סיבוב סרטי עונת הפרסים: "סמטת הסיוטים", "בלפאסט" ו-"הנהגת של מר יוסוקה"

 שנייה קלה לפני שכל הטררם מסתיים, וזוכי האוסקר לשנת 2022 מוכרזים סופית, הנה מחשבות מהירות על שלושה מהשמות הגדולים של הטקס הלילה: 

--------------------------------------------------------------------

"בלפאסט" ("Belfast"):

למרות גוף העבודה המגוון והעצום שלו -  22 סרטים בטיפה יותר מ-30 שנה, מאימה עד סרטי מארוול – ויכולותו המעולות כשחקן, קנת' בראנה לא נחשב בעיני רבים לבמאי ייחודי במיוחד או פרופילי. דווקא סרטו האישי ביותר, שמשמש כמעין חצי-אוטוביוגרפיה, שינה את דעת קהל חובבי הקולנוע – והקהל הרחב ככלל – אליו. 

"בלפאסט" ("Belfast"), שגרר אחריו באזז כבר מסיבוב הפסטיבלים שלו בספטמבר האחרון, מספר את סיפורו של באדי (ג'וד היל), ילד אירי-פרוטנסטי בן 9 שמתגורר עם אביו (ג'יימי דורנאן), אמו (קטריונה באלף, "זרה"), אחיו (לואיס מקאסקי), סבו (קיארן הינדס) וסבתו (ג'ודי דנץ') בבלפאסט של 1969. בעוד באדי מתעניין בעיקר בללכת שוב לקולנוע בשביל לראות את "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" ולהרשים את הילדה החמודה מהכיתה, סביבו מתחוללות מהומות אלימות בין הפרוטסנטים לקתולים, כאלו שגורמות למשפחה לחשוב שוב על הקשר הבלתי נפרד שלה לעיר האהובה. 

בראנה מעצב את "בלפאסט" בשחור-לבן ציורי, נופים יפים ורגעים קטנים מזיכרונו המעומעם, אבל מה שאולי יתפס – ונתפס – כטיפול קלישאתי בבעיה אמיתית או "'רומא' לעניים", אומר הרבה יותר על החוויות הילדות שלנו אם מסתכלים טיפה יותר לעומק. באמצעות רפרנסים למערבונים קלאסיים ("בצהרי היום" - בייחוד שיר הפתיחה הנודע - ו-"האיש שירה בליברטי ואלנס"), שימוש בשיריו הנוגים של ואן מוריסון המקומי (שמאז נהיה בצדק פרסונה נון-גרטה בציבור, לאחר התבטאויותיו המופגנות כנגד חיסוני הקורונה) וההבנה מתי ראוי להשתמש בשחור-לבן ומתי בצבע (כך, הבמה - בין אם התיאטרון או מסך הקולנוע - בוהקים מאור, משל היו השמש בחיינו), בראנה מציג לנו איך לא מעט מהילדות שלנו נתפסת לנו בזמן אמת – אבל גם במבט לאחור – כחלום עם טיפה ריאליזם, בצורה שמגוננת עלינו מהכאוס בחוץ אבל לא מבודדת אותנו לגמרי. תוסיפו לכך הופעות מצוינות מצד באלף (שהאקדמיה עשתה טעות חמורה שלא העמידה אותה השנה לפרס), דורנאן, דנץ', הינדס וכמובן היל ותקבלו ספק דרמה משפחתית קטנה, ספק סרט פנטזיה שבאמת קרה -  וסרט מקסים ככלל.

-----------------------------------------------------------------------

"סמטת הסיוטים" ("Nightmare Alley"):

תור הזהב של סרטי הפילם-נואר בשנות ה-40 וה-50 הביא לעולם כמה מהיצירות החשובות והטובות ביותר שראה מסך הקולנוע – "הנץ ממלטה", "ביטוח חיים כפול", "שדרות סאנסט", "ליל הצייד" וכו'... עיבוד פילם נואר לספר מאת וויליאם לינדזי גרשם, "סמטת הסיוטים" ("Nightmare Alley"), שנכשל בזמן אמת (1947) ונשכח קצת מדפי ההיסטוריה, הוא דווקא דוגמה לסיפור מהז'אנר שהיה אמנם טבוע מאוד בו אך במקביל מאוד חריג בנוף – ללא סיפור בלשי, עם אלמנטים פנטסטיים וכו'. בדיוק בגלל זה, נדמה שהסיפור נתפר לבמאי שמגשר בין שתי הקצוות הללו – המתחוכם והריאליסטי מול האפל והקסום. כך נולד העיבוד של גיירמו דל טורו לספר, שמגיע חמש שנים אחרי סרטו האחרון והזוכה הגדול של האוסקר באותה השנה, "צורת המים". ובאותה הצורה ש-"צורת המים" ניסה לחשוף אמת נסתרת של יחס החברה האמריקאית אל זרים, "סמטת הסיוטים" חושף אמת אחרת – מטרידה למדי - בהעמדת הפנים האמריקאית.

 סרטו של דל-טורו עוקב אחר סטן קרלייל (בראדלי קופר), אדם מסתורי שבורח מעבר מפוקפק ומוצא עבודה בקרקס נודד, כעוזר למופע של מתקשרת (טוני קולט) ובעלה החולה (דיויד סטראתיירן). קרלייל לומד מהקוסם הגוסס את רזי המקצוע וממנהל הקרקס (ווילם דפו - the man can do no wrong) את פחדיו האמיתיים של אמריקאי ממוצע, ונוסע לפתח קריירה חדשה ועצמאית – יחד עם אשתו הטרייה (רוני מארה) - כמתקשר מבוקש של העשירון העליון. כשפסיכולוגית מומחית (קייט בלאנשט בתפקיד קייט בלאנשט) עם סוד גדול נכנסת לחייו של קרלייל דרך אחת מהופעותיו, וההזדמנות המפתה ביותר שקיבל עד כה מגיעה אליו בצורת איש עסקים רב כח ומפוקפק (ריצ'רד ג'נקינס), קרלייל לומד שלא הכל כפי שהוא נראה. 

עם אהבה גדולה לז'אנר הנודע, דל טורו מעצב את סרטו במשחקי אורות וצל מתמשכים, דמויות רדופות ע"י החלטותיהן השגויות ותמונת מראה לחברה שיצרה אותה, אך מכניס טאץ' אישי מובחן ורצוי – אלמנטים של מותחן על סף האימה, תפאורה גדולה מהחיים (בין אם מדובר בתינוק חד-עין שרואה את נפש האדם או בניין רב-קומות בעיצוב ארט-דקו) וחקר השיגעון, אליו בסופו של דבר כולנו מתפתים לגשת. ועדיין, אלו לא רק הדברים האלו שהופכים את "סמטת הסיוטים" לסרט נואר מוצלח, אלא יד האמן שבה דל טורו לא רק מביים שחקנים – בראשם בראדלי קופר, שמביא למסך את אחת מההופעות הטובות ביותר שהראה בקריירה הארוכה שלו (לצד "ליקריץ פיצה" כמובן) – אלא מעצב את דמויותיו, שנעות מתוך חרדה מתמדת, בדידות ואינטרסנטיות – תחושות שכולנו חשנו בשנתיים האחרונות. במילים אחרות, סרט הנואר לתקופת הקורונה הוא לא רק מה שחשבנו שנאהב, אלא גם מה שהצטרכנו – "מטריד, אבל מעורר מתח והנאה באותו הזמן. זה מה שאמנות אמיתית מסוגלת לעשות", אמר מעריץ לא-נודע של דל טורו בשם מרטין סקורסזה, שלקח טור שלם ב-"לוס אנג'לס טיימס" כדי לעודד את הקהל האמריקאי לצאת ולראות את "סמטת הסיוטים" בהקדם האפשרי (הסרט חל מפלה קשה בקופות) – לי נותר רק להסכים. 

-------------------------------------------------------------------

"הנהגת של מר יוסוקה" ("Drive My Car"):

האקדמיה מסמפתת סרטים זרים מידי פעם, אך ב-98% מהפעמים לא בקטגוריה "הקדושה" שלה – הסרט הטוב ביותר. לראייה, מאז יסודו של הטקס ב-1928 ועד לעשור האחרון, רק 8 סרטים זרים הועמדו בקטגוריה ("האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר, "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן). 2012 סימנה את נקודת המפנה, כשסרטו של מיכאל הנקה, "אהבה" ("Amour"), הועמד לאוסקר והראה שגם סרטים בשפה אחרת מאנגלית יכולים לרגש ולתפוס את תשומת הלב בדיוק כמו סרטים אמריקאים. הזכייה הגורפת של "פרזיטים" ב-2019 – כולל בפרס הסרט הטוב ביותר - הייתה התוצאה הישירה של השינוי בגישה לסרטים זרים. כעת, סרט מדובר ביותר שמאיים לעשות שוב השתלטות "עוינת" על השפה האנגלית "השמורה" הוא סרטו של ריוסוקה המגוצ'י ("Wheel of Fortune and Fantasy", סרטו המעולה האחר מהשנה החולפת), "הנהגת של מר יוסוקה" ("Drive My Car") - שעלה הסופ"ש לבתי הקולנוע בארץ – ד"ע - שהרוויח לעצמו לא רק שלושה מועמדויות רציניות (התסריט המעובד הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר וכמובן, הסרט הטוב ביותר) אלא הפך לסרט היפני הראשון שכלל מתקרב לקטגוריה החשובה. אחרי זכיות נוצצות בפרסי גלובוס הזהב ובפסטיבל קאן, מה באמת כה ראוי ומושך בדרמה הקטנה הזו על נהגת מיומנת? בערך הכל.

"הנהגת של מר יוסוקה" מעבד סיפור קצר באותו השם של הסופר היפני הארוקי מוריקמי (שכרגיל, אוהב לכנות את סיפוריו בשמות של שירי הביטלס - לצערינו, מטעמי זכויות יוצרים, לא תשמעו את הקלאסיקה הזו בסרט), ועוסק בסיפורו של יוסוקה (הידטושי נישיג'ימה), במאי תיאטרון צעיר ומבוקש, שמביים הפקה רב-לשונית של ספרו של צ'כוב, "הדוד וניה", כאשר הוא מגלה סוד מצער על אשתו האהובה, אוטו (רייקה קירישימה). בעוד יוסוקה על איך לעמת את אהובתו עם מה שגילה, אותה אוטו נפטרת מדימום מוחי פתאומי. יוסוקה, שנותר לבד עם הכאב הלא פתור, נאלץ להתמודד עם קשר חדש ומאתגר בחייו – מיסאקי, הנהגת הפרטית שלו, שהוצמדה לו כחלק מעבודתו החדשה ומציבה אותו מול אמיתות שלא הכיר.

סרטו של המגוצ'י אולי נראה מאיים כלפי חוץ – אורכו גובל ב-3 שעות, ואפילו כותרת הסרט מופיעה כ-40 דקות לתוכו – אך אולי דווקא כאן טמון סוד קסמו: "הנהגת של מר יוסוקה" מתייחס לאירועים המתגלגלים בחיינו כפרולוג לדבר מה גדול יותר ושובה יותר. דרך הדמויות העצורות מחד והאקספרסיביות מאידך, המגוצ'י בונה סרט שרואה באנשים דמויות במחזה שהיא החברה המודרנית – מה היא הזהות שלנו בחברה שכזו? מהי אינטימיות אם לא עוד אחיזת עיניים? מה הוא שווי החרטה? המגוצ'י רוקם את סרטו גם כנגד ההוויה היפנית הכה ידועה - חופשיות מינית מול שמרנות, קבלת הזר מול קסנופוביה - ומראה צד אחר, עדין, רגיש בחברה המוקפדת הזו. עד כמה ש-"הנהגת של מר יוסוקה" לוקח את הזמן בבניית הסיפורים שבו, הוא גם מבין שהדרמה האמיתית מגיעה מאותם מקומות שהדרמה האנושית מתחככת זו בזו – קטנים ובלתי נראים, אך עדיין קיימים. זהו סוד גדולתו של סרטו של המגוצ'י. 

"הבאטמן" - החשוד המיידי

 

שלושה דברים בלתי ניצחים קיימים בעולמנו: מבצעי "בחזרה ללימודים!" במאי, כתבות "קפצתי מצוק" של דני קושמרו וגלגולים חדשים של באטמן. אחרי עשור שבו הגיבור המכונף נע ונד בין גישות שונות והצלחות גדולות או כישלונות קשים - מהסיום המעט עמוס מידי של כריסטופר נולאן לטרילוגיה המוערכת שלו, לפזיזות ולאובר-דרמטיות בה נהג זאק סניידר כלפי הדמות (בסרטים כדוגמת "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" מ-2016 ו-"ליגת הצדק: גרסת סניידר" מ-2021) ועד הליצן במסיכה שהיה ב-"ליגת הצדק" מ-2017 של ג'וס ווידון. ב-2013, שנה בדיוק לאחר צאת "עלייתו של האביר האפל", הודיע בן אפלק כי הוא מעוניין לביים, לכתוב ולככב בסרט סולו חדש לבאטמן. למזלנו הרב (או לצערנו - אם כן, מי אתם?), אפלק ירד מהרעיון, אך "WB" אהבו עדיין את הקונספט והביאו את מאט ריבס ("קלוברפילד" ו-"פליסיטי" עם ג'יי ג'יי אבראמס, ושני המשכי "כוכב הקופים" לדידו) לחדש אותו. ריבס, יחד עם הכותב פיטר קרייג, שאבו רפרנסים מנובלות גרפיות של באטמן כדוגמת " The Long Halloween" משנות ה-90 ו-"Year One" משנות ה-80 וניסו להרחיק את הגיבור מגרסאות קודמות ולהחזיר אותו למקורות: עבודת בילוש. כך קיבלנו את "הבאטמן" ("The Batman"), שלא מוותר על האפלה והאווירה המשחירה של סרטיו של נולאן (או אפילו של ברטון), אך מושיב את באטמן (רוברט פטינסון, כי מי אם לא מתאים לגילום דמות חיוורת על סף שיגעון) שלנו לעבור על מאות תיקי חקירה ואותנו במשך 3 שעות, צמודים למסך, במה שקרוב להיות אחד מסרטים הטובים ביותר בפרנצ'ייז המתמשך.

"הבאטמן" עוקב אחר הגיבור (פטינסון) לאחר שנתיים בחליפה, מטיל אימה אמיתית על פושעי העיר אך קרוע מבפנים ומנוכר לסביבה (או מה שנשאר ממנה - המשרת הנאמן אלפרד, בגילומו של אנדי סרקיס). סדרת רציחות מזעזעות של האנשים הבכירים בעיר ע"י רוצח אידיאליסט (פול דאנו בתפקיד נהדר כתמיד) במסיכת פלסטיק מותירה את גותהאם בפחד, ובאטמן - יחד עם שותפו הקבוע, השוטר גורדון (ג'פרי רייט) - מנסים לרדת לסוד העניינים, ולחשוף את השחיתות שנמצאת במעמקי העיר. 

נתחיל בחידוש הגדול ביותר - עיצוב "הבאטמן" כתעלומה שלא מתמרכזת על מי הוא הרוצח, אלא למה הוא רוצח. דרך התבססות על סרטי התעלומות של דיויד פינצ'ר, כדוגמת "שבעה חטאים" (1995) ו-"זודיאק" (2007), וסרטי ניאו-נואר, כדוגמת "בלייד ראנר" (1982) ו-"צ'יינהטאון" (1974), ריבס יוצק מעשיית נואר מרתקת שלא רק גורמת לקהל להמשיך ולנחש מה הצעד הבא של הרידלר (ושוב, לא בהכרח מי הוא) אלא לזכור ולהפריד את באטמן ממאות גיבורי העל האחרים שמציפים את השוק כעת. אווירת סרטי הבילוש והחשיכה המתמדת שמלווה את הסרט כולו יכולים להתפרש בעיני רבים לא רק כמתישים, אלא כסממן להיותו של ריבס במאי מוכשר אך לא יצירתי במיוחד - פחות "Auteur" ויותר "Metteur en scène", כפי שהגדירו זאת בזמנו כותבי "מחברות הקולנוע" - אך ההפך הוא הנכון: לא רק ההברקה בעיצוב העולם - הריאליסטי ובאותה מידה גותי ומוגזם לא פחות מ-"באטמן חוזר" או הסדרה המצויירת האייקונית שהגיעה בעקבותיו - או עיצוב דמותו החדשני של באטמן/ברוס ויין (אליו נגיע בקרוב) - אלא השארת הסאבטקסט, שתמיד היווה חלק משמעותי מאוד מסרטי "באטמן" אך לא פעם התפספס, שקורא לנו לשוב ולחשוב על איך אנו היינו תופסים רוצח סדרתי כריזמטי (ששולט בדמותו הציבורית) שפוגע במושחתים ביותר - האם היינו דוחים אותו על הסף או שמא היינו רואים בו "גיבור מעמד הפועלים"? כך, למרות שרעיונות הריאליזם שנכחו בסרטיו של נולאן זולגים גם לסרטו של ריבס - בעוד הראשון עיצב את דמויות הנבלים כאיום טרוריסטי (בייחוד את הג'וקר של הית' לדג'ר) המתקשר ל-11 בספטמבר, ריבס משכיל להשתמש בדמותו של הרידלר המטורף כאיתות לרוע החדש שצץ בעידן הפוסט-אמת. 

קרדיט רב מגיע לא רק לריבס, אלא גם לפטינסון - אחד מהשחקנים הטוטאליים והלא-מוערכים דיו של העשור האחרון (רק צפייה ב-"גוד טיים" ו-"המגדלור" מספיקים כדי לבסס את טענתי) - שהטייק הספציפי שלו על ברוס ויין ו-באטמן כמעט ואינו דומה לאף גרסה קודמת (אולי מלבד זו המצויירת של קווין קונרוי). דווקא מי שניסה במשך זמן כה רב להיפטר מתדמית הערפד החיוור והמיוסר של "דמדומים" מציג גרסה מבוגרת של אותו תפקיד מוכר ב-"הבאטמן": ברוס ויין בגילומו הוא ורסיה על קורט קוביין (אין פלא אם כך אם שירה של "נירוונה", "Something's in the Way", מופיע מספר פעמים בסרט) בביוגרפיה הלא רשמית של גאס ואן סאנט, "ימים אחרונים" (2005) - צעיר מנוכר, מתבודד וטראומטי (על גבול ה-Emo), ומצד שני, הוא עדיין לחלוטין באטמן – אלים ונחוש, ובאותה מידה מהוסס. אולי כאן נמצא החידוש הגדול ביותר בהופעתו של פטינסון – הראשון להבין שברוס ויין ובאטמן הם היינו הך: אין כאן פלייבוי עשיר וזחוח, אין כאן באטמן שבטוח בצדקת מעשיו – אלא אדם שביומו ולילו הוא "הבאטמן" (מה שגם מצדיק לגמרי את הבחירה בשם הסתמי שניתן לסרט). אדם שנדחף על ידי החיים למצב קיצוני כל כך, שרק עטיית חליפת עטלף שחורה ופענוח זירות רצח יביאו לו – ואולי גם לעיר – את הגאולה האמיתית שתשחרר אותו מהטראומה. פטינסון אמנם אינו זוכה לדיאלוג מרובה ומסתכם לא פעם במבטים רציניים מידי (על גבול המגוחכים) לעבר העיר הגשומה מידי, אך עדיין השחקן הבריטי הצעיר מצליח להכניס לדמות כה אייקונית לא רק פיסה אמיתית מבחירות המשחק בקריירה שלו עד כה, אלא גם הסתכלות אחרת ורעננה לגמרי על דמות חרושה. הקאסט המרשים שלידו - ג'פרי רייט בתפקיד המפקח גורדון - אולי הדמות הראשונה אי פעם שהתייחסה לבאטמן (לא לברוס ויין) כאדם שווה בין שווים (מה שמתבטא בכימיה הנהדרת בין השניים); פול דאנו וגרסתו הרצחנית של הרידלר, שלא יכולה להיות יותר רחוקה מזו המגוחכת שהציג ג'ים קארי לפני כ-27 שנה ואינה מתבטאת רק באיום, אלא בדמות מיוסרת עם סיבות לפעולותיה; זואי קרביץ בתור סלינה קייל/קאטוומן, אולי הגרסה המקורקעת ביותר לדמות המסקרנת הזו, וכזו שנמלטת פה ושם מתפקיד "מאהבת לבאטמן" (למרות שהסרט כופה עליה לא פעם את התפקיד) כדי ליצור דמות מלאת מסתורין; ו-הפינגווין, בגילומו של קולין פארל תחת שכבות עצומות של איפור, הופך מחריג אכזר למאפיונר בהתפתחות (ובעל ה-"וואן-ליינרים" הטובים ביותר בסרט) וכזה שמעניין מאוד לראותו מתקדם הלאה בתוצרים הבאים (כולל סדרה שתתרכז רק בו, לפי הדיווח השבוע).

הסרט לא היה גם החוויה הקולנועית המעולה שהוא ללא השימוש הנהדר ומושך תשומת הלב בצילום - מ-POV של באטמן בתעופה ועד שוטים רחבי ידיים במרדף הטוב ביותר בסרטי הפרנצ'ייז עד כה (שמזכיר במעט את המרדף מ-"הקשר הצרפתי"), עליהם אחראי גרג פרייז'ר המוכשר (שאחראי לעוד חוויה צילומית ייחודית השנה - "חולית") - וכמובן הפסקול הקליט ביותר של מייקל ג'יאצ'ינו (זוכה האוסקר בעבור "למעלה"), אולי הזכיר ביותר בסדרה מאז זה של דני אלפמן ל-"באטמן" מ-1989, אך עדיין ייחודי ומתאים ספציפית לאווירה שבונה ריבס בסרט זה.

לסיכום, למרות מספר בעיות שניתן למנות על יד אחת (לדוגמה - דמות המאפיונר, קארמין פלקון, אותו מגלם ג'ון טורטורו - שאפשר היה להוריד אותו לחלוטין מהסרט והקהל לא היה חש בהבדל כלל), "הבאטמן" הוא חוויה קולנועית טוטאלית ואחרת (כן, גם בסרט שאורך קרוב ל-3 שעות - שחולפות במהרה) - כזו שאין להפחית בערכה בעידן בו בלוקבאסטרים ממחזרים עלילות אחד של השני, וכזה שקשה לסווג אותו רק תחת ז'אנר אחד, שכן הוא מעניק לכל צופה אלמנט אחר לקחת איתו הביתה. לנו רק נותר לחכות ולראות לאן ריבס ייקח את הפרנצ'ייז הלאה. 

"ספנסר" - כלוב הזהב

עד כמה אנו יכולים לקחת חופש אומנותי עם סיפוריהם האמיתיים של אנשים? האם המטרה (או המסר הסופי) מתעלה על הזכות לפרטיות? או שמא סיפורו האישי של אדם מפורסם יכול לשמש כקרן אור ל-"אדם מן השורה"? כל אלו הן שאלות חשובות וחסרות תשובה חד- משמעית, אבל אין ספק שאם כבר לבחור בדרך הקולנוע הביוגרפי ולעבד סיפור אישי שאולי כבר עובד עשרה פעמים לפני כן, ראוי ונחוץ לתת לו טאץ' אישי שקצת יפריד אותו מהמציאות האובייקטיבית - הן בשביל פיתוח השפה הקולנועית (שתבדיל אותו מעוד כתבה על אישיות כזו או אחרת) והן בשביל התחברות לצייטגייסט הנוכחי. "ספנסר" ("Spencer") - סרטו החדש והמדובר של הבמאי פאבלו לאריין אודות חג המולד המלכותי המכריע ביותר עבור הנסיכה הבריטית דיאנה (קריסטן סטיוארט, שמוכיחה שזו שנת פליטי "דמדומים"), שכבר הספיק לעבור בין פסטיבל ונציה, טקס פרסי בחירת המבקרים, גלובוס הזהב והתחנה האחרונה, פרסי האוסקר - הוא הדוגמה האולטימטיבית לנטילת חופש אומנותי בסיפור אמיתי שמשתלמת ומייחדת את התוצר הסופי. כך, "ספנסר", שמכריז על עצמו כ-"משל שנגזר מטרגדיה אמיתית", נע על הגבול בין מלודרמה של דאגלס סירק משנות ה-50 לבין סרט גנוז של פדרו אלמודובר, ומשתמש בסיפורה הטראגי אך החרוש של הנסיכה המפורסמת בעולם כדי לצייר לנו תמונת עולם רלוונטית לא רק של הכלוב בו אנו שמים פרסונות ציבוריות, אלא זה שאנו כופים על נשים בכל מקום. 

"ספנסר" עוקב אחר תקופת חג המולד של משפחת המלוכה הבריטית ב-1991 - מה שנדמה כלפי חוץ מתוקתק ומהודר, מתגלה בשבריריותו כשהנסיכה דיאנה, אותה בת למשפחת ספנסר בעבר וכלה סוררת למשפחת המלוכה בהווה, מגיעה לאחוזה המפוארת בנורפולק באיחור ומגלה כי צעדיה ינוטרו בצורה צמודה יותר הפעם. בעוד המשפחה וצוות האחוזה מוטרדים מ-"פזיזותה" של דיאנה סביב התקשורת וצלמי הפפארצי שמקיפים את האחוזה (בייחוד בשל השמועות ההולכות וגוברות סביב דבר פרידתה מהנסיך צ'ארלס), הנסיכה מתחילה לאבד את אחיזתה במציאות בעודה מרגישה את נטל הכללים והאחריות הציבורית מתהדק יותר יותר סביב צווארה. 

מהתיאור הקצר הזה, אפשר להבין שלאריין לא כיוון למחזר כיווני עלילה מ-"הכתר" - פחות מהוקצע ושמרני נרטיבית, אלא אווירה הזייתית, מטרידה, קאמפית ומטשטשת דמיון ומציאות. כך, הבמאי הצ'יליאני מתרחק מעט מסיפורו הקודם אודות אייקון נשי תחת לחץ מאסיבי - "ג'קי" (2016) ומחליט לנוע לעבר מחוזות בדיוניים הרבה יותר. לאריין והתסריטאי סטיבן נייט ("פיקי בליינדרס") שואבים מהאיכויות המוגזמות של סרטיהם של אנטוניוני (בעיקר "תיאורמה") ואלמודובר ומייצוגים נשיים על סף התפרקות נפשית, כדוגמת "אישה תחת השפעה" של ג'ון קסוואטס ו-"פרסונה" של אינגמר ברגמן (שני סרטים שלאריין ציין בראיונות כי צפה בהם שוב יחד עם קריסטן סטיוארט במהלך צילומי הסרט), ורוקמים לא סיפור ביוגרפי מלכותי (זמן המסך של צ'ארלס והמלכה אליזבת' יכול להסתכם יחד ל-10 דקות), אלא אגדה נוסח "הנסיכה והעדשה" - אך בעוד הנסיכה ההיא תוארה כ-"מפונקת", דיאנה של סטיוארט היא קורבן לבחירות גדולות ממנה. השימוש במטאפורות ברורות למדי - כדוגמת מוטיב הפסיון הכלוא (שמופיע הן כמושא ציד והן כחיה דרוסה) והופעתה החוזרת והנשנית של אן בולין, המלכה "הסוררת" האחרונה שהעסיקה את משפחת המלוכה ושילמה על כך בחייה - עשוי אולי להרתיע מספר צופים, שיעדיפו גישה יותר אובייקטיבית ולא ניסיונית לאחד מהסיפורים המפורסמים בהיסטוריה, אבל האיכות  הטלונובלית (במידה מסוימת) שנלווית לסרט הופכת אותו למסה על האבסורד בעצם הרצון שלנו כחברה (ללא קשק לתפיסותינו בנושא - בין אם אנו שוחרי פמיניזם או שובניסטים גאים) לצפות מנשים - בכל גיל ובכל מעמד - לפעול לפי סכימה מסוימת, שמא לא יתפסו במוחנו כ-"בעייתיות" או "קלוקלות". 

כך, אי אפשר להפחית בחשיבות כל החלקים הנוספים - מלבד מלאכת הבימוי והכתיבה - שהופכים את "ספנסר" ליצירה המדהימה שהוא: ראשית, הופעות המשחק, שלא מסתכמות רק בסטיוארט - שלא מתפתה ליפול לתפקיד הקורבן הפאסיבי אלא מגלמת אדם שלא מאפשר למלחמתו בשדיו הפנימיים לאבד את מטרתו המקורית לחופש (תהיה זו אכזבה גדולה מאוד - בייחוד אחרי ההתעלמות התמוהה ממנה בטקס פרסי ה-SAG - אם סטיוארט לא תאחוז בפסלון המוזהב המפורסם בסוף החודש) - ומתחלקות באופן שווה בשווה בין שלוש דמויות בדיוניות שמייצגות את הצדדים השונים של  השתייכות למשפחת המלוכה ואת היחס המשתנה של דיאנה אליהן - רב סרן אליסטייר גרגורי (טימותי ספול מעולה כתמיד), העוזר הראשי שהוצמד לפקח על דיאנה ומרחף מעליה כפאנטום מאיים; השף המלכותי מקגריידי (שון האריס, שהצטיין השנה בסרט מלכותי אחר - "האביר הירוק") שרואה בעבודתו שליחות (שמודגשת דרך השלטים במטבח שקוראים "שקט! הם יכולים לשמוע אתכם") אך מנסה להחריג את דיאנה מאותה קשיחות; ומגי (סאלי הוקינס בתפקיד שהיה ראוי ללא פחות שבחים מאשר זה של סטיוארט), המלבישה הצמודה של דיאנה והיחידה שמייתחסת אליה ראשית כאישה ואם ואז כבת מלוכה. ראוי מאוד לציין באותה הנשימה גם את אמצעי המבע, שנותנים את הטאץ' הסופי באגדה קולנועית - הצילום המנוכר והצבוע בצבעים רכים של הצלמת הצרפתייה קלייר מתון ("פורטרט של נערה עולה באש"); העריכה המהורהרת לפרקים והקצבית בפעמים אחרות (בייחוד בקטעי הריצה/בריחה - אחרי "ליקריץ פיצה" ו-"טיל אדום", אפשר להגדיר את שנת 2021 בתור שנת "קולנוע הריצה") של סבסטיאן ספולבדה; ופסקול הג'אז המאולתר לצד כלי המיתר של ג'וני גרינווד (עוד תוספת נהדרת לפסקולים המצטיינים שהוציא השנה), שמגביר את אווירת ההזיה והלחץ. 

קשה לסכם את "ספנסר" בכמה מילים כי קשה לתאר חוויה כה קולנועית וטוטאלית במילים כלל - ועדיין, כאחד הסרטים הטובים של השנה הקודמת והנוכחית, "ספנסר" מציג כי סרט טוב יכול לנסות ולהתנתק מהמציאות עד כמה שיוכל, ועדיין להתחבר לרגשותיו הפרטיים ביותר של קהל צופים.