"McCartney III" - מתוק מאז

2020 היא פאר החורבן, אז איך היא גם פאר היצירה? הבידוד - הפיזי והנפשי, החרדה המתמדת, הגורל שיכול להגיע לכל אחד, אך גם הציפייה המתמדת לשינוי, בכל תחומי החיים - כל אלה שתולים בקרקע המניבה רעיונות יצירתיים. גל סרטי אינדי חודרים (מ-"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ועד "פרה ראשונה") ועד חיטוט בפצעים פתוחים ("השומרים", "להרוס אותך") - התרבות, למרות ששרתה על ערש דווי כלפי חוץ, נתנה במה ליוצרים הכי יצרתיים ולרעיונות הכי חדשניים שלה מזה שנים. גם עולם המוזיקה חווה רענון מאוד נחוץ - דה וויקנד החזיר את הפרנויה האלקטרונית של שנות ה-80 לאופנה עם "After Hours", דואה ליפה עשתה את אותו הדבר לדיסקו עם "Future Nostalgia", וטיילור סוויפט ניערה מעליה את תדמית המנג'סת עם שני אלבומים אינטימיים שנוצרו על טהרת הסגר, "Folklore" ו-"Evermore". המורה הרוחני של כל אלו והאבטיפוס לדמות איש האשכולות המוזיקלי, החיפושית והכנף, סר פול מקרטני, החליט לנצל את 2020 והבידוד הכפוי עליו ועל השאר העולם ולעלות מהאוב (40 ו-50 שנה מאז קודמיו בסדרה) את סדרת האלבומים הכי אקספירמנטלית ושכנראה תהיה בפירוש לשמו באינצקלופדיה - "מקרטני" ו-"מקרטני II" ואכן, עם "McCartney III", פול שלנו לא רק מזכיר לכולם שהוא עדיין בשיא גדולתו -  זה ברור בכל אלבום שהוא מוציא מאז פירוק הביטלס לפני 50 שנה - הוא מניח לפנינו את מורשתו לדורות הבאים, שאולי יכירו אותו כ-"מוצרט מליברפול". 

כמולטי-אינסטורמנטליסט מוצהר מילדות (שפילס את הדרך לעוד רבים וטובים מן אותו הזן, כדוגמת סטיבי וונדר ופרינס), שללא ידיעתכם עוד ניגן על עשרות כלים בחלק משירי הביטלס האהובים עליכם והפיק מאז יצירות שנדמה שלהקה שלמה יצרה אותם והוא רק חלם עליהם, קם וניגן - גם ב-"מקרטני 3", כל כלי וכל צליל שאוזני המאזין שומעות מנוגנות ע"י מקרטני עצמו. אך כאן, מקרטני מחבר ליצירה אחת את כל הז'אנרים והכלים שחקר בשני האלבומים הקודמים - אם "מקרטני" התרכז באינטימי ובקטוע, ולמעשה נתן דרור למה שאנו מכירים כיום כז'אנר ה-"לו-פיי", ו-"מקרטני 2" היה לתזה שלמה בכל הנוגע לצלילי הניו-וויב של שנות ה-80, "מקרטני 3" משלב את אלו עם מוזיקת עולם, בלוז, אלטרנטיב, ראגה רוק ובעיקר, חופש מכל צורך מסחרי. מלעיזיו של מקרטני יגידו שההנחה שהוא ככל הנראה משורר הפופ הגדול מכולם נמצאת גם בעוכריו, ולרוב הניסיון להישאר "אין" או להשיג עוד להיט (בקטנה, 32 להיטים בראש מצעד הבילבורד) מפילים אותו שוב ושוב. אבל האמת הכנה היא שלמקרטני לא רק לא מרגיש צורך בלהוכיח את עצמו או להכניס עוד קצת ג'ובות לכיסו הרחב מדי כבר ככה, הוא פשוט אוהב לנגן. לנגן ולראות לאן זה מתפתח. לנגן ולא לפחוד ממספר הדקות האידיאלי לסינגל. לשמוע דברים חדשים ולהכניס לקערה. לעשות רטרוספקטיבה ליצירות שלו ולחזור למה שאהב - כל אלו ניכרים בגדול באלבום הנוכחי. השיר הפותח, "Long Tailed Winter Bird", הוא קטע כמעט אינסטורמנטלי לחלוטין שמתחיל עם ריף גיטרה קליט (וכמו בלהיט פול לפי הספר - נסו להוציא אותו מהראש שלכם), נבנה שכבה אחר שכבה, נמשך חמש דקות ועובר במהרה למחוזות האלקטרוניקה, ונשמע כאילו היה יכול לשבת בשמחה בין "Temporary Secretary" לבין "Darkroom" ב-"מקרטני 2". יש את מקרטני העולץ והפופי - עם "Find My Way" הממכר, נוסח "ראבר סול"/"ריבולבר"; "Seize the Day", שמשדר את מסרי האופטימיות הרגילים ממקרטני, שנשמעים כה נכונים דווקא עכשיו ("קצת פרופורציות בחיים", במילים אחרות); ו-"Lavatory Lil", שנמצא כאן על תקן "השיר הנונסנס" ההכרחי בכל אלבומי "מקרטני" (לדוגמה, "Teddy Boy" באלבום הראשון), ונשמע כאילו הוא דמו לא משומש מהמחרוזת של "אבי רואד" (ואני מודע לזה שאני לא היחיד שחשב על זה) או המשך ל-"Helen Wheels". יש את מקרטני הרוקר הקשה, זה שהמציא או לא את ז'אנר המטאל עם "Helter Skelter", וקרע לעצמו את מיתרי הגרון עם "Monkberry Moon Delight" - כאן הוא חוזר ב-"'Slidin" לרוק מחוספס נוסח רעו (וגם אויבו) לנון (במיוחד "I'm Losing You") ולימיו הבוסריים בראשית "ווינגס", ולבלוז קשוח - באחד מהשירים האהובים עליי באלבום; ב-"Deep Down", שלא יבייש את "האלבום הלבן" או אפילו את קלפטון בעצמו. 

יש את מקרטני גיבור הבלדות קורעות הלב, שמקבלות משמעות אחרת לגמרי ברגע שקולו המעט חרוך (בכל זאת, הבחור בן 78) נכנס לתמונה - כאלו הם: "Pretty Boys", שמתפרש כמחקר על התנהגות תעשיית הפרסום כלפי כוכבים צעירים שנכנסים לאור הזרקורים, אלא במקום יציאה סרדונית דוגמת "Fame" של בואי ולנון, מקרטני בוחר להיות המתבונן הזקן מהצד, שהיה פעם אותו בחור צעיר שנרדף ע"י מצלמות ותהילה - שהראו את אותותיהם עליו, ומזהיר כנביא זעם את אלו שיבואו אחריו ("You can look, but you'd better not touch", קולו האיטי מזמר); "The Kiss of Venus", שיר גיטרה קטן ונוגע, כדוגמת "Blackbird" ו-"Mother's Nature Son", שזולג בסוף לנגינת צ'מבלו, כמו בימיו הטובים כחלק מארבעת המופלאים; והחזרה למוזיקה הפותחת ואז זליגה ליצירה שהוקלטה לראשונה בראשית שנות ה-90 והופקה ע"י - מי אם לא - המפיק הוירטואוז המנוח ג'ורג' מרטין, אך שוחררה לאוויר העולם רק כעת, עם "Winter Bird / When Winter Comes". ולבסוף, "המקרטני החדש" - מקרטני המלנכולי: מקרטני תמיד ידע לגעת ברגשותיו העמוקים ולחטט בפצעים (דוגמה נודעת לכך היא "Here Today", שנכתב כתגובה להירצחו של ג'ון לנון ומעלה בפול דמעות עד עצם היום הזה כשהוא מבצע אותו), אך בשנים האחרונות, הוא יודע לשלב את כל צדדיו השונים והמוצלחים ולשלב אותם למנכוליה מוצלחת, כזו שמתבוננת בערגה על יופי העולם אך על העצב בקיומו; לפני שנתיים הוא עשה זאת עם "I Don't Know", שהציגה את הצד הפגיע והחושש של פול, אך ב-"מקרטני 3" הוא מעלה שלב, וחוקר את ההנחות הבסיסיות שאנחנו עושים כאשר אנחנו חוברים לאהובינו/תינו עם "Women and Wives" וחושף את עצמו לחלוטין לכאב ולמה לעיתים כיף להתגעגע אליו עם "Deep Deep Feeling" - היצירה הארוכה ביותר באלבום, שנפרשת על פני 8 דקות שעוברות מגיטרה אקוסטית ענוגה לניסיוניות עם המלוטרון, שמעלה צלילי נשכחות מ-"Strawberry Fields Forever", ומוכיחה שהאדם לא חדל ללמוד ברגע שהוא מסיים את שנות ה-20 שלו. 

לסיכום, "מקרטני 3" מראה שהקלישאה נכונה - מעז יצא מתוק, ושמשון הגיבור של עולם המוזיקה המודרנית, פול מקרטני, שעבר הרבה פלשתים בחייו, עדיין עומד איתן תחת העמודים הקורסים של 2020. כאלבום שמזמין הנאה, מחשבה, בכי וצחוק - הוא מזכיר בהוויתו את האלבומים "The Next Day" ו-"Blackstar" של דיויד בואי ואת "Brainwashed" של "אחיו הקטן" של מקרטני, ג'ורג' האריסון. האלבומים האלה, לצערנו, היו האחרונים בשביל אותם האמנים. כל מה שנותר לנו לקוות - טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה - שנותרו לנו עוד הרבה שנות יצירה ופסגות לכבוש עם פול. 

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020: "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד"

פסטיבל הקולנוע בירושלים הוא בין פסטיבלי הקולנוע הגדולים והחשובים בארץ, ולמרות שהשנה עבר למתכונת דיגיטלית בלית ברירה (ולא איפשר לקהל הרחב צפייה של כמה מהסרטים הישראליים המדוברים ביותר של השנה), הוא עדיין זכה להציג תוצרים מעניינים ונחשבין מרחבי העולם בהקרנות בכורה מקומיות, כדוגמת "קורפוס כריסטי" הפולני, הסרט האבסורדי "Kajillionaire" של הבמאית מירנדה ג'ולי, ותגלית השנה "פאלם ספרינגס" (שאת הביקורת שלי עליו תוכלו למצוא כאן). עוד סרט שמשך אליו לא מעט תשומת לב בפסטיבל (ובצדק) הוא "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" ("The Personal History of David Copperfield"), בבימויו של הסטיריקן האנגלי ארמנדו יאנוצ'י ("ויפ"," The Thick of It", "אלן פרטרידג'" ועוד…), שמהווה את העיבוד הקולנועי השישי במספר (והראשון מאז 1969) לאפוס הספרותי של צ'ארלס דיקנס מהמאה ה-19. נפלה בחלקי (בזכות מתנה מהמקום המהמם והחשוב בו שירתתי - במסגרת השירות הלאומי - ולאחר מכן עבדתי, "אנו-עושים שינוי") לצפות בסרט ולדווח לכם שכל דבר בסרט הזה רחוק מלהיות נדוש וישן. איך סרט המבוסס על מקור ספרותי בן מעל ל-250 שנה מצליח להיות רענן מתמיד, ומה לאיש ציני ומושחז כמו יאנוצ'י עם סיפור ויקטוריאני שמרני ועתיק יומין?

אז ככה,"דיויד קופרפילד" של יאנוצ'י הוא אינו ממש ה-"קופרפילד" הקלאסי ועב הכרס שאתם מכירים. נכון, יש כאן לגמרי אהבה וכבוד ליצירה המקורית, אבל כפי שעשתה הבמאית אוטום דה-ויילד עם "אמה" של ג'יין אוסטן מוקדם יותר השנה וגרטה גרוויג עם עיבודה המעולה ל-"נשים קטנות" בשנה שעברה, יאנוצ'י מפיח חיים בטקסט הישן עם טייק ייחודי המתאים רק לו ולחוש ההומור המעט שחור והאבסורדי שלו. יאנוצ'י מזקק מהספר את הרעיון העיקרי, לפיו האדם אינו בהכרח הגיבור של סיפורו - אך כמה חשוב לפעמים לספר את הסיפור הזה. כך קופרפילד (דב פאטל המצויין; "נער החידות מבומביי", "סארו - הדרך הביתה") מתחיל את הסרט בעודו מציג אותו לקהל הצופה בו בתיאטרון, צופה בלידתו, רושם את ראשי פרקי חייו או מבין מה מתרחש במקום אחר ע"י צפייה ותקשורת עם הסצנה המוקרנת על הקיר (משל היה מקרן בכיתה המציג שקופיות), כל זה בעודו שומר קופסה קטנה המלאה בגזרי דפים עם אמרות מחייו העמוסים עד תום. עוד טאץ' ייחודי של יאנוצ'י (ושותפו לכתיבה סיימון בלאקוול) הוא הויזואליה, שמלבד פורמט "המקרן", הסצנות הופכות לרגעים לסרטים אילמים או לעבודות "Papier-mâché", שתואמות את הלך הרוח העולץ לנוכח הטרגדיה - בצעד שמזכיר מעט את סרטיו של טרי גיליאם. גם ההחלטה ללהק קאסט מגוון - הן מבחינת המין והמוצא האתני - ללא היאחזות בפרטי היבשים של הדמויות במקור (כפי שעיבודים אחרים לרוב עושים) או מסירות לביולוגיה בכלל (כך, אדם ממוצא אסייאתי יכול להיות אביה של אישה שחורה, ואישה שחורה יכולה להיות אמו של בחור לבן) מחזקת את הרעיון המוצדק והנכון כי אדם אינו אלא רק איך שאתה תופס אותו, והרקע שלו לא משפיע על עתידו. 

אבל יותר מכל, "דיויד קופרפילד" הוא עבודת צוות של אנסמבל השחקנים בו, רבים מהם שותפיו הותיקים של יאנוצ'י (יו לורי ופיטר קפאלדי, לדוגמה). מלבד פאטל - שמשתמש בסרט להציג את יכולות המשחק המלאות שלו, אחרי ששנים נפל לטייפ-קאסט "ההודי החמוד" - כל אחד כאן מנסה להגיע לקצה גבול היכולת שלו ו-"לנצח" את שותפיו ברמת התיאטרליות שהוא מציג, בין אם הוא עוקב לפי התסריט או מאלתר לחלוטין (כמיטב המסורת היאנוצ'ית): אניורין ברנרד ("דנקירק") וניקי אמוקה-בירד ("אווניו 5") מעמיקים ברצינות התהומית שלהם ולעיתים בדיכאון כג'יימס סטירפורת' השרמנטי ואמו, בהתאמה; מורפיד קלארק ("Saint Maud") זוהרת בתפקיד כפול כאמו של הגיבור וכמושא אהבתו, דורה ספנלו, שלפעמים מתנהגת בצורה כה מגוחכת שהקהל תוהה אם מדובר במערכון (כמובן שזה טוב, כן?); מי שעוד גונבים את ההצגה הם פיטר קפאלדי (הדוקטור ה-12 בשבילכם) כמר מיקאובר, האופיטמיסט התחמן בעל חוכמת הרחוב (ליטרלי) ובן ווישאו (קיו בסרטי "ג'יימס בונד" האחרונים) כאוריה היפ (בהופעה שנבדלת במובנים רבים משאר הקריירה שלו), שמעורר בהתחלה בגיבורים גועל וגיחוך, אך זוחל אט אט כנחש לראשית צרותיהם; ואחרונים וחביבים במיוחד, טילדה סווינטון ויו לורי כדודתו האקצנטרית של קופרפילד, בטסי טרוטווד, ואורחה האקצנטרי עוד יותר, מר דיק, בהתאמה - שני שחקנים שנראה שתמיד חותמים על חוזי משחק רק אם מובטח להם הזר והמוזר, אבל כששניהם ניצבים זה מול זה, רמת הביזאריות מתאזנת ונראה שהם נוהגים בצורה נורמלית לחלוטין. 

לסיכום, כפי שעשה ב-"סטאלין מת!", יאנוצ'י מבין ב-"ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" שהחיים מהירים מדי בשביל לשקוע בכאב ושהקו בין טרגדיה לקומדיה דקיק. 

ליל ההכרזות של דיסני: בדרך למונפול?

ליל אמש - 11.12 - כנראה יזכר עוד זמן רב מעכשיו: כאירוע משמח או כנקודת ההשתלטות של "דיסני" על תעשיית הבידור ועוד יותר מכך? רק הזמן יגיד, אבל עשרות ההכרזות של החברה על שלל נציגיה - "מארוול", "לוקאספילם", "פוקס" ועוד - ב-"יום המשקיעים" (חתיכת השקעה) דורשות התייחסות. אז בואו נתחיל:

• מארוול - הבת האהובה ביותר על אבא דיסני, חברת מארוול, שהביאה למשפחה את ההישגים הפופולריים - ובעיקר הרווחים - ביותר בכל שנות קיומה חוותה שנה קשה. עם דחיות ממקום ממקום וביטול צילומים שהיו אמורים להתחיל במהלכה, "מארוול" סיימה את 2020 ללא פרוייקט אחד שיצא במהלך השנה האזרחית. "יום המשקיעים" מסמן את הנקמה - בין חשיפות הערב: טריילרים חדשים לסדרות הסטרימינג "דיסני פלוס" -"הפלקון וחייל החורף" (שנשען חזק על אווירת האספיונג'), "לוקי" (שנראית כמו ספר מוצלח של ניל גיימן, עם אוון וילסון - בשלב הפיכתו הסופית לסם אליוט) ו-"וונדה-ויז'ן", שכבר ספגה דחייה מדצמבר האחרון וכעת נראית התוצר המבטיח והיצירתי ביותר של החברה - כל הסדרות הנ"ל יעלו במהלך השנה הקרובה; ומה עוד? "Ironheart", סדרה חדשה על ממשיכת דרכו של טוני סטארק כאיירון מן בקומיקס; "?...What if", סדרת אנימציה שתסקור את כל התרחישים האלטרנטיביים לסיפורים המוכרים ביותר של גיבורי הקומיקס; "Ms. Marvel", על קורותיה של גיבורת העל המוסלמית הראשונה, קאמלה חאן (אימאן וליאני הצעירה), שתופיע גם בסרט ההמשך של מושא הערצתה, קפטן מארוול (ברי לארסון); "Armor Wars", שתסקור את ניסיונו של ג'יימס רודס/וור-מאשין למנוע מטכנולוגיית סטארק ליפול לידיים הלא נכונות; "Secret Invasion", עם סמואל ל' ג'קסון כניק פיורי ובן מנדלסון כטאלוס, שתמשיך את קו העלילה שהתחיל ב-"קפטן מארוול" על פלישת הסקרולים; גם ספיישל חג המולד של "שומרי הגלקסיה" וסרטונים קצרים על עלילות גרוט, בהנהגתו של וטרן הפרנצ'ייז ג'יימס גאן, יצטרפו לסדרות שכבר הוכרזו ובפיתוח, כדוגמת "הוקאיי", "Moon Knight", "She-Hulk" ועוד… וכל זה רק בגזרת הסטרימינג. בגזרה הידועה והנושנה של סרטי הקולנוע (או לא קולנוע, אבל לזה נגיע בהמשך…), נחשפנו לשם החדש של סרט ההמשך השלישי בסדרת "אנט-מן והצרעה" - "Ant-Man and the Wasp: Quantumania", שבו יצטרפו לקאסט ג'ונתן מייג'ורס ("הזהב של נורמן", "ארץ לאבקרפט") בתפקיד הנבל התורן, וקת'רין ניוטון ("מאבדים את זה", "Freaky") תיכנס לנעליה של בתו של אנט-מן, קאסי לאנג; כריסטיאן בייל - באטמן האולטימטיבי בעיני רבים - יחצה לעבר קווי האויב מארוול ויגלם את הנבל גור מחסל האלים, בסרט הרביעי מסדרת "ת'ור", "Thor: Love and Thunder", עליו אמון מושיע הסדרה - טאיקה וואיטיטי; ארבעת המופלאים, שחזרו "הביתה" סוף סוף אחרי שנים של ניסיונות כושלים ורימייקים מיותרים בביתם הקודם ב-"פוקס המאה ה-20" (כעת רק "המאה ה-20", כחלק מה-"טיהור" של דיסני), יקבלו את סרטם הראשון תחת מטריית מארוול בקרוב, ועל מלאכת הבימוי יופקד ג'ון ווטס, במאי סרטי "ספיידרמן" של היקום המורחב; ואילו האלמנה השחורה הסובלת שלנו, לא רק נאלצה לראות את עצמה מתה שוב ושוב בסרט המרוויח ביותר של כל הזמנים - "הנוקמים: סוף המשחק" - אלא גם לראות את סרט הסולו של נדחה עד דלא ידע במהלך שנה זו, עד שנדחק ל-7.3.2021. כעת, טוענים ב-"מארוול", התאריך לא ישתנה והסרט יוקרן על המסך הגדול, כלומר - לא תגזר עליו גזרת הסטרימינג. 

• לוקאספילם - וכעת לגלקסיה רחוקה, רחוקה: כבר יותר משנה ש-"המנדלוריאן" (כעת בעונתה השנייה והמוצלחת, עליה תוכלו לקרוא כאן בבלוג) היא ספינת הדגל היחידה של "דיסני פלוס", ורק שמועות על ניסיונות דומים לסדרות לייב-אקשן בעולם "מלחמת הכוכבים" מקיפות אותה. ליל אמש הפיג סופית את שמועות אלה, והוסיף לחברתה של "המנדלוריאן" לא פחות מ-10 סדרות חדשות מהפרנצ'ייז המצליח: "אשוקה", על אבירת הג'דיי חביבת הקהל אשוקה טאנו, שלאחרונה ערכה את הופעת הבכורה "האמיתית" שלה ב,"המנדלוריאן", בגילומה של רוזריו דוסון. דוסון תגלם את טאנו גם כאן, ויוצרי "מנדו", ג'ון פאברו ודייב פילוני, ישמשו גם כאן ככותבים ומפיקים ראשיים. גם " Rangers of the New Republic" היא סדרה שתופק ותיכתב ע"י הצמד פאברו ופילוני, ותיקח חלק אף היא באותו המיקום הכרונולוגי של "המנדלוריאן"; "Obi-Wan Kenobi", שתבוים ע"י הבמאית דבורה צ'או (שביימה כמה פרקים בעונה הראשונה של "המנדלוריאן"), ותעסוק בג'דיי המזדקן (יואן מקגרגור), ועלילותיו בשנים שלאחר עלייתה של האימפריה, בהובלת חניכו לשעבר וחברו הטוב, אנאקין סקייווקר/דארת' ויידר (היידן כריסטנסן); "אנדור", שתעלה ב-2022 ותספר את סיפורו של קסיאן אנדור (דייגו לונה), גיבור "רוג אחת", בשנים שלפני משימתו האחרונה. אלן טיודיק ("פיירפליי", "מואנה" ועוד פרוייקטים רבים וטובים…) ישוב לתפקידו כאנדרואיד האובדני K-2SO, ואליו יצטרפו שחקנים חדשים כדוגמת סטאלן סקארסגארד ופיונה שואו ("להרוג את איב"). על מלאכת היצירה יופקד ג'ארד בוש, במאי ותסריטאי "זוטופרוליס" ו-"מואנה"; ג'סטין סימייאן (יוצר "Dear White People") ולסלי הדלנד (יוצרת שותפה של "בובה רוסית") יקבלו כל אחד (בהתאמה) סדרת לייב-אקשן משלהם ביקום המתרחב - "Lando", על אודות המבריח האינטר-גלקטי האהוב עלינו, ו-"The Acolyte", על ימיה האחרונים של תקופת הרפובליקה הגבוהה; "The Bad Batch", "Star Wars: Visions" ו- "A Droid Story" - שלוש סדרות אנימציה חדשות שיצטרפו למיתולוגיה הותיקה של הפרנצ'ייז בתחום. ובכל הנוגע למיקומה הטבעי של הסדרה - על המסך הגדול, פטי ג'נקינס ("מונסטר", סרטי "וונדר וומן") - ככל הנראה הבמאית לעת מצוא של העשור האחרון - חשפה בסרטון קצת קיטשי ואייטיז-י נורא כי היא עתידה לביים סרט שילווה את סיפור ייסודה של טייסת נועזת בכוחות המורדים, הנקרא "Rogue Squadron" ויעלה לאקרנים ב-23.12.2023... ככל הנראה יש חיים לסדרה המזדקנת גם אחרי טאטוא האבק על סיפורם החרוש של בני משפחת סקייווקר. אך "לוקאספילם" לא עוסקת רק בחייזרים וחרבות אור, אלא תציג לעולם גם: "ווילו והנסיכה", סדרה שתחזור לאותו סרט מעט נשכח של הבמאי רון הווארד משנות ה-80, כאשר הפעם ג'ון צ'ו ("Crazy Rich Asians") יביים את הפיילוט ו-ווריק דיוויס, גיבור הסרט המקורי, יחזור לתפקידו האייקוני; אינדיאנה ג'ונס יחזור בפעם החמישית (!)- אולי עם מקל הליכה - לאקשן תחת עינו הפוקחת של ג'יימס מנגולד ("לוגאן-וולברין", "פורד נגד פרארי") וריק פאמוייאה (סלח לי אם אני טובח בשמך), שביים לא מעט מהפרקים הטובים ב-"המנדלוריאן" עבור האולפן, יביים עיבוד לספרו של טומי אדיימי, "Children of Blood & Bone". 

• פיקסאר - ביצי הזהב של דיסני, חברת האנימציה האיכותית "פיקסאר", ספגה אף היא מפלה השנה - סרטה הראשון, "קדימה" ("Onward") יצא לאקרנים זמן מועט לפני סגירתם - נכון לכרגע, לצמיתות - ואז אוחסן במעמקי ה-VOD והסטרימינג, ואילו סרטה השני לשנה, "Soul", סבל ממחלת הדחיינות המדבקת ולבסוף יקבל תאריך עלייה בלעדי ב-"דיסני פלוס" - 25.12. אמנם הסטודיו נחל מפלה כלכלית, אך לא איכותית - שתי יצירותיו עומדות בחזית האנימציה השנה, ואף בחזית סרטי השנה, ונכון לליל המשקיעים, אין לפיקסאר נכונות לעצור. שני סרטים חדשים בפיתוח נחשפו אתמול: "Lightyear", שבמבט ראשון נראה כמו עוד צעד לחלוב את פרת "צעצוע של סיפור" (כפי שאפילו ציין מנהל האולפן והבמאי המוכשר פיט דוקטר בתצוגה), אך בפועל מדובר בצעד של פיקסאר לעולמות ה-"Meta" - הסרט יהווה את אותו "סרט אבוד" שעל בסיסו מתקיים הצעצוע האהוב על כולנו באז שנות-אור, וכריס אוונס (שכבר הביע את התרגשותו מהמהלך בטוויטר) ידבב את באז "האמיתי" בהרפתקאתו החדשה. הסרט יצא לאקרנים ב-17.6.2022; הסרט השני שנחשף אתמול הוא "Turning Red", שעלילתו נשמעת קצת כמו פארודיה על סרטיה של החברה (סרט פיקטיבי מבית החברה על מוצרי משרד מדברים, שהופיע השנה ב-"Dash & Lily" של נטפליקס, קסם בעיניי במיוחד), אך עדיין מרשים בתעוזתו - דומי שי, זוכת האוסקר על סרטה הקצר והמקסים "באו", תביים את הסרט על נערה בת 13 בשם מיי, שמתמודדת עם כל מבוכות הגיל הקשה, אך בצורה ייחודית: היא הופכת לפנדה אדומה ענקית בכל פעם שהיא מתרגשת. "Turning Red" יצא לאקרנים ב-11.3.2022. עם זאת, גם פיקסאר מצטרפת ל-"שגעת הסטרימינג", ותציג ב-"דיסני פלוס"ב-2023 את הסדרה הראשונה שלה - "Win or Lose", שתעסוק במעין "ראשומון" במשחק בייסבול לילדים ; גם כוכבי עבר של החברה יבואו לתמוך בשירות: הכלב המתוק דאג מ-"Up" יזכה לתוכנית משלו עם "Dug Days" בסתיו הבא, ספידי מקווין וחברו המנג'ס מייטר יזנחו את המסך והגדול ויככבו ב-2022 בסדרה חדשה על אודות עולם "מכוניות", ו-"Pixar Popcorn" תיתן לדמויות אהובות - ממיגל ועד דורי - סרטונים קצרים שימשיכו את מסעם. אחרי עשור שהתרכז בעיקר בהמשכים ללהיטיה הגדולים, נראה ש-"פיקסאר" מצאה את האיזון המושלם - ההמשכים לסטרימינג, המקוריות למסך הגדול. 

• דיסני - עכשיו לקטגוריה הכי פחות חשובה, איזה חברה בשם דיסני או משהו. ועכשיו צחוק בצד, אין ספק שדיסני עצמה קצת נבלעה בתוך כל רכישותיה בעשרים השנה האחרונות, אך היא עדיין מכונת להיטים ב-2020. בעוד שמחלקת האנימציה של החברה מחזירה את להיטיה (בדומה לפיקסאר) בצורת סדרות לסטרימינג - "Baymax" ,"Zootopia+", "Moana, The Series" ו-"Tiana" - מחלקת סרטיה המקוריים נדמית קצת מוזנחת. שלא תבינו לא נכון, יש תוצרים בפתח - "Encanto" הוא סרטם החדש של צמד ותיקי האולפן, ביירון הווארד וג'ארד בוש ("זוטרופוליס", "פלונטר", "בולט" ועוד...), אודות ילדה ברזילאית צעירה ממשפחת קוסמים שלוקה בכישוריה (ומזמרת משיריו החדשים של לין-מנואל מירנדה), ו-"Iwájú", סדרה חדשה שתביא את קסם הדיסני לניגריה - אך סרטם הקרוב ביותר, "Raya and the Last Dragon", שמהווה אבן דרך בייצוג האסייאתי באנימציה האמריקאית, קצת "נבגד" ע"י החברה וישלח לסטרימינג - במקביל ליציאתו המצומצת לבתי הקולנוע - במרץ הקרוב, בעוד שהיא נלחמת על הקרנתם של להיטיה העתידיים האחרים (לדוגמה "האלמנה השחורה") בבתי הקולנוע. נראה שעיקר תשומת הלב של דיסני ממוקד שוב בתוצריה הלייב-אקשן, עם המשכים ל-"מכושפת" (שיקרא "Disenchanted", ויחזיר את איימי אדאמס לתפקיד ג'יזל), "הוקוס פוקוס" ו-"הנזירות בלוז",  רימייקים ל-"שלושה גברים ותינוקת" (עם זאק אפרון במקום דנסון, סלק וגוטנברג), "12 במחיר 1", ועוד קצת קלאסיקות דיסני להריסה כגון "פינוקיו" (עם רוברט זמקיס בתור הבמאי וטום הנקס כג'פטו), "Peter Pan & Wendy" (עם דיוויד לווארי בתפקיד הבמאי - שעבד על אחד הרימייקים היחידים של דיסני ששווים משהו, "Pete's Dragon" - ויארה שאהידי וג'וד לאו כטינקרבל וקפטן הוק, בהתאמה), "Chip N’ Dale: Rescue Rangers" (בבימויו של עקיבא שאפר, ובכיכובו של שותפו לחבורת "The Lonely Island" אנדי סמברג כדייל ואיש השעה ג'ון מולייני כצ'יפ; עוד קומיקאי מעוטר שישתתף יהיה סת' רוגן), "החרב באבן" ו-"בת הים הקטנה", ששינוי צבע עורה של אריאל היווה שערורייה גדולה בקרב חוגי הימין מוקדם יותר השנה. גם רכישתה של "פוקס המאה ה-20" בשנה שעברה יוצאת לפועל, עם רימייק ל-"יומנו של חנון" (בפעם העשרים אלף, אך הפעם באנימציה), וסדרות המשך ל-"עידן הקרח" ו-"לילה מוטרף במוזיאון". 

בזאת הסתיימו הפרטים היבשים, אך הדיון המעניין האמיתי רק החל: בצורה מאוד חלקלקה ומתחכמת, הסיטו דיסני את הדיון התקשורתי מהחלטתה של "וורנר ברוס" לשחרר את כל סרטיה לשנת 2021 גם בשירות הסטרימינג שלה - "HBO Max" - במקביל ליציאתם בקולנוע, אך הצליחו להימנע מלהסיט את האש המכוונת כלפי היריבה המושבעת ע"י רבים מתעשיית הקולנוע כלפי דיסני עצמה. איך? העכבר חכם - עם זגזוג בין התעקשות על יציאת חלק מסרטיהם בקולנוע ובין פיזור פרוייקטים חשובים ב-"דיסני פלוס"  בצורה בלעדית, החברה מחזקת את מעמדה בהוליווד - העצום כבר ככה - ומקרבת את החרדה מהפיכתה למונופול בעתיד הנראה לעין. יקומו הצקצקנים ויגידו, "מה מונפול?? תרגיעע, יש את נטפליקס ואמזון וכל אלה"... נכון מאוד, התחרות אכן קיימת, אך היא נחלשת משנה לשנה. בעוד ששני שירותי סטרימינג אלו נאבקים על IP  aka Intellectual property בעור שיניהם (עם הפקות במיליוני דולרים, כמו זו שמפתחת אמזון ביקום "שר הטבעות"), דיסני מתפנקת ביקומים מורחבים מזה שנים ומחזיקה בכיסה הקטן מיליארדי מעריצים, שיעשו כל מה שהיא תרצה - או יותר נכון, ישלמו כל מה שתרצה - בעבור עוד סצנת קרדיטים קטנה בכיכובם של ריי, דוקטור סטריינג' ופו הדוב יחדיו. "אפ אפ אפ, רוצים לדעת איך הסרט ה-35 במספר בסדרת 'ספיידרמן' מוביל לסרט ה-45 ב-'שומרי הגלקסיה'? בעבור רק 18 דולר בחודש, תוכלו להתעדכן על הכל בשירות הסטרימינג הייחודי שלנו, עם סרט הביניים - 'טום הולנד והצ'ק הגדול'" - זו טכניקת הפעולה של דיסני נכון לעכשיו. תוסיפו לכך עוד אלפי מכירות מרצ'נדייז על כל פיפס קטן, רכבת הרים על כל עונה של "המנדלוריאן" ותמלוגים על כל "Let It Go" שמושמע במסיבת יום הולדת של בת 5, והנה לכם - עולם לא רק ע"י מעצמות, אלא בעיקר ע"י תאגידי ענק - "גוגל", "פייסבוק" וכעת "דיסני". תזכרו איפה שמעתם את זה פעם ראשונה. 

מילות סיום ל-"שעת נעילה"

בשני האחרון הגיעה לסיומה ההפקה היקרה ביותר בתולדות תעשיית הטלוויזיה הישראלית, ואולי גם זו שתישאר לא מעט זמן במוחות הקולקטיביים שלנו - "שעת נעילה". אז כמה נקודות לסיום:

• חלק מהביקורת שנשמעה כנגד הסדרה שידרה "מסר אנטי-מלחמתי אוניברסלי מידי", אבל עדיין - מתי בפעם האחרונה ראיתם גם סדרה ישראלית עם מסר כזה? סביר להניח שעבר די הרבה זמן. ישראל היא מדינה שלרוב פועלת בצורה שמרנית, ומעבירה מסרים שמרניים. זה לא שחס וחלילה התקיימו תוכניות בעבר שעודדו יציאה למלחמה אבל גם לא היו אלו שעשו את ההפך. הפקה בסדר גודל כזה שמעבירה חלק לא מבוטל מזמנה בהצגת זוועות המלחמה (בצורה די גרפית יש לציין), ב-"העזה" להראות שיחות כנות בין שני הצדדים הלוחמים - בקרב ובשבי ואפילו - רחמנא לצילן - להציג ספקות או הרהורים במטרות החיילים בלחימה.

• מה שמוביל אותי לעוד שני נושאים כואבים שניסו לטפל בהם כאן: האפליה העדתית בישראל והלומי הקרב. בעוד שבארה"ב, נושאים כאלה מטופלים במדיה הקולנועית עוד מסוף שנות ה-70 - מה-"טירוף" שאוחז ב-"אפוקליפסה עכשיו" ועד החרטה על לחימה בעבור אומה כפויית טובה ב-"הזהב של נורמן" מלפני כמה חודשים - בישראל העניין נשאר בתור טאבו במשך עשרות שנים. גם בשנים האחרונות, שהפסיקו לטאטא את האבק מתחת לשטיח ופתחו את הנושאים הללו, ההסתייגות נשארה. "שעת נעילה", אם כך, היא חיטוט עמוק בפצע ענק. נכון ל-2020, כמעט 10% מ-52,000 נכי צה"ל הם נכים בגין פגיעה בפוסט טראומה. תנו למספר הזה לחלחל.

• עוד טענה שנשמעה כנגד הסדרה היא חוסר התאמתה לעיתים לאירועים ההיסטוריים שקרו במציאות. נכון, ככל הנראה לא הייתה חיילת על טנק בקרבות הבלימה האחרונים, ואיש תרבות לא רץ בבסיס והשתלט על הקשר - אבל "שעת נעילה" לא נועדה להיות דוקו, או ספיישל בערוץ ההיסטוריה. לדעתי, ברגע שסדרה מונעת משיקולי מסר או פיתוח הדמויות, מידת ההשפעה שלה או החשיפה שלה תגדל.

כי בסופו של דבר, שמענו הרבה דברים על המלחמה ההיא, אבל לא ראינו הרבה דברים כמו "שעת נעילה".

"המנדלוריאן" - עונה 2: פרק 14 - "The Tragedy"

עונות שניות בסדרות ברוב המקרים הן טיפה מאכזבות - בניסיון לשמור על אותו הקצב והסטייל שצלחו להן בעונה הראשונה, ובמקביל ליצור סיפור חדש ולהגיע למקומות גדולים יותר - הן מאבדות את הכיוון והתוצאה לעיתים מפוזרת. "המנדלוריאן" היא חריגה בתחום זה. כשהיא מתקדמת בצעדי ענק לעבר סיומה, היא עדיין שומרת על איכות לצד טוויסטים מפתים - פרק 14, "The Tragedy", הוא הדוגמה האחרונה לכך (ספויילרים): 

עזבנו את מנדו בשבוע שעבר לאחר מפגש מכריע עם אבירת הג'דיי אשוקה טאנו (רוזריו דוסון), שהביאה לתשומת ליבו הרבה מידע על בייבי יודה שלנו - שמו האמיתי (גרוגו.. פנו לפוסט הקודם לראות למה זה עדיין לא יושב איתי), ההיסטוריה שלו, פוטנציאל כוחותיו ולאן לקחת אותו על מנת לאחד אותו עם בני מינו, לאחר שזו סירבה לאמן אותו מחשש לתוצאות קודרות. כעת, מנדו מגיע לטיית'ון, הכוכב בו נמצאות הריסות מקדש הג'דיי העתיק, ומניח את בייבי יודה - כפי שייעצה לו טאנו - במרכזו. אך בעוד גרוגו (הנה, שמחים?) מתחיל במדיטציה הקדמונית שלו - התרחשויות גדולות קורות באי השקט: הארכי-פושעת פנק שנד (מינג נה-וון), שהמנדלוריאן (ואנחנו) היה בטוח כי מצאה את סופה בעונה הקודמת, מגיעה מצויידת בחבר ותיק: בובה פט (טמורה מוריסון), שעקב אחרי מנדו עוד מהרפתקאותיו על טטואין, בו לקח את שריונו של פט מהמארשל קוב ונת'. בעוד פט דורש בכל מחיר את שריונו, מנדו שלנו צריך להתמודד עם איום נוסף - צבא הסטורמטרופרים של מוף גידון, שעוקב אחר גיבורינו גם לא מעט זמן, שועט לעבר גרוגו המתרכז. 

למרות העלילה המתוחה, מה שהופך את הפרק למוצלח במיוחד הוא יכולתו להישאר "אינטימי", או במקרה הזה - להתמקד במיקום אחד, בהתרחשות אחת מתמשכת ולפתח אותה ככל שהפרק מתקדם. ההבנה שמינימליות היא הכלי הכי נכון למתח מגיעה מבמאי הפרק, שבמפתיע או לא, הוא רוברט רודריגז - מאסטר ה"בי-מובי" המודרני ("עיר החטאים", "דספרדו"), ושותפו הותיק של קוונטין טרנטינו מראשית הגל העצמאי החדש בשנות ה-90 (בפרוייקטים כדוגמת "מצאת החמה עד צאת הנשמה" ו-"פלאנט טרור"). רודריגז, שמבין דבר או שניים בבימוי אקשן ומתח פיזיים, זונח את ההישענות של הפרנצ'ייז ללוחמה באמצעות כלים עתידניים (או באמצעות CGI מורכב מאחורי הקלעים), ומביא באמצעות מוריסון כפט ונה-וון כשנד את סצנות האקשן הטובות ביותר שהסדרה הציעה עד כה - וזה קשה להשגה, אין ספק, בהתחשב ברקורד המצטיין שלה - ו-וייב "בי מובי" טהור, שמחליף את השפעות סרטי הסמוראי שנכחו עד כה בסדרה בסרטי אקשן אסייאתים של שנות השמונים. תחשבו פחות קורסאווה, ויותר ג'קי צ'אן. 

אך רודריגז לא מצטיין אך ורק באקשן - שתופס חלק ניכר מהתפתחות הפרק - אלא גם בדאגה לדמויות המככבות בו, במיוחד לפט ולמנדו. פט, שהיה לדמות זניחה יחסית בטרילוגיה הראשונה והפך לחביב הקהל במרוצת השנים, מקבל סוף סוף נפח ורצונות - לאחר שטרילוגיית הפריקוולים העניקה לו סיפור רקע סבוך, ואילו המקורית הביאה למותו בצורה מגוחכת (נבלע ע"י סאארלק בעודו בחיים), שנתונה לדיון עד היום. מנדו, לעומת זאת, מפתח לאורך כל העונה יחסי אב ובן אמיתיים עם בייבי יודה, יותר מאשר בעונה הקודמת, ושובר את דמות הגיבור המיתי האדיש שניתן לו בתחילה. כך, בפרק זה, הדאגה לגורלו של בייבי יודה, או אפילו ההתלהבות הכנה מהתפתחותו, מרגישה מורווחת, ולא סתם נמצאית שם בשביל לצאת ידי חובה. בצורה זו, רודריגז יוצא מהדיכוטומיה הנורא ברורה לרוב ב-"מלחמת הכוכבים" - רע זה רע, טוב זה טוב. מי יודע, אולי נראה התפתחות כזו גם אצל מוף גידון? אני מקווה שכן.

לסיכום, יחסית לפרק שלא עוצר לרגע, "The Tragedy" מרגיש כמו עצירה על מנת לנשום קצת לפני הריצה לפינאלה. המינימליות, הכבוד למיתולוגיה הקודמת של הפרנצ'ייז ולז'אנר קולנועי שכמעט ונשכח מציבות אותו כעוד הצלחה בשורת ההישגים של הדבר הכי טוב שיצא מ-"מלחמת הכוכבים" בעשור האחרון (טוב.. מלבד "אחרוני הג'דיי"). 

*נ"ב: RIP "רייזור קרסט". היית נאמנה, נשברת כל חצי דקה, אבל הגיע הזמן להיפרד בנשיקה.

"מאנק" - ספירלה נוצצת

אני לא נמנה על חובבי הבמאי והתסריטאי עטור הפרסים דיוויד פינצ'ר. אין עוררין על כך שלאיש כישרון רב ועין חדה בכל הנוגע לפרטים, אך לרוב תוצריו הביאו לתוצאה הפוכה למה שכיוון מלכתחילה -"מועדון קרב" כיוון לבקר את הגבריות הרעילה אך הגביר אותה עם מעריציו (בדומה ל-"ג'וקר", עליו פינצ'ר מתח ביקורת דומה לפני פחות מחודש - תחי האירוניה) ו-"הרשת החברתית", שהדגישה את הסכנות האורבות באותה הרשת המדוברת, אך למעשה רק הגדילה את הסטטוס המיתי של צוקרברג. אז איך "מאנק" ("Mank"), סרטו הראשון של הבמאי מזה 6 שנים (האחרון היה "נעלמת"), הוא אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם השנה, והתברר כ-"מוביל את הסחורה"?

כנראה שההתלהבות שלי ושל רבים בקהילת חובבי הקולנוע מהפרוייקט הייתה לא רק מקיומו, אלא גם מהילתו: "מאנק" חוזר לדיון ישן נושן על הליך כתיבתו וזהות כותבו של מי שלימים יקרא "הסרט הטוב ביותר של כל הזמנים" (ולימים גם ירד מגדולתו), "האזרח קיין". הרמן ג'יי מנקוביץ', או שכפי שרבים כינו אותו - מאנק, היה עיתונאי, סופר ותסריטאי בחסד (ויהודי כשר), שלו שמור מקום של כבוד בדברי הימים של הוליווד - אך לרוב מאחורי הקלעים, וללא קרדיט (בין הישגיו ללא קרדיט ניתן למנות את כתיבת התסריט ל-"קוסם מארץ עוץ" והפקת הסרט הנודע ביותר של האחים מרקס, "מרק ברווז"). בכתיבת "האזרח קיין", הסיפור היה שונה - מאנק "חלק" את קרדיט הכתיבה (ולאחר מכן, את פרס האוסקר) עם במאי הסרט, כוכבו ומפיקו, הטאלנט הצעיר (אז) אורסון וולס. פינצ'ר אינו מעוניין בלספר את סיפור חייו המלאים של מאנק (גארי אולדמן), אלא את החודשיים המכריעים בכתיבת התסריט, כשמאנק כבול למיטתו - בחווה נידחת - בשל רגל שבורה לאחר תאונת דרכים, נאנק בגמילה מאלכוהול ותלוי בחסדיה של קלדנית ואחות לעת מצוא, ריטה אלכסנדר (לילי קולינס). "אינך יכול לגולל את סיפור חייו המלא של אדם בשעתיים", אומר מאנק למפיק הסרט ג'ון האוזמן (סאם טראוטון), ומהדהד את החלטתו וגם את החלטת פינצ'ר.

ובעודנו חותרים לעבר המהולל של הוליווד, חשוב לחזור לעבר הלא פחות מסובך של פרוייקט זה. "מאנק" קרוב במיוחד לליבו של פינצ'ר - אביו, ג'ק פינצ'ר, כתב את התסריט עוד בשנות ה-90, ואילו בנו עתד לביים את הסרט ממש לאחר סיום העבודה על סרטו "המשחק" (1997), ולבחור בקווין ספייסי וג'ודי פוסטר לגלם את הדמויות הראשיות. בצירוף כוכבים מדוייק (ואולי מוצדק, בהתחשב במעורבים בדבר), לא התמזל מזלו של פינצ'ר להחל במלאכת הבימוי, הפרוייקט נגנז ואביו נפטר ב-2003. רק ב-2019, יותר משני עשורים לאחר שנכתב, נטפליקס הכריזה כי היא מוציאה את הפרוייקט לפועל, עם גארי אולדמן בתפקיד הראשי. ואולי אכן התזמון אינו מקרי: יותר ויותר פרוייקטים על הנעשה מאחורי הקלעים של סרטי מופת יוצאים לפועל (וביניהם בן אפלק, ששב לנעשה על סט "צ'יינהטאון", ובארי לוינסון, שיצלול יחד עם אוסקר אייזיק וג'ייק ג'ילנהול להפקה הסבוכה של "הסנדק"), אורסון וולס "הוציא" סרט חדש (גם בזכות התעוזה של נטפליקס) ב-2018 בעודו בקבר קרוב ל-35 שנה, וכתביה של פאולין קייל -מבקרת הקולנוע המנוחה שהייתה למעין הדה בושס אמריקאית, ושפינצ'ר האב מצדד בגרסתה הקונטרברסיאלית כי תפקידו של וולס בכתיבת "האזרח קיין" היה מזערי לחלוטין ולמנק מגיע הקרדיט המלא - צפו מחדש עם סרט אחר ומצויין של נטפליקס מהשנה, "אני חושבת לגמור עם זה". על כך מגיע שאפו לחברת הסטרימינג, ששווה ומעזה לטובת האומנים שהיא מעסיקה בשביל ליצור איכות לצד כמות, ולא להתרכז בהכרח בצד העסקי.

אך "מאנק" אינו סובב רק סביב סכסוכי קרדיטים עתיקים - הצמד פינצ'ר - האב והבן - "משחקים" בצורה נון-לינארית עם מאנק כשם שהוא שיחק בצורה שוברת כללים זו עם צ'ארלס פוסטר קיין עצמו, ומחזירים אותו - באמצעות פלאשבקים לעשור הקודם בחייו - למהלכים ולאנשים שפגש בדרך שהובילו אותו לכתוב את היצירה השערורייתית לזמנו; ביניהם מככבים מפיק העל דיויד או. סלזניק (טובי לאונרד מור), הצמד צמא הכוח והכסף מחברת ההפקות "MGM", לואי ב' מאייר (ארליס האוורד) ואירווינג ת'אלברג (פרדיננד קינגסלי), ובראשם - איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט (צ'ארלס דאנס) ואשתו/פילגשו, השחקנית מריון דייויס (אמנדה סייפריד), ששימשו כהשראה הראשית לקיין ולאשתו, סוזן אלכסנדר קיין. בעוד התחבר לדיויס הכנה והתחבב על הרסט המזדקן, הסרט מציג את ניסיונו של מאנק להישאר אדיש כלפי חוץ אך בו בזמן להתנגד בכוח להתערבות הפוליטית הגסה של המיליארדר ושליחיו - ובראשם מאייר - פוגמת בשינוי אמיתי בשנות השפל הגדול. דוגמה חוזרת בסרט היא התערבות אולפני הקולנוע ויצירת תשדירי בחירות מזוייפים בבחירות למושל קליפורניה, כדי לבלום את כוחו הגדל של הסופר והמועמד הסוציאליסט של המפלגה הדמוקרטית אפטון סינקלייר (שמגולם ע"י איש המדע הנודע ביל ניי). התערבות זרה בבחירות? איל הון שמשפיע על דעת הקהל להאמין באינטרסים שלו באמצעות כלי התקשורת שברשותו? הממ.. מניין זה נשמע לי מוכר?... כך, הפינצ'רים מוכיחים כי דבריו של קרל מרקס מלפני למעלה מ-200 שנה, ש-"ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה" עדיין נכונים. השימוש בתקופת משבר אחרת בתולדות העם האמריקאי כביקורת על אלו המעודדים אותה מוצגת בצורה מצויינת ולא דידקטית, כזו שמשאירה את הצופה להרהר (בדומה לנעשה לסרט "חדש-ישן" אחר, "הארטיסט", שביקר את התנהגות תעשיית הקולנוע כשזו "מתאימה" את עצמה לזמנים). 

בסיועו של אולדמן (שאוסקר על תפקיד זה מוצדק יותר מאשר האחרון שקיבל על "שעה אפלה", שם בעיקר המייקאפ הופיע), הפינצ'רים הופכים גם את "מאנק" לסיפור הדרדרות קלאסי (בדומה לסיפוריו של וולטר טוויס, וביניהם "גמביט המלכה" ו-"האיש שנפל מכוכב אחר"), בו התמכרויותיו של מאנק - לאלכוהול ולהימורים - פוגעות באוהביו, מתקינות אותו על עמדת "ליצן החצר" של הוליווד (מה שלבסוף יגרום לפחות ולפחות חברות הפקה לעבוד איתו) ומכניסות אותו לספירלה אינסופית של הרס עצמי, כזו שיטיל גם על קיין בתסריט פרי עטו. אין הדבר אומר ש-"מאנק" לא מציג גם את צדדיו החיוביים של גיבורו - בין אם מדובר בהצלת כפר גרמני שלם מידי הנאצים והבאתם לאמריקה או סיוע כושל לחבר אובדני - אך מאנק מתנהל במרביתו של הסרט כבובה הנמצאת בידיה של הרגליה המסוכנים, ולה נותר כלום אלא להגיב בסרקזם. עם זאת, אין ספק שלא רק אולדמן מרשים בכישוריו בפרוייקט, ומדובר ב-"מאמץ קבוצתי", כשם שמאייר אוהב להדגיש שוב ושוב: אמנדה סייפריד ולילי קולינס משתחררות כל אחת מכבלי תדמיותיהן הקודמות - הראשונה מתדמית "הנערה הרעה האולטימטיבית" איתו נתקעה מאז "Mean Girls", והשנייה מדימוי "האמריקאית קלת הדעת" לפי "אמילי בפריז" הקשה מנשוא - ונותנות הופעות עמוקות ועגולות, שלא כיאה לדמויות נשיות בסרטים המייצגים תקופות שעברו (צפו לבאזז תקשורתי לשתיהן בכל הנוגע לאוסקר), ואילו צ'ארלס דאנס כהרסט וארליס האוורד (האנונימי יחסית) כמאייר מציגים אנשים שמכרו את האידאלים שלהם עבור בצע הכסף, צל של הדמויות שהיו בעבר ("'המשפוחה שלי, המשפוחה שלי'", מלגלג מאנק על מאייר בעודו מטייל עם דיוייס בגינתה העצומה, "הוא עושה הכל למען המשפחה, אלא אם כן מדובר במכירת שמו הפרטי למתחרה באישון ליל"). אפילו וולס, שנדחק הצידה לטובת הנרטיב "המתקן עוולות" של הסרט, מביא נוקשות וערמומיות אמיתית לתפקיד באמצעות טום בורק המגלם אותו. 

"מאנק" משתייך גם לקבוצת הסרטים "האסתטיים", בהם כל פרט ברקע מחושב עד דלא ידע ודבקים בסטייל אחד ויחיד. בדומה למה שעשה טרנטינו בשנה שעברה עם "היו זמנים בהוליווד", גם פינצ'ר בונה כאן את הוליווד מאפס, ומעורר געגועים לתקופה בתעשייה שנעלמה לפני שנים, אך הילתה תמיד חיה בליבנו - משחקנים מפורסמים של אותה העת שצצים לרגע (קלארק גייבל וגרטה גרבו, לדוגמה) ועד הסטים שמשוחזרים באולפני הענק, הכל כאן מגיע מתוך אהבה לאותם הזמנים. עם זאת, בשונה מטרנטינו, שעדיין ניסה לשמור על צורת צילום ועריכה מודרנית יחסית בסרטו (מלבד שחזורים פה ושם), פינצ'ר מתמסר לחלוטין לסרטי התקופה, ולא רק שותל רפרנסים ויזואלים ל-"האזרח קיין" (המטפחת הנופלת מחלון המכונית, לדוגמה), אלא מציג את כל הסרט בשחור-לבן אותנטי, באודיו מעומעם יחסית, בפיידים קצרים , בקרדיטים מלאים בראשית הסרט כמיטב המסורת ואף במיקום הפלאשבק שנכתב מול עינינו משל היה זה תסריט אמיתי המוקלד במכונת כתיבה. עם סיוע משותפיו הותיקים ליצירת סרטים - המלחינים טרנט רזנור ואטיקוס רוס מ-" Nine Inch Nails" והצלם אריק מסרשמידט ("נעלמת", "מיינדהאנטר") - פינצ'ר יוצר כאן חגיגה אמיתית לחושים, שכל חובב קולנוע מושבע יהנה ממנה (אני כאן להעיד על כך), למרות שהצופים שבאים "קלולס" לפרוייקט זה אולי ירגישו טיפה אבודים בין שלל המידע על תסריטאי "MGM" בשנות השלושים או האינטריגות הפוליטיות של המפלגה הרפובליקנית בקליפורניה לפני יותר מ-80 שנה.

לסיכום, "מאנק" הוא לא סרט רגיל, כפי ש-"האזרח קיין" הוא לא סרט רגיל וגם לא כותבו, הרמן מנקוביץ'. "אני גמור, ג'ו", אומר מאנק לאחיו המפיק ג'וזף ל' מנקוביץ', "זה כך כבר שנים". "זה הדבר הכי טוב שאי פעם כתבת", עונה לו אחיו, ועל הקהל להסכים עם שניהם - "קיין" חי במוחינו הקולקטיביים כבר קרוב ל-80 שנה, ואילו מאנק נשכח אי שם בתהומות ההתמכרות, מאז מותו בטרם עת בגיל 55. אם יתמזל מזלנו, "מאנק" לא ישכח מספריית הקולנוע המתרחבת מידי יום בכזו מהירות. 

"סטארדאסט" - דרוש שי-שי-שי-שינוי

הרגע הזה היה בלתי נמנע. מהדקות הספורות לאחר שנודע לעולם לפני קרוב לחמש שנים כי אייקון המוזיקה ואחד מהפרצופים המזוהים ביותר של המאה ה-20, דיויד בואי, נפטר בטרם עת - היה ברור שנקבל סרט ביוגרפי על חייו. כשלוקחים בחשבון שלבואי היה קשר חזק לקולנוע ולמדיה ויזואלית בעצמו, הציפיות גברו. וכשסרטים כמו "רפסודיה בוהמית" ו-"רוקטמן" הפכו לסנסציות קולנועיות ואף הרוויחו באזז פרסים עבור כוכביהם, היה זה המסמר האחרון בארון. אבל הידיעה על הסרט הביוגרפי הראשון על חייו של בואי לא לוותה בהכרזה מרגשת, אלא בנפילה כואבת. הבמאי דאנקן ג'ונס ("ירח", "אילם"), בנו של הזמר, מיהר להכריז בטוויטר כי הסרט לא יכלול את המוזיקה של אביו, ואף המשיך וצייץ: "אם אתם מעוניינים לראות סרט ביוגרפי בלי המוזיקה וללא ברכת המשפחה, זו החלטתכם". לאחר מכן, כאשר הסרט נבחר להשתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן-דייגו (לאחר שפסטיבל טרייבקה, בו היה אמור להשתתף במקום, בוטל נוכח המגפה), זה כבר היה ברור, עם מוזיקה או לא - "סטארדאסט" ("Stardust") נירמל את הלא נורמלי.

למרות הכתובית הראשונית המזהירה כי "המוצג בסרט הוא (לרוב) פיקציה", "סטארדאסט" עוקב אחר תקופה אמיתית ופיבוטלית בחייו של בואי - טיולו הראשון לאמריקה כאמן ב-1971, מיד לאחר צאת אלבומו "The Man Who Sold The World". כדרך יצירתית לעקוף את מכשול המוזיקה בסרט, הבמאי גבריאל ריינג' ("מותו של נשיא") והתסריטאי כריסטופר בל מציבים את בואי בברוך: בשל חוסר בויזה על מנת לעבוד באמריקה, סיבוב ההופעות של בואי הופך בעל כורחו לסיבוב ראיונות, על מנת לנסות ולמכור את הזמר המתחיל כיותר מ-"זמר של להיט אחד" (בזמנו, "Space Oddity"). על המשימה מופקד האמריקאי היחיד, ככל הנראה, שמאמין בכשרונו של בואי - הפובליציסט רון אוברמן (האיש והפודקאסט, מארק מארון). בתיאור זה כבר מתחבאות שתי הבעיות המרכזיות שצרמו לרבים בעת הכרזת הסרט או הצפייה בטריילר: המוזיקה והמשחק. "זה לא סרט 'Jukebox'", טען כוכב הסרט ג'וני פלין ל-"הגארדיאן" בראיון שהתפרסם עימו לאחרונה, ואתם יודעים מה? הוא צודק - לא כל סרט חייב להיות אוסף להיטים; לא כל סרט חייב להיות "גרסת הקריוקי של 'רפסודיה בוהמית'". אבל מה ש-"רפסודיה" ידעה לעשות, וגם "רוקטמן" בשנה שעברה, זה להבין את כוחה של המוזיקה ככלי להעברת מסרים, או יותר פשוט מזה - רגשות. אותן הרגשות או המחשבות שאותם האמנים הרגישו באותו הזמן הונחו בשיריהם, אילו אלה עושים עבודה טובה פי 10 מאשר 400 דיאלוגים על כך. אם כך, כאשר פלין כבואי מנגן (פלין הוא זמר מקצועי בעצמו) שיר שכתב בעצמו ונשמע "כאילו" הוא מהתקופה, ההזדהות של הצופה יורדת ואיתה במהירות העניין. ה-"ניו-יורק טיימס" הפליאו וכתבו בביקורתם על הסרט כי שם חלופי ראוי לו יהיה "ג'וני פלין שר ז'ק ברל". לצערי, הם לא רחוקים. 

ומה לגבי פלין עצמו? הזמר-שחקן הוכיח את כשרונו השנה ב-"אמה." הנפלא, וגם כאן הוא מנסה כמה שיותר, במיוחד בסצנות הנוגעות לו ולחזיונותיו, אבל הוא נכשל במבחן הפשוט ביותר: פלין לא משדר בואי, הוא משדר חקיין. נניח בצד את חוסר דמיונו הפיזי לזמר הנערץ וחוסר ההתאמה הקולית (לבואי בזמנו היה צבע קול גבוה יותר - לפלין נמוך) , ואף נשווה שוב לביוגרפיות האחרות: גם רמי מאלק לא דומה לפרדי מרקורי (או כמובן שר כמוהו) וטארון אגרטון בטח ובטח לא מקריח כמו אלטון ג'ון הצעיר. אבל מה ששני שחקנים מוכשרים אלו הצליחו להעביר בסרטיהם היא העובדה שהנה, הזמר מופיע כאן מולי, קצת נראה שונה אבל זה הוא. נסו לשחרר מראשכם כעת את רמי מאלק מבלי ישר להיזכר בו כמרקורי. קשה? מן הסתם. אך עם פלין, לעומת זאת, זה כנראה לא יקרה: השחקן מפספס בבסיסו את סוד קסמו של הזמר והמסתוריות התמידית שלו, הצ'ארם המקריפ והידיעה שקיים כאן משהו אחר חוץ מעוד זמר. בואי של פלין הוא חסר ביטחון עצמי לחלוטין, שמתחבט עם עצמו על כל מילה ומילה שהוא מוציא, אך לרגעים נראה נפוח מאגו ומחשיבות עצמית עצומה. חוסר ההתאמה בדימוי של בואי בסרט יוצרות לבסוף תחפושת של בואי לפורים, לא גילום ממשי. אולי היחידים שבאמת צולחים בעבודתם הם מארון כאוברמן, שנדמה שפשוט שם פאה והופיע על הצילומים as-is (אבל זה עדיין עובד), וג'נה מאלון ("דוני דארקו", "גאווה ודעה קדומה") שמגלמת את אשתו הראשונה של בואי, אנג'י בואי, כשתלטנית וחומרנית להפליא, מה שלא רחוק ממה שאכן היוותה לבעלה במהלך "רכבת ההרים" שלו בשנות ה-70 (בואי התגרש מאנג'י בשנת 1980, ואילו בנה דאנקן ג'ונס ניתק עמה כל קשר כמה שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 13 בלבד). אין פלא, אם כך שבואי רגזה על הצגתה בסרט וכתבה בעמוד הפייסבוק שלה שהיא מוציאה נגדו צו מניעה. "זה לא סרט בדיוני כשמשתמשים בשמות של דמויות ציבוריות", כתבה. "דיוויד אולי בממד אחר, אבל אני עדיין כאן כדי להתייצב ולמחות בשימוש המעוות הזה בהיסטוריה שלנו". שמענו. 

מה כן עובד כאן? האזכורים להשפעות הגדולות על בואי - "וולווט אנדגראונד", אנתוני ניואלי, וינס טיילור וז'ק ברל כמובן (שסירב לפגוש את בואי כשזה ביקש לעשות זאת, בטענה שהוא לא מעוניין לפגוש ב-"pédé" - כינוי גנאי צרפתי לגייז), החשיפה הראשונה לאיגי פופ - שיהפוך במהרה לשותפו הותיק, יחסי האהבה-שנאה עם מארק בולאן מ-"טי-רקס" (שנראה כאן זקן לפחות ב-30 שנה - בולאן מת בן פחות מ-30), המפגש המצער עם אנדי וורהול (שלעג לבואי על השיר שכתב עליו, "Andy Warhol", אך משום שמוזיקה לא ממש קיימת בסרט, האמן רק בוחר לצלם אותו ואז לסלקו), וכמובן - יחסיו המעורערים עם אחיו למחצה, טרי (המגולם בסרט ע"י דרק מוראן), שסבל מסכיזופרניה ולבסוף התאבד ב-1985 בבית החולים הפסיכיאטרי, אך הספיק לעצב רבות את טעמו המוזיקלי של אחיו הקטן ולשמש נושא לרבים משיריו (האלבום בו הסרט עוסק, "The Man Who Sold The World", הושפע רובו ככולו מכניסתו של טרי למוסד סגור). אך אולי ההישגים הגדולים ביותר של הסרט מובילים גם לחטאו הגדול ביותר: חוסר היצירתיות או הפחד מ-"ללכת עד הקצה" כשמדובר באדם כה ייחודי כמו דיויד בואי. לרגעים הסרט אכן הולך בדרך הלא קונבציונאלית לביוגרפיה מוזיקלית - מפתיח הקורץ ל-"2001: אודיסיאה בחלל" לזוויות צילום ייחודיות ומעט פסיכדליות, אך במרביתו, הוא פשוט שוכח מרגעי ההברקה האלו לחלוטין ובוחר בדרך "הישנה והטובה" ליצירת סרטי ביוגרפיות: קלישאות וקיצור דרכים. האמן המיוסר שלא מצליח, האדם שתמיד מאמין בו, התעשייה המזלזלץ, הסוד הפרטי שמאיים להיחשף - הכל נחרש עד היסוד בסרטים מסוג זה כבר שנים, ו-"סטארדאסט" בוחר לעשות זאת שוב ושוב. אחת הדוגמאות הכי ניכרות בכך הוא הפיכתו של בואי לעוד מוזיקאי בצע פרסום, במקום להתעמק בדמותו כאמן עם אופנים רבים לאישיותו, כזו שאפילו הוא לא סגור עליה. בואי כתב לדמויות בדיוניות והמציא אותן כדי תמיד לאתגר את התעשייה, להפוך זמר פשוט לשחקן בתיאטרון קבוקי. כזה היה האלבום "Hunky Dory", שהקדים את "זיגי סטארדאסט" בשנה, והיה תוצאה של אותו הטיול המתואר בסרט - עירוב של חששות, אנדרגראונד ניו-יורקי מחוספס ואבסורד אנגלי לחלוטין, כזה שרק פול מקרטני אולי יבין. אבל את ריינג' & בל זה לא מעניין ממש - כל התקלויותיו של בואי בדרכו לשבור את החלום האמריקאי הן רק בשביל שהוא ישים פאה אדומה בסוף היום, יעמוד על במה וישיר חיקוי ל-"Suffragette City". ציניות זולגת מהסרט, ציניות שלא הייתה קיימת אצל בואי.

לסיכום, ל-"סטארדאסט" יש את הרעיונות הנכונים פה ושם איך לעשות סרט כראוי ללא "היכנעות" לזכויות יוצרים, אך הוא אף פעם לא מתמסר אליהם. "סטארדאסט" בעיקר מתחצף: למוזיקאי שברא עשרות מוזיקאים יוצאי דופן ניתנה הבמה הכי מתה שיש, ואם זה לא עלבון למה שדיויד בואי ייצג - אני לא יודע מה כן.