פסטיבל הקולנוע בירושלים הוא בין פסטיבלי הקולנוע הגדולים והחשובים בארץ, ולמרות שהשנה עבר למתכונת דיגיטלית בלית ברירה (ולא איפשר לקהל הרחב צפייה של כמה מהסרטים הישראליים המדוברים ביותר של השנה), הוא עדיין זכה להציג תוצרים מעניינים ונחשבין מרחבי העולם בהקרנות בכורה מקומיות, כדוגמת "קורפוס כריסטי" הפולני, הסרט האבסורדי "Kajillionaire" של הבמאית מירנדה ג'ולי, ותגלית השנה "פאלם ספרינגס" (שאת הביקורת שלי עליו תוכלו למצוא כאן). עוד סרט שמשך אליו לא מעט תשומת לב בפסטיבל (ובצדק) הוא "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" ("The Personal History of David Copperfield"), בבימויו של הסטיריקן האנגלי ארמנדו יאנוצ'י ("ויפ"," The Thick of It", "אלן פרטרידג'" ועוד…), שמהווה את העיבוד הקולנועי השישי במספר (והראשון מאז 1969) לאפוס הספרותי של צ'ארלס דיקנס מהמאה ה-19. נפלה בחלקי (בזכות מתנה מהמקום המהמם והחשוב בו שירתתי - במסגרת השירות הלאומי - ולאחר מכן עבדתי, "אנו-עושים שינוי") לצפות בסרט ולדווח לכם שכל דבר בסרט הזה רחוק מלהיות נדוש וישן. איך סרט המבוסס על מקור ספרותי בן מעל ל-250 שנה מצליח להיות רענן מתמיד, ומה לאיש ציני ומושחז כמו יאנוצ'י עם סיפור ויקטוריאני שמרני ועתיק יומין?
אז ככה,"דיויד קופרפילד" של יאנוצ'י הוא אינו ממש ה-"קופרפילד" הקלאסי ועב הכרס שאתם מכירים. נכון, יש כאן לגמרי אהבה וכבוד ליצירה המקורית, אבל כפי שעשתה הבמאית אוטום דה-ויילד עם "אמה" של ג'יין אוסטן מוקדם יותר השנה וגרטה גרוויג עם עיבודה המעולה ל-"נשים קטנות" בשנה שעברה, יאנוצ'י מפיח חיים בטקסט הישן עם טייק ייחודי המתאים רק לו ולחוש ההומור המעט שחור והאבסורדי שלו. יאנוצ'י מזקק מהספר את הרעיון העיקרי, לפיו האדם אינו בהכרח הגיבור של סיפורו - אך כמה חשוב לפעמים לספר את הסיפור הזה. כך קופרפילד (דב פאטל המצויין; "נער החידות מבומביי", "סארו - הדרך הביתה") מתחיל את הסרט בעודו מציג אותו לקהל הצופה בו בתיאטרון, צופה בלידתו, רושם את ראשי פרקי חייו או מבין מה מתרחש במקום אחר ע"י צפייה ותקשורת עם הסצנה המוקרנת על הקיר (משל היה מקרן בכיתה המציג שקופיות), כל זה בעודו שומר קופסה קטנה המלאה בגזרי דפים עם אמרות מחייו העמוסים עד תום. עוד טאץ' ייחודי של יאנוצ'י (ושותפו לכתיבה סיימון בלאקוול) הוא הויזואליה, שמלבד פורמט "המקרן", הסצנות הופכות לרגעים לסרטים אילמים או לעבודות "Papier-mâché", שתואמות את הלך הרוח העולץ לנוכח הטרגדיה - בצעד שמזכיר מעט את סרטיו של טרי גיליאם. גם ההחלטה ללהק קאסט מגוון - הן מבחינת המין והמוצא האתני - ללא היאחזות בפרטי היבשים של הדמויות במקור (כפי שעיבודים אחרים לרוב עושים) או מסירות לביולוגיה בכלל (כך, אדם ממוצא אסייאתי יכול להיות אביה של אישה שחורה, ואישה שחורה יכולה להיות אמו של בחור לבן) מחזקת את הרעיון המוצדק והנכון כי אדם אינו אלא רק איך שאתה תופס אותו, והרקע שלו לא משפיע על עתידו.
אבל יותר מכל, "דיויד קופרפילד" הוא עבודת צוות של אנסמבל השחקנים בו, רבים מהם שותפיו הותיקים של יאנוצ'י (יו לורי ופיטר קפאלדי, לדוגמה). מלבד פאטל - שמשתמש בסרט להציג את יכולות המשחק המלאות שלו, אחרי ששנים נפל לטייפ-קאסט "ההודי החמוד" - כל אחד כאן מנסה להגיע לקצה גבול היכולת שלו ו-"לנצח" את שותפיו ברמת התיאטרליות שהוא מציג, בין אם הוא עוקב לפי התסריט או מאלתר לחלוטין (כמיטב המסורת היאנוצ'ית): אניורין ברנרד ("דנקירק") וניקי אמוקה-בירד ("אווניו 5") מעמיקים ברצינות התהומית שלהם ולעיתים בדיכאון כג'יימס סטירפורת' השרמנטי ואמו, בהתאמה; מורפיד קלארק ("Saint Maud") זוהרת בתפקיד כפול כאמו של הגיבור וכמושא אהבתו, דורה ספנלו, שלפעמים מתנהגת בצורה כה מגוחכת שהקהל תוהה אם מדובר במערכון (כמובן שזה טוב, כן?); מי שעוד גונבים את ההצגה הם פיטר קפאלדי (הדוקטור ה-12 בשבילכם) כמר מיקאובר, האופיטמיסט התחמן בעל חוכמת הרחוב (ליטרלי) ובן ווישאו (קיו בסרטי "ג'יימס בונד" האחרונים) כאוריה היפ (בהופעה שנבדלת במובנים רבים משאר הקריירה שלו), שמעורר בהתחלה בגיבורים גועל וגיחוך, אך זוחל אט אט כנחש לראשית צרותיהם; ואחרונים וחביבים במיוחד, טילדה סווינטון ויו לורי כדודתו האקצנטרית של קופרפילד, בטסי טרוטווד, ואורחה האקצנטרי עוד יותר, מר דיק, בהתאמה - שני שחקנים שנראה שתמיד חותמים על חוזי משחק רק אם מובטח להם הזר והמוזר, אבל כששניהם ניצבים זה מול זה, רמת הביזאריות מתאזנת ונראה שהם נוהגים בצורה נורמלית לחלוטין.
לסיכום, כפי שעשה ב-"סטאלין מת!", יאנוצ'י מבין ב-"ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" שהחיים מהירים מדי בשביל לשקוע בכאב ושהקו בין טרגדיה לקומדיה דקיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה