אני לא נמנה על חובבי הבמאי והתסריטאי עטור הפרסים דיוויד פינצ'ר. אין עוררין על כך שלאיש כישרון רב ועין חדה בכל הנוגע לפרטים, אך לרוב תוצריו הביאו לתוצאה הפוכה למה שכיוון מלכתחילה -"מועדון קרב" כיוון לבקר את הגבריות הרעילה אך הגביר אותה עם מעריציו (בדומה ל-"ג'וקר", עליו פינצ'ר מתח ביקורת דומה לפני פחות מחודש - תחי האירוניה) ו-"הרשת החברתית", שהדגישה את הסכנות האורבות באותה הרשת המדוברת, אך למעשה רק הגדילה את הסטטוס המיתי של צוקרברג. אז איך "מאנק" ("Mank"), סרטו הראשון של הבמאי מזה 6 שנים (האחרון היה "נעלמת"), הוא אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם השנה, והתברר כ-"מוביל את הסחורה"?
כנראה שההתלהבות שלי ושל רבים בקהילת חובבי הקולנוע מהפרוייקט הייתה לא רק מקיומו, אלא גם מהילתו: "מאנק" חוזר לדיון ישן נושן על הליך כתיבתו וזהות כותבו של מי שלימים יקרא "הסרט הטוב ביותר של כל הזמנים" (ולימים גם ירד מגדולתו), "האזרח קיין". הרמן ג'יי מנקוביץ', או שכפי שרבים כינו אותו - מאנק, היה עיתונאי, סופר ותסריטאי בחסד (ויהודי כשר), שלו שמור מקום של כבוד בדברי הימים של הוליווד - אך לרוב מאחורי הקלעים, וללא קרדיט (בין הישגיו ללא קרדיט ניתן למנות את כתיבת התסריט ל-"קוסם מארץ עוץ" והפקת הסרט הנודע ביותר של האחים מרקס, "מרק ברווז"). בכתיבת "האזרח קיין", הסיפור היה שונה - מאנק "חלק" את קרדיט הכתיבה (ולאחר מכן, את פרס האוסקר) עם במאי הסרט, כוכבו ומפיקו, הטאלנט הצעיר (אז) אורסון וולס. פינצ'ר אינו מעוניין בלספר את סיפור חייו המלאים של מאנק (גארי אולדמן), אלא את החודשיים המכריעים בכתיבת התסריט, כשמאנק כבול למיטתו - בחווה נידחת - בשל רגל שבורה לאחר תאונת דרכים, נאנק בגמילה מאלכוהול ותלוי בחסדיה של קלדנית ואחות לעת מצוא, ריטה אלכסנדר (לילי קולינס). "אינך יכול לגולל את סיפור חייו המלא של אדם בשעתיים", אומר מאנק למפיק הסרט ג'ון האוזמן (סאם טראוטון), ומהדהד את החלטתו וגם את החלטת פינצ'ר.
ובעודנו חותרים לעבר המהולל של הוליווד, חשוב לחזור לעבר הלא פחות מסובך של פרוייקט זה. "מאנק" קרוב במיוחד לליבו של פינצ'ר - אביו, ג'ק פינצ'ר, כתב את התסריט עוד בשנות ה-90, ואילו בנו עתד לביים את הסרט ממש לאחר סיום העבודה על סרטו "המשחק" (1997), ולבחור בקווין ספייסי וג'ודי פוסטר לגלם את הדמויות הראשיות. בצירוף כוכבים מדוייק (ואולי מוצדק, בהתחשב במעורבים בדבר), לא התמזל מזלו של פינצ'ר להחל במלאכת הבימוי, הפרוייקט נגנז ואביו נפטר ב-2003. רק ב-2019, יותר משני עשורים לאחר שנכתב, נטפליקס הכריזה כי היא מוציאה את הפרוייקט לפועל, עם גארי אולדמן בתפקיד הראשי. ואולי אכן התזמון אינו מקרי: יותר ויותר פרוייקטים על הנעשה מאחורי הקלעים של סרטי מופת יוצאים לפועל (וביניהם בן אפלק, ששב לנעשה על סט "צ'יינהטאון", ובארי לוינסון, שיצלול יחד עם אוסקר אייזיק וג'ייק ג'ילנהול להפקה הסבוכה של "הסנדק"), אורסון וולס "הוציא" סרט חדש (גם בזכות התעוזה של נטפליקס) ב-2018 בעודו בקבר קרוב ל-35 שנה, וכתביה של פאולין קייל -מבקרת הקולנוע המנוחה שהייתה למעין הדה בושס אמריקאית, ושפינצ'ר האב מצדד בגרסתה הקונטרברסיאלית כי תפקידו של וולס בכתיבת "האזרח קיין" היה מזערי לחלוטין ולמנק מגיע הקרדיט המלא - צפו מחדש עם סרט אחר ומצויין של נטפליקס מהשנה, "אני חושבת לגמור עם זה". על כך מגיע שאפו לחברת הסטרימינג, ששווה ומעזה לטובת האומנים שהיא מעסיקה בשביל ליצור איכות לצד כמות, ולא להתרכז בהכרח בצד העסקי.
אך "מאנק" אינו סובב רק סביב סכסוכי קרדיטים עתיקים - הצמד פינצ'ר - האב והבן - "משחקים" בצורה נון-לינארית עם מאנק כשם שהוא שיחק בצורה שוברת כללים זו עם צ'ארלס פוסטר קיין עצמו, ומחזירים אותו - באמצעות פלאשבקים לעשור הקודם בחייו - למהלכים ולאנשים שפגש בדרך שהובילו אותו לכתוב את היצירה השערורייתית לזמנו; ביניהם מככבים מפיק העל דיויד או. סלזניק (טובי לאונרד מור), הצמד צמא הכוח והכסף מחברת ההפקות "MGM", לואי ב' מאייר (ארליס האוורד) ואירווינג ת'אלברג (פרדיננד קינגסלי), ובראשם - איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט (צ'ארלס דאנס) ואשתו/פילגשו, השחקנית מריון דייויס (אמנדה סייפריד), ששימשו כהשראה הראשית לקיין ולאשתו, סוזן אלכסנדר קיין. בעוד התחבר לדיויס הכנה והתחבב על הרסט המזדקן, הסרט מציג את ניסיונו של מאנק להישאר אדיש כלפי חוץ אך בו בזמן להתנגד בכוח להתערבות הפוליטית הגסה של המיליארדר ושליחיו - ובראשם מאייר - פוגמת בשינוי אמיתי בשנות השפל הגדול. דוגמה חוזרת בסרט היא התערבות אולפני הקולנוע ויצירת תשדירי בחירות מזוייפים בבחירות למושל קליפורניה, כדי לבלום את כוחו הגדל של הסופר והמועמד הסוציאליסט של המפלגה הדמוקרטית אפטון סינקלייר (שמגולם ע"י איש המדע הנודע ביל ניי). התערבות זרה בבחירות? איל הון שמשפיע על דעת הקהל להאמין באינטרסים שלו באמצעות כלי התקשורת שברשותו? הממ.. מניין זה נשמע לי מוכר?... כך, הפינצ'רים מוכיחים כי דבריו של קרל מרקס מלפני למעלה מ-200 שנה, ש-"ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה" עדיין נכונים. השימוש בתקופת משבר אחרת בתולדות העם האמריקאי כביקורת על אלו המעודדים אותה מוצגת בצורה מצויינת ולא דידקטית, כזו שמשאירה את הצופה להרהר (בדומה לנעשה לסרט "חדש-ישן" אחר, "הארטיסט", שביקר את התנהגות תעשיית הקולנוע כשזו "מתאימה" את עצמה לזמנים).
בסיועו של אולדמן (שאוסקר על תפקיד זה מוצדק יותר מאשר האחרון שקיבל על "שעה אפלה", שם בעיקר המייקאפ הופיע), הפינצ'רים הופכים גם את "מאנק" לסיפור הדרדרות קלאסי (בדומה לסיפוריו של וולטר טוויס, וביניהם "גמביט המלכה" ו-"האיש שנפל מכוכב אחר"), בו התמכרויותיו של מאנק - לאלכוהול ולהימורים - פוגעות באוהביו, מתקינות אותו על עמדת "ליצן החצר" של הוליווד (מה שלבסוף יגרום לפחות ולפחות חברות הפקה לעבוד איתו) ומכניסות אותו לספירלה אינסופית של הרס עצמי, כזו שיטיל גם על קיין בתסריט פרי עטו. אין הדבר אומר ש-"מאנק" לא מציג גם את צדדיו החיוביים של גיבורו - בין אם מדובר בהצלת כפר גרמני שלם מידי הנאצים והבאתם לאמריקה או סיוע כושל לחבר אובדני - אך מאנק מתנהל במרביתו של הסרט כבובה הנמצאת בידיה של הרגליה המסוכנים, ולה נותר כלום אלא להגיב בסרקזם. עם זאת, אין ספק שלא רק אולדמן מרשים בכישוריו בפרוייקט, ומדובר ב-"מאמץ קבוצתי", כשם שמאייר אוהב להדגיש שוב ושוב: אמנדה סייפריד ולילי קולינס משתחררות כל אחת מכבלי תדמיותיהן הקודמות - הראשונה מתדמית "הנערה הרעה האולטימטיבית" איתו נתקעה מאז "Mean Girls", והשנייה מדימוי "האמריקאית קלת הדעת" לפי "אמילי בפריז" הקשה מנשוא - ונותנות הופעות עמוקות ועגולות, שלא כיאה לדמויות נשיות בסרטים המייצגים תקופות שעברו (צפו לבאזז תקשורתי לשתיהן בכל הנוגע לאוסקר), ואילו צ'ארלס דאנס כהרסט וארליס האוורד (האנונימי יחסית) כמאייר מציגים אנשים שמכרו את האידאלים שלהם עבור בצע הכסף, צל של הדמויות שהיו בעבר ("'המשפוחה שלי, המשפוחה שלי'", מלגלג מאנק על מאייר בעודו מטייל עם דיוייס בגינתה העצומה, "הוא עושה הכל למען המשפחה, אלא אם כן מדובר במכירת שמו הפרטי למתחרה באישון ליל"). אפילו וולס, שנדחק הצידה לטובת הנרטיב "המתקן עוולות" של הסרט, מביא נוקשות וערמומיות אמיתית לתפקיד באמצעות טום בורק המגלם אותו.
"מאנק" משתייך גם לקבוצת הסרטים "האסתטיים", בהם כל פרט ברקע מחושב עד דלא ידע ודבקים בסטייל אחד ויחיד. בדומה למה שעשה טרנטינו בשנה שעברה עם "היו זמנים בהוליווד", גם פינצ'ר בונה כאן את הוליווד מאפס, ומעורר געגועים לתקופה בתעשייה שנעלמה לפני שנים, אך הילתה תמיד חיה בליבנו - משחקנים מפורסמים של אותה העת שצצים לרגע (קלארק גייבל וגרטה גרבו, לדוגמה) ועד הסטים שמשוחזרים באולפני הענק, הכל כאן מגיע מתוך אהבה לאותם הזמנים. עם זאת, בשונה מטרנטינו, שעדיין ניסה לשמור על צורת צילום ועריכה מודרנית יחסית בסרטו (מלבד שחזורים פה ושם), פינצ'ר מתמסר לחלוטין לסרטי התקופה, ולא רק שותל רפרנסים ויזואלים ל-"האזרח קיין" (המטפחת הנופלת מחלון המכונית, לדוגמה), אלא מציג את כל הסרט בשחור-לבן אותנטי, באודיו מעומעם יחסית, בפיידים קצרים , בקרדיטים מלאים בראשית הסרט כמיטב המסורת ואף במיקום הפלאשבק שנכתב מול עינינו משל היה זה תסריט אמיתי המוקלד במכונת כתיבה. עם סיוע משותפיו הותיקים ליצירת סרטים - המלחינים טרנט רזנור ואטיקוס רוס מ-" Nine Inch Nails" והצלם אריק מסרשמידט ("נעלמת", "מיינדהאנטר") - פינצ'ר יוצר כאן חגיגה אמיתית לחושים, שכל חובב קולנוע מושבע יהנה ממנה (אני כאן להעיד על כך), למרות שהצופים שבאים "קלולס" לפרוייקט זה אולי ירגישו טיפה אבודים בין שלל המידע על תסריטאי "MGM" בשנות השלושים או האינטריגות הפוליטיות של המפלגה הרפובליקנית בקליפורניה לפני יותר מ-80 שנה.
לסיכום, "מאנק" הוא לא סרט רגיל, כפי ש-"האזרח קיין" הוא לא סרט רגיל וגם לא כותבו, הרמן מנקוביץ'. "אני גמור, ג'ו", אומר מאנק לאחיו המפיק ג'וזף ל' מנקוביץ', "זה כך כבר שנים". "זה הדבר הכי טוב שאי פעם כתבת", עונה לו אחיו, ועל הקהל להסכים עם שניהם - "קיין" חי במוחינו הקולקטיביים כבר קרוב ל-80 שנה, ואילו מאנק נשכח אי שם בתהומות ההתמכרות, מאז מותו בטרם עת בגיל 55. אם יתמזל מזלנו, "מאנק" לא ישכח מספריית הקולנוע המתרחבת מידי יום בכזו מהירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה