2020 היא פאר החורבן, אז איך היא גם פאר היצירה? הבידוד - הפיזי והנפשי, החרדה המתמדת, הגורל שיכול להגיע לכל אחד, אך גם הציפייה המתמדת לשינוי, בכל תחומי החיים - כל אלה שתולים בקרקע המניבה רעיונות יצירתיים. גל סרטי אינדי חודרים (מ-"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ועד "פרה ראשונה") ועד חיטוט בפצעים פתוחים ("השומרים", "להרוס אותך") - התרבות, למרות ששרתה על ערש דווי כלפי חוץ, נתנה במה ליוצרים הכי יצרתיים ולרעיונות הכי חדשניים שלה מזה שנים. גם עולם המוזיקה חווה רענון מאוד נחוץ - דה וויקנד החזיר את הפרנויה האלקטרונית של שנות ה-80 לאופנה עם "After Hours", דואה ליפה עשתה את אותו הדבר לדיסקו עם "Future Nostalgia", וטיילור סוויפט ניערה מעליה את תדמית המנג'סת עם שני אלבומים אינטימיים שנוצרו על טהרת הסגר, "Folklore" ו-"Evermore". המורה הרוחני של כל אלו והאבטיפוס לדמות איש האשכולות המוזיקלי, החיפושית והכנף, סר פול מקרטני, החליט לנצל את 2020 והבידוד הכפוי עליו ועל השאר העולם ולעלות מהאוב (40 ו-50 שנה מאז קודמיו בסדרה) את סדרת האלבומים הכי אקספירמנטלית ושכנראה תהיה בפירוש לשמו באינצקלופדיה - "מקרטני" ו-"מקרטני II" ואכן, עם "McCartney III", פול שלנו לא רק מזכיר לכולם שהוא עדיין בשיא גדולתו - זה ברור בכל אלבום שהוא מוציא מאז פירוק הביטלס לפני 50 שנה - הוא מניח לפנינו את מורשתו לדורות הבאים, שאולי יכירו אותו כ-"מוצרט מליברפול".
כמולטי-אינסטורמנטליסט מוצהר מילדות (שפילס את הדרך לעוד רבים וטובים מן אותו הזן, כדוגמת סטיבי וונדר ופרינס), שללא ידיעתכם עוד ניגן על עשרות כלים בחלק משירי הביטלס האהובים עליכם והפיק מאז יצירות שנדמה שלהקה שלמה יצרה אותם והוא רק חלם עליהם, קם וניגן - גם ב-"מקרטני 3", כל כלי וכל צליל שאוזני המאזין שומעות מנוגנות ע"י מקרטני עצמו. אך כאן, מקרטני מחבר ליצירה אחת את כל הז'אנרים והכלים שחקר בשני האלבומים הקודמים - אם "מקרטני" התרכז באינטימי ובקטוע, ולמעשה נתן דרור למה שאנו מכירים כיום כז'אנר ה-"לו-פיי", ו-"מקרטני 2" היה לתזה שלמה בכל הנוגע לצלילי הניו-וויב של שנות ה-80, "מקרטני 3" משלב את אלו עם מוזיקת עולם, בלוז, אלטרנטיב, ראגה רוק ובעיקר, חופש מכל צורך מסחרי. מלעיזיו של מקרטני יגידו שההנחה שהוא ככל הנראה משורר הפופ הגדול מכולם נמצאת גם בעוכריו, ולרוב הניסיון להישאר "אין" או להשיג עוד להיט (בקטנה, 32 להיטים בראש מצעד הבילבורד) מפילים אותו שוב ושוב. אבל האמת הכנה היא שלמקרטני לא רק לא מרגיש צורך בלהוכיח את עצמו או להכניס עוד קצת ג'ובות לכיסו הרחב מדי כבר ככה, הוא פשוט אוהב לנגן. לנגן ולראות לאן זה מתפתח. לנגן ולא לפחוד ממספר הדקות האידיאלי לסינגל. לשמוע דברים חדשים ולהכניס לקערה. לעשות רטרוספקטיבה ליצירות שלו ולחזור למה שאהב - כל אלו ניכרים בגדול באלבום הנוכחי. השיר הפותח, "Long Tailed Winter Bird", הוא קטע כמעט אינסטורמנטלי לחלוטין שמתחיל עם ריף גיטרה קליט (וכמו בלהיט פול לפי הספר - נסו להוציא אותו מהראש שלכם), נבנה שכבה אחר שכבה, נמשך חמש דקות ועובר במהרה למחוזות האלקטרוניקה, ונשמע כאילו היה יכול לשבת בשמחה בין "Temporary Secretary" לבין "Darkroom" ב-"מקרטני 2". יש את מקרטני העולץ והפופי - עם "Find My Way" הממכר, נוסח "ראבר סול"/"ריבולבר"; "Seize the Day", שמשדר את מסרי האופטימיות הרגילים ממקרטני, שנשמעים כה נכונים דווקא עכשיו ("קצת פרופורציות בחיים", במילים אחרות); ו-"Lavatory Lil", שנמצא כאן על תקן "השיר הנונסנס" ההכרחי בכל אלבומי "מקרטני" (לדוגמה, "Teddy Boy" באלבום הראשון), ונשמע כאילו הוא דמו לא משומש מהמחרוזת של "אבי רואד" (ואני מודע לזה שאני לא היחיד שחשב על זה) או המשך ל-"Helen Wheels". יש את מקרטני הרוקר הקשה, זה שהמציא או לא את ז'אנר המטאל עם "Helter Skelter", וקרע לעצמו את מיתרי הגרון עם "Monkberry Moon Delight" - כאן הוא חוזר ב-"'Slidin" לרוק מחוספס נוסח רעו (וגם אויבו) לנון (במיוחד "I'm Losing You") ולימיו הבוסריים בראשית "ווינגס", ולבלוז קשוח - באחד מהשירים האהובים עליי באלבום; ב-"Deep Down", שלא יבייש את "האלבום הלבן" או אפילו את קלפטון בעצמו.
יש את מקרטני גיבור הבלדות קורעות הלב, שמקבלות משמעות אחרת לגמרי ברגע שקולו המעט חרוך (בכל זאת, הבחור בן 78) נכנס לתמונה - כאלו הם: "Pretty Boys", שמתפרש כמחקר על התנהגות תעשיית הפרסום כלפי כוכבים צעירים שנכנסים לאור הזרקורים, אלא במקום יציאה סרדונית דוגמת "Fame" של בואי ולנון, מקרטני בוחר להיות המתבונן הזקן מהצד, שהיה פעם אותו בחור צעיר שנרדף ע"י מצלמות ותהילה - שהראו את אותותיהם עליו, ומזהיר כנביא זעם את אלו שיבואו אחריו ("You can look, but you'd better not touch", קולו האיטי מזמר); "The Kiss of Venus", שיר גיטרה קטן ונוגע, כדוגמת "Blackbird" ו-"Mother's Nature Son", שזולג בסוף לנגינת צ'מבלו, כמו בימיו הטובים כחלק מארבעת המופלאים; והחזרה למוזיקה הפותחת ואז זליגה ליצירה שהוקלטה לראשונה בראשית שנות ה-90 והופקה ע"י - מי אם לא - המפיק הוירטואוז המנוח ג'ורג' מרטין, אך שוחררה לאוויר העולם רק כעת, עם "Winter Bird / When Winter Comes". ולבסוף, "המקרטני החדש" - מקרטני המלנכולי: מקרטני תמיד ידע לגעת ברגשותיו העמוקים ולחטט בפצעים (דוגמה נודעת לכך היא "Here Today", שנכתב כתגובה להירצחו של ג'ון לנון ומעלה בפול דמעות עד עצם היום הזה כשהוא מבצע אותו), אך בשנים האחרונות, הוא יודע לשלב את כל צדדיו השונים והמוצלחים ולשלב אותם למנכוליה מוצלחת, כזו שמתבוננת בערגה על יופי העולם אך על העצב בקיומו; לפני שנתיים הוא עשה זאת עם "I Don't Know", שהציגה את הצד הפגיע והחושש של פול, אך ב-"מקרטני 3" הוא מעלה שלב, וחוקר את ההנחות הבסיסיות שאנחנו עושים כאשר אנחנו חוברים לאהובינו/תינו עם "Women and Wives" וחושף את עצמו לחלוטין לכאב ולמה לעיתים כיף להתגעגע אליו עם "Deep Deep Feeling" - היצירה הארוכה ביותר באלבום, שנפרשת על פני 8 דקות שעוברות מגיטרה אקוסטית ענוגה לניסיוניות עם המלוטרון, שמעלה צלילי נשכחות מ-"Strawberry Fields Forever", ומוכיחה שהאדם לא חדל ללמוד ברגע שהוא מסיים את שנות ה-20 שלו.
לסיכום, "מקרטני 3" מראה שהקלישאה נכונה - מעז יצא מתוק, ושמשון הגיבור של עולם המוזיקה המודרנית, פול מקרטני, שעבר הרבה פלשתים בחייו, עדיין עומד איתן תחת העמודים הקורסים של 2020. כאלבום שמזמין הנאה, מחשבה, בכי וצחוק - הוא מזכיר בהוויתו את האלבומים "The Next Day" ו-"Blackstar" של דיויד בואי ואת "Brainwashed" של "אחיו הקטן" של מקרטני, ג'ורג' האריסון. האלבומים האלה, לצערנו, היו האחרונים בשביל אותם האמנים. כל מה שנותר לנו לקוות - טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה - שנותרו לנו עוד הרבה שנות יצירה ופסגות לכבוש עם פול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה