אימה, טראומה וניצול בראי "בלונדינית"

 

מיתוסים נוצרים מתוכינו - בין אם בכדי להסביר תופעות טבע, להכניס "היגיון" לאירועים היסטוריים או לפרש כשרונות ייחודים ולתחם את סיפורם. אך עד כמה שיצירת מיתוסים וסיפורים הם כלי טבעי עתיק להתמודדות עם החיים, עד כמה לעיתים ניתן להפריד אותם מהסיפורים האמיתיים - או מהדמויות האמיתיות - עליהם הם מבוססים? מתי התעסקות במיתוס מסוים ורתימתו לצרכינו שלנו הופכת לניצול או לחיטוט בחייו ובבעיותיו האמיתיות של אדם? שאלות אלו ועוד עולות מחדש לאחר צפייה באפוס ה-"ארט-האוס" של אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד"), "בלונדינית" ("Blonde"), שמאז שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה בחודש שעבר, הפך ברגע ממועמד פונטציאלי לאוסקר ל-"פרסונה נון-גרטה" בקרב מרבית העולם המערבי, ולו בשל עיסוקו הפחות "עדין" מהצפוי באייקון המסך הגדול, מרילין מונרו - או יותר נכון, בדרך בה אנו עדיין עוסקים בה, קרוב ל-60 שנה לאחר מותה בטרם עת בגיל 36; ואולי זו בדיוק הדרך לקרוא את "בלונדינית": סיפור רוחות על כמיהה נקרופילית לעבר ואיך זה ממשיך ורודף את אמריקה לעד.

כחובב גדול של יצירותיה של הסופרת ג'ויס קרול אוטס וכתומך נלהב בדרכיה לפרק (רעיונית) מוסדות אמריקאים מן היסוד, דומיניק נשען בצורה נאמנה ככל האפשר ליצירה הנועזת באותו השם של הסופרת מלפני כ-22 שנה (בשונה מהעיבוד הטלווזייוני הרדוד שהופק לה זמן לא רב לאחר מכן). כך, זונח דומיניק את רעיון הביוגרפיה המסורתית מאחור, לוקח חופש אומנותי גדול עם הכרונולוגיה או האירועים העובדתיים בחייה של מונרו, ומרדד את הדמויות בעברה לייצוגים נסתרים: בעליה לשעבר של מונרו, שחקן הבייסבול ג'ו דימג'יו והמחזאי האגדי ארתור מילר, הופכים (בהתאמה) ל-"האתלט לשעבר" ו-"המחזאי", בעוד שמונרו עצמה מחולקת לשלוש ישויות: "נורמה ג'ין" (שמה האמיתי), הילדה הקטנה והטראומטית; "מרילין מונרו", הדמות הקולנועית שופעת החייכנית והגדולה מהחיים; ו-"הבלונדינית", איחודן של שתי הישויות הקודמות לכדי אחת ציבורית - מלאת תשוקה, מפתה, כנועה וזו שלבסוף מתקבעת במוחות הקהל וקובעת את המשך חייה של נורמה. אם עוברת לכם/ן התחושה כאילו אני מדבר על מקרה של פיצול אישיות, או שמא זה "ספליט 3", אתם לא רחוקים (אתם כן רחוקים באיכות): דומיניק מציג את "בלונדינית" כסיפור "דיבוק" על אישה שמתמודדת עם טראומת ילדות - אם שלוקה בנפשה ומנסה לפגוע בה פעם אחר פעם, אב נעדר ונוצץ (האגדה מספרת שמונרו הייתה משוכנעת שאביה האובד הוא קלארק גייבל, איתה "התאחד" לבסוף בסרטם האחרון - "יוצאי הדופן" מ-1961) -ולשם כך יוצרת לעצמה פרסונה חדשה - פתיינית, זוהרת, שמספקת את צרכי הציבור בצורה שנורמה ג'ין לא יכלה (סצנה שמשקפת זאת במיוחד היא נורמה ג'ין הבוכייה מתחננת מול המראה ש-"מונרו" הזוהרת "תצא" ותציל אותה, כאשר המצלמה נוטה הצידה ומגלה לנו את חיוכה הרחב של האייקון). אך אותה פרסונה גדולה מהחיים מובילה את נורמה לאבדון ולידיו של החולות של מזידים -מנהלי אולפנים סליזיים ("מיסטר זי", שמבוסס על מפיק העל דאריל פ. זאנוק, עליו נטען לא פעם כי תקף מינית את כוכבותיו הגדולות), בעלים מכים ומנותקים, נשיאים תוקפניים וקהל רעב ורצחני. באופן זה, דומיניק מנסה לתקוף את חושי הצופים ולהציג בפנינו אדם שלא נמצא בשליטה על סיפורו שלו: צבעים משתנים (משחור-לבן קודר לטכניקולור בוהק), רוחב פריים שהולך ומצר או דווקא מתרחב, מוזיקת אמביינט רודפת בידי ניק קייב ו-וורן אליס, שריפות מתלקחות ונכבות, ניתוחים פתאומיים באמצע הסלון, ופיותיהם הצווחניות של קהל המעריצים מתוועתים וגדלים, משל היו מפלצות מהגיהנום. לדומיניק יש גם הערכה רבה לפילמוגרפיה הקצרה אבל הקריטית של מונרו, שמתבטאת בשחזורים מדויקים להפליא של כמה מתפקידיה הנודעים ביותר (כדוגמת "ניאגרה" ו-"גברים מעדיפים בלונדיניות" מ-1953, "חטא על סף ביתך" מ-1955 ו-"חמים וטעים" מ-1959), אך לא בסרטיה בא לעסוק הבמאי, אלא בהבדל הגדול בין תפיסתינו אותם לבין תפסיתה שלה את מונרו הקולנועית; כך, בעוד אולם הומה אדם מתרגש מ-"Diamonds are a Girl's Best Friend", מונרו נדה בכיסאה באי נוחות, וכשהיא מופיעה עם שירה הנודע "I Wanna Be Loved by You" ב-"חמים וטעים", השחקנית חוטפת התקף זעם ומתפרצת על הבמאי בילי וויילדר. אם כן, הקשר בין "בלונדינית" לביוגרפיית מונרו אחרת, "השבוע שלי עם מרילין", מסתיים ומתחיל במושא הסרט. הקשר בין "בלונדינית" ל-"מלהולנד דרייב", "אינלנד אמפייר" או אפילו "רתיעה" (פולנסקי, 1965), לעומת זאת, חזק הרבה יותר.

בדיוק כאן מתחילה השערורייה: אלו שהגיעו לצפות בביוגרפיה קולנועית קלאסית, ינטרו טינה לדומיניק לעד על "החרבת המורשת" של מונרו; אלו שיגיעו במטרה להמשיך ולשכפל את אותו דימוי גרנדיוזי (ששורד עוד משנות החמישים) של כוכב נופל שדעך ולו בשל בעיותיו שלו, יתקשו לסיים אפילו את מחצית הסרט. רק אלו שיגיעו לצפייה בסרט *בידיעה* שמדובר בניסוי אמנותי אחר, רדיקלי, בוטה, קשה, שממשיך ומנתק את עצמו מהמציאות וכזה שאין ידיעה מה גרם דווקא ל-"נטפליקס" לרתום לזכותו מיליוני דולרים - הוא הוא זה שיעריך (ולא בהכרח יהנה) מהתוצר הסופי. אך זהו המקום לשאול - האם ראוי "לנצל" דימוי אמיתי או מותג בשר ודם עבור פרוייקט ארוך של תיאטרון "תמונע"? או שמא כדי לפקוח את עינינו לניצול שאנו עושים כצופים, וכמנרמלי התרבות הקפיטלסטית האמריקאית - שמתייחסת לכל דבר כמוצר - ראוי לפעול באופן "מטא" ו-"לנצל" סיפור שאנחנו מכירים? 

התשובות ארוכות וכולן יכולות להתקבל על הדעת - אין אחת חד משמעית - אך האם הדבר אומר שבמאים נסיוניים ונועזים כמו דומיניק צריכים להימנע מיצירות מתעתעות ולעיתים פוגעניות כמו "בלונדינית" בימים אלו? ככל הנראה כן. אי אפשר להאשים צופה שיקרא את סצנות "שיחותיה" של מונרו עם עובריה המתים (במציאות מונרו עברה מספר הפלות טבעיות, בין היתר בשל מחלת האנדומטריוזיס ממנה סבלה) כ-"פרסומת Pro-life" שמתנגדת להפלות (ולא כדוגמה לניתוקה וחוסר שליטתה של מונרו בגופה, כפי שטוען דומיניק) או את "המציצה" הכפויה לנשיא ארה"ב קנדי בעודו מדבר בטלפון עם יועצו התקשורתי וצופה בסרט מד"ב זול כ-"כעובדה בשטח" (רוב הסיכויים שמערכת יחסית מינית אכן אירעה בין השניים). האם הקהל מטומטם? לא (או לא בהכרח - אני לא אחראי עליהם), אבל בעידן של פוסט אמת ורגרסיה שמרנית, כל צעד שמנסה לאתגר את המציאות שמולנו יכול להיתפס כאחד משני אופציות: אמת לאמיתה או יריקה בפרצוף. נדמה כי הימים לקולנוע ניסיוני ובועט בעיני הציבור נגמרו. זה עצוב ומכעיס, אבל זו המציאות.

לפני סיום, יותר ממילה אחת של הערכה למי שסוחבת על גבה 166 דקות טורדניות - אנה דה ארמס. קל לפטור את הופעתה של דה ארמס כמי שמטלטלת מפגיעה אחת למשנה, בוכה וצווחת וחוזרת לחייך, אך זו תהיה השטחה פוגענית: לא רק שנדמה שהשחקנית נבלעת בתוך מונרו (מבחינה פיזית), דה ארמס מזמנת מעצמה צדדים שונים של עצמה - כדי לגלם אדם במשבר מתמשך; פעם קלילה ומצחקקת, פעם כסטריאוטיפ "הבלונדינית", פעם כאדם שרוצה לנהל שיחה על יצירותיו של צ'כוב (מירי רגב, ראי הוזהרת) ופעם כמי שמחפשת דמות אב מחבקת אפילו בתוקפיה הגדולים ביותר. אפשר למתוח לא מעט קווים מקבילים בין דה ארמס למונרו - ילדות לא קלה, זרות להוליווד, התחלה עם סדרת תפקידים סליזיים ("בית זונות צפוף", קראה פעם מונרו להוליווד בראיון) וזלזול מתמשך ביכולות המשחק שלה - אך נקווה שכאן ההערכה האמיתית ליכולותיה של השחקנית הקובנית הצעירה יגיעו כעת, ולא במרחק 60 שנה. 

פרסי האמי 2022: עוד מאותו דבר

בטקס האמי ה-74 שנערך הלילה (ג') בלוס אנג'לס, שם אחד נוצץ היה מושא לבדיחות חוזרות ונשנות – "נטפליקס". "'משחק הדיונון' היא סדרה על תחרות שמי שמגיע אליה הוא עני ונואש לכסף. נטפליקס בטח תצטרף אליה בשנה הבאה", אמר מנחה הערב, בוגר "סאטרדיי נייט לייב" קינן תומפסון (שפתח את הערב עם שלל ריקודי מחווה ל-"משחקי הכס" ו-"חברים", כי למה לא), בנאום הפתיחה שלו; "זו הדרך לעזור. לכן כל המשכורת שלי מהערב הולכת לנטפליקס", אמר מאוחר יותר, כשצוות הקומדיה המוקומנטרית "אבוט אלמנטרי" (נגיע גם אליה תכף) – אודות בית ספר יסודי שחור ברובו בפילדלפיה – הודיעו כי יתרמו את כספי קמפיין קידום התוכנית לטובת בתי ספר ציבוריים. אכן, זו הייתה שנה לא קלה עבור נטפליקס -  שחוותה ירידה משמעותית במספר משתמשיה וממשיכה להתחבט עם עצמה מה לעשות בנוגע לשיטת העברת הסיסמה – והצניחה בפופולריות משנה שעברה התבטאה גם במספר הזכיות (26 מול 44 אשתקד), אך גם לענקית מדיה אחרת הייתה שנה לא פשוטה. זוהי "HBO", שלמרות איכותה המתמשכת חוותה פגיעה בתדמית כששירות הסטרימינג שלה – "HBO Max" – החל לבטל בזה אחר זה פרוייקטים נוצצים ועתירי תקציב (בראשם הסרט "באטגירל", שנגנז לגמרי) ואפסן של קלאסיקות שנמצאות בארכיון הרשת (שלא לדבר בכלל על עזרא מילר). אבל, כנראה שבמקרה של הרשת, העולם עובד ביחס הפוך, כי גם השנה – HBO היא הזוכה הגדולה בטקס. עם 38 זכיות (שמכפילות את 19 הזכיות בשנה שעברה), נציגי הרשת צעדו שוב ושוב לבמה – עם 4 זכיות בעבור הדרמה הפוליטית והעוקצנית "יורשים" (מול 25 המועמדויות שקיבלה), שגרפה בין השאר את פרס הדרמה הטובה ביותר, פרס שחקן המשנה הטוב ביותר בדרמה למת'יו מקפיידן (לעד מר דארסי מ-"גאווה ודעה קדומה") ופרס התסריט הטוב ביותר לתסריטאי ג'סי ארמסטרונג; בנוסף ל-5 זכיות בעבור העונה השנייה של "אופוריה", כוכבת הסדרה זנדאיה המשיכה לבסס את מעמדה כאחת מהשחקניות המבטיחות ביותר של הוליווד וזכתה באמי השני שלה (שנתיים לאחר הקודם, אז הפכה לזוכה הצעירה ביותר בפרס) לשחקנית הטובה ביותר בדרמה (וזכתה לבדיחה שחוקה מצד תומפסון על היותה "צעירה מספיק כדי לגלם תיכוניסטית, אך מבוגרת מידי כדי לצאת עם ליאונרדו דיקפריו"); הסאטירה הפופולרית "הלוטוס הלבן", שזכתה בפרס המיני-סדרה הטובה ביותר, לצד 9 זכיות נוספות, וביניהן פרס שחקן המשנה למנהל המלון, מוריי בארטלט (שהביס את עמיתיו לסדרה, ג'ק לייסי וסטיב זאן, והודה לאמו באוסטרליה הרחוקה), פרס שחקנית המשנה המוצדק לג'ניפר קולידג' (השחקנית היחידה מהצוות שחוזרת לעונה השנייה, ובכך נקווה שתיפטר סופית מהתואר "אמא של סטיפלר") ופרס הבימוי והתסריט הטוב ביותר למייק וויט, יוצר הסדרה (שניצל את המעמד להיזכר ברגעיו ב-"הישרדות" וביקש מהנוכחים "שלא ידיחו אותו"); והקומדיה – הדרמטית לעיתים אך נהדרת תמיד – "האקס", שגרפה זכייה - שנה שנייה ברציפות - בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בקומדיה לג'ין סמארט. 

 

מול "HBO" החוגגת, נטפליקס המדשדשת הצליחה לעשות היסטוריה בינלאומית, כשהלהיט הקוריאני "משחקי הדיונון" גרף זכייה בפרס השחקן הטוב ביותר בדרמה בעבור כוכב הסדרה, לי יונג ג'ה (שרק לאחרונה התראיין עבור חבר המערכת, רון פוגל), וכך הפך לשחקן הראשון שכיכב בסדרה זרה וזכה בקטגוריית השחקן הראשי. יונג ג'ה גבר, בין היתר, על כוכבי "יורשים", בריאן קוקס וג'רמי סטרונג, ואותו נזכה לראות בשנה הבאה בסדרה חדשה מבית "מלחמת הכוכבים", The Acolyte”". "אין ספק שהוליווד היא המכה של הקולנוע, אבל אותי דווקא מושך לעשות קולנוע באירופה", אמר יונג ג'ה לפוגל בראיון, "אני נמשך יותר לצד האמנותי של הקולנוע ופחות למסחרי. בכל מקרה, אני מקווה להמשיך ולעבוד קשה ולגרום הנאה לצופים בכל העולם". כמו כן, במאי הסדרה, וואנג דונג-היוק, זכה בפרס הבימוי. השחקנית המוכשרת ג'וליה גארנר יצגה בכבוד את העונה האחרונה של הדרמה מנטפליקס "אוזרק", וזכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בדרמה. 

 

בכל הנוגע לקטגוריות הקומדיה, נדמה כי חברי אקדמיית הטלוויזיה הוכיחו שוב את הקיבעון המחשבתי שלהם ואת רצונם לדבוק עם מה שכבר הכירו (אהמ, 5 זכיות ברציפות ל-"משפחה מודרנית"). כך, הקומדיה החמימה מבית "אפל TV+", "טד לאסו", שהייתה לזוכה הגדולה של השנה שעברה, חזרה לזכות שוב בגדול – בין היתר בפרס הקומדיה הטובה ביותר, בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר ליוצר הסדרה ג'ייסון סודייקיס, בפרס הבימוי (לאם-ג'י דילייני) ובפרס שחקן המשנה לברט גולדשטיין – למרות ביקורות פושרות והתלהבות שירדה מביצועי העונה השנייה. כך גברה "טד לאסו" על מתחרים חזקים ומרשימים במיוחד, כדוגמת "אבוט אלמנטרי" (שכן הרוויחה את פרסי שחקנית המשנה הטובה ביותר והתסריט הקומי), "תרגיע", בארי", "האקס" ואולי הכואבת ביותר (בייחוד לכותב שורות זה) – "רק רציחות בבניין". הקומדיה השחורה מבית "הולו" בדיוק סיימה עונה שנייה ומוצלחת, והועמדה ל-17 מועמדויות – יצאה עם ידיים כמעט ריקות מהטקס (מינוס 2 זכיות טכניות – עיצוב תפאורה ועיצוב סאונד – וזכייה על הופעת אורח של ניית'ן ליין הותיק) והשאירה את שני ענקי הקומדיה סטיב מרטין ומרטין שורט, וכן את התגלית הקומית של התקופה, סלינה גומז, מחוץ לפנתיאון – וחבל. כך גם שירות הסטרימינג "דיסני פלוס", שבבעלותו שירות הבת "הולו", המשיך לקבל כתף קרה מהאקדמיה, ויצא עם שתי זכיות מרשימות בקטגוריות המיני סדרה – השחקן הראשי למייקל קיטון ב-"דופסיק" (אודות מגפת האופייאטים בארה"ב) והשחקנית הראשית לאמנדה סייפריד ב-"הנושרת" (בה גילמה את הפושעת המורשעת אליזבת' הולמס, בקטגוריה שראתה רק גילומים של נשים אמיתיות -  "עוזרת בית", "להמציא את אנה", "פאם וטומי", "המדרגות" ו"סיפור פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי") – אך תו לא; שלא לדבר על ההתעלמות המוחלטת מהפתעת השנה – הדרמה הדיסטופית "ניתוק" (“Severance”), וקיבלתם מחזה עגום. נדמה שההיתקעות במקום וההיצמדות ל-"שטאנץ" ממשיכה לפגוע במעמד האמי בציבור (ובנתוני הרייטינג של הטקס), ולא ברור מתי אכן חברי האקדמיה יתעוררו – אך עד אז, נאלץ לחכות. 

 

חברי "האמי" אכן סיפקו מעט הפתעות בכל זאת, כאשר המוזיקאית ליזו זכתה בפרס תוכנית הריאליטי הטובה ביותר על "ליזו: Watch Out for the Big Grrrls", ובכך הביסה את "מירוץ הדראג של רו-פול" הותיקה. "מאז שהייתי ילדה רציתי לראות בטלוויזיה מישהי שמנה כמוני, שחורה כמוני ויפה כמוני", אמרה ליזו בדמעות בנאום הזכייה, "אם הייתי יכולה להגיד משהו לילדה שהייתי, זה שאת תראי נשים כאלה וזו תהיי את על הבמה". כמו כן, הסטנדאפיסט ג'רוד קרמייקל זכה על ספיישל הסטנד-אפ "רותניאל" (שגרף עוד זכייה ל-HBO), שבו יצא מהארון וחשף צדדים רגישים וכואבים בחייו. ושיתף בסודות משפחתיים כואבים. "יצרתי משהו ששילמתי עליו מחיר כבד והפסלון הזה מוסיף למשמעות שיש לו בשבילי", אמר בנאומו.

רטרוספקטיבה: "ראש"

 

תנסו לחשוב על סמלים חתרניים של שנות ה-60 - מה עולה לכם לראש? "הפנתרים השחורים", וודסטוק (מצד אחד), "וולווט אנדרגראונד" (מהצד השני), "איזי ריידר" (אויה למי שיכתוב לי "אדם בעקבות גורלו") - לא חסרות דוגמאות. לכמה מכם השם "המאנקיז" עלה לראש? לא אלו ששרים "?Do I Wanna Know", אלא ארבעה שחקנים צעירים - מיקי דולנז, דיוי ג'ונס, פיטר טורק ומייקל נסמית' - שכיכבו בסדרה קומית כלהקה פיקטיבית שמתעתדת להיות "הביטלס" הבאים. מבוקשם אכן התממש - המעריצות צרחו, השירים הפכו ללהיטים וארבעת הצעירים הלא יוצלחים מכרו למעלה מ-75 מיליון עותקים של תקליטיהם. שום דבר לא חתרני במיוחד, בלשון המעטה - אך ב-1968, כשהגיע הזמן למעבר המתבקש של הלהקה לקולנוע - כפי שעשו "ארבעת המופלאים" לפניהם - המאנקיז הביאו לאוויר העולם את סרטם הראשון והאחרון, שאמנם היווה בזמן אמת התאבדות קבוצתית לעתיד הלהקה, אבל בפועל הביא לעולם את אחד התוצרים ההזויים, היצירתיים והמשפיעים ביותר שהוליווד והתרבות האמריקאית אי פעם הכירה. זהו סיפורו של "ראש" ("Head").

קשה מאוד לתאר את "ראש" בצורה ליניארית, או כבעל עלילה כלשהי, אלא יותר כאוסף קטעים רנדומליים ודימויים שלכולם תמה אחת - המאנקיז מנסים להימלט מחייהם הנוכחיים. כך, תמצאו את מיקי רץ במדבר ומוצא מכונת שתייה מקולקלת, פיטר ממציא את עצמו כגורו מיסטי פופוליסט אחרי ששהה בנוכחות אחד רק מספר דקות, דייבי שר על אביו החורג הגאה (ליטרלי) ומגלה עין עצומה במראה, ומייקל מתלונן על קיום מנהג מסיבות יום ההולדת רגע אחרי שמסיבת ההפתעה שלו מדרדרת לרצח המונים. אה כן, ובין היתר הארבעה מופיעים ואז הופכים לבובות ראווה שנקרעות ע"י מעריציהם, קופצים ראש מגשר גבוה לאוקיינוס, נרדפים ע"י הגרסה הענקית של השחקן הותיק ויקטור מצ'ור ("שמשון ודלילה" של ססיל בי. דה מיל) ושיירות בדואים על גמלים, חוגגים באורגיות, מוכרחים להשתתף בפרסומת לשמפו נגד קשקשים בתור הקשקשים על ראשו העצום של אדם (רק כדי להישאב ולהיתקע בתוך שואב אבק) ומדברים עם פרנק זאפה והפרה המדברת שלו. ובין לבין טיפה תמונות של טרור נגד אזרחים במלחמת ויטנאם, כדי לתת תחושת "כיף לכל המשפחה" אמיתית. 

דווקא כאן - בפער הגדול כל כך בין הלהיט הטלוויזיוני לבין האימג'ים הפסיכדליים, הסאטיריים וחסרי הפשר של "ראש" טמונה גדולת החתרנות של הארבעה, למרות (ובגלל) ההרס הסופי שהתוצר הביא לשיא תהילתם. "ראש" שואב השראות מכל הבא ליד - הגל החדש הצרפתי (במיוחד גודאר וסרטי "על הבאב אללה" שלו); הדימויים הדתיים והמיניים של פאזוליני; השלב הרפלקסיבי והפארודי של אליליהם (וכעת גם חבריהם) הביטלס בסרטם השני "!Help"; העניין המחודש של ה-"בייב  בומרס" בהומור התזזיתי, הציני והרנדומלי של האחים מארקס (ובייחוד "מרק ברווז"); והמחוזות החדשים והאקספירמנטליים שחבריהם לתעשייה לקחו את המוזיקה אליהם (מה שמתבטא לא פחות בפסקול הסרט - אליו אגיע עוד מעט). אבל יותר מהכל, "ראש" מבטא - אולי בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי דאז (ובייחוד מגיבורי תרבות בלב הקוצננזוס כמו המאנקיז) - את תחושת הרצון האמיתי לחופש ובריחה מסדר היום הציבורי האלים והשמרן של אמריקה השסועה בעשור זה. כמו שהמאנקיז מואסים בדימויים החלק והנקי ורוצים להתקדם מעבר ל-"בובות על חוט" (גם אם זה אומר שגזירת חוט זה היא סוף דרכם המקצועית), כך גם הדור שאותו הם מתיימרים לייצג מואס בהכל - גם באותה אלימות, שיכולה בקלות להיתרגם מהתפרעות הקהל כלפי המוזיקאי שהוא אוהב כשזה לא מספק את הסחורה לרצח המונים במלחמה בארץ זרה; גם ביצירה הקולנועית ממוסדת, המקובעת, שמכרה אשליות לדור שלם; אך גם ב-"זיוף" החדש - מאמרות שפר מגורואים מטעם עצמם ועד מסחור הרצון לחופש ושלום. כך, כשמסך הקולנוע שמולנו עובר כזפזופ בין ערוצי טלוויזיה בין קטעים של ריטה היוורת' הפתיינית ב-"גילדה" לדיווחי חדשות על הפגנות אלימות ואז חזרה לבלה לוגוסי אומר בפליאה ב-"החתול השחור" (1934) - "על-טבעי - ייתכן. חסר פשר - ייתכן ולא" - אנו נשארים לתהות עד כמה הטירוף אחוז התזזית ששורר ב-"ראש" הוא לא דווקא התרופה והאווירה לה כולנו זקוקים. 

ראוי לזקוף הרבה מהיצירה הייחודית הזו לאחד האנשים שאחראים בראש ובראשונה לתופעה שנקראת המאנקיז  - בוב רפאלסון, שהלך בחודש שעבר לעולמו בגיל 90. רפאלסון, כותב קומי, שיצר יחד עם שותפו לכתיבה ברט שניידר את המאנקיז ב-1965, הותש והתאכזב - יחד עם חברי הלהקה - מחוסר הרצון של רשת ABC (ששידרה את התוכנית) להתמיד עם השינויים אליהם הלכה הלהקה (מנגינה וכתיבה עצמית - מה שעד כה לא נעשה כל כך ע"י הלהקה - ועד מסרים חתרניים יותר) ולמעשה חתר לביטול התוכנית בראשית 1968. משקיבל לידו את החופש האמיתי ליצירה, ביקש רפאלסון - יחד עם שניידר ושחקן/תסריטאי די לא מוכר בשם ג'ק ניקולסון - לתת את הביטוי שלהם לאכזבה מהתדמית הנקייה שיצרו בתוכנית ולתמוך בשינויים שהתרחשו סביבם - אזי, "ראש" נולד. בין הופעות האורח של השניים בכמה סצנות (יחד עם דניס הופר - איתו אוטוטו יצור את - ויככב ב-"איזי ריידר"), ניקולסון ורפאלסון השקיעו רבות בכדי לבנות את ההילה החדשה סביב התוצר - מפסקול הסרט , אליו גייס ניקולסון שותפים מפורסמים של המאנקיז לעשייה (קרול קינג וג'רי גופין, הארי נילסון, פרנק זאפה) כדי לתת את הטייק האחר שלהם על הלהקה האחרת הזו (מה שהוביל בסוף - בעיני רבים מהמעריצים והמבקרים כיום - ליצירה המוזיקלית הטובה ביותר של הלהקה) ועיצב במוו ידיו את עטיפת האלבום הכסופה וה-"מראתית" (כדי לתת למתבונן בה לראות מה קורה בראשו שלו), ועד היח"צ לסרט, שהסתכם בפרודיה על סרט האוונגרד של אנדי וורהול "Blow Job" (כשמו כן הוא), בה אדם נראה שמח ומתענג מדבר מה עד שהכיתוב "Head" (והמבין יבין) מופיע על ראשו כשחיוכו מתרחב. התוצאות היו קשות - הקהל חובב המאנקיז לא אהב את הסלידה מהתדמית המתוקתקת של הלהקה, ואילו הקהל הבוגר וההיפי אליו ניסה לפנות הסרט מראש לא חיבב במיוחד את ארבעת "הזיופים". זמן לא רב לאחר צאת הסרט, בסוף השנה, פיטר טורק עזב את הלהקה. שנה לאחר מכן, היה זה מייקל נסמית'. ב-1970, ג'ונס ודולנז חתמו את הגולל על הסיפור - המאנקיז מתו. רפאלסון, לעומת זאת, החל לבנות את עצמו כאחד מהבמאים המבטיחים ביותר ב-"הוליווד החדשה" - "רסיסי חיים" (1970)," The King of Marvin Gardens" (1972), "הדוור מצלצל פעמיים" (1981) - כולם בכיכובו של ניקולסון - ואילו הנ"ל פנה לו להפקת ויצירת (יחד עם רפאלסון) את "איזי ריידר" ובמהרה הפך לשם שגור בפי כל צופה ממוצע ברחבי העולם. אין ספק, אם כך, שהמאנקיז נותרו ממומרים משהו לאורך השנים מ-"ראש": "זה רצח המאנקיז", אמר ב-2001 נסמית', וטען כי הצעד היה מכוון מצד רפאלסון ושניידר, שראו בקריירות שלהם דברים גדולים יותר מהתוכנית החמודה; ג'ונס, העדיו יותר, טען באותה שנה כי "המאנקיז בכלל לא היו צריכים לעשות את הסרט הזה".

אבל השנים עברו, וכמו כל סרט ראוי - גם הדעות השתנו. "'ראש' הוא הסרט הלהקות האהוב עליי ביותר. כן, זה כולל את 'A Hard Day's Night'", כתב אדגר רייט בטור אישי ל-"קריטריון" על אהבותיו הקולנועיות ב-2011; "אני זוכר שראיתי את 'ראש', וחשבתי לעצמי שמכנסי הקורדרוי ונעלי האדידס שמיקי דולנז לובש בראשית ובתחילת הסרט הם בדיוק מה שרציתי - ורבים אחרים בגילי - להיות כשהייתי ילד. המראה בא לפני המוזיקה", אמר ההיסטוריון אדם פולי כשנשאל על ויזואליות הסרט. לבסוף, גם מושאי הסרט התרצו: "בזמן ש-'ראש' יצא, המאנקיז כבר מתו. זו הייתה שירת הברבור שלנו - כתבנו את זה עם ג'ק ובוב ואהבנו את זה..", אמר נסמית' ב-2012, "זה היה ייצוג אמיתי ואמין של תופעה ששכחה ודעכה ואנחנו היינו חלק ממנה"; דולנז הסתפק ב-"גבר, הייתי בן 23" - כשזה נשאל על המשמעויות הרחבות יותר של ההסרט. אבל אולי הדעות החדשות או הישנות, האישיות או הציבוריות, על הסרט מעניינות - אלא דווקא היצירתיות שפורחת מאיתו, לצד המסר שמהדהד למעלה מ-54 שנים אחרי - הם אלו שצריכות להותיר ועוד יותירו את "ראש" ברשימות צפייה רבות ומגוונות של חובבי קולנוע ברחבי העולם. "The porpoise is laughing goodbye, goodbye".

מקום שני: "מחפשים את שוגרמן"

 

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "מחפשים את שוגרמן" (2012), שהיסטוריית הדוקו לפניו ואחריו לא הייתה אותו הדבר אך לא סייעה לעצור את הכאוס הפנימי שבו.

כשאנחנו חושבים על נפילי הרוק של שנות ה-60 וה-70, עולות בראשנו תמונות של מוזיקאים בשלהי העשור השמיני לחייהם, כיסם מלא, מעודכנים בשלל אמצעי המדיה החדשים וגרונם חרוך. אם כן, איך אדם שמבלה את מרבית ימיו בשיטוט חסר פואנטה ברחובות דטרויט, לא מחזיק ברשותו פלאפון או טלפון ומבקר מידי יום בבר המקומי הוא אחד מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם המוזיקה, שתקליטיו מכרו מאות מיליונים בחלקים מסוימים של העולם, שהפך לאחד ממובילי המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה וכל אלו ללא ידיעתו? זהו סיפורו של סיקסטו דיאז רודריגז, או הידוע רק בכינויו "רודריגז" או דווקא "שוגר מן" (על שם שמו שירו הנודע ביותר), שסיפור חייו והצלחתו הפתאומית לאחר עשורים של אנונימיות הובאה לפני 10 שנים למסך הגדול בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול, "מחפשים את שוגרמן" (“Searching for Sugar Man”), ששעיצב מחדש את דוקו המוזיקה בעשור האחרון אך גם העלה שאלות על מחיר היצירה על נפש האמן. 

סיקסטו רודריגז נולד בדטרויט למשפחה קשת יום במקסיקו. הוא במהרה מצא מפלט במוזיקה, ובעזרת שיריו הפוליטיים אודות החיים העניים האורבניים, הצליח להשיג חוזה עם חברת התקליטים הקטנה מקליפורניה, "סאסקס" (Sussex), והוציא תחתה שלושה אלבומים בשלהי שנות ה-60 ותחילת ה-70, עם ניחוח פסיכדלי ומעט פולק. אבל כל אלו לא היו מספיק בשביל להזניק את רודריגז לאותה קריירה מוזיקלית אליה ציפה, ויחד עם המכירות המועטות של תקליטיו ופשיטת הרגל של סאסקס זמן לא רב לאחר מכן, מצא את עצמו האמן נופל לתהומות השכחה הקולקטיבית, קונה בית ב-50 דולר בלבד ועובר בין עבודות בפס ייצור ובבנייה. מאות קילומטרים מדטרויט הענייה, המצב דווקא סימן מזל אחר עבור רודריגז: הקלטת "בוטלג" (לא רשמית) של אלבומו "Cold Fact" עשתה את דרכה לדרום אפריקה, והשמועה על "'אבי רואד' החדש" או "גדול מ-‘Bridge Over Troubled Water’" החלה להתפשט במהרה בקרב המעמד הלבן הליברלי במדינה מוכת האפרטהייד. המסרים החתרניים של רודריגז, שנכתבו כלל על עולם שונה לחלוטין, התחברו עם אלו שרצו לשים סוף לגזענות והביאו את שיריו של האמן למכירות של לא פחות מחצי מיליון עותקים (למרות ניסיון השלטון לאסור את השמעתם). למרות שחברות התקליטים הדרום-אפריקאיות שילמו תמלוגים ל-סאסקס, זו מעולם לא העבירה אותם לרודריגז עצמו, והוא נותר אנונימי וגלמוד, בטוח שקריירת המוזיקה שלו מאחוריו מזמן. 

מעריציו האפריקאים של רודריגז בעצמם תהו מה עלה בגורלו של הזמר שכה העריצו, עד שחלקם החלו להעלות תיאוריות כי הוא לקח את חייו בעודו מופיע – אי שם בשנות ה-70. תיאוריות אלו הובילו בסוף שנות ה-90 שניים ממעריציו הדרום-אפריקאים, סטיבן "שוגר" סגרמן וקרייג ברתולימאו, לרדת לשורש העניין ולגלות מה עלה בגורלו של ה-"שוגרמן המקורי". ניסיונות אלו סקרנו את היוצר השוודי מאליק בנג'לול (בעצמו אדם שעבר מספר גלגולים – משחקן בילדותו לעיתונאי לדוקומנטריסט), והובילו אותו להפקת "מחפשים את שוגרמן". עם זאת, בנג'לול לא טווה בסרטו סיפור דוקו-מוזיקלי רגיל: עם הבנתו שאמן רקלוסיבי ומסתורי תמיד מסקרן את הציבור (סיד בארט מ-"פינק פלויד", ניק דרייק, פיטר גרין מ-"פליטווד מק") וכי סיפורו של רודריגז יכול להשליך על סיפור גדול יותר ממוזיקה (יחסים בין-גזעיים, לדוגמה), בנג'לול מתעלם מהצלחתו הגדולה של האמן באוסטרליה (שם אף הופיע בשנות ה-70 וה-80) ומתאר את את ירידתו של רודריגז כנפילה מטאורית, את מגליו כאלו המבינים את כוחה האמיתי של המוזיקה, את יחסה המזלזל של תעשיית המוזיקה האמריקאית לאמניה המצליחים בחו"ל (הראיון המתגונן בסרט עם מנהל "סאסקס" קלרנס אוואנט מוכיח זאת) ואת היותו של רודריגז גשר מאחד בין צידי המתרס (בעיקר היותו מקסיקני, שחצה את בעיית "השחורים/הלבנים"  בדרום אפריקה). במילים אחרות, דוקו המוזיקה של בנג'לול הוא לא סרט ביוגרפי על מוזיקאי, אלא יצירת מיתוס על מוזיקאי: מסתורי, מיסטי, ייחודי. 

"מחפשים את שוגרמן" החזיר את רודריגז ללב הבמה הציבורית – מראיונות עם דיויד לטרמן וב-"60 דקות" ועד סיבובי הופעות נרחבים – אך גם הזניק את בנג'לול לתהילה משלו. כשסרטו זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי ב-2013, החליט רודריגז שלא להגיע כדי לא לגזול את תשומת הלב מהבמאי עצמו, אך זה בכל זאת הקדיש את הפרס ל-"אחד המוזיקאים הטובים ביותר שחיו, רודריגז". מחווה זו לא רק סימנה צניעות מצד בנג'לול, אלא אולי פחד מאור הזרקורים שהופנה אליו. כך, שנה וקצת לאחר מכן, בעקבות התמודדות קשה עם דיכאון, בנג'לול מצא את מותו לאחר שזרק את עצמו על פסי רכבת נוסעת בסטוקהולם.

הטרגדיה של בנג'לול אמנם מוסיפה ערך מעציב להסתכלות על "מחפשים את שוגרמן" כיום, אך היא לא גורעת ממטרתו הסופית – יצירת מיתוס. כך, גם בנג'לול וגם רודריגז הבינו את כוחה האמיתי של היצירה – היא אינה בהכרח האדם שיוצר, אלא היא הקסם שעוטף אותה ואת הקהל כאחד. 

ביקורת פסטיבל ירושלים: "Moonage Daydream"

 

קשה להגדיר את המילה "דוקומנטרי", וקשה עוד יותר להגדיר את "הדוקו המוזיקלי" - אסופת ראיונות מחברי מושא הסרט? שיר הלל או תיעוד חושפני? "Behind the scenes" או מסע יח"צ מתוזמר? עכשיו תוסיפו את אחד האמנים הקשים ביותר להגדרה - וזה שמחובר בצורה כה ישירה לקולנוע אך הקולנוע לא יודע איך לעכל אותו - ואת אחד מבמאי הדוקו פורצי הדרך ושוברי המוסכמות בתחום, שמטשטש את גבולות ההגדרה - ותקבלו את "Moonage Daydream", הדוקו המוזיקלי - או החוויה המוזיקלית, או הכי נכון, קולאז'/וידיאו ארט רחב היקף - מבית ברט מורגן ("Montage of Heck"; "Crossfire Hurricane") אודות דיויד בואי, שהחל את דרכו בפסטיבל קאן האחרון, עוצר אצלנו בפסטיבל ירושלים (להקרנות הערב ומחר), וממשיך ל-TIFF (פסטיבל הסרטים בטורונטו) ועוד ועוד… אז האם מורגן מצליח לשבור הגדרות או רק מסבך אותן עוד יותר? התשובה היא - גם וגם.

כפי שעשה עם ה-"רולינג סטונס" ב-"Crossfire Hurricane" מ-2012 ועם קורט קוביין ב-"Montage of Heck" מ-2015 (וכנ"ל על מפיק העל רוברט אוונס, ג'יין גודול ועוד…), מורגן אוסף עשרות שעות תיעוד ואודיו של דיויד בואי לאורך השנים - מהופעות גורליות מכל תקופותיו, אסופת קליפים וקטעים אקפסירמנטליים שיצר, דראפטים שונים של שיריו הגדולים, ראיונות מעונבים ועמוקים עם העיתונות (איפה הראיון עם קובי מידן?), סצינות מסרטיו הרבים ("האיש שנפל מכוכב אחר", "הרעב", "חג שמח, מר לורנס" ועוד…), קטעים מסרטים תיעודיים עליו ("ריקושט", אודות סיבוב ההופעות שלו במזרח הרחוק בעבור "Let's Dance", או התיעוד שובר הלב של הדרדרותו לסמים ב-"Cracked Actor") ושלל תמונות מחייו שאומרות הכל ברגע. בו בעת, מורגן גם מצרף דברים שאינם של בואי per se, אך עוזרים ליצור את הדמות הגדולה מהחיים שהיה: תמונותיו של משפחתו השבורה (אביו המנוח, אמו המנוכרת, אחיו למחצה טרי - שסבל מסכיזופרניה ואושפז לשארית חייו), חייו החדשים עם הדוגמנית אימאן, קטעי סרטים שהשפיעו עליו (מהאקספרסיוניזם הגרמני - "הקבינט של ד"ר קליגרי", "נוזפרטו" - שמשך אותו לברלין הקרה ועד השבירה המנטלית ב-"8 וחצי" ו-"החותם השביעי", קטעי אנימציה שנוצרו במיוחד בעבור הסרט ותמונות של אלו שהיוו לו השראה לאורך הדרך (הסופרים אליסטייר קראוולי וג'יימס בולדווין, השחקנים מרלן דיטריך ובאסטר קיטון, המוזיקאים ליטל ריצ'ארד ולו ריד וכו' וכו'). באמצעות כל אלו ועוד יוצר מורגן קולאז' של צבעים, תיעודים ורגשות שמתארים לא בהכרח התפתחות לינארית של חייו של בואי (ישנה קפיצה מתחילת חייו ל-"זיגי סטארדאסט", ומשנות ה-80 חזרה לתחילת שנות ה-70 - בין היתר) אלא של בואי הדמות, הפרסונה הציבורית שלו ושלל רבדיה ואיך כל אחת מהם עיצבה וערפלה עוד יותר את חייו הפרטיים: הן מבחינה ציבורית והן מבחינה אישית. "אף פעם לא רכשתי נכס - תמיד נדדתי", אומר בואי בהקלטת ארכיון ברגע אחד, בעודו מטייל בהונג קונג הרחוקה, ומשהו אומר שהוא אומד דבר רחב יותר על היותו שלו - אדם שרצה ליצור ולהמשיך את הדחף הפנימי שלו רק להתקדם קדימה נפל שוב ושוב לתוך תהומות הפרסום, ציפיות הקהל ונורמות חברתיות שונות. מורגן גם מפליא לתאר את הקשר הכמעט בלתי יאמן (ושלעיתים נשכח) של בואי עם מעריציו. "אתה לא צריך להיות משוגע בשביל להתאפר!", אומר אחד ממעריציו של הזמר מחוץ לאחת מהופעותיו בתקופת "זיגי", ומוכיח - בואי אכן בא מ-"כוכב אחר",  אך בא כפה למאות ואלפי אנשים כמוהו שלא מצאו את מקומם בחברה המגודרת והשמרנית.

עם זאת, "Moonage Daydream" הוא סרט לקהל מצומצם ביותר - לא לחובבי בואי קז'ואלים ובטח שלא לקהל הפופולרי - אלא לחלוטין למעריציו המושבעים; אין כאן רגעי קריוקי גדולים (להיטים מנוגנים לרגע ונעלמים, ושירים איזוטריים - כדוגמת "Wild Eyed Boy from Freecloud", ה-B-side ל-"Space Oddity"), אין ראיונות עם קרוביו של בואי ותקופות שלמות מחייו נעלמות ברגע (דמות ה- The Thin White Duke מוצגת למספר רגעים בודדים, כך גם חזרתו לתעשייה בתחילת שנות ה-2010). מורגן מעז ויוצר וידיאו ארט בן שעתיים - וכל הבעיות גלומות בצירוף זה. בהקרנתו מספר מסוים של אנשים עזב את ההקרנה וגם אני הבטתי בשעון מידי פעם. אין בכך לחשוב שוידיאו ארט איננה צורת יצירה רצויה ומוערכת - להפך, אני אוהב אותה מאוד ורצפי תודעה עשו פלאים לקולנוע האמנות (הגל החדש הצרפתי, תודה) - ועדיין, דבר מה הרגיש מעט מתוח בכל החוויה הזו.

לסיכום, "Moonage Daydream" לחלוטין שובר נורמות שונות של יצירה דוקומנטרית, ומזמין את צופיו לחוויה אחרת, שונה, גרנדיוזית וחד פעמית - ועדיין, היא איננה לכל אחד ולפעמים אף סובלת מעט ממאפייניה שלה. במידה מסוימת, היא היא בואי האמיתי. 

ביקורת סדרה: "האקס" - עונה 2

למרות כל צרותיה, 2021 סיפקה לנו יבול של קומדיות טלוויזיוניות קטנות ואיכותיות, שלא פחדו לשים רלוונטיות ודרמה לצד עוד פאנץ' ועוד פאנץ' – כך קיבלנו את "שבב של אהבה", "רק רציחות בבניין", "הלוטוס הלבן", "האקס" ועוד רבות וטובות. בעוד הטלוויזיה של 2022 מצטיינת בעיקר בדרמות האיכות שלה ("Severance", "סוסים איטיים"), היא גם החזירה במהרה לחיינו את אותן קומדיות יצרתיות של השנה שעברה – "רק רציחות בבניין" שהופכת ל-"מטא" יותר ויותר מפרק לפרק, "שבב של אהבה" שהתעלתה על עצמה אף עוד יותר – אך בוטלה בצער רב לאחר העונה האחרונה, וכמובן – "האקס". כן, צמד הקומיקאיות עם יחסי האהבה-שנאה-תיעוב הכי פוטוגניים על המסך הקטן (התוכנית זמינה ב-HBO Max ברחבי העולם, ואצלנו ב-"yes") – הבדרנית הקשוחה והאגוצנטרית דברה ואנס (ג'ין סמארט) והכותבת המילניאלית והמפונקת שלה אווה דניאלס (האנה איינבינדר) – חוזרות לסיבוב נוסף שבוחן את המושגים נשיות, שואו-ביזנס, חמלה, חברות ועוד ועוד בראי עידן אינדיבידואלי למדי. עד כמה כבד שזה ישמע, גם בעונתה השנייה, "האקס" היא עדיין אחד הדברים המבדרים ביותר שהטלוויזיה יכולה להציע.

אחרי שהשלימה את קאמבק הענק שלה בעונה הראשונה, מנצלת ואנס את הזמן שהצטבר לה ביישום החומרים החדשים שלה בסיבוב הופעות מחוף לחוף, כדי להבטיח את מקומה חזרה בקזינו "פלמטו" היוקרתי בלאס וגאס; אבל דווקא החוויה שמנסה להחדיר בה חזרה רוח יצירתית מובילה את הקומיקאית הותיקה להתמודד אחת ולתמיד עם ההיסטוריה המשפחתית שלה, מיניותה, תחרותיותה, ומהותה האמיתית. מנגד, אווה - שמנסה להציל את עבודתה בעור שינייה כשמייל חושפני שכתבה בזעם על דברה בעונה הראשונה עושה שמות בהוליווד – מנסה לפזול גם לכיוון יותר חופשי, שישחרר אותה מה-"דיקטטורית" חובבת הקרמים. 

בשונה מהעונה הראשונה, שבנתה את ההתקדמות לעבר מופע הקאמבק בכל פרק, עונתה השנייה של "האקס" נותנת מקום ומרחב גדול יותר לסיפורים צדדיים – כדוגמת שיט תענוגות לקהילה הגאה שדברה מוזמנת להופיע בו, ומתברר כשיט לסביות (אויבותיה של הקומיקאית הותיקה והנאה צרופה עבור אווה ה-בי), או יריד מקומי שמזמן לדברה פגישה עם קולגה מהעבר, שמעלה בה שאלות של רלוונטיות – אך דווקא אלו אינם פוגמים בשלמות הסדרה, אלא מפתחים ומעמיקים יותר את הקשר בין שתי הדמויות הראשיות שלנו. סמארט (שזכתה ב-"אמי" בשנה שעברה על תפקידה בתוכנית, ובתקווה תעשה זאת שוב גם השנה) ואיינבינדר קורעות אחת את השנייה לגזרים בעלבונות וירידות, אך יודעות להביע איזשהו רגש או אכפתיות כשהזמן מצריך זאת – כך, שתי השחקניות המוכשרות מראות לא רק כמה התפיסה שקשה להזדהות עם דמויות מרושעות או לא אכפתיות אינה כה נכונה, אלא גם עד כמה מסובך ומורכב מעמדה בחברה של האישה המודרנית: האם עליה לדבוק בדימוי ה-"ביץ'" שנדבק לה? האם הבעת רגש היא חולשה, "תכונה נשית"? האם לבוא ולחשוף את ההיסטוריה האישית שלה בהופעות היא מעין "פרפורמנס" ולא התמודדות אמיתית עם בעיותיה? "האקס" שוזרת את כל השאלות האלו בכזו חינניות, צ'ארם וגם רצינות – שקשה שלא להתחבר אליה.

ראוי להזכיר גם את הדמויות המשניות – פול וו. דאונס (יוצר התוכנית, יחד עם אשתו לוסיה אניילו והקומיקאית ג'ן סטאסקי) בתפקיד הסוכן הממולח והמבולבל כאחד ג'ימי, שמנסה להחזיק את כל העולם שמתפרק סביבו, ועדיין להיות נחמד – לסביבה ובעיקר למזכירה המעיקה שלו, קיילה (מג סטטלר); קרל קלמונס-הופקינס כמרקוס, מנהלה האישי של דברה, שמכניס טיפה דרמה לתוכנית בהתמודדתו החוזרת והנשנה עם היותו "נשוי לעבודתו"; ולורי מטקאלף וסוזי אסמן בהופעות אורח זכורות במיוחד, כ-"Roadie" אקצנטרית ומוזרה וכבמאית עבר קווירקית לא פחות (בהתאמה).

לסיכום, "האקס" אמנם מאבדת קצת מההמשכיות והמסגור שלה בעונה השנייה, אך לרגע לא מכוחה. קשה למצוא תוצר שמשלב כה טוב קומדיה, רגש ודרמה, מבלי להפריז בחשיבות אף אחד מאלו, כמו "האקס". המלצה חמה.

ביקורת טלוויזיה: "סודות בחצר האחורית"

לפני עשור, בריטניה הזדעזעה. לא היה זה פיגוע או פרשת שחיתות פוליטית – אלא שני גופות של צמד זקן, וויליאם ופטרישיה וויצ'רלי, שהתגלו בחצרה האחורית של משפחה נורמטיבית בעיר הצפונית מנספילד. מאות קילומטרים משם, בעיירה הציורית ליל שבצרפת, טלפן כריסטופר אדוארדס, חתנם של הזוג וויצ'רלי, לאמו החורגת בבריטניה בבקשה נמהרת שתעביר לו ולאשתו סוזן כסף – כדי לממן את תחביבה היוקרתי של סוזן: אוסף מזכרות מהקריירה ההוליוודית של השחקן האייקוני גרי קופר. שיחת הטלפון הקצרה הזו הובילה את המשטרה הבריטית לקשר את הזוג הנעדר לתעלומת הירצחם של הזוג הזקן, ולהסגרה העצמית של כריסטופר וסוזאן. "הרצח" תוארך ל-1998, ועל הזוג נגזר ב-2014 מאסר עולם – אבל הסיפור הזה היה רחוק מלהסתיים, והעלה שאלות קריטיות על תעלומה ופתרון: למי ראוי להאמין? האם ראוי שנזדהה ונרחם על רוצחים? עד כמה אמת היא מוחלטת?

את שאלות אלה ועוד מנסה להציג (ולא בהכרח לענות) אד סינקלייר במיני הסדרה החדשה שיצר אודות המקרה, "סודות בחצר האחורית" (“Landscapers”) – שמשודרת ב-HBO, Sky וכאן אצלנו ב-yes. קשה להגדיר את "סודות בחצר האחורית" – דרמה? דוקו? קומדיה? סאטירה? יחד עם הבמאי וויל שארפ ("החיים המחשמלים של לואיס ויין" המצויין), סינקלייר טווה את סיפורם של בני הזוג וויצ'רלי כמעבר בין-ז'אנרי (מדרמת משטרה למערבון קלאסי של שנות ה-50, בהתאם לאובססיה של סוזן עם גרי קופר), מודע לעצמו ומסוגנן. בצורה זו, קל לסווג את המיני סדרה כניסוי יצירתי, מקרה של "סגנון על חשבון תוכן" – אבל זו תהיה שגיאה חמורה במטרתם של סינקלייר ושארפ: דרך הסגנון הייחודי, מציג הצוות היוצר את העידן בו אנו חיים – עידן של 70 מציאויות שונות, כל אחת מהן נכונה ומוטעית בדרכה שלה, ואף אחת מהן לא מנצחת את האחרת – אלא בידי התערבות חיצונית. ע"י הצגת תפיסה זו במקרה כה שערורייתי וחי במדינה שמרנית למדי, סינקלייר ושארפ לא רוצים להצדיק רוצחים או בהכרח לחשוף את המשטרה בערוותה, אלא להעביר את הבחירה אלינו הקהל ולהראות שהכל סובייקטיבי. 

 

למרות התסריט היצירתי והחד (ויש כאן לא מעט רגעים שגורמים לצופה להתפעל), קשה לראות איך הוא פועל באותה צורה מעולה ללא הליהוק של אוליביה קולמן ודיויד ת'יוליס (סדרת סרטי "הארי פוטר", "עירום"). כשני אייקוני משחק בריטיים, הנושא הצהוב משהו של "סודות בחצר האחורית" יכל להוציא מהשניים בקלות את הגרסה הפומפוזית והמוגזמת ביותר שלהם – אבל ההפך הוא נכון: גם קולמן וגם ת'יוליס משחקים בכזו עדינות וכנות, שהופעותיהן כה מובחנות ונפרדות, מצד שני כה מאוחדות, עד שהן נראות כאילו הן פועלות ובוחרות כגוף אחד. כך, זוג השחקנים הופך את סיפורם של בני הזוג וויצ'רלי לטראגי ושובר לב עוד יותר – רצונם וצרכיהם אחידים ופועלים אחד למען השני, אך ככל שהזמן עובר וכך גם הצבע (פיזית ומטאפורית) מתחיל להתרוקן מחייהם, הם מתחילים להבין שהמציאות (לפחות הגרסה שלה איתה הם נאלצים להתמודד) כבר לא תאפשר להם לנהוג ככה. כל הופעה של אוליביה קולמן היא סיבה לפרס חדש במדף הפרסים שכנראה כבר קורס בבית שלה, אבל זו לא תהיה הגזמה כשאגיד שיותר מאי פעם בקריירה שלה – אוליביה קולמן ראויה לזכות ("אמי", "גלובוס הזהב" או באיזה פרס שיזדמן לה) עבור תפקידה בתוכנית (גם דיויד ת'יוליס, אבל זה ברור מאליו).

קשה למצוא איזה הערה מוצקת לציין על "סודות בחצר האחורית" (אולי התרגום לעברי שמזכיר יותר פרודיית פורנו או אורכם של הפרקים – שעה וקצת – שקצת מתיש במבט ראשוני) וזה אומר לא מעט בעידן של הצפה תכנית של שוק הטלוויזיה. אז למרות הנושא הלא סקסי ממש, והאפרוריות הבריטית מול הגלאם האמריקאי של סדרות אחרות – "סודות בחצר האחורית" היא באמת ובתמים צפיית חובה. 

סיבוב ביקורות קצר - "איש הצפון", "הכל בכל מקום בבת אחת", "אחרי יאנג" ו-"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק"

באיחור רב - סיבוב ביקורות קצרצר של כמה מהשמות החמים בקולנוע של אמצע השנה:

"הכל בכל מקום בבת אחת" ("Everything Everywhere All at Once"):

שיחת היום בקולנוע בחודשים האחרונים גררה כבר אחריה מספר תגובות - התרגשות שיא, שבחים, התנגדות (Backlash) והשוואה (בעיקר מול הסרט ה-"מולטיוורס" האחר שכרגע רץ בקולנוע, "ד"ר סטריינג'") - אך אם נסתכל על הסרט בנקודת מבט אובייקטיבית, אפשר להבין מהיכן כל הרגשות האלה מגיעים - "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא חוויה קולנועית במלוא מובן המילה, מהסוג ש-כמאמר הקלישאה - כבר לא מייצרים יותר, וכזו שמוציאה אותנו הצופים מאולם הקולנוע עם רגש חד וחלק - אהבה מטורפת, שנאה יוקדת או אפילו אמביוולנטיות. אין אפשרות כאן לאפתיות. כך, ה-"דניאלס" (דניאל קוואן ודניאל שיינרט) מתקדמים מיצירתם הקודמת - "איש האולר" ("Swiss Army Man"), שנתן לרגעים חשיבות גדולה יותר להומור הילדותי והפך את הסרט למעט גימיק - ומאזנים בידי אמן בין קונספט יצירתי, הומור "קקי-פיפי" שעושה את העבודה, לבין רגש כן ורלוונטי (לא מעט בזכות שחקניו הגדולים, ובראשן מישל יאו בלא פחות מתפקיד חייה, ומה שבע"ה יעניק לה לפחות מועמדות לאוסקר). מה הכוונה? שוני בין הלחץ החברתי שמופעל על הדורות השונים, נאמנות למשפחה מול רצון לכיוון עצמאי, וניהליזם אל מול העולם הקודר שמצפה לבני דור ה-Z. כך - ובסיוע האחים אנתוני וג'ו רוסו (האמונים על הפקת הסרט), אותם אנשים שהפכו את הקונספט לאותו מכונת כסף שהוא היום - משתמשים הדניאלס ברעיון המולטיוורס כאמצעי - ולא כמטרה - לדבר על הרעיון הפילוסופי שעומד בבסיסו: האם ישנם גרסאות מוצלחות יותר שלנו אי שם? חכמות יותר? יפות יותר? והאם הנ"ל מייתר את קיומנו כאן ביקומינו שלנו? 

"הכל בכל מקום בבת אחת" לא פונה אל הקהל רק ברמה הרגשית - ובפן זה בהחלט יש לו הצלחה - אלא גם בפן הטכני: בין אם בסטייל קולנועי מובחן (שינויי גדלי פריימים, מונטאז' מהיר וטריפי של מעבר בין היקומים) או אפילו ברפרנסים השופעים לתרבות פופולרית ולא-פופולרית, נדמה שהדניאלס מוציאים את כל מה שיש להם ונותנים לכל אדם את מה שהוא רוצה: פער בין דורי כואב לאמהות בגיל העמידה, ובדיחות Butt-plug לנערים חרמנים; ועם זאת, הסרט לעולם אינו מזלזל בקהלו, ומעביר את מסריו החשובים בגובה העיניים. חשוב להבהיר - צפייה נוספת בסרט לדעתי תגרע מאיכותו, ותוביל רבים לפרק אותו לקלישאות, גימיקים ובדיחות לא מוצלחות - ולכן, דווקא כחוויה חד-פעמית, "הכל בכל מקום בבת אחת" עושה את הדבר הלא יאמן והכה נחוץ כעת: החזרת צופים לבתי הקולנוע בעבור סרט עצמאי ומקורי. 

-------------------------------------------------------------------

"איש הצפון" ("The Northman"):

רוברט איגרס הוא ללא ספק אחד מהגורמים המרכזיים בהחזרת ז'אנר האימה הפסיכולוגית למקורותיו האומנותיים, כפי שהיו  משנות ה-60 ואילך. עם סיפורי הפולקלור הגותיים והדמויות שנוטות לסף שיגעון ב-"המכשפה" (2015) וב-"המגדלור" (2019), הציג איגרס זהויות הולכות ונשברות - נשיות במצוקה, גבריות מתפרקת.  כעת, הוא חוזר לעסוק באותן התמות דרך נק' מבט אחרת, שחורגת מז'אנר האימה אך לא עוזבת לרגע את מקורותיה הפולוקלוריסטיים. "איש הצפון" הוא סרטו ההוליוודי ורב התקציב הראשון של איגרס, והתוצאה בהתאם - דרך עיבוד סיפורו הסקנדינבי המקורי של הנסיך אמלת', שמאוחר יותר התגלגל להיות אותו "המלט" ידוע של שייקספיר, איגרס רוקם סיפור של נקמה, כעס וצדק, כשכולם אוכלים את נפש הגיבור ומובילים לאותו סוף טראגי. הבמאי משתמש במיטב משותפיו (אניה טיילור-ג'וי, ווילם דפו) וכמה חדשים (אלכסנדר סקארסגארד, אית'ן הוק) - בנוסף לסצנות גרפיות להפליא, בניית תפאורה לעילא ולעילא ותנועות מצלמה מעגליות - כדי לבנות את חיי הויקינגים לפרטי פרוטרוט, ולהציג את חיי קדם ללא שכבת סוכר מעל - בפעם הראשונה בתולדות הוליווד. עם זאת, רבים ממעריצי איגרס, או קהל הצופים הכולל, לא יראה את "איש הצפון" כחקירה מפורטת של גבריות רעילה ואיך זו מובילה לכאוס, אלא כסרט ויקינגים פר אקסלנס ותו לא. ועדיין, למרות שהמסר אינו מופיע בצורה ברורה הרבה יותר כפי שהיה ב-"המכשפה" וב-"המגדלור", אני לא יכול לתאר את "איש הצפון" רק כ-"סרט מיתוס" או "בידור קליל" - אין ספק שמשהו בוער מתחת לפני השטח.

===================================

"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק" ("The Unbearable Weight of Massive Talent"):

הקו בהוליווד בין הפרסונה הציבורית של שחקן לבין חייו האישיים תמיד במגמת טשטוש - עוד הרבה לפני ג'וני דפ ואמבר הרד - אבל איך כוכבי הוליווד עצמם מקבלים זאת? ניקולס קייג', לדוגמה, המשיך לעבוד באופן קבוע, בקדחתנות אינסופית, בעודו כוכבו דועך, דמותו המגוחכת צוברת תאוצה וחובותיו הולכים וגודלים. כעת, קייג' מוצא את הזמן להתמודד עם קייג' הציבורי, ובצורה כיפית, משעשעת ולגמרי מודעת לעצמה ב-"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק", סרטם של טום גורמיקן וקווין איטן, שהוצג לראשונה מוקדם יותר השנה ב-SXSW. למרות שקייג' עצמו טוען כי דמותו בסרט רחוקה מחייו האישיים, וכי הוא סירב מספר פעמים לבקשותיו של גורמיקן לככב בסרט - עד שזה כתב לו מכתב אישי, השחקן הותיק מתקיל כמעט כל טענה או סטיגמה שנדבקה אליו במשך 40 שנות הקריירה שלו, אך לא באופן משתחצן וגם לא באופן מקטין. להפך, קייג' לא רק מספק לקהל דמות משעשעת ורפלקסיבית (כזו שהקול הפנימי שלה היא דמותה הבועטת מלפני 30 שנה), אלא גם כזו ישירה וכנה, שנותנת לקהל - שנהג עד כה בדמות בציניות - סיבות להיותה מי שהיא: מהרצון לפרנס ולדאוג למשפחתו ועד הרצון הבוער לשחק - גם אם בסרט חובבני של מעריץ - קייג' מציג לפנינו חוויה מעולה בקולנוע.

======================================

"אחרי יאנג" ("After Yang"):

לעומת שלושת הלהיטים העצמאיים הללו ("משקלו הבלתי נסבל" אמנם נכשל במעט בקופות), "אחרי יאנג", סרטו החדש של הבמאי, התסריטאי והעורך (שעושה זאת גם הפעם) קוגונאדה ("קולומבוס"), ירגיש הרבה יותר בנוח עם הקלישאה הקלאסית של סרטי אינדי - קטן, מתנשא וצפו בו בערך 7 אנשים. אבל כל אלו אינם מפריעים ל-"אחרי יאנג" להיות יצירה עמוקה, עדינה ולא מתפשרת. קוגונאדה, כמיטב יוצרי המד"ב, משתמש ביקום שלנו נראה רחוק ומוזר, ועדיין שומר בו מספיק אלמנטים אנושיים, כדי לדבר על עניינים שמעסיקים אותנו כאן ועכשיו: זיכרון בעולם דיגיטלי, הבדלי מעמדות, ייצוג תרבותי, דעות קדומות ועוד. "אחרי יאנג" מספר את סיפורה של משפחה - אב (קולין פארל, שחזר בכוחות מחוזקים לאור הזרקורים ובצדק), אם (ג'ודי טרנר-סמית', "קווין וסלים") וילדה (מליה אמה טג'נדראווידיג'ה - לבריאות) - שנאלצים להתמודד עם התקלקלותו של "בנם" ו-"אחיהם" הרובוטי יאנג (ג'סטין ה. מינג, "אקדמיית המטרייה"), ששימש למיקה הילדה לא רק כמחנך לתרבות הסינית, אלא כמתווך מציאות בעולם זר. עם פג תוקפו, ג'ייק האב נע ונד בין גורמים שונים בניסיון לתקנו, אך למעשה מגלה דבר או שניים גדולים יותר ממנו או מיאנג. קוגונאדה משרטט סיפור עדין וכואב על משפחה מתפרקת ואנושיות עדינה לא רק בדיאלוג או בקונספט, אלא גם באווירה האיטית והנעימה שהוא משרה על הסרט - מוזיקה חרישית, דיאלוג מצומצם, שוטים פסטורליים; עם זאת, יש אלו שימצאו דווקא באלמנטים האלו מעין ריחוק או שיוך לתחומי אמנות אחרים, כדוגמת וידיאו-ארט (ממנה הגיע הבמאי אל הקולנוע), שיקשו עליהם להתחבר רגשית לסרט. בין כה וכה, קשה להתכחש לכך שרגש והיגיון הופכים כאן לאחד. 

מקום שני: "ממלכת אור הירח"

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "ממלכת אור הירח" (2012), אחד מלהיטיו הגדולים של האיש והסימטריה ווס אנדרסון - אך דווקא זה בו חרג מהקווים. 

זיכרון הוא דבר חמקמק בכל גיל, אבל משהו בזכרונות ילדות – גם אם אנחנו קצת מסלפים אותם (ולא בכוונה) עם השנים – נשאר איתנו לזמן ארוך יותר ומגיע ממקום אישי יותר: המוזיקה עליה התאבססנו, תחושת המרד בהורים, רגשות האהבה הראשונים, ועוד… לכן, אין פלא שהם משמשים כל כך הרבה יוצרים ויוצרות להגיד משהו רחב יותר על המציאות ועל חופש בפרט, שהולך ונעלם עם הגיל. אבל איך אותם זכרונות נזילים וחופשיים מסתדרים עם יוצר מסודר, מתוקתק ומעט קריר? זו השאלה שאיתה התעמת הקהל כשסרטו השביעי במספר של ווס אנדרסון, "ממלכת אור הירח" (“Moonrise Kingdom”), יצא לאקרנים לפני עשור בדיוק. אבל מה שהיה נראה כמו סטייה קטנה של אנדרסון מהנושאים והסגנון שכל כך מאפיינים אותו (העמדת "בית בובות", מצלמה משוחררת, פסקול רוק קלאסי) לא רק הגביר את מעמדו של הבמאי כאוטר אמיתי בעיני הציבור (פרימיירה מוצלחת בפסטיבל קאן; מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט; ולפי ה-BBC, אחד מהסרטים הגדולים של המילניום ככלל) אלא גם נתן לו להעביר את התמות בהן הוא מצטיין בצורה הטובה ביותר – מוזרות וייחודיות מול קונפורמיות, התמוטטותן של סמכויות ומשפחות ופנטזיה מול ריאליזם. אז מה הוביל את אנדרסון בכלל לחזור לשנותיו המעצבות?

נתחיל בכמה מילים על העלילה: בוקר אחד – באי (הפיקטיבי) ניו פנזאנס שבניו-אינגלינד של קיץ 1965, מגלה מדריך הצופים רנדי וורד (אדוארד נורטון) ושאר הגדוד כי היתום בן ה-12 סם שאקאוסקי (ג'ארד גילמן) נעדר מהמחנה; במקביל, זוג ההורים הלחוץ, מר וגברת בישופ (ביל מאריי ופרנסס מקדורמנד), מבחינים כי בתם "הבעייתית" סוזי (קארה הייוורד) נעלמה אף היא. לאחר שכל אחד מהצדדים מבין כי הנאהבים הצעירים סם וסוזי חברו לברוח יחד, הם עושים כל שבמאמצם – יחד עם מנהל תחנת המשטרה המקומית (ברוס וויליס), ובמקביל לניסיונותיה של נציגת שירותי הרווחה (טילדה סווינטון) להגיע לשניים לפני הקבוצה – לנסות ולהביא את סם וסוזי הביתה, גם אם בניגוד לרצונם.

"אני זוכר את ההרגשה הזו - הייתי בכיתה ה', אבל שום דבר לא באמת קרה עם זה", סיפר לימים אנדרסון על זכרונות האהבה הראשונה שלו, "רק חוויתי את אותה תקופה בפנטזיה, בלחלום על מה יכול להיות. אני מרגיש שהסרט הזה יכול מאוד להיות פנטזיה או חלום של אחת מהדמויות הצעירות". אכן, ילדותו המטלטלת של אנדרסון – הורים גרושים, חיבתו לתיאטרליות בטקסס השמרנית – השפיעה משמעותית על סרטיו החצי-חלומיים, שמקורקעים עם בעיות ריאליסטיות (זוגיות במשבר, ניכור מהחברה). בצורה זו, דרך ילדות חריגה בנוף עוין שעיצבה את חייו של אנדרסון עצמו ובאמצעות סרטיו של במאי "הגל החדש" פרנסואה טריפו על ילדותו המסובכת שלו ("400 המלקות", "דמי כיס"), בחר הבמאי (ושותפו הותיק לכתיבה, רומן קופולה – בנו של…) להעביר מסר טיפה רחב יותר על נורמות חברתיות קלוקלות ו-"חיבוק דוב" של החברה כלפי אלו "היקרים" לה. כך, לדוגמה, הסצנה שבה סוזי מגלה את ספר העזרה שהוריה קוראים בשביל "לסייע לה", "להתמודד עם ילד בעייתי", הגיעה ישירות מחייו של אנדרסון, כשמצא במגירת אביו ספר דומה וידע ישר "מי אותו הילד הבעייתי". 

ועם זאת, "ממלכת אור הירח" רחוק מלהיות רק סרט עצוב עם ילדים עצובים בעולם קר, אלא דווקא חגיגה של אהבה צעירה, מודעות מינית אמיתית (ולא צינית) והתמודדות עם בעיות נפשיות בדרך של הכלה וקבלה ולא דחיקה החוצה. בשביל לתאר את החיות וההרגשה הפנטסטית של אהבה צעירה, אנדרסון שולף את כל המאפיינים הידועים של עבודתו ונותן להם טוויסט אחר: הצבעוניות ה-"אנדרסונית" מתבטאת בעיקר בצבעי ירוק ואדום – ירוק כסימן לחופש ואדום כסימן לסכנה מצד המבוגרים (בהשפעת תחושת ה-"אמריקנה" של הצייר הידוע נורמן רוקוול) ; הסימטריה ותנועות המצלמה מדויקות כשאנו מתמקדים בדמויותיהן של מדריך הצופים או זוג ההורים הדואגים, וחופשיות הרבה יותר כשאנו עוברים לגיבורינו הצעירים (עוד השפעה של סרטיו של טריפו); פסקול רוק הסיקסטיז שאנדרסון כה אוהב ("הקינקס", "הוולווט אנדרגראונד") מוחלף במלודיות שמזכירות הרפתקה או רוח נעורים (בין אם בלחניו של מלחין הסרט, בנג'מין בריטן, או בשירה של הזמרת הצרפתייה הנודעת פרנסואז הארדי, שמנוגן באחת מהסצנות היפות ביותר בסרט); ואילו החיבה לקולנוע, שמודגשת כל כך בסרטיו האחרים של אנדרסון, מוחלפת באהבה עצומה לספרים – בעיקר מצד סוזי, שמספרת לסם באופן קבוע סיפור לפני השינה – שמסמנים את הרצון לאסקפיזם (באותה השנה, החליט אנדרסון ליצור 5 סרטי אנימציה קצרים בהשפעת הספרים הפיקטיביים של סוזי). 

אולי יותר מכל, מה שמוביל ומחזק את הסרט הוא קאסט השחקנים המצטיין שלו, ומה הוא מביא לבמה: בעוד ביל מאריי וג'ייסון שוורצמן – שותפים טבעיים של אנדרסון ליצירה (מאריי שיחק עד כה בכל סרט של הבמאי מ-"המרוץ לצמרת של מקס פישר" מ-1998 והלאה) – חוזרים כאן לקרקע מוכרת, עבור ברוס ויליס, אדוארד נורטון, פרנסס מקדורמנד, הארווי קייטל וטילדה סווינטון הייתה זו הפעם הראשונה שבה עבדו עם אנדרסון הייחודי; ועדיין, כל אחד מהם מרגיש בדיוק בבית בסרט. סווינטון מתעלת את המוזרות שבה לקשיחות מגוחכת, נורטון – שתמיד נע בסרטיו בין דיוק לפגיעות – יוצר דמות של גבר במשבר, ואילו ברוס וויליס – שדעיכת הקריירה שלו החלה באותו השלב (לצערנו, היום אנו יודעים למה) – מציג דמות סמכותית אמריקאית "ישנה וטובה" – אבהית, עניינית, רגישה ושלוה (אין פלא אם כך, שהשחקן המנוח ג'יימס סטיוארט, שזוהה למשך עשורים עם אפיונים אלו, היה בראשו של אנדרסון כשהוא כתב את דמותו של מפקד המשטרה). אי אפשר לדבר על קאסט השחקנים מבלי כמובן לדבר על שני גיבוריו הילדים, שמביאים מעצמם תחכום ורצינות של בוגרים (במיוחד בדיאלוג) אך עדיין איזושהי אמונה בפנטזיה, שאבדה להוריהם: גם ג'ארד גילמן (סם) וגם קארה הייוורד נבחרו לתפקיד ע"י אנדרסון (שבחן עשרות ילדים, וטען בפני צוותו כי "אם לא נמצא את הילדים הנכונים, אין סרט") כי הם סימנו עבורו טבעיות אבל גם מידה של ביישנות; דווקא ילד אחד – לוקאס הדג'ס - שנבחן לתפקיד סם אך היה קשוח מידי לתפקיד, מצא חן בעיני אנדרסון וזה ליהק אותו לתפקיד רדפורד הבריון – שהזניק אותו לקריירה מוצלחת ("מנצ'סטר ליד הים", "ליידי בירד") ומועמדות לאוסקר. 

לסיכום – גם אחרי עשור שהביא לנו עוד שלושה סרטים של האוטר המיוחד, עלייה בפופולריות שלו (תחפשו "Accidentally Wes Anderson" ותדעו) ואולי אף מאיסה בו (התעלמות מוחלטת מצד טקסי הפרסים כלפי סרטו האחרון "הכרוניקה הצרפתית") – ל-"ממלכת אור הירח" נותר מקום מיוחד בליבם של מאות חובבי קולנוע. אולי אלו הגעגועים לזמנים פשוטים יותר, אולי זה הצבעוניות שתופסת את עינינו שוב ושוב או אולי זו העובדה שאנחנו אוהבים לראות את ביל מאריי נח בלי חולצה ליד עץ כרות – אבל סרטו האותנטי והחמוד של אנדרסון ישאר איתנו לעוד שנים רבות.

סקירת דוקאביב 2022: "לאהוב את פטרישיה הייסמית'", "מלון צ'לסי: קירות חולמים", "החבר הגאון שלי מהתיכון" ו-"שירים לדרלה"

"לאהוב את פטרישיה הייסמית'" ("Loving Highsmith"):

"קרול", "זרים ברכבת", "הכישרון של מר ריפלי", "משחקו של ריפלי" הם ספרים פופולריים שהפכו לסרטים ידועים עוד יותר (בבימוי אלפרד היצ'קוק, טוד היינס, קלוד שברול, וים ונדרס וכו'), אבל עד כמה ידועה לנו האישה שעומדת מאחוריהם? הבמאית אווה ויטיה גילתה את יומניה של הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית', אותם שמרה לה כסוד ומנעה מקרוביה כל גישה אליהם (לעיתים דרך כתיבת קללות ואיורים מפחידים על כריכתם), ודרכם היא מציגה פורטרט מורכב של אישה מורכבת, שנולדה בזמן הלא נכון אך תמיד התאימה את הזמן אליה. באמצעות קטעי ראיונות מקיפים שהעניקה הייסמית' לתקשורת האירופאית במהלך חייה, ראיונות עם חברותיה, משפחתה ובנות זוגותיה, וקריאת כתביה מהיומנים הגנוזים (בקולה של השחקנית גוונדולין כריסטי, מתהילת "משחקי הכס" ו-"מלחמת הכוכבים"), ויטיה מדלגת בין שלבים שונים בחייה של הסופרת המתוסבכת: מילדותה בטקסס השמרנית, לחייה עם אמה המנוכרת בניו יורק ("לא אשא אחר, אני נשואה לאמי", כתבה פעם), דרך התמודדותה עם זהותה הלסבית ואהבותיה הרבות (וטיפולי ההמרה שניסתה) ועד הקריירה הספרותית שלה - הפרסום שלא רצתה עם ספרה הראשון, "זרים ברכבת", ותיוגה כסופרת מתח; כתיבת הרומן הלסבי "קרול" תחת שם בדוי וסיומו בסוף טוב (אקט חתרני לאותם ימים), ומאפייניה שהכניסה לדמות האנטי-גיבור ב-"מר ריפלי". 

עם זאת, הקריינות יכולה להיות מעט מתישה ומיושנת לפעמים וההתעלמות המסוימת של ויטיה מחלקים פחות יפים בביוגרפיה של הייסמית' (כדוגמת דעותיה האנטישמיות של הסופרת) היא בגדר פספוס. עדיין, "לאהוב את פטרישיה הייסמית'" הוא פרופיל מעמיק על אחת מהדמויות החשובות ביותר בספרות האמריקאית של המאה ה-20.

================================

"קירות חולמים: מלון צ'לסי" ("Dreaming Walls: Inside the Chelsea Hotel"):

מלון צ'לסי הוא ללא ספק אחד מהמקומות החשובים ביותר לתרבות העולמית בעיר שכבר חשובה לה לא מעט - ניו יורק. בחדרי המלון עברו כל אחד, ממרילין מונרו ועד דילן תומאס; לאונרד כהן וג'ניס ג'ופלין בחרו במקום לנהל רומן; בת זוגתו של סיד וישס, ננסי ספאנג'ן, מצאה במקום את מותה בדקירת סכין; ואילו אנדי וורהול מצא שם את מרבית המוזות הגדולות שלו (וביים את סרטו הארוך הראשון במלון). אך מה קורה כשהחלום מתנפץ, והאמנות נדחקת הצידה? הבמאיות הבלגיות אמלי ואן אלמט ומאיה דוברדייה נכנסו לחייהם האישים של הדיירים השונים והמוזרים שמסרבים להתפנות מהמלון העתיק, גם כשהוא עומד בשיפוצים מתמידים כבר למעלה מעשור. כך, בין ערמות ההריסות ובגדי המעצבים, אנו נחשפים לשלל דיירים, וביניהם כוריאוגרפית מזדקנת שמתניידת עם הליכון, זוג מבוגר שמשמש כועד הבית ומתחיל לאבד את דעתו ממצבו ההולך ומחמיר של המלון, אמנית טרנסית שעברה - לטענתה - 4 גלגולי חיים שונים במקום, ואמן בגיל העמידה שמוצא במלון השראה חדשה. דרך שילוב בין קטעי ארכיון של תיעוד ההתנהלות במלון לפני כ-40 שנה ותמונותיהן של גדולי הדיירים שעברו במלון על גבי הקירות המקום השבורים, ואן אלמט ודוברדייה משרטטות סיפור על ניו-יורק שאיננה - ממרכז בוהמייני ואומנותי למעוז קפיטלסטי, ושרה שירת ברבור ל-"רוחות" התקופה שעדיין מבקשות להיאחז בעבר.

================================

"החבר הגאון שלי מהתיכון" ("My Old School"):

סרטו של ג'ונו מקלאוד, "החבר הגאון שלי מהתיכון", מציג סיפור מעניין ומורכב - וזה בערך מה שאוכל להגיד עליו מבלי לספיילר אותו, ועדיין, אנסה לפרט: ברנדון לי, בחור חביב שמגיע ללמוד בבית ספר תיכון בסקוטלנד, מתקשה תחילה להתרגל לחבריו לכיתה (שתופסים אותו חזרה כעוף מוזר) אולם לאט לאט הוא הולך ותופס את מקומו ומתחבב על כל הסובבים אותו - מורים כתלמידים גם יחד. עם זאת, ימי האושר אינם מאריכים ימים ופרט קריטי אודות ברנדון שנחשף משנה הכל.

באמצעות קטעי אנימציה, ראיונות עם חבריו לכיתה ואפילו עמו מציג מקלאוד שאלות פילוסופיות על אודות אמת, רמייה, זהות ואישיות - בפרספקטיבה של פרק חיים ארוך. אך אולי הפרט החשוב ביותר לציין הוא כי ברנדון לי לא מוכן להתראיין בפנים גלויות. כך, רק קולו נשמע והראיונות עמו נערכים תוך שימוש בשחקן מקצועי - אלן קאמינג ("ספיי קידס", "אמה"). כך, מקלאוד בוחר להגדיל את שאלת הזהויות ואת התהיות שלנו כקהל. המלצה חמה. 

================================

"שירים לדרלה" ("Songs for Drella"):

ג'ון קייל ולו ריד הם שתיים מהדמויות המשפיעות ביותר ברוק האלטרנטיבי של המאה ה-20 - ובמוזיקה ככלל. אנדי וורהול הוא לא רק אמן מוכשר, הוא גם אייקון היסטורי. אז מה קורה ששני הראשונים מזניחים את השלישי? הרבה אשמה, כאב ודיכאון - שמובילים לאלבום מצוין: "Songs for Drella" ("דרלה" - הלחם של "דרקולה" ו-"סינדרלה"; כינוי שניתן לוורהול ע"י מעריציו אך היה לא לטעמו). 

בסרט הקונצרט שתועד ע"י הצלם אד לכמן (צלם הבית של טוד היינס, ומי שתיעד גם את סרטו התיעודי משנה שעברה על ה-"וולווט אנדרגראונד" - להקתם המקורית של קייל וריד) ב-1990, שמים שני הכוחות הניצים את סכסוכיהם בצד כדי לתת מחווה לאיש שגילה אותם, אך גם סבל מנחת זרועם. כשוורהול נפטר ב-1987, קייל וריד הגיעו להלוויתו ודיברו אחד עם השני בפעם הראשונה מזה שנים. יחדיו, הם הגיעו למסקנה: אותו האיש שאהבו והעריצו אכן לא היה מושלם, אך הדרך שהם התייחסו אליו לא הייתה טובה גם כן. כך, במלאכת אמן, מתעד לכמן את השניים על במה ריקה - עם רק פסנתר, גיטרה חשמלית וכינור לרשותם - מספרים את סיפורו של אמן העל ואת סיפורם שלהם: מנקודת מבטו ומנקודת מבטם. כך, השניים מתעלים את כעסם אחד כלפי השני ואת כעסם על עצמם לסימפוניה של איזון - כל אחד חולק מכאבו, מביע את זה על המסך ובמוזיקה, ונותן מקום לריפוי. בצורה זו, גם אנחנו, רחוקים מלהכיר אישית את השמות הגדולים הללו, מרגישים רגש וקרבה לשלושה.

חוויה שלא כדאי לפספס (הסרט עבר רסטורציה מגרסתו המקורית מ-90' - אז בכלל). 

ביקורת טלוויזיה: "בובה רוסית" - עונה שנייה

פנים – חדר שירותים בדירה עם מסיבה רועשת. אישה בשנות ה-30 לחייה - עם רעמת שיער ג'ינג'ית, סיגריה בפיה, ותליון מוזהב לצווארה – מתבוננת במראה בעייפות, כשברקע נשמע השיר "Gotta Get Up" של הארי נילסון בחוזקה. היא יוצאת מהמסיבה, יורדת לטייל ברחוב ונדרסת למוות ע"י מונית – רק כדי להתעורר שוב באותו חדר שירותים. כך התחילה נדיה וולקוב, דמותה של הקומיקאית והשחקנית הצינית נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש"; סדרת "אמריקן פאי") – שגם יצרה אותה יחד עם חברתה הקומיקאית איימי פוהלר ("סאטרדיי נייט לייב"; "מחלקת גנים ונוף") והתסריטאית לזלי הדלנד – את עונתה הראשונה של "בובה רוסית" (“Russian Doll”), המיני-סדרה הקומית-דרמטית-כאוטית שעלתה ל-"נטפליקס" לפני כ-3 שנים, וזכתה לקהל מעריצים ועוקבים רב, שהובילו אותה למועמדויות ל-4 מועמדויות מרכזיות בטקס האמי באותה השנה (כולל פרס סדרת הקומדיה הטובה ביותר), והחל מהחודש שעבר (אחרי ציפייה ממושכת מצד מעריציה) – לעונה שנייה. אך העונה השנייה לא רק עולה באיחור משמעותי, אלא שמה בצד את הספין היצירתי שלה על אלמנט לולאת הזמן שכה נפוץ בעולם התסריטאות (ומאז העונה הראשונה, הספיק לקבל עוד טייק מעניין בצורת הסרט "פאלם ספרינגס") לטובת מחקר פילוסופי יותר ופחות קוהרנטי של יחסינו עם הזמן. נכון, דמותה הניהליסטית ומחוספסת הקול של נדיה עדיין כאן, ההומור החד כאן והיצירתיות בהחלט כאן – אך אין זה אומר שהעונה השנייה של הסדרה תדבר לכולם; ועדיין – היא רחוקה מ-"להיכשל" או להישאר "לא נגישה" – היא מעוררת מחשבה, מרשימה, קרינג'ית במידה הנכונה ובעיקר עם רגש אמיתי (ספויילרים לעונה הראשונה בהמשך):

אחרי שפגשה את אלן (צ'ארלי בארנט), אדם שנטל את חייו אחרי פרידה מבת זוגו וממשיך לחיות את אותו היום מחדש, נדיה מבינה איך לשבור את לולאת הזמן שבה השניים נמצאים. 4 שנים מאוחר יותר, כשנדיה נמצאת על סף גיל 40 ומותשת מהטיפולים המתמשכים ברות (אליזבת' אשלי) - חברתה הטובה של אימה וזו שגידלה את גיבורתינו הג'ינג'ית למעשה – טיול קצר לתחנת הסאבווי המקומית מחזירה אותה למשחק זמן קצת אחר מהפעם הקודמת – ל-1982. כך, נדיה מסתובבת חופשי בשנות ה-80 ומנסה להחזיר את מטבעות הזהב האבודים של סבתה (אירן בורדאן) – שגניבתם שינתה לחלוטין את מסלול חיי המשפחה. מה הקאץ'? היא מופיעה בגופה של אימה חולת הסכיזופרניה לנורה (קלואי סביני; "זודיאק", "אמריקן פסיכו"), ומתחילה להרהר עד כמה גורלה תלוי בה.

 

אחת מחוזקותיה של העונה הראשונה הייתה לא רק דמותה הקומית והחופשית של נדיה, אלא נקודת המבט היצירתית על אלמנט שחוק (לולאת הזמן) והתגובות הכמעט לארי דיויד-יות של ליון אל הרגעים המקריפים והביזאריים מולם היא ניצבת – בעוד הבהירות העלילתית נשארת לכל אורך העונה. עם סיום עלילת לולאת הזמן, והרצון לחקור יותר לתוך עברה המעוות של נדיה, "בובה רוסית" מאבדת מבהירותה ומתחילה לנוע מאירוע לאירוע – ממרדף אחר נוכל חלקלק (שרלטו קופלי) שגונב את מטבעות הזהב, להרהור במצבה המדרדר של רות ועד לביקור קצר במערב ברלין של שנות ה-60 דרך מסעו בזמן של אלן (שדמותו נדחקת לעלילה מצומצמת הרבה יותר מהעונה הראשונה, וחבל) – במהלך שאולי יגרום לכמה מצופי התוכנית להיאבד בלינאריות הסדרה. עם זאת, אין בהחלטה זו דבר רע – אותו חופש עלילתי שמעניקות ליון, פוהלר והדלנד לעונה כולה נותן זמן לדמויות לאתגר את הצופה עם שאלות פילוסופיות מהותיות – שמעסיקות את רובנו יותר ויותר בעידן זה: עד כמה אנו יכולים לעמוד כנגד הזמן שחומק לנו מבעד לידיים בעולם המודרני? האם להרים ידיים ולקבל על עצמנו חיים בכאוס הם לא בהכרח דברים רעים? ועד כמה נכונה בכלל נוסטלגיה?. עם סיוע מהביטוי הויזואלי והסימבולי של שאלות אלו (סטים "תקופתיים", וואן-שוטים הזייתים, ופסקול מהורהר, שרובו מורכב משיריה המתמשכים של להקת "פינק פלויד"), העונה השנייה של "בובה רוסית" חודרת עמוק מתחת לעור עם אלמנטים שלא פונים רק לתודעתינו, אלא גם לרגשותינו הכמוסים ביותר.

 

ואולי כאן חשוב לגעת בנקודה "מקומית": דרך גניבת מטבעות הזהב המקוריים של סבתה, נדיה מתוודעת לסיפור הישרדותה בשואה ועל סיפורה האמיתי של "רכבת הזהב", עליה הבריחו הנאצים אלפי חפצים יקרים ושווי ערך של יהודי הונגריה. דרך נקודת מבט אחרת על אותה טרגדיה עצומה בתולדות העם היהודי, ליון (בעצמה בת למשפחה יהודית-הונגרית, שהתגוררה בישראל מספר שנים בשנות ה-80 – כאן התגלתה לראשונה השחקנית בתפקיד קטן בסרט הקאלט לילדים "אחד באפריל") מפנה את הזרקור לצד לא נודע מספיק – בייחוד לקהל האמריקאי והעולמי – של היסטוריית יהדות הונגריה, ללא ירידה למלודרמטיות יתר (כפי שקורה לרוב בתוצרים שעוסקים בשואה) או בציניות לא מתאימה (גילוי נאות – כותב שורות זה רבע הונגרי, והתחבר לסיפור גם מנק' מבט אישית). דווקא תת עלילה זו מראה איך ליון זוכרת תמיד להביא את עצמה האותנטית, ללא התחנפות לקהלה וללא סיפוק ה-"פאנבייס" ותו לא. 

לסיכום, עונתה השנייה של "בובה רוסית" אמנם יותר מאתגרת יותר לצפייה מקודמתה, אך אורך הפרקים הקצר ומספרם המצומצם אינם מעלותיה היחידות: יצירתיות שופעת, ציניות חדה, רעיונות פילוסופיים מעוררי עניין ורגש כן ואותנטי מחזיקים את "בובה רוסית" על הרגליים ומוכיחות שוב – נטשה ליון לשלטון. 

"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" - מערבולת

עד כמה במאי עם חזון ייחודי, זה שמבקרי "מחברות הקולנוע" היו קוראים לו "אוטר", יכול לשמור על צביון סרטיו בתעשייה מסחרית ומיינסטרימית? למרות שישנן לא מעט דוגמאות של יוצרים שדווקא נשארו נאמנים לעצמם בהוליווד - מהווארד הוקס ועד סטיבן ספילברג - החשש הזה תמיד קיים. כשהידיעה המצערת על עזיבתו של הבמאי סקוט דריקסון - במאי אימה שקפץ למארוול כשביים את "ד"ר סטריינג'" - את הפקת סרט ההמשך, "ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" ("Doctor Strange in the Multiverse of Madness"), מפאת חילוקי דעות עם צוות ההפקה לגבי כיוונו האומנותי של הסרט - אותו ניסה לקחת לעבר אימה אמיתית, התחזק החשש שאותה השתלטות תעשייתית (שעד כה מארוול די נמנעה ממנה - לראייה, "ת'ור: רגנארוק" וטאיקה וואיטיטי) ותיקה מפעילה את כוחותיה למען "התמונה הגדולה". עם זאת, כחודש לאחר מכן איישו את העמדות אותן עזב דריקסון שני שמות יצירתיים עצמאיים - התסריטאי מייקל וולדרון ("לוקי", "ריק ומורטי")  והבמאי שהתנסה כבר לא מעט עם אימה (סדרת "Evil Dead") וגיבורי-על (טרילוגיית "ספיידרמן" האהובה מראשית שנות ה-2000), סם ריימי - והתקווה ניסתה לחזור. כעת, כשהסרט יוצא לאקרנים סופית, אפשר להגיד בפה מלא: התקווה לעצמאות אכן חזרה. 

"מימדי הטירוף" ממשיך את סאגת מארוול בדיוק היכן שהסרט הקודם הסתיים - הלהיט "ספיידרמן: אין דרך הביתה" - כשד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קאמברבאץ'), מודע לקיומם של אותם יקומים מקבילים - "המולטיוורס", נאלץ להגן על אמריקה צ'אבז (סוצ'י גומז), נערה מיקום אחר לה היכולת לעבור בקלות מיקום ליקום, מכוח הרסני ובלתי הפיך, שמאיים על יציבות המולטיוורס כולו. במקביל לניסיונותיו של סטריינג' להבין לעומק את סכנות המולטיוורס, וונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן) מנסה לשמור על יציבות בחייה שלה, לאחר קריסתם ב-"וונדה-ויז'ן", ומגלה שהמטלה קשה משציפיתה. 

אחת מההבטחות הגדולות של מארוול בחודשים שקדמו ליציאת הסרט הייתה "סרט האימה הראשון של ה-MCU". גבות הורמו, ובצדק, לא פעם בהתחשב בדירוג הלא מפתיע לו זכה הסרט - PG-13 (כלומר, צפייה בליווי מבוגר עד גיל 13) - אך נדמה כי מאותו הרגע שבו קווין פייגי וצוותו החליטו להעלות מהאוב את סם ריימי, שזוהי חזרתו למסך הגדול לאחר כמעט עשור (סרטו האחרון היה "ארץ אוז"), ההבטחה הזו הייתה בדרכה להתממש. אכן, קשה לתאר את "מימדי הטירוף" כסרט מארוול-י טיפוסי, או כסרט מארוול כלל, אלא הרבה יותר כמחווה רפלקסיבית של ריימי עצמו לסרטיו המוקדמים, שבמקרה משתתפים בה דמויות גיבורי-על כאלו או אחרות. כך, ללא ספק, מותח ריימי עד קצה גבול היכולת את היד החופשית שניתנה לו, ומנסה לנצל כל אלמנט קריפי, מטריד ואימתי שאפשרי תחת דירוג ה-PG-13: זוויות עקומות, זום-אין מהיר ותזזיתי, זומבי אחד או שניים, ספר כשפים עתיק ומקולל, פסקול עצום של דני אלפמן (לו ניסיון עם סרטי גיבורי-על דרך סרטי "באטמן" של ברטון וטרילוגיית "ספיידרמן" של ריימי עצמו), תנועות מצלמה עגולות ולא מעט סצנות מראה מחשידות - אך יותר מכל, בעיקר מבחינה רעיונית (כדוגמת הקונספט הגאוני לפיו חלומותיה של דמות אחת הן למעשה המציאות עבור אותה הדמות במימד אחר), המחשבות הניהליסטיות וההומור השחור של ריימי מתבטאים בגדול - מדמויות בעינוי פנימי תמידי, שבוחרות בצעדים כושלים פעם אחר פעם, רק כדי לראות אותן מקרבות את עצמן לסופן הטראגי. במובן הזה, ריימי ו-וולדרון משכילים להשתמש באלמנט ה-"מולטיוורס" החרוש, שמתאר במילה את עולם ה-Pop Culture כיום, ככלי להתבטאות אומנותית וגם כמנוע להנעת הדמויות להבנות גדולות יותר (בדומה - אך פחות - לסרט השעה, "הכל בכל מקום בבת אחת"), ולאו דווקא כעניין המרכזי עצמו. כיצירת סם ריימי פר אקסלנס, "מימדי הטירוף" הוא סרט שלא משחרר את הצופה, ולוחץ על דוושת הגז מהרגע הראשון עד סופו - בסרט קצר יחסית לתוצרי האחרונים של מארוול (שעתיים ושש דקות) - אך שלא מרגיש מבוזבז לרגע. 

עם זאת, דווקא השתייכותו למטריית הענק של מארוול והרצון לקשור אותו לעלילה הכוללת של ה-MCU פוגעת ב-"מימדי הטירוף": התסריט הופך לא פעם לתסריט גיבורי-על בנאלי, שעוצר לאקספוזיציות מיותרות ושם משפטים ברורים מידי בפי הגיבורים. כמו כן, הצבת הסרט לאחר צאת "ספיידרמן" האחרון, שהיה ליצירת Fan-service קלאסית (אך עשויה היטב), מניחה משקל רב שלא לצורך על סרטו של ריימי - נכון, ישנן כמה הופעות אורח לא צפויות ומתוחכמות שיספקו מעריצים שרופים (אולי פחות הדרך שבה הן נגמרות), אך לא באותו גובה הציפיות, מה שיתרום אולי לסלידת מעריצים מסוימים מהתוצר הסופי בסרט שכבר מנסה בגילוי לב להרחיק את עצמו מהמותג האהוב. אך אולי הדבר המובחן ביותר בתסריט הטעון-שיפור הוא הטיפול בכמה דמויות מסוימות, ובייחוד וונדה. בעוד אליזבת' אולסן מוציאה מעצמה רמות אמינות ופחד אחרות והופכת ל-MVP של סרט שצפוף בכוכבי-על (משנה לה הוא קאמברבאץ' עצמו, שמסגל לעצמו צ'ארם האריסון פורד-י בתפקיד זה ומתקדם איתו למקומות מעניינים), דווקא דמותה הסבוכה, שחוותה טיפול תסריטאי מעולה ב-"וונדה-ויז'ן", הולכת מעט אחורה בסרט זה וחוזרת על כמה מרגעי השינוי שלה תוך הצטמצמות לרגעים לרגשות ומחשבות קלישאתיות במקצת. האם מדובר בניסיון לגשר על הפערים בעבור אלו שאינם מעודכנים בנעשה בתוכניות "דיסני פלוס", או שמא התמקדות יתר על הויזואליה במקום על פיתוח הדמויות שפגעה בתוצר הויזואלי? 

"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" הוא אינו סרט שלם, או לפחות זה שהמימד העלילתי בו חזק במיוחד, אך הוא צעד קריטי וחשוב בדרך של מארוול לשינוי ולעצמאות מסוימת - לא עוד פס ייצור ללהיטים, אלא מכונה משומנת שנותנת לכל אחד מעובדיה את המקום המתאים להשפיע. נכון, ראוי וכדאי שתצפו בסרט המולטיוורס הטוב יותר, "הכל בכל מקום בבת אחת", אך אין זה אומר שזה צריך לבוא במקום צפייה ב-"מימדי הטירוף" - באותה המידה שעלינו לאותת להוליווד שגם ביכולתם של סרטים עצמאיים לשגשג, עלינו להראות לה כי גם את להיטיה הגדולים אנו מעדיפים משוחררים, רדיקליים ויצירתיים.