עונות שניות בסדרות ברוב המקרים הן טיפה מאכזבות - בניסיון לשמור על אותו הקצב והסטייל שצלחו להן בעונה הראשונה, ובמקביל ליצור סיפור חדש ולהגיע למקומות גדולים יותר - הן מאבדות את הכיוון והתוצאה לעיתים מפוזרת. "המנדלוריאן" היא חריגה בתחום זה. כשהיא מתקדמת בצעדי ענק לעבר סיומה, היא עדיין שומרת על איכות לצד טוויסטים מפתים - פרק 14, "The Tragedy", הוא הדוגמה האחרונה לכך (ספויילרים):
עזבנו את מנדו בשבוע שעבר לאחר מפגש מכריע עם אבירת הג'דיי אשוקה טאנו (רוזריו דוסון), שהביאה לתשומת ליבו הרבה מידע על בייבי יודה שלנו - שמו האמיתי (גרוגו.. פנו לפוסט הקודם לראות למה זה עדיין לא יושב איתי), ההיסטוריה שלו, פוטנציאל כוחותיו ולאן לקחת אותו על מנת לאחד אותו עם בני מינו, לאחר שזו סירבה לאמן אותו מחשש לתוצאות קודרות. כעת, מנדו מגיע לטיית'ון, הכוכב בו נמצאות הריסות מקדש הג'דיי העתיק, ומניח את בייבי יודה - כפי שייעצה לו טאנו - במרכזו. אך בעוד גרוגו (הנה, שמחים?) מתחיל במדיטציה הקדמונית שלו - התרחשויות גדולות קורות באי השקט: הארכי-פושעת פנק שנד (מינג נה-וון), שהמנדלוריאן (ואנחנו) היה בטוח כי מצאה את סופה בעונה הקודמת, מגיעה מצויידת בחבר ותיק: בובה פט (טמורה מוריסון), שעקב אחרי מנדו עוד מהרפתקאותיו על טטואין, בו לקח את שריונו של פט מהמארשל קוב ונת'. בעוד פט דורש בכל מחיר את שריונו, מנדו שלנו צריך להתמודד עם איום נוסף - צבא הסטורמטרופרים של מוף גידון, שעוקב אחר גיבורינו גם לא מעט זמן, שועט לעבר גרוגו המתרכז.
למרות העלילה המתוחה, מה שהופך את הפרק למוצלח במיוחד הוא יכולתו להישאר "אינטימי", או במקרה הזה - להתמקד במיקום אחד, בהתרחשות אחת מתמשכת ולפתח אותה ככל שהפרק מתקדם. ההבנה שמינימליות היא הכלי הכי נכון למתח מגיעה מבמאי הפרק, שבמפתיע או לא, הוא רוברט רודריגז - מאסטר ה"בי-מובי" המודרני ("עיר החטאים", "דספרדו"), ושותפו הותיק של קוונטין טרנטינו מראשית הגל העצמאי החדש בשנות ה-90 (בפרוייקטים כדוגמת "מצאת החמה עד צאת הנשמה" ו-"פלאנט טרור"). רודריגז, שמבין דבר או שניים בבימוי אקשן ומתח פיזיים, זונח את ההישענות של הפרנצ'ייז ללוחמה באמצעות כלים עתידניים (או באמצעות CGI מורכב מאחורי הקלעים), ומביא באמצעות מוריסון כפט ונה-וון כשנד את סצנות האקשן הטובות ביותר שהסדרה הציעה עד כה - וזה קשה להשגה, אין ספק, בהתחשב ברקורד המצטיין שלה - ו-וייב "בי מובי" טהור, שמחליף את השפעות סרטי הסמוראי שנכחו עד כה בסדרה בסרטי אקשן אסייאתים של שנות השמונים. תחשבו פחות קורסאווה, ויותר ג'קי צ'אן.
אך רודריגז לא מצטיין אך ורק באקשן - שתופס חלק ניכר מהתפתחות הפרק - אלא גם בדאגה לדמויות המככבות בו, במיוחד לפט ולמנדו. פט, שהיה לדמות זניחה יחסית בטרילוגיה הראשונה והפך לחביב הקהל במרוצת השנים, מקבל סוף סוף נפח ורצונות - לאחר שטרילוגיית הפריקוולים העניקה לו סיפור רקע סבוך, ואילו המקורית הביאה למותו בצורה מגוחכת (נבלע ע"י סאארלק בעודו בחיים), שנתונה לדיון עד היום. מנדו, לעומת זאת, מפתח לאורך כל העונה יחסי אב ובן אמיתיים עם בייבי יודה, יותר מאשר בעונה הקודמת, ושובר את דמות הגיבור המיתי האדיש שניתן לו בתחילה. כך, בפרק זה, הדאגה לגורלו של בייבי יודה, או אפילו ההתלהבות הכנה מהתפתחותו, מרגישה מורווחת, ולא סתם נמצאית שם בשביל לצאת ידי חובה. בצורה זו, רודריגז יוצא מהדיכוטומיה הנורא ברורה לרוב ב-"מלחמת הכוכבים" - רע זה רע, טוב זה טוב. מי יודע, אולי נראה התפתחות כזו גם אצל מוף גידון? אני מקווה שכן.
לסיכום, יחסית לפרק שלא עוצר לרגע, "The Tragedy" מרגיש כמו עצירה על מנת לנשום קצת לפני הריצה לפינאלה. המינימליות, הכבוד למיתולוגיה הקודמת של הפרנצ'ייז ולז'אנר קולנועי שכמעט ונשכח מציבות אותו כעוד הצלחה בשורת ההישגים של הדבר הכי טוב שיצא מ-"מלחמת הכוכבים" בעשור האחרון (טוב.. מלבד "אחרוני הג'דיי").
*נ"ב: RIP "רייזור קרסט". היית נאמנה, נשברת כל חצי דקה, אבל הגיע הזמן להיפרד בנשיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה