישה רעננה. גם כשהוא מעוניין לפתוח בית קפה רק בגלל שהקפה המתחרה הגיש לו קפה קר, גם כשהוא מכריז כי השירותים בעסק יהיו "בלי מס' 2", גם כשהוא נוסע עד מקסיקו לגנוב פולי קפה - הוא מסמל את כולנו (לביקורת המלאה >>>).
3. "המנדלוריאן" ("The Mandalorian"), עונה 2 - מה יש עוד להגיד על התוכנית ששינתה את חוקי המשחק באיך מתנהגים לפרנצ'ייזים כבדי משקל? גם בעונתה השנייה, "המנדלוריאן" ממשיכה להיות מחווה אחת ארוכה למערבוני סרג'יו ליאונה וסרטי הסמוראים של קורסאווה, אבל גם מכלילה את העולם הרחב יותר של "מלחמת הכוכבים" עם הופעות אורח, קשרים שמסתדרים לפתע ועבודת תסריט מופתית,ללא הרגשה שמדובר במשהו מאולץ (לביקורות הפרקים המלאות >>>).
2. "היהודים באים", עונה 4 - תנסו למחות נגדה, תנסו להגיד שהיא מטמאת את מוחות הנוער, שהיא פוגעת אנושות ברגשות הציבור - היי, אפילו תלכו עם זה לבג"ץ! - אבל לא תוכלו לעצור את מכונת הסאטירה המשומנת שהיא "היהודים באים". אחרי 4 עונות באוויר והמון שערוריות סביבה, "היהודים באים" עדיין נושכת בכל דבר שקיים - מקדושי האומה לפני 2000 שנה ועד קדושי האומה כיום - ובעיקר משאירה אותנו חושבים, ולא רק צוחקים. אלה שלא יבינו, עלו והצליחו (לביקורת המלאה >>>).
1. "קופה ראשית", עונה 2 - הסיטקום העברי הראשון הוא "קרובים קרובים"? אמ.. תנסו שוב. עד ש-"קופה ראשית" הגיעה, המונח סיטקום היה לרוב שם נרדף ל-"עוד בדיחות עבשות על אוכל של אשכנזים". "קופה" זרקה את כל הסטריאוטיפים הללו לפח הקרוב, והראתה שניתן ליצור תוכנית עם דיאלוגים שיהפכו תוך דקה לקאלט, דמויות עגולות ויצירתיות ללא הפסקה מבלי לרדת לדרגה הנמוכה ביותר המשותפת בינינו. זו הישראליות המזוקקת (לביקורת המלאה >>>).
זהו.. ולפני שנגיד שנתראה ב-2021 ושלום על ישראל, הישארו מעודכנים כי סרטון קטן וחמוד נמצא בדרך אליכם ;)
נ"ב: חדי העין מביניכם בוודאי הבחינו כי סרטים מצויינים כמו "ג'וג'ו ראביט" ו-"נשים קטנות", ותוכניות לא פחות טובות כמו "שטיסל" ו-"זאת וזאתי" לא נכללו ברשימות אלו. אמנם תוצרים אלו יצאו בישראל במהלך השנה הנוכחית, אך או קיבלו הפצה מסחרית רחבה בשנת 2019 או - במקרה של "שטיסל" - רק החלו בשבוע האחרון לשנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה