"מכסחי השדים: החיים שאחרי" - רוחות השינוי

 

נדמה שאין מותג גדול יותר מהאייטיז שלא נדרש לו המשך (יותר מזה שכבר קיבל) מאשר "מכסחי השדים" ("Ghostbusters"). הקומדיה המעט-סטלנית מ-1984, שנבראה ממוחו הקודח של הארולד ראמיס ("לקום אתמול בבוקר", "מהומה במועדון") ומוחו המוזר של דן אקרויד (ומסבו, "מכסח השדים" המקורי), הייתה דומה ללכידת ברק בבקבוק: התקופה בה יוצאי SNL היו אלילים, ציניות ויצירתיות במקום עלילה מהותית התקבלו בברכה ומראות פחות PG (כמו רוח שמבצעת מין אוראלי באקרויד - כן, לא הרגע הכי זכור בסרט) התחבבו על ילדים בכל העולם. הסרט השני, שהגיע לאחר ההצלחה המאסיבית של הסרט הראשון והסדרה המצויירת שהתבססה עליו, לא קסם בעיני צוות ההפקה באותה המידה כמו קודמו (בליבי תמיד יש לו פינה חמה), והרעיון לסרט שלישי הלך והתרחק. ההתרחקות של ביל מאריי מידידו הטוב ראמיס אחרי העבודה המשותפת על "לקום אתמול בבוקר" (1993), כמו רצון הצוות לפנות לכיוונים אחרין, חתמו את הגולל על הסיפור. רק מותו בטרם עת של ראמיס ב-2014 התניעו מחדש אצל מאריי, אקרויד, ארני הדסון (ה-"מכסח" הרביעי) ובמאי הסרטים המקוריים איוון רייטמן את הרצון לשוב לעבודה משותפת. התוכנית הולידה שני סרטים שיכולים להיקרא "מכסחי השדים 3" - שניהם שונים זה מזה בתכלית: הראשון, "מכסחות השדים" (באנגלית ניתן לו השם "Ghostbusters: Answer the Call" כדי להבדיל בין התוצרים) מ-2016, היה ניסיון של חברת "סוני" ל-"ריבוט" כמיטב המסורת ההוליוודית - עדכני, נכון לרגישויות של אותן השנים, וממוסחר - וכך, את ארבעת הגברים המשופשפים החליפו ארבע בנות: מליסה מקארת'י ויוצאות SNL קריסטן וויג, קייט מקינון ולזלי ג'ונס. בעוד "מעריצים" רבים ברשת החליטו להחרים את הסרט בשל "חילול הקודש" - הכנסת בנות לפרנצ'ייז הגברי שלהם - "מכסחות השדים" כשל בשל סיבה ברורה יותר - הוא לא היה הטוב. הטייק הילדותי של הבמאי פול פייג ("מסיבת רווקות") על סרט שנודע בשנינותו ניצל לרגעים כמעט רק ע"י מקינון וכריס המסוורת' בהופעה קומית ראשונית, אך לא היה בכך מספיק לסייע לסרט כולו. כאן הגיע תורו של "מכסחי השדים 3", גרסה 2.0, שהגיע מצאצא ישיר להפקה - ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר", "תקועה"), בנו של איוון, שהחליט לקחת את הפרנצ'ייז למקום אישי יותר (כיאה לבמאי אינדי) ולהמשיך מאיפה שאביו הפסיק. התוצאה היא "מכסחי השדים: החיים שאחרי" ("Ghostbusters: Afterlife"), שהגיע לבתי הקולנוע הסופ"ש לאחר דחייה של שנתיים (בשל המגיפה) ומאחד את השלישייה המקורית (מינוס ראמיס - או שלא?) עם קאסט צעיר וחדש, בסרט שרייטמן הבן תיאר כ-"החזרת הפרנצ'ייז למעריצים". אמירה כזו היא בהחלט שנויה במחלוקת, ובעוד נדמה שהקהל מחבב את סרטו של רייטמן, המבקרים פחות. המבקר הזה חושב אחרת.

"החיים שאחרי" קופץ להווה - 32 שנה לאחר אירועי הסרט השני - כשאיגון ספנגלר (דמותו המקורית של ראמיס), שבחר להתבודד בעיירה קטנה באוקלהומה בשל אירועים חריגים בה, הולך לעולמו. בתו קאלי (קארי קון; "הנותרים", "פארגו"), לה היה קשר רופף במיוחד עם אביה, יורשת את ביתו בתקופה בה היא נאבקת בשכר הדירה שלה ושל שני ילדיה - טרוור (פין וולפהארד; "דברים מוזרים", סרטי "זה") ופיבי (מקאנה גרייס; "חיבור פשוט", "קפטן מארוול"). הגעתם של השלושה לעיירה שכוחת האל אמנם מלווה בפגישת טיפוסים חדשים ומשונים - כדוגמת המורה המחליף גרי (פול ראד), הילד חובב הקונספירציות "פודקאסט" (לוגאן קים) ומושא משיכתו של טרוור, לאקי (סלסט או'קונור; "פריקי") - אך בפגישת כוחות חדשים-ישנים ומסוכנים הרבה יותר. ההבנה שמשהו גרוע עומד לקרות מובילה את השלושה לנסות ולגלות מי היה באמת איגון ספנגלר. 

כבר לפי התיאור הקצר הזה, אפשר להבין ש-"החיים שאחרי" מנסה משהו אחר לגמרי משני קודמיו (ובייחוד מקודמו הלא-רשמי): ההתרחקות מניו-יורק ההומה והצינית, מהדמויות האייקוניות, ממקומות מוכרים ובמקביל חזרה על רגעים ידועים מהסרטים המקוריים, רפרנסים פה ושם לחדי עין, וכמובן - כבוד לצוות האורגינל. במובן הזה, "החיים שאחרי" הוא הרבה פחות "מכסחי השדים" והרבה יותר "הגוניס" או אפילו "אני והחבר'ה" - וכאן עומד שורש המחלוקת. יש אלו הרואים בשימוש ב-"אורות ספילברגיים", ועלילה העוסקת בחבורת ילדים (במיוחד אם אחד מהם שייך לחבורת ילדים מפורסמת אחרת כזו) נגד כוח גדול ומפחיד כשחוקה לחלוטין, שמציגה את כל הקלוקל בגל הנוסטלגיה "הריקני" שמציף את הוליווד בעשור האחרון, המבודד תמונות איקוניות מהסרטים המקוריים שלהם (מהשנים הקלאסיות בהן ספילברג, לוקאס ודומיהם היו בשיא כוחם), ומציג אותם לקהל הרחב רק בשביל אפקט הזדהות זול ("היי, הנה סליימר!", "יו! זה 'טווינקי'!"), בעיקר בשביל מכירת מרצ'נדייז וכרטיסים. לעומת זאת, יש אלו, וביניהם אני, שמודעים לבעיה זו, אך לא רואים בכל תוצר נוסטלגי שימוש ציני בכספינו, אלא לעיתים חכם ואפקטיבי ל-א', משיכת דור צעיר לפרנצ'ייז המזדקן שלך ו-ב', התקרבות רכה לקהל היעד שלך, ולא דהירה מתריסה לעברו. עם העירנות לגבי סכנות הנוסטלגיה (נושא שסרט נוכחי אחר עסק בו בצורה נהדרת - "אתמול בלילה בסוהו"), חשוב להבין שהחמימות השמאלצית שספיבלרג "המציא" עדיין עובדת, ועדיין קריטית בימינו אנו: אנו חיים לא פעם בעולם קר ומנוכר - אם מבחינה דיגיטלית, פוליטית או אפילו אפידימיולוגית - ותוצר שכזה, שרייטמן ושותפו הותיק לכתיבה גיל קינן יצרו, מנסה למצוא דרך ביניים בדרך של קיטוב, ולהביא את אותו "הקסם" שהוריהם גילו כשהיו בגילם וצפו בסרט המקורי; אותו הקסם שהילדים של היום אולי *לא* ימצאו בסרט המקורי. 

כך - אפשר להגדיר את "החיים שאחרי" כ-"הכוח מתעורר" של "מכסחי השדים": החזרת החמימות והקסם חזרה למעריצים, אך במחיר חזרה על לא מעט מהחוזקות העלילתיות של הסרט המקורי. כך, החולשה של "החיים שאחרי" מתגלה, ובפעמים לא מעטות במהלך הסרט נדמה שהצופים המנוסים -  ובייחוד המעריצים - ידעו להגיד מה הולך לקרות. ועדיין, כסרט שמיועד בראש ובראשונה למשפחה, האווירה המשפחתית בו, והכישרונות הצעירים בו, מובילים אותו לכל אורכו: מקנה גרייס, שהצטיינה כבר ב-"חיבור פשוט" בגיל 9, מגלמת כאן ילדה מחוננת ואאוטסיידרית, שמתייחסת לעולם המפחיד שנגלה סביבה לא בכעס או בבהלה אלא כאפשרות להזדהות של ממש - עם סבה האאוטסיידר המקורי, איגון. כך, בעוד ילדים אולי יזדהו עם החריגות של פיבי או עם ה-"One-liners" של "פודקאסט" (לוגאן קים הוא עוד גילוי של ממש), המבוגרים יהנו מהויזואליה, הפסקול המרשים של רוב סיימונסן הקורץ למקור, ובייחוד מפול ראד - שמתפקד כאן על תקן "ונקמן" המודרני, אך בפועל הוא פשוט… פול ראד, וזה תמיד נהדר. רייטמן כמובן לא שוכח את מורו ורבו ראמיס, ו-"החיים שאחרי" הוא שיר פרידה מרגש ונוגע לקומיקאי והיוצר המנוח. הוא אמנם משתמש ברגעים מעט מפוקפקים לעיתים בשביל להשיג זאת (בייחוד ברגעיו האחרונים), אך "החיים שאחרי" נוגע בנימים בין-דוריים (וביל מאריי, מי לא רוצה לראות את ביל מאריי). 

לסיכום, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" הוא טיול בסמטת הזכרונות, שאמנם ממחזר פה ושם (וחורג פה ושם), אבל מהותו - ומטרתו להפיץ מאותו הקסם הלאה - עובדת בגדול. 

פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים 2021: "פול ניומן - מאחורי עיניים כחולות"

 

פסטיבל הקולנוע היהודי ה-23 במספר יוצא לדרך (הפסטיבל יתקיים בתאריכים ה-27.11 עד ה-2.12), ולצד דמויות יהודיות מובחנות שיזכו לסרטי דוקו באירוע - סול בלו, סרז' גינסבורג, ברנאר אנרי-לוי וכו' - עומד סרט על דמות שיהדותה לא בלטה עד כדי כך, ובמיוחד לא בשל צבע עינייה - פול ניומן. סרט הדוקומנטרי הצרפתי "פול ניומן - מאחורי עיניים כחולות" ("Paul Newman, Behind Blue Eyes") סוקר את הקריירה ארוכת השנים ואת חייו האישיים השונים בתכלית של השחקן זוכה האוסקר, שהלך לעולמו בשנת 2008 בגיל 83, לאחר מאבק ממושך בסרטן הריאות. מצוייד בראיונות מחוקרי קולנוע ומקולגות כאחד - כדוגמת השחקנית אלן בורסטין ("רקוויאם לחלום", "אליס לא גרה כאן יותר") הבמאי רון שלטון (שביים את ניומן בסרט "בלייז" מ-1989) - הבמאי פייר פרנסואה גודרי מגולל את סיפור חייו של ניומן מהתחלתו כתלמיד למשחק מבטיח ב-"סטודיו למשחק" של המורה הנודע לי סטרסברג; סיפור אהבתו הגדולה לאשתו למשך למעלה 50 שנה, ג'ואן וודוורד (השניים שיחקו יחד ב-6 סרטים שונים, כשניומן ביים את אשתו ב-3 סרטים נוספים); ביסוסו כשחקן בעל חשיבות בקלאסיקות כדוגמת "אדי פלסון" (1961), "המורד" (1967) ו-"קיד וקאסידי" (1969); ושנותיו האחרונות, שהוקדשו להתמסרות לרצונו המקורי - לביים - ולתפקידים "משוחררים" יותר, כדוגמת סרטם של האחים כהן "הקפיצה הגדולה" (1994) וסרטו האחרון, "מכוניות" (2006) מבית "פיקסאר". 

גודרי גם אינו פוסח על האישיות הביישנית והחבויה שעמדה מאחורי כוכבו הזוהר של ניומן - מתנגד נחרץ לתרבות הסלבריטאים, קנאי לפרטיותו ולפרטיות משפחתו, בוגר טראומות אישיות (כמו מות בנו ממנת יתר ב-1978, בן 28 בלבד), פעיל פוליטי נחרץ למען זכויות אדם (בין אם השתתפות בצעדה המפורסמת של מרטין לות'ר קינג בוושינגטון ב-1963 או ניהול קמפיין הבחירות של הסנאטור הדמוקרטי יוג'ין מקארת'י ב-1968) או אדם שפשוט אוהב להשתטות (לדוגמה, סשן הג'אז המאולתר אותו ערך עם לואי ארמסטרונג ודיוק אלינגטון על סט הסרט "אינטרמצו בפריז" ב-1961). ועם זאת, נדמה שהרבה יותר מידי חומר, או בכללי נרטיב מעניין, עובר מתחת לעינו הפוקחת של הבמאי: מרבית "מאחורי עיניים כחולות" מוצג פחות כמו סרט תיעודי מקיף שיכול לעמוד על רגליו כיצירה קולנועית, ויותר ככתבת מגזין הגובלת במצגת "פאוורפוינט" (כולל המעברים).

 מלווה בקריינות מונוטונית ובפספוס מהותו של ניומן כאניגמה של ממש בעודו אחד הכוכבים הכי מפורסמים בעולם, "פול ניומן מאחורי עיניים כחולות" מתפקד יותר כדף ויקיפדיה מונפש - וחבל.

"פול ניומן - מאחורי עיניים כחולות" יוקרן במסגרת הפסטיבל בתאריכים ה-30.11 (ב-21:30) ו-ב-2.12 (21:00), בסינמטק ירושלים. 

"האי של ברגמן" - פרסונה

 

כל יוצר מעוניין להידמות לאליל שגרם לו להיכנס לתחום - ואם לא להידמות, אז לפחות לקחת השראה מצעדיו ולהגיע לפסגות אומנותיות לא פחות גבוהות משלו. אך מה שקורה כשבסיס באישיותו של ה-"אוטר" ובסיס קיומך שלך סותרים אחד את השני, לפחות מבחינה מודרנית? לדוגמה - תסריטאית צעירה שמעוניינת לקבל את אותה רוח היצירה הבלתי פוסקת ששרתה על הבמאי השוודי המפורסם אינגמר ברגמן ב-60 שנות פעילותו, אך מגיעה להבנה מהירה שגוף העבודה העשיר שלו הושג לא מעט בזכות היותו איש משפחה כושל (8 ילדים מ-5 נישואים שונים), ואילו היא מעוניינת בעתיד משותף לה ולבתה. את הדוגמה הזו בדיוק מפתחת הבמאית הצרפתייה מיה האנסן לאב ("עדן" - 2014; "העתיד לבוא" -2016) בסרטה דובר האנגלית הראשון, "האי של ברגמן" ("Bergman Island"), שהתחרה השנה בפסטיבל קאן ובפסטיבל הקולנוע בטורונטו (TIFF) וסיים את סיבוב הפסטיבלים שלו כשנחת אצלנו בקולנוע לפני מספר שבועות. אז איך אפשר להגדיר את "האי של ברגמן"? שיר הלל לבמאי השוודי הנערץ? סרט לירי על טשטוש הקו בין המציאות ליצירה? או "סרט פסטיבלים" קלאסי ומעט קלישאתי? התשובה היא - הכל מהכל.

"האי של ברגמן" מביא את סיפורם של זוג קולנוענים - טוני הותיק והנינוח (טים רות') וכריס הסקרנית והתמימה (ויקי קריפס; "חוטים נסתרים") - המגיעים לאי השוודי פארו - בו חי ופעל אינגמר ברגמן במשך מרבית שנות יצירתו הקולנועית, לאחר שנתקל במקום "במקרה" כשחיפש לוקיישן זול לצילומי "מבעד לזכוכית האפלה" (1960) - כדי לעבוד על הפרוייקטים הבאים שלהם. כ-"גרופיז" של ברגמן, הקולנוענים מקווים לתפוס מאותה היצרתיות הקסומה ששוררת באי הפסטורלי והניעה את ברגמן ליצירה כזו שופעת, ואכן - הם ישנים במיטה הידועה לשמצה, שבה צולמה התוכנית (והסרט) "תמונות מחיי נישואין" (שזכתה לאחרונה לחידוש מעמיק מצד חגי לוי); הם תרים אחר אתרי הצילום המפורסמים של ברגמן - הן במסגרת הסיור המודרך "ספארי ברגמן" (כן, זה דבר אמיתי) והן עצמאית; ומתווכחים על איזה סרט לצפות בעותק 35 מ"מ - סרט האימה הפסיכולוגית של הבמאי, "שעת הזאבים" (1968) או דווקא הקלאסיקה הנודעת ביותר שלו, "החותם השביעי" (1957). אך בעוד טוני מוצא את עצמו בבית וכבר מתחיל בפרץ היצירה, כריס מוצאת את עצמה במערבולת בין המוחשי לבדיוני, ובין היותה קולנוענית לבין היותה אישה. 

מהרגע שסרטה האנסן-לאב הופך ל-"סרט-בתוך-סרט", כשכריס מספרת לבן זוגה על התקדמותה עד כה בתסריט - אודות במאית אמריקאית (מיה ואשיקובסקה) שמגיעה לאיי פארו לרגל חתונת חברתה ופוגשת באהובה לשעבר (אנדרס דניאלסן לי) - היצירה הופכת לאינטימית יותר ויותר, ומעלה שאלות מעניינות למדי, כדוגמת: למי הזרקור צריך להינתן במערכת יחסים בין שני אמנים?; האם אמן אחר הוא הקהל הנכון לחשיפת היצירה שלך, או שהוא נטול עכבות?; מה בא קודם (במיוחד כשאת אישה) - המחוייבות לחיים או המחוייבות ליצירה? והשאלה הנצחית - האם ראוי - ואפשרי - ולהפריד אמנות מהאמן? במובן זה, סרטה של הנסן-לאב (שמזדהה עם דמויותיה, שכן הייתה במערכת יחסים עם הבמאי הצרפתי המבוגר ממנה ב-26 שנה, אוליבייה אסייאס, במשך 15 שנה רצופות) מתפקד יותר כנבירה ברגשות (בייחוד הערצה) מאשר עלילה דרמטית קוהרנטית. הסאונד הדיאגטי (פנים-קולנועי), השוטים הארוכים על נופיו הפסטורליים של האי והדיאלוג הרך בין הדמויות הופכים את "האי של ברגמן" לחוויה פותחת מחשבה, כשם שיוגה מרגיעה את הגוף.

כמובן, יש אלו שימצאו בכך חיסרון (סרט לא תמיד אמור לתת לנו תחושת רוגע, אלא להכניס אותנו לתוכו), ואכן, "האי של ברגמן" מתנהג לא פעם פחות כמו סרט של ברגמן עצמו ויותר כמו "פסטיש" על סרטיו המהוהרים-מידי של טרנס מאליק. הפשטת רעיונות, דמויות סטריאוטיפיות (הסטודנט "הצ'יל" לקולנוע) ובעיקר ההרגשה שלפעמים מדובר בסרטון פרסומת לתיירות שוודיה (מה שאני לא מתנגד לו כלל), הופכים את הסרט לרציני מידי, לא מודע לעצמו - ובמובן הזה, ל-"סרט פסטיבלים" בקונטציה הלא טובה של המונח. 

עדיין, לפעמים קונספט טוב מסייע די הרבה להעמדת סרט על רגליו - וזה ככל הנראה המקרה ב-"האי של ברגמן": דיון לירי על העיסוק באמנות ועד כמה הוא משפיע על זהותינו (נושא שבו עסק גם "הציור" מוקדם יותר השנה, בצורה איכותית יותר לעניות דעתי), אך במקביל - בעל חשיבות עצמית גבוהה מידי וערבוב מסרים לא ברור. אולי עדיף לראות קודם את "תמונות מחיי נישואין". 

"חוצה את הקו" - יין ויאנג

 

לעיתים רבות, מטאפורות ודימויים משמשים אותנו כדי להעביר מסרים מסובכים או רבי משקל בצורה קלה יותר - אך מה קורה כשהדימוי המופרך כבר אינו דמיון? כך, דווקא בקרב הקהילה השחורה בארה"ב בשנות ה-20, הביטוי "הלבין את פניו ברבים" לא היה תלוש מהמציאות, כששיטת "המעבר", "Passing" - בה צאצאים לזוגות מעורבים בחרו להסוות את עצמם כלבנים ולמחוק כל זכר לעברם השחור כדי לקדם את מעמדם בחברה - הפכה לעניין שבשגרה. הסופרת המעורבת נלה לארסן, אישיות נחשבת בשנות ה-"רנסנס" של הארלם  ובת לגבר ש-"עבר" צד, כתבה את הרומן "חוצה את הקו" ("Passing") ב-1929 כמקור לביטוי חויותיה האישיות והשינוי הקהילתי שעוברת האוכלוסיה השחורה. למעלה מ-90 שנה לאחר מכן, "חוצה את הקו" - אולי בהשראת רוחות המוסר החדשות של המאה ה-21 - מוצא את עצמו יותר ויותר בלב דיון הקאנון הספרותי האפרו-אמריקאי (לעברית תורגם הספר לפני 4 שנים בלבד) ושאלת העיבוד הקולנועי הייתה רק עניין של זמן. כך, העיבוד הקולנועי הראשון לספר (הנושא את אותו השם), אותו ביימה בבכורת הבימוי והכתיבה שלה השחקנית הבריטית רבקה הול ("ויקי כריסטינה ברצלונה"; "פורד/ניקסון"), הגיע ל-"נטפליקס" במחוזותינו לאחר פרימיירה משגשגת בפסטיבל "סאנדנס" האחרון ובפסטיבל הקולנוע בניו-יורק לפני כחודשיים - ואם הספר עוסק בגבול העדין שבין זהויות ושאלות הרות גורל, אזי סרטה של הול עושה עבודה מצויינת (וכנה) בהעברת אלו למסך הגדול.

איירין רדפילד (טסה תומפסון) היא עקרת בית מהמעמד הגבוה בהארלם של שנות ה-20 - היא לוחמת למען צדק שחור לצד הוגי רוח לבנים (ובראשם הסופר הבדיוני יו וונטוורת', בגילומו של ביל קמפ); בעלה בריאן (אנדרה הולנד; "אור ירח", "מועדון בפריז") הוא רופא חרוץ, ילדיה מצטיינים בבית הספר ולעזרתם עומדת עוזרת הבית הנאמנה זו (אשלי וור-ג'נקינס). חייה "הבנאליים" של איירין מקבלים תפנית מפתיעה כשבאורח פלא היא פוגשת בחברתה הטובה מילדות, קלייר בלו (רות' נגה; "לאבינג", "אד אסטרה") ומתקשה לזהותה. כעת, קלייר, ש-"עברה" צד ונישאה לבנקאי לבן וגזען (אלכסנדר סקארסגארד), רואה באיירין את הזדמנותה "לשנות כיוון", ולהתקבל חזרה לקהילה שכה התגעגעה אליה. איירין, מצידה, לא יודעת מה למצוא בקלייר "החדשה" - דאגה לשלום האדם השחור בארה"ב, רחמים על תמימות שהייתה ונעלמה או קנאה עזה על רוח הנעורים שחברתה מביאה איתה. 

מגובה בצילום בפורמט 4:3, "שחור-לבן" מהפנט ועם קצב משלו, "חוצה את הקו" הוא כמעט אנטיתזה לעשייה קולנועית-חברתית-מודרנית - הווייתו מזכירה הרבה יותר את "פרה ראשונה" מאשר את "מלקולם איקס" או "עשה את הדבר הנכון". נדמה שהסיבה שסרטה של הול אינו דידקטי מידי לעיתים או בוטה יותר היא בשל מיקומה האמביוולנטי ביחס לנושא: מצד אחד, הבמאית הבריטית "לבנה" במראה ומגיעה ממשפחה לבנה, אך מצד שני, סבה מצד אמה "עבר" אף הוא בחיים האמיתיים מזהותו האפרו-אמריקאית לזהות הלבנה. את הקונטרסט המתמשך הנ"ל, את אותה האמביוולנטיות הכלל אנושית - אך בייחוד הבולטת אצל בני מיעוטים - מביאה הול לקדמת הבמה: הרצון המתמיד להיות חלק מהכלל, אך להמשיך ולייחד את עצמך; הרצון להיות "חופשי" בהחלטותיך ובמקביל הנכונות להיות עצור ומחושב. אותו הקונפליקט - שמלווה את הקהילה השחורה מאז ועד היום - מועבר ברגישות כה גדולה, לא פעם בשל הופעות המשחק הכנות של תומפסון ונגה - אחת שחורה, הגדלה בסביבה הומוגנית ומשוחררת, ואילו השנייה - מעורבת, הגדלה בחברה השמרנית והלבנה של אירלנד. שני אפיונים אלו, שאנו משייכים ישירות לשחקניות הללו, מתהפכים כשתומפסון מקבלת את תפקידה של איירין העצורה והמחושבת ואילו נגה מקבלת את היכולת להשתחרר ולפעול מתוך רגש.

אותה תמת הקונטרסט מתמשכת לכל אורך הסרט לא רק מבחינה עלילתית, אלא גם מבחינת השפה הקולנועית אותה מציג "חוצה את הקו": מהדימויים הסימבוליים - הבתים והמיקומים הלבנים שסובבים את הקהילה השחורה, לדוגמה (קיר לבן סדוק בחדרה של איירין, לדוגמה); הצילום האינטימי - אך במקביל רחב ידיים ברגעים לא שגרתיים - של הצלם אדוארד גראו ("ילד מחוק"; "סופרז'יסטיות"); החזרתיות על שוטים מסוימים למען הדגשת התקיעות בחייה של איירין; ועד הפסקול, שכמעט ולא קיים עד לאמצע הסרט (שנותן אפקט חרישי לפרוייקט), וכשהוא כן מופיע (בהלחנתו של המוזיקאי הבריטי דבונטה היינס), הוא מורכב רובו ככולו מחזרה על מספר תווי ג'אז בסיסים, וכסאונד דיאגטי (פנים-קולנועי) מהנגן המנגן ברחובות הארלם.

לסיכום, הרגש הכלוא, העדינות, האיטיות וההזרות לטכניקות שלנו נראות כברורות מאליו הופכות את "חוצה את הקו" לחוויה מעוררת מחשבה לא פחות מזו הברורה יותר רעיונית בנושא דומה. כך, מראה רבקה הול, גם סרט שדובר שפה מילצית ונע בקצב שונה לחלוטין מהסרט המודרני יכול להרגיש לנו רלוונטי ומרגש כאילו עסק בנו אנו. 

"אתמול בלילה בסוהו" - צעירה מבטיחה

 כל מי שמכיר אותי, אמר לי פעם בחייו "שנולדתי בזמן הלא נכון". עם כל אהבתי לזמן המודרני, יש קסם חבוי בעשורים הקודמים, כזה שקשה למצוא היום וכזה שלא חוויתי כלל אך עדיין טבוע בי - בין אם דרך סרטים, אלבומי ויניל או פוסטרים. ובכללי, נדמה שזו לא רק "בעיה" שלי, כשהעולם כולו נמצא במאניית ה-"נוסטלגיה" - רימייקים, "ריבוטים", איחודים או אלבומי "הלהיטים הגדולים" - כל אלו מבטאים רצון עמוק לחזור לתקופה "ורודה" יותר. אך האם באמת הכל היה כה ורוד בעבר? הקולנוען הבריטי אדגר רייט (טרילוגיית "קורנטו", "בייבי דרייבר"), מעריץ מושבע של כל מה שבא לפניו - בייחוד שנות ה-60 - חשב על הכמיהה לעבר כששמע את השירים עליהם גדל בבית הוריו (שירי "Swinging Sixties" של סילה בלאק, דאסטי ספרינגפילד, "המי" ועוד…) וחשב על סיפור שאמו סיפרה לו פעם - על טיול לא חביב לסוהו הנוצצת, שנגמר על גבול ההטרדה המינית מצד גבר זר. אי אז צץ במוחו של רייט רעיון - סרט  החוזר לאותם ימים זוהרים, אך לצד הפחות זוהר שלהם. כך נולד "אתמול בלילה בסוהו" ("Last Night in Soho"), מותחן האימה החדש של רייט, אותו כתב יחד עם קריסטי-וילסון קיירנס (האחראית על התסריט ל-"1917") ומגיע אלינו השבוע לאקרנים, לאחר דחייה של שנתיים בשל מגפת הקורונה. רבים חיכו לו (וגם אני), אז מה גזר הדין? "אתמול בלילה בסוהו" הוא חוויה קולנועית - שאינה חפה מבעיות, כמו הנושא העיקרי שלה - אך נזכרת בסופו של דבר כתענוג אמיתי. 

"אתמול בלילה בסוהו" מתאר את סיפורה של אלואיז "אלי" טרנר (תומאסין מקנזי; "ג'וג'ו ראביט", "Leave No Trace"), נערה צעירה ויתומה מאם (שעדיין חוזרת אליה מידי פעם בחזיונות) שחולמת על קריירה גדולה כמעצבת אופנה מוצלחת ומתאבססת על שנות ה-60 העליזות (בייחוד על תקליטיה האהובים), בעודה מתגוררת עם סבתה החביבה (ריטה טאשינגהאם המצוינת, מתהילת "קורטוב של דבש") באזור קורנוול הכפרי באנגליה. כשאלי מתקבלת לקולג' האומנות בלונדון, היא רואה בכך את ההזדמנות להגשים את חלומה סוף סוף, ולהגיע ללונדון של חזיונותיה. ההגעה פחות חלקה משחשבה, ומלבד ידידה החדש ג'ון (מייקל אג'או), אלי לא מוצאת את עצמה בקרב שותפותיה האכזריות לתואר (בייחוד ג'וקאסטה, המגולמת ע"י סינוב קרלסן, הנוטה לרשעות השמורה רק לכוכבות "ילדות רעות"). מאוכזבת מההתחלה שזכתה לה, אלי מוצאת את המקום אליו ייחלה בדירה הצנועה שגברת קולינס הקרירה (דיאנה ריג בהופעתה האחרונה) מציעה להשכרה. ההתלהבות של אלי מהדירה המיושנת גוברת כשבאישון לילה, היא חוזרת בחלומותיה לסוהו של שנות ה-60, ובייחוד מתלווה לזמרת צעירה ושאפתנית בשם סנדי (אניה טיילור-ג'וי), שרואה במנהל החלקלק והחתיך שפגשה, ג'ק (מאט סמית', מתהילת "הכתר" ו-"דוקטור הו") הזדמנות להפוך ל-"סילה בלאק הבאה". אך כפי שאלי לומדת, וסנדי במקביל, לא הכל הולך כשורה בלונדון החמימה - והשניים נשאבות למערבולת מאיימת של עבר ועתיד. 

בראש וראשונה, "אתמול בלילה בסוהו" הוא תפארת קולנועית שמתפרשת מול עינינו. כמכתב אהבה אמיתי מאדם שלא הסתיר אף פעם את אהבתו לסרטים אירופאים קטנים ואיזוטריים משנות ה-60 עד ה-80, נדמה כי על "אתמול בלילה בסוהו" כתוב בגדול שמות כמו "ג'יאלו" (ז'אנר האימה האיטלקי המסוגנן של שנות ה-70, שאותו הוביל ביד רמה הבמאי דריו ארג'נטו), "היצ'קוק" (ששוטים רבים בסרט זה מזכירים את יצירותיו של במאי המתח מתקופת ה-"טכניקולור", מ-"ורטיגו" ועד "מארני"), "Peeping Tom" (קלאסיקת המתח הלא-מוערכת-דיה מ-1960 של הבמאי הבריטי מייקל פאוול, שהביאה לסיום הקריירה הענפה שלו בטרם עת), "ניקולס רוג" (הבמאי המינימליסט מאחורי "המבט", "האיש שנפל מכוכב אחר" וכו'..) ועוד ועוד (רייט נתן את רשימת ההשראה המלאה שלו למגזין "Indiewire" בחודש שעבר - אותה תוכלו למצוא כאן), וכסרט כזה - כל אלמנט טכני בסרטו של רייט מרגיש כן, אמיתי ומרהיב. מהסינמטוגרפיה עתירת צבעי הניאון והפעלולים הטכניים (בייחוד סצנות "המראה" בין אלי לסנדי, שנעשו בצורה פרקטית לחלוטין) ע"י הצלם הקוריאני צ'ונג צ'ונג-הון (שעבד על סרטיו של פארק צ'אן-ווק ואז השתקע בהוליווד, שם צילם - בין היתר - את "זה" ו-"מלון ארטמיס") והעריכה המהירה והכה-מובחנת של שותפו הותיק של רייט, פול מצ'ליס (שעובד עם רייט כבר מתוכניתו בראשית שנות ה-2000, "Spaced", וסגנון עריכתו התזיזתי הפך לסימן היכר של רייט) עד לפסקול הרודף של סטיבן פרייס (שעובד אף הוא עם רייט כבר למעלה מעשור), שמשלב כלי מיתר מאיימים נוסח פסקוליו של ברנרד הרמן ("פסיכו", "נהג מונית") עם "סאונד-בייטס" חוזרים ונשנים של משפטים שנאמרו במהלך הסרט, שהופכים את הסרט לחדר לחוץ ואטום כמעט לכל אורכו, אפילו כשזה נעשה בנסתר. ואם כבר הזכרתי את הפסקול, אז בוא נדבר על רשימת השירים שהולידה את הסרט הזה ומככבת כאן בגדול: רייט תמיד היה חובב נלהב של מוזיקה (סרטו האחרון, "בייבי דרייבר", תאם כולו את קצב השירים שהופיעו בו, ואילו השנה יצר את סרטו הדוקומנטרי הראשון והמצויין, אודות הלהקה האנונימית יחסית "ספארקס"), אך נדמה שבסרט זה - אהבתו לצלילי העבר מתקדמת צעד אחד קדימה. שירי סיקסטיז חביבים הופכים למאיימים ורצחניים (כדוגמת "You're My World" של סילה בלאק, "Puppet on a String" ו- "There's Always Something There to Remind Me" של סנדי שואו) ועד פנינות חבויות (כדוגמת "Starstruck" של "הקינקס" - מתי פעם אחרונה ראיתם סרט עם שיר של הקינקס? - והשיר שהסרט נושא את שמו, של להקת "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיש", אותו הכיר קוונטין טרנטינו בכבודו ובעצמו לרייט, כשזה סיפר לו שחברתו הקולנוענית אליסון אנדרס טוענת כי זה השיר המתאים במיוחד לפתיחה לסרט) שנחשפות משום מקום, כשכל אלה נארגים בצורה מעולה באווירת המתח שנבנית אט אט בסרט - השירים מהווים עוד "דמות" בסרט, ניתן להגיד ולחזור על הקלישאה השחוקה, ומהווים את המסר החוזר שרייט מבקש להעביר - מה שהיה נדמה לנו כחביב, חמוד ואף נוצץ מחביא בתוכו צד אפל, קודר ולא-נודע. 

ואם במסר עסקינן, אז נעבור למאפיין השנוי במחלוקת ביותר ב-"סוהו" - התסריט. מתנגדיו של הסרט טוענים כי רייט מתנהג בקלות דעת כלפי מחלות נפש והטרדות מיניות, וכי הטוויסט הגדול (אותו כמובן לא אחשוף כאן, אך אין זו הפתעה שהוא קיים) משדר מסר מיזוגני ושובינסטי כאחד. התומכים בו אומרים כי דווקא הטוויסט הסודי הופך את הסרט ליצירה פמניסטית אמיתית. אני, אם לא הבנתם עד כה, נמנה על הטוענים האחרונים. זה נכון, לא מעט מהרעיונות התמטיים שרייט מעלה כאן יכולים להתפרש לשני הכיוונים ואינם אחידים ברמתם, אך עצם הטענה ל-"מיזוגניה" מתעלם כמעט לחלוטין מתפקידה של  קריסטי-וילסון קיירנס בכתיבת התסריט, והבאת חוויותיה האישיות - ממגורים מפוקפקים בסוהו ועד עבודתה כברמנית ב-"טוקן" (הבר המופיע בסרט) - לתהליך הכתיבה. ככזה, "אתמול בלילה בסוהו" אמנם אולי הסרט האימה הראשון שנכתב ומופק בעידן ה-"מי טו", אך הוא כנראה בין הראשונים המעביר בצורה כה מדויקת את אימת הגבריות הרעילה. כך, כמו שהשיר השמשי הופך מאיים, המשעמם והמרצין הופך למפלצת של ממש בתסריטם של רייט ו-וילסון. למעשה, "סוהו" חופף ברעיונותיו לא פעם לאלו שהופיעו מוקדם יותר השנה בסרטה זוכה האוסקר של אמרלד פנל, "צעירה מבטיחה", אך בעוד שם הסיום העיב על התמות שהועלו, דווקא כאן - הרעיונות שזורים זה בזה ומספיק רחבים בשביל לא לכוון לפיתרון אחד ויחיד. עם זאת, כסרט שמתמקד בשתי גיבורותיו - תומסין מקנזי (שלוקחת דמות שהייתה יכולה להיות פלקטית לחלוטין ומכניסה בה רמות רגש ועדינות נהדרות) ואניה טיילור-ג'וי (שמוכיחה שוב ושוב שהיא נערת היצ'קוק שבאה באיחור, ויורשת גדולה של כל כוכבותיו הגדולות - מקים נובאק ועד אינגריד ברגמן) - "סוהו" לא חף מדמויות משניות שטחיות, שמתפקדות כמשרתות תפקיד אחד ותו לא - לדוגמה, חברה התומך של אלי - ג'ון - והסרסור בפוטנציה ג'ק, שמבזבז מעט מהפוטנציאל הטמון במסתורין שטמון טבעית במאט סמית'. עם זאת, יחד עם ההבנה ש-"סוהו" הוא סרט מז'אנר כמעט נשכח ("ג'יאלו") וככזה הוא בוחר לתאום לא פעם החלטות שנראות לנו בעיניים מודרניות "קלישאתיות", מגיעה ההערכה לרייט על ליהוק אליליו שלו - וגדולי המסך הבריטי בשנות ה-60 - בתפקידים שמהווים יותר מהופעת אורח מכובדת: כך, טרנס סטאמפ המאיים זוכה לשיר בקול רם; כוכבת "גולדפינגר" ו-"לילה של יום מפרך" מרגרט נולאן מפציעה לכמה רגעים בתפקיד האחרון לפני מותה באוקטובר 2020; ריטה טאשינגהאם חוזרת לשדר את אותה המשפחתיות והפשטות ששידרה בראשית שנות השישים; וכמובן, דיים דיאנה ריג, שסרט זה מהווה אקורד סיום מרגש במיוחד לקריירה רחבת ידיים שנגדעה באמצעה השנה שעברה, עם מותה של השחקנית. 

לסיכום, אדגר רייט הוא במאי שתמיד נמצא באתגר עצמי מתמשך - לכבד את קודמיו בתעשייה ולהעלות ברמה את מה שהם עשו. לחדש, לעדכן, ובראש ובראשונה - לבדר. כך, "אתמול בלילה בסוהו" הוא אמנם לא הסרט שהייתם חושבים שרייט יעשה אחרי שלושת סרטי ה-"קורנטו" או "סקוט פילגרים" (רגעי ההומור הצטמצמו רבות ב-"סוהו" לעומת קודמיו, לדוגמה), אך באותה המידה - זה הצעד ההגיוני ביותר. כך, "אתמול בלילה בסוהו" הוא חוויה קולנועית אמיתית (שלא רחוקה מ-"חולית") - טכנית, תמטית, מוזיקלית. לכו לראות אותה בעצמכם. 

"החיים החשמליים של לואיס ויין" - חתול תעלול

 

כשחושבים על סגנון פסיכדלי, האסוציאציה הראשונה שעולה למרבית האנשים בראש היא התרבות הפסיכדלית - השירים, העיצוב, האופנה - של שנות ה-60, אבל אחרים דווקא יחשבו על ציורי החתולים של האמן הבריטי לואיס ויין (1860-1939). אבל מה לציורי חתולים ויקטוריאנים ולפסיכדליה? סיפורו המוזר של ויין היווה הן אנקדוטה מעניינת בספרי תולדות האמנות והן עדות לתפקוד במהלך לקות במחלת נפש - ספציפית סכיזופרניה (למרות שהטענות כי ויין סבל מהמחלה הופרכו בשלב מאוחר יותר) - אבל אף פעם לא זכה למקומו המתאים באור הזרקורים. כעת, הבמאי/שחקן הבריטי וויל שארפ ("The Darkest Universe" כבמאי; "המאבק של קנזו" ו-"שרלוק" כשחקן) לקח על עצמו את המטלה, ויצר - יחד עם התסריטאי סיימון סטיבנסון - את "החיים החשמליים של לואיס ויין" ("The Electrical Life of Louis Wain"), העוסק בחייו הלא שגרתיים של ויין ומלהק לתפקיד את אחד השחקנים הלא שגרתיים של זמננו, בנדיקט קאמברבאץ'. אחרי פרימיירה בפסטיבל "טלורייד" ו-"TIFF" בספטמבר האחרון, "לואיס ויין" עלה לשירות הסטרימינג "אמזון פריים" בשבוע שעבר - בין אם אתם אוהדים של דרמות תקופתיות כמיטב המסורת, או בין אם אתם מחפשים דבר שונה לחלוטין (מבנית ואסתטית), "החיים החשמליים של לואיס ויין" שווה את תשומת הלב שלכם. 

"לואיס ויין" לא עוקב אחר כל מהלך חייו של הצייר הנודע, אלא מתחיל באמצע - לאחר מות אביו, וכשמטלת כלכול המשפחה - אמו וחמשת אחיותיו - עוברת לידיו. ויין, טיפוס שמוגדר מראש כחריג ולא-יוצלח, מוצא את עצמו בערימת קשיים - במיוחד לאור הרומן החדש שלו עם מורתן של אחיותיו הקטנות, אמילי ריצ'ארדסון (קלייר פוי), וחומרת הסבר שעובדה זו מתקבלת בה במשפחתו (במיוחד ע"י אחותו הגדולה והשמרנית - המגולמת ע"י אנדריאה רייזבורו). כלואיס ואמילי ממסדים את הקשר וכשסר וויליאם אינגרם (טובי ג'ונס; סרטי "הארי פוטר", "שרלוק"), העורך הראשי של עיתון ה-"Illustrated London News" מציע לו משרה קבועה כצייר במערכת, נדמה שהכל סוף סוף הולך טוב למאייר המוזר. אך החיים אינם כאלה ורודים, או לדעת לואי, "חשמליים" - כשמחלת הסרטן המחמירה אצל אשתו ופגישה מקרית עם חתול קטן בחצר ביתו משנים את חייו לנצח. 

מראשית הסרט, שארפ מראה שאין ברצונו לגשת לסרט כביוגרפיה "לפי החוקים", ולוקח את המאפיינים הנודעים של סרט שכזה - קריינות (הפעם ע"י אוליביה קולמן הנפלאה כתמיד), סדר אירועים כרונולוגי ושמירה על מבנה אחיד - ומגמיש אותם כרצונו. כך, הקריינות מגיעה והולכת (וצצה במיוחד ברגעים בהם יש צורך לספק פרטים חשובים אך יבשים להדרדרותו הנפשית של ויין), הסדר הכרונולוגי קופץ לא פעם בין מספר שנים אך גם לאחור ולעתיד הרחוק (בסצנה קצרה מאוד אך יצירתית מאוד) והסטייל המובחן מוחלף בכזה שמזגזג בין שוטים נוסח "אחוזת דאונטאון" לכאלו המושפעים מווס אנדרסון בצורה מובהקת. כל אלו, ואופנים רבים אחרים בצד הטכני של הסרט (צבע חד וחם, פוקוס עמום ברגעי משבר, צילום בפורמט 4:3), מופיעים בו כדי לחזק את האנושיות הייחודית כל-כך של ויין, בתקופה שהעולם לא יכל היה להיות יותר שמרן. 

בזכות קאמברבאץ' (אך לא רק) והופעתו שלעיתים נראית חסרת מאמץ בכלל, שארפ משרטט דיוקן של אדם שקורע תחת עול אחר עול שלא נגרם באשמתו כלל, כשנפשו עדיין פגועה מטראומות עבר. עם זאת, ויין שורד בצורה חיננית ביותר - אין זה אומר שהוא לא רואה את עצמו מדרדר ואין זה אומר שהוא לא כואב - אלא ממשיך בדרכו הגאונית והמשונה, ללא הסבר ממשי - כזה שארפ כלל אינו מנסה לתת לנו. לכן, שארפ גם מרפרף במהירות יחסית (בסרט שאורכו כשעתיים) על אי יציבותו הנפשית של ויין, כי לא לשם הפיכת ויין (וקאמברבאץ' בסופו של דבר) לקוריוז הוא יצר את הסרט - אלא להנציח עבודה של דמות נשכחת, שפגעי הזמן רידדו אותה לאפיון אחד בלבד: שיגעון.  כדי להמשיך את "התיקון ההיסטורי" שלו, שארפ מדגיש לכל אורכו של הסרט את קשרו העמוק של ויין עם מושא ציוריו - החתולים - ומקביל אותם אליהם: חיות בודדות, לעיתים אגוצנטריות ובעיקר משונות - שמצליחות כמעט תמיד בסופו של יום לנחות על רגליהן ולמצוא את דרכן לליבם של בעליהן (עוד תנועת שוליים שויין קידם ותמך בה היא זו הקוראת לאימוץ חתולים כחיות מחמד, פרקטיקה שלא הייתה נהוגה עד אז). בצורה זו, הפסקול החרישי והעדין של ארתור שארפ (אחיו של הבמאי) ושלל השחקנים הבריטיים (ויוצאי הקולניות של המעצמה לשעבר) שמופיעים כאן בהופעות אורח - טאייקה וואייטיטי, ניק קייב, איימי לו-ווד (איימי מ-"חינוך מיני"), סופיה די-מרטינו (סילבי מ-"לוקי"), ריצ'ארד איואדה ("The IT Crowd") ועוד - מרגישים כמשתתפים ב-"מחווה לאומן" ולא עוד סרט ביוגרפי. 

לסיכום, "החיים החשמליים של לואיס ויין" הוא לא סרט שבא לדוש בבעיות הנפש, או בהיסטוריה של התפתחות מחלות אלו, אלא באדם שסבל מהיחס של החברה כלפי אלו הלוקים בהן, ושילם בכך בתדמיתו הציבורית - כאמן ויוצר משפיע עד עצם היום הזה. כאן, שארפ מצליח לעשות תיקון. 

"נקמה מרה" - המחפשים

האם המערבון חווה תחייה? מהגרסה השטחית למדי של "שבעת המופלאים" לפני מספר שנים ועד האנתלוגיה הקומית והלא-מוערכת-דיה של האחים כהן, "הבלדה על באסטר סקראגס", קולנוענים רבים חוזרים לקסם האפי של המערבונים - מראשוני הז'אנרים בקולנוע - ומשתמשים בו כדי להעביר מסרים מודרניים. החזרה לתת-הז'אנר "מערבונים רוויזיוניסטיים", שצצו בסוף שנות ה-60 ובראשית ה-70 (כדוגמת "חבורת הפראים" של סם פקינפה מ-1969, "הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן מ-1971 או "קיד וקסידי" של ג'ורג' רוי היל) והציגו דמויות שלרוב הוצגו בעבר כנבלים מוחלטים בתור אנטי-גיבורים, תוך קריאת תיגר על מוסכמות ה-"טוב" וה-"רע" - משמשת קולנוענים מודרניים להגיד דבר מה על יחסי גזע, שלהם ייצוג לא מחמיא במיוחד במערבונים הקלאסיים. כך קיבלנו לידנו את "ג'אנגו ללא מעצורים" ו-"שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו, "Hostiles" של סקוט קופר והחל מהשבוע ב-"נטפליקס" - "נקמה מרה" ("The Harder They Fall"), בכורת הבימוי של המוזיקאי הבריטי ובמאי הקליפים ג'יימס סמואל ובהפקת הראפר ג'יי זי, שמציג אנסמבל שחקנים שחור במערבון לא חדשני במיוחד מבחינה צורנית אך דווקא רעיונית, כיפי, יצירתי ועשוי היטב. 

הסרט, שבכורתו נערכה בפסטיבל הסרטים בלונדון ( BFI London Film Festival) לפני כחודש, לוקח דמויות שחורות אמיתיות אך לא מוכרות מימי המערב הפרוע, ומציב אותם בעלילה פיקטיבית: בארה"ב של המאה ה-19, הילד נאט לאב חוזה ברצח משפחתו ע"י הפושע הנודע רופוס באק (אידריס אלבה). שנים לאחר מכן, לאב (ג'ונתן מייג'ורס; "ארץ לאבקראפט", "לוקי") הבוגר הוא אקדוחן מקצוען, ששם לעצמו למטרה לתפוס את באק. כששמועה נגנבת לאוזנו על שחרורו החוקי של באק מהכלא, לאב מגייס מחדש את חבורתו - "מרי כרכרה" (זאזי ביטס; "ג'וקר", "אטלנטה"), באס ריבס (דלרוי לינדו; "הזהב של נורמן"), ביל פיקט (אדי גאתגי; "האוס"), ג'ים בקוורת' (אר ג'יי קיילר; "אני וארל וזאת שעומדת למות") וקאפי (דניאל דדוויילר) - כדי לחסל את רופוס באק - וחבורתו שלו, הכוללת את צ'ירוקי ביל (לקית' סטנפילד) וטרודי סמית' (רג'ינה קינג) - אחת ולתמיד. 

במובנים רבים, "נקמה מרה" לא סוטה מהנוסחה הקלאסית של המערבון: אדם פגוע שיוצא לנקום, חבורת פורעי-חוק, שוטים ארוכים של המדבר רחב-הידיים - אך דווקא איפה שהסרט הופך לחדשני, ל-"רוויזיוניסטי" הוא העולם המתוקן והמעט אוטופי שהוא מציג. האנסמבל השחור בסרט (הראשון מסוגו בז'אנר) אינו ייחודי בסרט - רוב העולם המקיף את שתי החבורות מורכב מאפרו-אמריקאים, ודווקא העולם הלבן מוצג כחריג או כמלא חשיבות עצמית (לדוגמה, העיר הלבנה אותה החבורה שודדת מוצגת כליטרלי לבנה לחלוטין בצבעה). "התיקון" שמציג סמואל מלווה בפסקול קצבי (אותו חיבר סמואל בעצמו, ושאולי יוביל אותו להיות הבמאי השני בלבד בתולדות פרסי האוסקר - לאחר צ'ארלי צ'פלין שגם מועמד על הפסקול שכתב) ובצילומים מסוגננים (זוויות גבוהות, שוט שהולך ומתרחב), והופך את "נקמה מרה" לסרט מהנה לפני היותו סרט נכון חברתית, ובכך מראה שלא כל סרט שמציג ראייה עכשווית ומודרנית חייב להיות דידקטי. 

ה"פאן" שבצפייה ב-"נקמה מרה" נובע גם - לא פחות משאר המאפיינים - מההנאה של אנסמבל השחקנים להשתחרר במעט ולשחק בתוצר ז'אנרי לחלוטין. אידריס אלבה, שמפציע השנה תחת כל עץ רענן ("יחידת המתאבדים" ו-"קאובוי של אספלט", שגם שם גילם נציג של קהילת הבוקרים השחורה), נכנס די בקלות לתפקיד הנבל הקשוח, אך מעניק לו צדדים לא החלטיים (במיוחד מול רג'ינה קינג, שבולטת במיוחד בעצמה למרות זמן המסך המועט המוענק לה), שנותנים לצופה להזדהות עם דמות אכזרית למדי; מהצד השני, עוד כוכב שקרנו עולה, ג'ונתן מייג'ורס, משתמש בהבעותיו הזועפות טבעית לתת לנאט לאב תחושת טראומה אמיתית, ולא רק נקמה לשם נקמה. האיחוד עם דלרוי לינדו, שכיכב איתו בשנה שעברה ב-"הזהב של נורמן" הנהדר של ספייק לי, מעניק ללאב של מייג'ורס היסטוריה פנים-עלילתית ולא רק ייצוג יבש של דמות מהחיים האמיתיים. 

לסיכום, "נקמה מרה" הוא בילוי טוב לסופ"ש רגוע - עשוי לעילא ולעילא מבחינה טכנית, משוחק היטב ומציג לנו אפשרות מעט שונה לבידור פופולרי. אז מה אם הוא לא מעורר מחשבה במיוחד?