"Hacks" - סיכום עונה: העולם מצחיק, אז צוחקים

תת הז'אנר "באדי קומדי" הוא לא המצאה חדשה – עולם הקולנוע ידע לא מעט זוגות משונים, מנוגדים זה לזה; חלקם נבדלים בגיל, ברקע, במין – אבל כולם לומדים בסופו של הסרט או הסדרה להפוך.. טוב, ל-"באדיז". כך קיבלנו את "הזוג המוזר" ג'ק למון ו-וולטר מתאו, תלמה ולואיז, הסוכנים קיי וג'יי מ-"גברים בשחור", דני גלובר ומל גיבסון ב-"נשק קטלני" ואפילו באז ו-וודי. אז למה כשעוד צמד כזה מופיע מולנו, בפעם המי-יודע-כמה, זה כדבר החדשני ביותר בעולם? זה סוד הקסם של "Hacks", סדרתם החדשה של יוצרי "ברוד סיטי" - לוסיה אניילו, פול דאונס וג'ן סטצקי – ו-"HBO Max", שזכתה לציון של 100% ב-"Rotten Tomatoes", שש מועמדויות לפרסי האמי הקרבים ונוכחות ויראלית מוגברת לפני מספר חודשים ורק כעת מגיעה אלינו באיחור קל ל-yes  ו-HOT (HOT 3 ו-yes בינג' – במקביל לזמינותם בשירותי ה-VOD של הרשתות). כך סיפור "באדי קומדי" פשוט הופך לדיון מתחכם, עוקצני ומלא רגש על זהות נשית, הבדלי דורות, זוגיות אפלטונית, כוחה של קומדיה ויכולותיה ההרסניות.

"Hacks" מוצאת את גיבורותיה על סף התמוטטות – הקומיקאית הותיקה והעשירה – סטייל ג'ואן ריברס – דברה ואנס (ג'ין סמארט המעולה), אורחת קבע בקזינו "פלמטו" בלאס וגאס, מתבקשת ע"י בעלי הקזינו מרטי (הטייפקאסט לדמויות "דושיות", כריסטופר מקדונלד) לפרוש בשיא ולסיים עם המופע שהעלתה בעבר עשרות אלפי פעמים, עבור סחורה "חמה" יותר. כמה מאות קילומטרים משם, אווה (הסטנדאפיסטית הצעירה האנה איינבינדר – בעוונותיה גם אחיינתו של פול ניומן המנוח), תסריטאית צעירה ומבטיחה, מתקשה למצוא עבודה בתעשיית הבידור בלוס אנג'לס כאשר ציוץ ישן שצייצה והוציא מהארון סנטור מזדקן צף מחדש ושורף את כוכבה הבוהק. הסוכן הממולח של שתי הנשים ג'ימי (פול דאונס), שמתקשה להסתדר עם מזכירתו החדשה והמצועצעת קיילה (מייגן סטטלר), הוגה את הסידור המושלם – אווה תעבור ללאס וגאס ההמונית ותנסה לרענן את המותג המתיישן של דברה ואנס. מה שנראה תחילה כציוות הכי לא מתאים – אווה המילניאלית (או זומרית, כמו שהיא נוהגת לתקן), הבי-סקסואלית והמתנשאת רואה בכתיבה עם ואנס עוד סימן לחייה האומללים, ואילו ואנס – מכונת כסף משומנת, המנוהלת בעיקר ע"י עוזרה האישי מרקוס (קארל קלמונס הופקינס) – רואה באווה אדם לא מצחיק ונואש, שעוד לא קלטה את החיים סביבה. אט אט מתחילות השתיים לחפור בתפיסות שמחזיקה כל אחת מהן, בהיסטוריה הקלוקלת שלהן וביחסיהן הקרים לאוהבים אותם (ואנס כלפי בתה הטראומטית די-ג'יי – קייטלין אולסן מ-"פילדפיה זורחת" – ואווה בזוגתה לשעבר רובי – לורנזה איזו) – ומגלות: אולי נועדנו אחת לשנייה?

עם עזרתם של דאונס, סטצקי ואניילו, סמארט ואיינבינדר רוקמות קונצ'רטו לשתיים, שהופך את הסדרה לכה קולחת וקליטה – כאן אווה עוקצת את דברה על נכונותה למכור מוצרים בערוץ הקניות ולהגיע להשקת רשת פיצריות, ואילו הקומיקאית הותיקה מחזירה לה בעקיצה על אהבתה של שותפתה הצעירה לחלב שקדים ולטרנינגים מרופטים. אך בסוף כל בדיחה, הפאנץ' מרגיש לא רק מורווח אלא כזה שמסתיר מאחוריו כוונות אמיתיות, חששות של ממש לגבי המצב שכל אחד מהנשים נמצאת בו – אווה "יורדת" על המעסיקה שלה מתוך התגוננות לאחר שנים של בדידות, אך מוצאת בה במהרה דמות אם והשראה של ממש, שלקחה את נסיבות חייה הקשות ושברה את תקרת הזכוכית – ולא רק כקלישאה; השנייה רואה בסטנדאפיסטית הצעירה אפשרות לבוסט מחודש של יצירתיות – מישהי שלא רק מצחיקה אותה, אלא מזכירה לה למה בכלל נכנסה למקצוע הזה מלכתחילה ולמה היא היא יכולה ללמד את כל מלעיזיה מהיכן משתין הדג. כך, סמארט ואיינבינדר/דברה ואווה הן שתי צידי אותו המטבע, שמעיזות לקרוא תיגר על הגורל שנכתב להם מראש בידי גברים ועבור גברים (בייחוד במקצוע גברי כל כך כמו סטנדאפ), ולכן אין בחירה מושלמת יותר משתי קומיקאיות אלה -  אחת שחווה תחייה מחודשת בימים אלו, לאחר שנים שלא הייתה באור הזרקורים ("פארגו", "הסודות של איסטאון" ו-"השומרים" הן רק כמה מהתוכניות הנוצצות שבהן גנבה סמארט את ההצגה) ואחת שעתידה רק לפניה – לתפקידים כה אנושיים כמו אלו. 

בנוסף, בעוד שלושת היוצרים מבינים שקומדיה צריכה להיות מהירה ולכן קצב הפאנצ'ים פה לעיתים זריז בהתאם, אניילו, דאונס וסטצקי מפנים את המקום גם לרגעים איטיים יותר, מהורהרים יותר, כאלה שסוטים לעיתים מהעלילה המרכזית, אבל לא מוותרים על פיתוח הדמויות במקביל – לדוגמה: בעוד צמד הקומיקאיות מתכוננות להופעתה הראשונה של ואנס במועדון הסטנדאפ הראשון שלה, אחרי שנים שלא עשתה זאת, היא נזכרת לפתע בבעלים הסליזי של המועדון, שנפטר לאחרונה והטריד מינית את כל עובדותיו – כולל אותה. כשאווה מתנצלת אך עוברת ל-"האשמת הקורבן" ושואלת את מעסיקתה למה לא התלוננה על הבעלים כל השנים ובכך יכלה להציל קומיקאיות צעירות, מתעורר דיון תפיסתי של ממש על העמדות המנוגדות של הדורות השונים לתנועת #metoo– והמציאות שעומדת בפתח ומונעת לעיתים מהאג'נדה הנכונה להתממש. מה הקשר לרצונותיה של ואנס להעלות מופע עם חומרים חדשים ובכך להציל את הקריירה שלה לתלונות על אנשים בעלי כוח שמנצלים אותו לרעה? על פניו, אין קשר ישיר של ממש, אבל ככל שהתוכנית מתקדמת, והשיעורים שלמדו השתיים מכל דיון כאלה באים לידי ביטוי, ההחלטה מצד היוצרים להאט קצת את הקצב בשביל שיעור בסוציולוגיה מובן לחלוטין.

לסיכום, "Hacks" הוא יצור כלאיים נהדר – קומדיה שחופרת במושג קומיקאי ועד כמה הוא משפיע על חיי בעל המקצוע, דרמה על נשים עם עבר פתוח וסירובן להפסיק להדחיק אותו; או בחינה אמיתית של הבדלי הדורות – הבומרים מול הזומרים, חלב השקדים מול הקפה השחור. בין כה וכה, "Hacks" היא ממתק בינג' אמיתי ויצירת טלוויזיה משובחת. לכן, לפני שתראו אותה חוזרת לעונה שנייה בקרוב או זוכה בפרסים בטקס האמי, תלמדו ממנה קודם איך לצחוק ולבכות בטיימינג הנכון. 

"אנטבלום" - ההיסטוריה חוזרת

מה הוא הרגע שבו אירועים אמיתיים ופיבוטליים מחיי קהילה מסוימת עוברים לייצוג שונה במדיה הפופולרית? במילים אחרות, מתי מלחמות קשות, טבח עם או תקופות קולוניאליות עוברות מייצוג נוסח "רשימת שינדלר" ל-"החיים יפים"? נראה שעד היום אין תשובה מוחלטת לשאלה, והיא עדיין נותרת שנויה במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא שהצעד הנ"ל יהיה חייב להיעשות ע"י בני אותה קהילה שנפגעה, או שהאירועים שמוצגים הם חלק מעברה ההיסטורי - לראייה: "ג'וג'ו ראביט", אותו יצר הבמאי היהודי טאיקה וואיטיטי. עם זאת, למה כש-"אנטבלום", סרט המציב אימה פסיכולוגית בלב תקופת העבדות (השחוקה לעילא ולעילא בתרבות האמריקאית הפופולרית) ושנוצר ע"י צוות שחור בלבד, מרגיש לעיתים כניצול ציני של כאב אמיתי?

אידן (ז'אנל מונה) היא שפחה נרצעת, המשרתת בחוסר רצון את בעליה (ג'ק יוסטון וג'נה מאלון) במטע כותנה בימי מלחמת האזרחים האמריקאית. תמונותיה של חבריה נהרגים בשל ניסיון בריחה שהיא תכננה רודפים את מנוחתה, אך גם "החלום" הבא: אידן מתעוררת במאה ה-21 - כעת היא ד"ר ורוניקה הנלי, אקדמאית מצליחה שמייחלת לשיוויון אמיתי לאישה השחורה בזמנים המודרניים. נראה שלורוניקה יש הכל - בעל אוהב (מארק ריצ'רדסון), ילדה מוכשרת (לונדון בויס), קריירה משגשגת - כל מה שלאידן אין. אז מה היא האמת? מי מייצגת את העבר של האחרת? ומה כל זה אומר על תחושת החופש האמיתית של שחורים בארה"ב?

לפי תיאור זה, אפשר לנחש שטוויסט מתקרב, ודרכו הוא יציג את האימה האמיתית שעליה נבנתה ההיסטוריה האמריקאית. ואכן, טוויסט לא צפוי מתרחש, אך את פוטנציאל המסר שהסרט מעוניין להעביר, או ההקבלה המתבקשת - "אנטבלום" מפספס לא פעם. נדמה שג'רארד בוש וכריסטופר רנז, כותבי ובמאי הסרט ("אנטבלום" היא בכורת הבימוי שלהם), מושפעים מהשליטה הכמעט אבסולוטית של ג'ורדן פיל בז'אנר האימה הפסיכולוגית השחורה, זו שמוצאת את הפחד המושרש ביחס הלבן של אמריקה לתושביה השחורים ואת החרדה התמידית בה אלו נאלצים לחיות כבר מאות שנים. ואכן, השפעות כמו "תברח" ו-"אנחנו" מורגשות בשוטים הרציפים והקודרים שמפוזרים לאורך כל הסרט - מקושטים בצבעים שמסמלים את הדרום האימתני (צהוב, כתום) או אלו המסמלים מתח מודרני (אפור, אדום). אבל איפה שפיל מצליח להעביר מסרים נוקבים ללא התאמצות וללא פעולת "In your face" ובמקביל ליצור תחושת אימה של ממש, בוש ורנז נופלים בין הכיסאות. "אנטבלום" אמנם מונע ע"י רעיונות מעניינים, ובייחוד ע"י העובדה שרעיונות כאלו קיימים בעולמנו שלנו (כניסה אליהם כאן היא בגדר ספויילר, אז אשאר עמום), אבל מלבד כמה מראות לא נעימים - תחושת מתח או אימה כמעט ולא מורגשת בסרט האפרורי הנ"ל. ומה לגבי המסר? בואו נגיד שעדינות אינה הצד החזק של "אנטבלום" - לראייה, כשאידן מקבלת סוף סוף את אפשרות הנקמה באלו שהתעללו בה, המצלמה מציבה אותה בדיוק מול פסל לזכרו של גנרל הקונפדרציה המושמץ, רוברט אי.לי. וואו, קשה לי נורא לקלוט מה הם רוצים להגיד לי!

לסיכום, ל-"אנטבלום" יש כמעט הכל - קאסט מוכשר, רעיון יצירתי ומעניין, צילום חודרני ומותח - אבל חסרים לו שני אלמנטים מרכזיים. למעשה, אלמנטים כל כך מרכזיים שעל בסיסם תיאורו נשען - סרט אימה/מתח ומניפסט לוחמני כלפי היחס הבין-גזעי בארה"ב. וכששני אלו חסרים, לא כיף לצפות בסרט חלול. 

"האביר הירוק" - גן השקמים

"אם אני שומע על סרט על המלך ארתור, אמליץ לבני 14 לראות אותו", אמר קובי מידן לכתבת התרבות נעה מנהיים כשהשניים דיברו על "האביר הירוק" בתוכנית התרבות המעולה "סוכן תרבות" ב-"כאן 11". אבל קובי הנהדר הבין במהרה שהוא טועה לגבי העיבוד הנ"ל לסיפורי השולחן העגול - "האביר הירוק" ("The Green Knight"), שעלה לאקרנים לפני מספר שבועות אצלנו וברחבי העולם לאחר דחייה מהקיץ אשתקד, הוא עיבודו של במאי האינדי דיויד לאורי לפואמה מהמאה ה-14 בשם "סיר גווין והאביר הירוק". לאורי האמריקאי ידוע במשיכתו לסיפורים פנטסטיים אך דווקא לצד הילדותי יותר שלהם, הטהור וגם המלנכולי, לדוגמה: "סיפור רפאים" (2017), "חברי הדרקון אליוט" (2016), סרט פרישתו של רוברט רדפורד "הג'נטלמן והאקדח" (2018) ועיבוד לייב-אקשן נוסף עבור "דיסני", "פיטר פן ו-וונדי" (2022). אז למה דווקא הוא בחר לביים, לכתוב, לערוך ולהפיק עיבוד לאגדה כה קודרת, פומפוזית וחסרת תקווה? כי זה הצעד הנכון, כנראה. 

לאחר שחולל מספר שינויים לאגדה המקורית (בדומה לגרסה שפרסם ג'. ר. ר טולקין בשנות ה-60 ולעיבודים תיאטרליים וקולנועיים לאורך השנים, כדוגמת "Sword of the Valiant" מ-1984 ובכיכובו של שון קונרי), לאורי מציג את סיפורו של סיר גווין (דב פאטל), אחיינו ההולל והפוחז של המלך ארתור המזדקן (שון האריס; סדרת "משימה בלתי אפשרית" - ארתור ואשתו, המלכה גווינביר, אינם מוזכרים בשמם לאורך כל הסרט). כשגווין מקבל הזדמנות פז לשבת לצד דודו בארוחת חג המולד, חייו משתנים מן הקצה אל הקצה - כישוף מסתורי מזמן לארוחה את האביר הירוק (ראלף אינסון; "משחקי הכס", "המכשפה"), יצור עתיק ומעורר אימה, שמזמין את יושבי השולחן האמיצים להשתתף איתו במשחק קצר: על האמיץ שבהם לגשת ולהטיל בו מום, ולפגוש באביר הירוק שנה מאותו מועד ולקבל את אותה המכה באותו האיזור. סיר גווין, נחוש להוכיח את אומץ ליבו, מתחכם עם האביר ועורף את ראשו. לזעזועו, האביר הירוק קם, אוסף את ראשו ומלמל: "עוד שנה מהיום" ("One year hence"). לאחר שנה שעברה במהירות, על גווין המבולבל לעבור דרך חתחתים בכיוון צפון, להראות שערכי האביר נוכחים אצלו - אומץ, כנות, מוסר - ולפגוש בשלל יצורים שונים ומשונים - רוח עדינה (ארין קלימן; "סולו", "הפלקון וחייל החורף"), לורד עשיר (ג'ואל אדגרטון) ואשתו (אליסיה ויקנדר), שודד מקריפ (בארי קיוגן), שועל מדבר ועוד ועוד - זאת כדי לשאול את עצמו את השאלה העיקרית: האם אדם מוגדר ע"י עוצמת מעשיו או התהילה שהם יביאו לו, או על פי אופיו שלו בלבד?

התיאור המעורפל-פנטסטי הזה מוביל את סרטו לאורי לכל אורכו ורוחבו- הן מבחינת עיצובו והן מבחינת שלל האמצעים הסמליים אותם הוא מפזר בכל הסרט, לעיתים ללא מסר מוחבא של ממש, אלא סמליות לשם סמליות. מבחינת עיצוב הסרט, לאורי מתחבר לצילום החשוך ותנועות המצלמה הלא רגילות שמאפיינות את חברת ההפקה של הסרט, "A24", אך נותן להם גוון מורבידי - מצלמה נעה סחור סחור כדי להראות לנו מראה מצמרר, שעלינו להחליט אם הוא העתיד או ההווה; כותרות המזכירות את הרקע הספרותי של העלילה; שימוש בצבעי 'ימי הביניים' - שחור, ירוק, אפור - כדי להראות לנו את זמניות החיים ועוד ועוד… האמצעים הסמליים, לעומת זאת, נעים בין חפצים חוזרים ונשנים , כמו חגורת בד קסומה, שתגן עליו מפני כל פגע וניתנת לגווין ע"י אמו ובוחנת, בדיעבד, את יכולתו של האביר להתמודד באופן מלא עם הצדדים הפחות חיוביים שמזמנים החיים; סממנים נוצריים מול פגאניים - אלו המקדשים את החיים וגורלם הקבוע מראש ואלו שבוחרים דווקא בהפתעות החיוביות והלא-חיוביות שנקרות בדרכינו; עריפת ראשים - שמסמלת אלימות גברית, שמובילה להרס חיי האחראים עליה וכל מי שאוהב אותם; שירים קלטיים עתיקים, שמשמשים כמקהלה יוונית לאורך הסרט, כזו שיודעת לאן גיבורינו צועד; הצבע הירוק, שמסמל התחדשות וריקבון בו זמנית, ואת עליונות הטבע והגורל על פני רצונות האדם עצמו (סממן שאליסיה ויקנדר, בתפקיד ליידי מסתורית, מרחיבה עליו במונולוג יפהפה). 

אם כך, "האביר הירוק" הוא לא רק התחברות לנושאים האוניברסליים שעומדים במרכזן של כל אגדות ומשלי העבר, אלא גם רקונסטרוקציה של המונח "אגדה" והצבתו בפני אמות מוסר חדשות, לדוגמה: האם למרות שנפטרנו מתפקידים היררכיים מיושנים כדוגמת "מלך" או "אביר", החברה המודרנית עדיין מציבה לגבר הצעיר מספר שלבים "הכרחיים" בהפיכתו לגבר "אמיתי", המטשטשים את זהותו שלו? האם קבלת גורלך היא אקט של חולשה או דווקא גבורה אמיתית? והאם דווקא הגישה הדטרמיניסטית של ימי הביניים שולטת בחיינו גם היום? ככזה, סרטו של לאורי הוא הרבה יותר דיון ארוך, מתמשך ונרחב על הפסיכולוגיה מאחורי החיים הבוגרים, והרבה פחות הרפתקאת חרבות ומפלצות נוסח "משחקי הכס" - כפי שרבים אולי יצפו מסרט אודות אבירי השולחן העגול. כאן מגיעה הכוכבית - האם סרטים מהורהרים ואומנותיים לכל דבר ועניין יכולים לשרוד בעידן שבו כל סרט שעולה לאקרנים מחושב ע"פ כמות הצופים שיביא לאולם הקולנוע או כמה ישבנים הוא יושיב על הספה בבית? אין ספק של-"האביר הירוק" יגיעו לקוחות שבטוחים שמדובר ב-"סרט קיץ" טיפוסי, ויצאו מבולבלים יותר מלאחר טריפ רע - אבל כאן זה דווקא המקום לשבח את רשתות "רב חן" ו-"יס פלאנט" שזיהו את החומר האיכותי שמגולם ביצירה המופלאה הזו ולקחו את הסיכון הכלכלי, למרות שייתכן וישאר אצלם רק לשבועות ספורים.

לסיכום, עם תצוגות משחק מהפנטות (בייחוד של פאטל, שכבר מוכיח את עצמו בימים אלו באקרנים כדמות בריטית אייקונית אחרת ב-"ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד"), טון קודר וסוריאליסטי, אסתטיקה מהממת ושאלות פילוסופיות של ממש שירדפו אתכם גם כשבוע לאחר שצפיתם בסרט, "האביר הירוק" אכן מרגיש יותר כמו פואמה שתמצאו בספר מאובק מאשר סרט של גאי ריצ'י. לכן, זוהי אכן יותר מהמלצה אלא קריאה נחרצת אליכם - גשו לצפות בסרט כל עוד זה אפשרי.

 

"ויוו" - קופיפו בלי מרקו

יש משהו ביכולות הכתיבה והיצירה של המוזיקאי/מחזאי/זמר/שחקן האמריקאי-פורטו-ריקני לין מנואל מירנדה שגורם לכל נושא בו הוא מתמקד – יהיו אלו חוויות ייחודיות למוצאו או היסטוריה אמריקאית נשכחת – להישמע קליט וחדיש אך באותו הזמן מוכר. זה מה שגרם למחזותיו להיות להיטים בברודווי ומחוצה לה (ולהחזיק אותו צעד אחד מתואר EGOT); לאדפטציות הקולנועיות שלו להישאר באור הזרקורים זמן רב (שנה שעברה עם התיעוד של "המילטון" ב-"דיסני פלוס" והשנה עם העיבוד של ג'ון מ' צ'ו ל-"שכונה על הגובה") ולאולפנים רבים לרצות ולגייס אותו לעבודה משותפת ("מואנה", "מרי פופינס חוזרת" ובקרוב "אנקנטו" בעבור "דיסני"; "חומריו האפלים" ו-"תרגיע" בעבור "HBO"). אך כישרון וחינניות בצד, הסוד של מירנדה תלוי מאוד גם באיכות הפרוייקט עליו הוא עובד. נראה שחברת "סוני" לומדת זאת על בשרה בימים אלו, כשלהיט האנימציה החדש שלהם ושל "נטפליקס", "ויוו" ("Vivo"), שמככב בטבלת הנצפים  ביותר בפלטפורמה במשך כשבועיים (לאחר הישג דומה וגדול יותר מוקדם יותר השנה עם "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" ושאותו הגה מירנדה וכתב לו את השירים, אמנם מרגיש כמו חוויית חושים אמיתית לאורך חלקיו הנכבדים, אך נשכח באותה המהירות שהגיע אל חושינו לאחר סיומו.

"ויוו" הוא סיפורו של קינקג'ו (דביבון לופת, יונק דמוי קוף הייחודי לדרום ומרכז אמריקה ומכונה גם "דוב הדבש") קטן וחמוד באותו השם (ועונה בקולו של מירנדה) שמופיע מדי יום יחד עם בעליו – המוזיקאי הזקן אנדרס (נגן "קפה קובה" חואן דה מרקוס גונזלס) בכיכר העיר הקטנה שבקובה. ויוו מאושר משותפותם הפורייה, אך כשאנדרס מקבל מכתב משותפתו לשעבר ומושא אהבתו הלא ממומש, הזמרת המפורסמת מרתה (גלוריה אסטפן), המזמינה אותו להצטרף להופעתה האחרונה במיאמי, המוזיקאי רואה בכך הזדמנות סופית להתאחד עם אהובתו ולהתוודות על רגשותיו אליה דרך שיר ישן שכתב עבורה. ויוו, שנרתע מעט מתוכניתו של בעליו, נאלץ לצאת למסע לעבר העיר הגדולה בפלורידה בכוחות עצמו לאחר שאנדרס הולך לעולמו בפתאומיות. אליו מצטרפת אורחת לא רצויה ממש – אחייניתו הרחוקה של אנדרס, היתומה מאב גבי (ינאירלי סימו), שאוהבת להרעיש ובעיקר לבלבל את עצמה לדעת – ויחד ילמדו השניים להתגבר על אפיונם המנוגד ולהתחבר עבור יקריהם שאינם כבר כאן. אחריהם עוקבים במרץ רוזה (זואי סלדנה), אמה הדאגנית של גבי וחברותיה לשבט הצופים, שמתנהגות כמעין גרטה ת'ונברג על ספידים.

המוזיקה של מירנדה, שחברת "דרימוורקס" פנתה אליו לראשונה עם הרעיון ל-"ויוו" כבר ב-2010 (וזנחה את הפרוייקט בשל שינוי מבנה החברה – מאז הוא עבר כמובן ל-"סוני"), מתורגמת לצורה ויזואלית מהממת בסרט, ומשלבת בין אנימציה ממוחשבת לבין אנימציה קלאסית ססגונית וצבעונית, שנראית כאילו נשלפה מסרט מצוייר של שנות ה-40. מיותר לציין שגם עיצוב הדמויות חכם ויצירתי והופך את הדמויות שהסרט רוצה להבליט לזכירות ביותר (ויוו – חמוד ועגול; גבי – מחוספסת וצבעונית) – אך מה מכשיל במעט את "ויוו"? התסריט – שנכתב ע"י עמיתתו הותיקה של מירנדה, קיארה אלגריה היודס (שעל פי ספרה ביסס המוזיקאי את מחזהו "שכונה על הגובה"), ופיטר ברסוצ'יני (סדרת "היי סקול מיוזיקל") – נדמה כמישמש של מספר רעיונות וסרטים שכבר נמצאים בינינו – בין אם הססגוניות המוזיקלית של "קוקו", המסרים המכילים של "זוטרופוליס" או האווירה הקהילתית שיצרו מירנדה והיודס בעבודתיהם הקודמות. כך נותר "ויוו" המסכן כמשהו שכבר ראינו בעבר, וכזה שישכח זמן לא רב לאחר הגעתו. במאי הסרט, קירק דמיקו (סרטי "הקרודים"), מנוסה בעבודתו ויודע לרקום חוויה מהנה, אך כזו שעוקבת אחרי כמה צעדים תבניתיים של ממש. עם זאת, יש לציין לחיוב את הנרמול של שימוש בשפה מעורבת בסרט –  במקרה זה אנגלית-ספרדית – שהיה נוכח גם ב-"קוקו" ו-"לוקה" (שם הדגש היה על איטלקית) של "פיקסאר" וכמובן בשאר עבודותיו של מירנדה. כך קהילות מסוימות אינן רואות את עצמן רק כמיוצגות על המסך הגדול, אלא קהילות אחרות לומדות אט אט שהשוני ביניהן לבין אלו שבהן הן צופות אינו כזה גדול.

לסיכום, מתנת המוזיקה של לין מנואל מירנדה אינה נפסקת, גם ב-"ויוו": הצבעים מהפנטים, השירים יתקעו לכם בראש (בייחוד השיר חסר-הקצב-במכוון של גבי) והילדים ירצו לקנות בובת קינקג'ו במהרה. רק חבל שבעוד סרטים אחרים ישארו בזיכרון שלכם לפחות לכמה שבועות, את "ויוו" תשכחו תוך כמה ימים. בסופו של דבר, את נטפליקס ודיסני זה כמובן לא מדאיג (מירנדה עובד בימים אלו עם נטפליקס על עיבודו הקולנועי למחזמר של יוצר "רנט" סטיבן לרסון – "טיק, טיק… בום!" – ועל עיבוד הלייב-אקשן ל-"בת הים הקטנה" בעבור דיסני) וכנראה שגם אותנו לא. 

"הבי ג'יז: איך לתקן לב שבור" - חריגה מהסכימה

 

הסנסציה של הלהקה הבריטית/אוסטרלית "הבי ג'יז" בסוף שנות ה-70 הייתה חסרת תקדים, וזאת למרות שהגיעה כבר כעשור לאחר החוויה הדומה שעברו חברי הביטלס. "אמנים בדור שלנו יודעים להתמודד עם העליות והמורדות של המקצוע, אבל מי שהיה חלק מהדור הראשון של התהילה הפתאומית הזו - זה היה שוק עבורו", אומר סולן "קולדפליי" כריס מרטין בדוקו החדש של הבמאי/מפיק פרנק מרשל ("שודדי התיבה האבודה", "הצבע ארגמן" כמפיק; "ארכנופוביה" כבמאי) ו-HBO על שלישיית האחים עם קול הפלצטו, "הבי ג'יז: איך לתקן לב שבור" ("The Bee Gees: How Can You Mend A Broken Heart"), ומבהיר כמה קשה להיקלע למקום אחר לחלוטין ממה שציפית אליו, במיוחד אם כוונותיך המקוריות היו טהורות ככל האפשר. ובאמת, הדוקו של מרשל אמנם בוחר בתבנית הרגילה של סרטי הדוקו המוזיקליים לחלקים נרחבים של הסרט, אך גם זולג ממנו כשהוא נותן לזמן שעבר לדבר בזכות עצמו.

התרגום הויזואלי החזק ביותר לכך הוא נוכחותו המפוזרת של הבי-ג'י האחרון שעומד - בארי גיב, האח הגדול של התאומים רובין (שנפטר ב-2012 מסרטן הכבד) ומוריס (שנפטר ב-2003 כתוצאה מסיבוכי ניתוח) ואנדי הצעיר (שנפטר ב-1988 בגיל 30 בלבד, לאחר התמכרות ארוכה לסמים) -  שמפזר מחוכמתו על שלל מאירועי חייו העמוסים, אך גם עומד על סף התפרקות ובכי בכל סצנה, כשהאור של מיאמי - ביתו החדש-ישן - מסנוור אותו. ובאמת, מסקנותיו של מרשל הן שהבי-ג'יז הסתנוורו לא פעם במהלך הקריירה בת 4 העשורים שלהם, ופגעה באחוות האחים שהייתה ביניהם מינקות (למרות הפרש שלוש השנים בין בארי לאחיו התאומים), כשריבים על כמות הסולואים שלהם בלהקה - בייחוד בין בארי ורובין - בעיות ביטחון אישי והתמכרויות מוטטו אותם. אך לא הכל קודר אצל מארשל והאחים (ושלל המרואיינים - ג'סטין טימברלייק, מארק רונסון, לולו -אשתו לשעבר של מוריס - בוגרי להקות האחים ניק ג'ונאס ונואל גלאגר - שקרא אגב לשותפו לסרט כריס מרטין "אדם עם חזות של מורה לגיאוגרפיה", רק שתדעו) - הבמאי סוקר את התחלתם הפסיכדלית, שהציבור הרחב לרוב מתעלם ממנה עבור שנות הדיסקו היותר פופולריות שלהם; את הגילוי המקרי של בארי את יכולתו להגיע לקול הפלצטו הכה מזוהה איתו; לקיחת הסיכון על דיסקו, ז'אנר האנדרגראונד שאפיין בעיקר מועדוני שחורים וגייז, והפיכתו למעצמה עולמית - הכל בשל הרצון לגוון; הפסיעה אחורה למעמד כותבי שירים לאחר שההזדהות עם מונח הדיסקו הפנה את כל האש הגזענית כלפיהם (מארשל מתעכב - ובצדק - על האירוע המכריע בתקופה זו - שריפת תקליטי הדיסקו בשיקגו ב-1979, שלימים התבררה כמסר הומופובי וגזעני מובהק מצד קהל גברי ולבן) וההבנה שאין בכך חיסרון, אלא רק הגשמת חלומם האמיתי - ליצור מוזיקה, עבורם ועבור אחרים. 

למרות השימוש החכם באסתטיקה ובקטעי ארכיון כדי לתאר את הדרך ההפכפכה של השלישייה לאורך השנים, מארשל לעיתים מתעלם במקצת מאירועים פחות זוהרים בעברם - לדוגמה, השתתפותם בסרטו של מפיקם האגדי רוברט סטיגווד - "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - לצד פיטר פרמפטון, בו רצחו את שירי הביטלס (עם ג'ורג' ברנס) ואת הקריירות שלהם. בניגוד למה שעשה לאחרונה אדגר רייט עם סרטו המעולה "האחים ספארקס", החלטה זו פוגמת מעט ברציפות הסרט ובאמינותו - אך מלבד זאת, אי אפשר להישאר אדישים לכמויות הרגש שיוצאות מסרט על להקה שתמיד תויגה כ-"קיטשית".

לסיכום, "איך לתקן לב שבור" הוא יותר תיעוד של אח גדול שרוצה את משפחתו בחזרה ומתחרט על צעדיו הקודמים מאשר דוקו מוזיקלי סטנדרטי - וזה בדיוק איך שהוא היה אמור להיות. 

"יחידת המתאבדים" - אדם לאדם דם

בספר דברי הקולנוע, שיכתב בעוד מאות שנים, יצויינו הבמאים או היוצרים שהגדירו ז'אנר קולנועי מסויים: המתח ילך ככל הנראה לידיו של אלפרד היצ'קוק, המערבון לסרג'יו לאונה, סרטי הפשע למרטין סקורסזה ועוד ועוד… מי שיהיה חתום תחת "סרטי גיבורי-על" יהיה לעניות דעתי דווקא ג'יימס גאן, מי שעומד מאחורי שני סרטי "שומרי הגלקסיה" (2014, 2017) המוצלחים של "מארוול" וערק צד ל-"DC" - בשל פרשיית הציוצים הלא שערוריתיים במיוחד שהעלו תומכי טראמפ מעברו, והובילו לפיטוריו (והחזרתו) מדיסני "המשפחתית" לפני כמה שנים - עם "יחידת המתאבדים" ("The Suicide Squad"), ההמשך/האתחול הרך למיש-מש הנוראי (באותו השם, מינוס "The") שהוציא הבמאי דייויד אייר לפני כחמש שנים תחת מטריית חברת הקומיקס לביקורות קוטלות והצלחה קופתית. עם יציאת "יחידת המתאבדים" בשבוע שעבר ברחבי העולם (ובשירות הסטרימינג "HBO Max"), גאן הופך רשמית ל-"אוטר" בסרטי הקומיקס: האחים רוסו וזאק סניידר הבינו את הקשר לאפוס הקולנועי, קווין פייגי הבין את היתרון בהעברת פורמט הסדרה למסך הגדול - אבל גאן פשוט מביא את ספר הקומיקס - פשוטו כמשמעו - אל בתי הקולנוע; בכל הטירוף, האלימות, ההומור והגרפיות שמאפיינת חוברת ממוצעת.

אז על מה מתאבדים גדולי הנבלים של עולם DC הפעם? אז זהו, שלא מדובר בגדולי הנבלים, והמשימה היא די "כיסוי תחת". אמנדה וולר הנוקשה (ויולה דיויס) שולחת לא אחד, אלא שני צוותי פעולה להפלת משטר אנטי אמריקאי במדינה הדרום-אמריקאית המומצאת קורטו מלטז, לאחר שזה הפיל בתורו את המשטר הדכאני לעמו והידידותי לאמריקה. אך כשמאמצי צוות אחד עולים בתוהו, על הצוות הקטן יותר - הכולל את המתנקש מלידה בלאדספורט (אידריס אלבה), שנסחט ע"י וולר להצטרף למשימה כדי לסייע לבתו המתבגרת (סטורם ריד; "קמט בזמן") להתחמק ממאסר; פיסמייקר (ג'ון סינה, או לפחות אני חושב שזה הוא - לא ראיתי אותו), שמקדש שלום בכל עורקיו עד כדי כך שהוא מוכן לרצוח כל אחד כדי לשמור עליו; ראטקאצ'ר 2 (דניאלה מלשיאור), מהגרת פורטוגזית שממשיכה את מורשת אביה ושולטת בצבא חולדות עצום; איש הנקודות (דיויד דסטמלצ'יאן הנהדר, שסוף סוף זוכה קצת לחשיפה במיינסטרים), תוצאה טראגית של ניסוי גנטי שחוללה בו אימו המרושעת, שמאפשרת לו לירות נקודות רעילות על אויביו; ונאנווה, או "קינג שארק" (בקולו של סילבסטר סטאלון), כריש אנושי עם רעב לבשר אדם וכוח אלוהי אך עם מנת משכל של גרוט; ושני אורחים ותיקים, בצורת הקולונל שהוביל את המשימה הקודמת, ריק פלאג (ג'ואל קינמן) והליצנית המטורפת בכבודה ובעצמה הארלי קווין (מרגו רובי), שמחפשת לעצמה קצת חופש אחרי אירועי סרטה הקודם "ציפורי הטרף" - להסתיר את קיומו של הניסוי הסודי והמסוכן "פרוייקט כוכב-ים", אותו הגה המדען המטורף גאיוס גריבס, או "החושב" (פיטר קאפלדי). \

כבר מתיאור זה אפשר להבין איך גאן מושך את השטיח מתחת לרגליו של צופה הקומיקס. קשה שלא להיכנס לתיאורי ספויילרים, אבל אפשר להגיד שמנעד הנבלים הגדול שהוצג במהלך קמפיין הפרסום לסרט אינו מסיים את הסרט בחיים, ואנו נותרים עם כמה מהשמות המגוחכים ביותר שיש לקטלוג DC להציע. "חיפשתי את הדמות הכי מטומטמת שיש, ומצאתי את 'איש הנקודות'", אמר גאן בראיון עדכני, וחוזר על אותו הטריק שביצע עבור "שומרי הגלקסיה" והצליח בגדול - לקבל יד חופשית ממנהליו, שמודאגים בעיקר מההצלחה הכספית של יצירותיו, ולדרוש דווקא את הדמויות הכי איזוטריות שקיימות כדי לגרום לקהל "קלולס" לחלוטין להתחבר אליהם בכל נימיהם, אך בלי שום שינוי באופיים המגוחך. כך גאן נותר חסר עכבות, ללא מחוייבות למה ש-"נכון" או ילטף את קיבתו של הצופה, אלא מתמסר כל כולו לדירוג ה-R (מ-17 ומעלה) שניתן לסרטו: ראשים מתפוצצים, אנשים נחצים לשניים, קובץ פרחים מחליפים נתזי דם, כוכבי ים עצבניים הופכים לנבלים, ג'ון סינה מופיע בתחתונים לבנים משום מה ואיש הנקודות מענטז עם אמא שלו. עם זאת, ולמרות שהנבלים שומרים על אופיים הרשע (בשונה מגרסתו של אייר, שניסה להפוך שורת רשעים מוצלחת לגיבורי על חסרי ייחוד), הלב במקום הנכון - הם מרגשים אותנו, אנחנו מעודדים אותם (לעיתים אף  כנגד הממסד "הטוב"), אנחנו בוכים על לכתם (לעיתים למרות שהופיעו רק דקות ספורות לפני כן, ולמרות שמדובר ברוצחים של ממש) והם משעשעים אותנו כי הם… אנחנו. 

 גאן לא מבין רק את מהות הקומיקס מבחינת ההומור (שג'ון סינה - Hands down - מצטיין בו) והגרפיות, אלא גם מבחינה עיצובית - הבמאי מצליח להעביר את ההרגשה כאילו אנו צופים בסצנת ענק שנפרשת מולנו על גבי שני דפים עבים. כך טיפות דם יוצרות את כתוביות הקרדיטים, מיקומי הסצנות נכתבים ברוח, סצנת לחימה שמשתקפת לנו דרך קסדה ושחייה לילית בתוך עין ענקית - קשה להוריד את העיניים מהמסך. גאן מתחבר גם להשראותיו שלו - מתחילתו האלימה והגועלית באולפני הטראש "Troma" לצד אד ווד המודרני לויד קאופמן (שמופיע לשבריר שנייה בסרט) ועד אהבתו לסרטי מלחמה וכלא של שנות ה-60 וה-70: קרבות האחד על האחד, האפקטים הפרקטיים, האיפור הכבד - כל אלה מזכירים יותר את "הבריחה הגדולה" מאשר את "איירון מן". עם זאת, גם במאי שבא עם תוכנית סדורה למה הולך מתבצע ואיך נופל לעיתים במלכודתיו שלו - הביקורת הסמויה כנגד העמידה האמריקאית לצד שלטונות דיקטטורים לצורכיה האישיים והצבאיים נכונה ולא נפוצה במיוחד בסרטי קומיקס (במיוחד לא בסרטים מיינסטרימים כמו הפקה שכזאת), אבל אין זה סותר שהביקורת מועטת מדי ומפספסת את מטרתה. כמו כן, למרות שמרבית ההחלטות של גיבורינו מובנות ותואמות את תכונותיהן (לדוגמה - אדישות למות עמיתיהן), לעיתים צעד או שניים שהן מבצעות פועלים במנוגד לשלב שאליו הגיעו בסרט - אך הערות אלו (והמחשבה שפסקול הסרט, שמגיע מבמאי שמבין את חשיבותה של מוזיקה בקולנוע, לוקה מעט בחסר - ובייחוד לאחר שנחשפו בחירותיו הראשונות של גאן לשימוש) מתפרשות כקטנוניות במיוחד כשנוכחים לראות מה גאן כן השיג - סרט קיץ אולטימטיבי ומהנה.

לסיכום - אולי מדובר ברצון של גאן להטביע את חותמו אחת ולתמיד על הז'אנר שגורלו נקשר בו; אולי מדובר ב-"חופשיות" היחסית שהיקום המורחב של DC (או ה-DCEU) נקלעה אליו ומאפשרת לה לאתחל מחדש כל צעד שלא חושב טוב, בשונה מיריביתה "מארוול" והכרונולוגיה ההדוקה שלה; ואולי פשוט מדובר בגעגועים שלנו - הקהל - לאקשן חסר מעצורים, היגיון או ציניות - אבל "יחידת המתאבדים" משתלם ובגדול. יהיו אלו שיראו בו כפירה של ממש בגבולות המשעממים שנוצרו בז'אנר (אלו מוזמנים לצפייה חוזרת ב-"מאסטרפיס" כמו "באטמן נגד סופרמן"), ואכן - הפתיחה הלא מרשימה ביותר של הסרט בקופות מוכיחה זאת - אבל ז*ן, יש לנו משהו טוב בידיים המדממות שלנו. 

"קיץ 85'" - קרא לי בשמי

ישנו קשר הדוק בין תקופת הקיץ לבין סיפורי התבגרות - האסתטיקה הצעירה של התקופה, הבילוי בחברת אנשים חדשים וההזדמנויות שהם מביאים איתם והמעבר לתקופה יותר רצינית (החורף/בגרות). לכן, אין פלא שמרבית סרטי האהבה, ובייחוד ההומו-סקסואליים, מתרחשים על רקע תקופה זו: "דיוקן של נערה עולה באש", "אנחנו מי שאנחנו", "כחול הוא הצבע החם ביותר" וכמובן, "קרא לי בשמך". לכן, כל סרט המתרחש באותה התקופה של השנה ובין שני בני אדם מאותו המין ימשוך ישירות השוואות לאחד מהתוצרים הפופולריים יותר בסאב-ז'אנר זה. ל-"קיץ 85'", סרטו החדש של הבמאי פרנסואה אוזון ("8 נשים", "בריכת שחייה") שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים אצלנו (והיה אמור לערוך את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן דאשתקד, טרום ביטול האירוע), ניתן בציבור ישירות את השם "'קרא לי בשמך' הצרפתי". כן, האסתטיקה והחום דומים, אבל הרעיונות שמוצגים בו שונים לגמרי - לטוב ולרע.

"קיץ 85'" ("Été 85"), המבוסס על הרומן "Dance on My Grave" מאת איידן צ'מברס מ-1982, מספר את סיפורו של אלכסיס (פליקס לבפר), נער חולמני וחובב שיט מדרום צרפת, שעולמו מתהפך כשסירתו מתהפכת. מי שמציל אותו הוא דויד (בנג'מין וואזין), נער יהודי בן 18 שהופך לאהבתו הראשונה של אלכסיס ומשנה את חייו - אך כפי ששם הספר מסגיר, מדובר בשינוי טראגי. אך כפי שמעיד שם הספר עליו מבוסס הסרט וכפי שמתגלה לנו כבר בדקות הראשונות, המוות אורב להם בפינה ומאיים ליצור תפנית נוסף בחייהם, והפעם טרגית. ניתן לראות שאוזון סוטה מהעלילה המקורית של הספר, עליו גדל, עבור מה שמתאר עבורו אהבה אמיתית - ים, אמצע שנות ה-80 (אוזון שינה את שנת העלילה מ-1982 ל-1985, כדי שיוכל לכלול בסרט את שירם האהוב של להקת "הקיור", "In Between Days", שיצא רק בשנה זו לשוק), וגורלות שקשורים זה בזה. כך, בעוד "קרא לי בשמך" מתעסק יותר במציאת הזהות הפנימית, "קיץ 85'" מתמקד בכאן ועכשיו - ואיך זה יעצב את העתיד. בצורה זו, סרטו של אוזון נפטר ממרבית "הקלישאות" של סרטי האהבה החד-מינית: תקופת גילוי ההעדפה המינית, הביקורת של הסביבה כלפי היחסים, סצינות סקס גרפיות - כל אילו אינם או מופיעים בצורה מופחתת. "אחרי 'כחול הוא הצבע החם ביותר', על סצינות הסקס הלסבי הגרפיות שבו, כולם בקולנוע הצרפתי התחילו לצלם סצינות כאלה, אז לא רציתי לחזור על הקלישאה הזו", אמר אוזון לאחרונה בראיון ל-"וואלה!", ורעיון רחב זה אכן משתקף בסרט - האנשים שעומדים כנגד הזוגיות עושים זאת מתחת לפני השטח ולעיתים אף תורמים לחיזוק הקשר (אביו הפועל של אלכסיס נראה כמבין את זהותו של בנו, ולמרות שהוא איננו מרוצה ממנה, הוא אינו מנסה להתכחש לה בפומבי; אמו האלמנה של דויד מקבלת את אלכסיס לביתה לאחר שניצל מטביעה ע"י בנה בצורה מעט מחשידה, על גבול האדיפלית), ואילו הזמן שלוקח לשני כוכבינו לבסס את קשריהם כזוג עומד על פחות מרבע שעה (בסרט שאורכו כ-90 דקות).

אבל אותה שבירת מוסכמות "הסרט הגאה" יכולה לצאת לפעמים מעט מביכה, או למנוע מקשר חזק של הצופים אל דמויות הסרט. כך, כבר מראשית הופעת השניים על המסך, כל צעד שעשו או מילה שנאמרת ביניהם הופכים בין רגע להומו-אירוטים, מה שמקשה על שמירת פרצוף רציני לנוכח סצנות אלו; ואילו קצב החיבור המהיר בין השניים מעט פוגם בטענה שמנסה להציג בפנינו אוזון - הקשר הנ"ל הוא גורלי, הוא עניין של חיים ומוות - אם כן, למה הוא קרה במהירות שכזו? דמותה של קייט (פיליפין ולז'), נערה בריטית הדוברת צרפתית ומהווה קודם קונטרה לאהבה בין שני הנערים ואז יועצת של ממש לאלכסיס, אמנם מניעה את מהלך העלילה ותורמת לה רבות, אך המבטא האנגלי-צרפתי מסיח את דעת הצופים ובעיקר מנסה להתרכז בכתוביות. אולי אלו התקטננויות, אבל ישנה סיבה למה קלישאות בכל זאת הגיעו למעמדן - הן נחוצות למהלך הסרט לא פחות מכך שהן פוגמות בו.

לסיכום, "קיץ 85'" הוא תת ז'אנר משלו בתת הז'אנר "סרטי אהבה גאים בקיץ" - הוא עובד לפי הקצב שלו, לפי ההיגיון הפנימי שלו, לפי הצבעים שנוחים לו - לעיתים זה לא ממש עובד ומרגיש כפורנו רך, אבל במרבית הפעמים, זה הופך לצפייה מהנה. 

"נתראה בשמחות" - כל ישראל חברים

החברה הישראלית מושתת על סטריאוטיפים - חלק הצדיקו את עצמם, רובם לא. סטריאוטיפ "היורד מהארץ" הוא אחד שנמצא קצת בשולי החברה - בין היתר בשל היותו מחוצה לה - אך הוא תמיד חוזר אליה בסופו של דבר: פשטות העם, או במילים יותר מעליבות - "ערסיות"; הנטייה לקומבינות וניצול התמימות של "הגוים"; המיש-מש השפתי בין מונחים באנגלית לעברית; וההיאחזות באנשים ישראלים אחרים בקרבת מקום ובמנהגים ישראלים, גם אם אלו לא היו "כוס התה" שלך בארץ. היורד מהארץ תמיד חושש ליפול למלכודות אלו, אבל מה קורה כשזה באמת קורה? סרטו החדש של מיכאל מאיר, "נתראה בשמחות", מנסה להכניס אותנו לנקודה הזו בדיוק. התוצאה אמנם מעורערת אבל בהחלט מחדשת.

אל ביתם המפואר של יוסי (עידו מור) וסיגל (לירז חממי; "מנאייכ"), זוג ישראלי - הוא קבלן בנייה מפוקפק, היא ספק אומנית ספק עקרת בית - שהשתקע ב-LA לפני יותר מעשור, מגיעים חברים שונים לארוחת ערב: הייטקיסט מופנם ואשתו הממורמרת שויתרה על הקריירה המשפטית שלה עבורו; העובד הצעיר והפוחז של יוסי, ש-"חם" על סיגל המבוגרת; שותפו לעבודה של יוסי ואשתו, שמאסו בקומבינות של חבריהם; ובן הדוד של סיגל, מייקל (מיכאל אלוני), שחקן מנסה בהוליווד וחברתו הזרה. בין כל המשתתפים אין קשר מחבר של ממש, מלבד מיקום זהה ועבר משותף במדינה החמה. אט אט, אותם יצרים חמים מתפרצים על פני השטח, הרוחות מתלהטות והגופות נערמות.

כן, קראתם נכון - ז'אנר האימה אינו כוח חזק של ממש בישראל, אבל "נתראה בשמחות" הוא נציגות ראויה לתת קבוצה בז'אנר - קומדיית אימה. כנציג קבוצת האימה, מאיר (שסרטו הקודם היה דרמת הגזע "עלטה" מלפני עשור) אינו חוסך בשום אמצעי - מיתות מופרכות, קליימקסים מותחים, מוזיקה מלאת אימה. בהחלט לא משהו שהקהל הישראלי רגיל אליו. אבל מה עם הקומדיה? כן, לא עובר זמן רב ופתאום אשת ההייטקיסט הנאורה טוענת בפני חברתו השחורה של השחקן שגם היא הייתה באפריקה, ואילו בעל הבית מפאיר בסיפוריו על העולם התחתון של לוס אנג'לס. הגעזנות המושרשת, הניסיון לאמץ את הזהות הליברלית של חבריך הנוכחיים ובכל זאת להישאר "אותנטי" מפילה ישראלים לשעבר נון סטופ - ולכן הם מנסים לברוח ממנה. כך, האויב האמיתי של "נתראה בשמחות" הוא לא הטיפוסים הגועליים שפוקדים את אחוזת הזוג, אלא הסטריאוטיפ הישראלי, זה שמשתלט בלית ברירה על אדם לאחר היעדרות ממושכת ממולדתו: שימוש בקלף האנטישמיות כלפי זרים; ליבוי הלהבות בזמן "מכות"; תחושת ה-"מגיע לי".

כשהסרט ערך את הפרימיירה שלו בפסטיבל חיפה לסרטי עלילה לפני קרוב לשנתיים (הסרט יעלה לאקרנים ברחבי הארץ ב-12.8), כתבה כתבת התרבות של "הארץ" נירית אנדרמן כי "אם הסרט לא היה מיוצר ע"י ישראלי, האשמות של אנטישמיות היו מופנות כלפיו" - ואכן, זה המצב, אך מאיר רק מציג את התפרצות הסטריאוטיפ, ולא משכיל לומר באמצעותו ביקורת של ממש על ההוויה שלנו בעולם, או הרצון שלנו לחבק "חיבוק דוב" אחד את השני מתוך פחד שניעלם, כשאולי עדיף לעיתים להתרחק זה מזה.

לסיכום, מונע ע"י רעיון מקורי לחלוטין, מחוזק ע"י הופעות משחק מצוינות אך נטול אמירה של ממש, "נתראה בשמחות" הוא טעם נרכש. כמו פולקע או גפילטע פיש. תעשו אתם את החשבון. 

"מרתה ופרנקלין" - יומני הנסיכה

סיפורים פריבילגיים לא ממש נתפסים כחומר יצירתי משובח - אלא אם כן מדובר בתככים ודרמה של ממש ("הכתר", "ירושה") או ביזאריות של טלנובלה, מי מעוניין לצפות באצילים ואצילות בוכים על מר גורלם? המיני-סדרה הנורווגית החדשה "מרתה ופרנקלין" ("Atlantic Crossing"), שכל פרקיה עלו בחמישי האחרון לשירות ה-VOD של "הוט", מנסה למנוע מצופיה לשאול את השאלה הזו, למרות שבסיסה מוצב פיסת היסטוריה שעוסקת בנושא זה בדיוק. 

עובדה ידועה היא מצבן של מדינות אירופה המרכזיות במהלך מלה"ע ה-2, אבל בשכנותיהן מצפון פחות עוסקים. נורווגיה, לדוגמה, סבלה קשות מהשלטון הנאצי: למרות שהכריזה על נייטרליות כבר בראשית המלחמה, באפריל 1940 מצאה את עצמה תחת מתקפה מצד גרמניה. באמצעות ניצול ההימנעות מתגובה של ממשלת נורווגיה, המדינה הפכה לכבושה במהרה וצמרת השלטון ומשפחת המלוכה נאלצו להימלט. הסדרה עוקבת אחר התמודדותם של המלך האקון ה-7 (סורן פילמרק) ובנו, יורש העצר הנסיך אולב (טוביאס סנטלמן, שנראה כמו בנם האבוד של קירק דאגלס ופדרו פסקל) ואשתו, הנסיכה מרתה (סופיה הלין; "הגשר"). את מרבית זמננו אנו מעבירים בחברתה של מרתה, שמצאה את עצמה נפרדת ברגע אחד מחייה הפריבילגים והמפונקים ונאלצת לברוח על חייה (יחד עם שלושת ילדיה הקטנים) לשכנתה הניטרלית - בראשות דודה - ואז לגלות במהרה שאולי היחסים המשפחתיים אינם כה חמימים כמו שזכרה. אי אז, מגייסת מרתה לעזרתה את הזוג שדווקא כן אירח אותה בחמימות בשנים העליזות טרום המלחמה - נשיא ארה"ב פרנקלין דלנו רוזוולט (הסוכן קופר בכבודו ובעצמו, קייל מקלאכלן) ואשתו אלינור (הארייט סאנסום האריס). 

כל האקספוזיציה הארוכה הזו, שמובילה ליחסים בין שני נושאי כותרת הסדרה - הנסיכה והנשיא - מתרחשות לאורך פרק וחצי, וכך אנו נותרים לצפות במשהו די נדיר בתוצרים שמתעדים את מלה"ע ה-2: אנשים תמימים ושמחים. ללא ציניות, ללא הסכנה שאורבת ברקע. אמנם אלכסנדר אייק יודע לבנות את המתח, כשהזוג המלכותי החייכן פתאום מרצין יותר ויותר, אבל לאורך לא מבוטל של הסדרה אנו זוכים לראות התפתחות די ישירה ובנאלית - אין כאן ביקורת סמויה כלפי נפש האדם - שאולי נצפה לראות כשמדובר בסדרה סקנדינבית; אין כאן הפתעות של ממש, לא אקשן חסר תקדים שלפעמים צפוי מסדרות היסטוריות. אז עם מה אנחנו כן נשארים? עם תצוגות משחק נהדרות משני הכוכבים - חיבור לא צפוי, שמערים על הציפיות שלנו ןמשתלם בגדול: הלין, אותה ראינו כחוקרת וחסרת רגש ב-"הגשר", שומרת על האינטלקטואל אך נותנת לרגשותיה ומאוויה לחדור אליה, במיוחד שמדובר בגורל משפחתה (לדוגמה, התעקשותה לברוח לשוודיה למרות התנגדות בעלה); ואילו מקלאכלן, שתמיד יש בו עניין של מסתוריות מתחת לחזית הכל אמריקאית, מתחבר למראהו ולזיכרון הקולקטיבי האמריקאי של רוזוולט, שנתפס כסבא חביב שעמד איתן במהלך המלחמה הקשה ביותר שחוותה המעצמה עד כה. שווה להזכיר את האריס כאשת הנשיא, שלא מתפקדת רק כ-"אשת נשיא", כיאה למישהי שהיוותה קונטרה לבעלה הזחוח לעיתים.

אז מה הוא הסיכום הסופי? "מרתה ופרנקלין" לוקחת סיפור לא ידוע ממלחמה חרושה עד תום, מתבלת קצת בנופים אפורים ודרמה מלכותית. לא מעט מהדקות שלה מוקדשות לאותה האפרוריות וגורמות לה להיראות כעוד סדרה היסטורית - אבל משחק מצוין של כוכביה, דיאלוג כתוב היטב ושמירה על מתח גורמת לה לעמוד קצת גבוה יותר מחברותיה לז'אנר. "הגשר" זה לא, אבל גם לא שחזור של "הפסנתרן".