סקירת דוקאביב 2022: "לאהוב את פטרישיה הייסמית'", "מלון צ'לסי: קירות חולמים", "החבר הגאון שלי מהתיכון" ו-"שירים לדרלה"

"לאהוב את פטרישיה הייסמית'" ("Loving Highsmith"):

"קרול", "זרים ברכבת", "הכישרון של מר ריפלי", "משחקו של ריפלי" הם ספרים פופולריים שהפכו לסרטים ידועים עוד יותר (בבימוי אלפרד היצ'קוק, טוד היינס, קלוד שברול, וים ונדרס וכו'), אבל עד כמה ידועה לנו האישה שעומדת מאחוריהם? הבמאית אווה ויטיה גילתה את יומניה של הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית', אותם שמרה לה כסוד ומנעה מקרוביה כל גישה אליהם (לעיתים דרך כתיבת קללות ואיורים מפחידים על כריכתם), ודרכם היא מציגה פורטרט מורכב של אישה מורכבת, שנולדה בזמן הלא נכון אך תמיד התאימה את הזמן אליה. באמצעות קטעי ראיונות מקיפים שהעניקה הייסמית' לתקשורת האירופאית במהלך חייה, ראיונות עם חברותיה, משפחתה ובנות זוגותיה, וקריאת כתביה מהיומנים הגנוזים (בקולה של השחקנית גוונדולין כריסטי, מתהילת "משחקי הכס" ו-"מלחמת הכוכבים"), ויטיה מדלגת בין שלבים שונים בחייה של הסופרת המתוסבכת: מילדותה בטקסס השמרנית, לחייה עם אמה המנוכרת בניו יורק ("לא אשא אחר, אני נשואה לאמי", כתבה פעם), דרך התמודדותה עם זהותה הלסבית ואהבותיה הרבות (וטיפולי ההמרה שניסתה) ועד הקריירה הספרותית שלה - הפרסום שלא רצתה עם ספרה הראשון, "זרים ברכבת", ותיוגה כסופרת מתח; כתיבת הרומן הלסבי "קרול" תחת שם בדוי וסיומו בסוף טוב (אקט חתרני לאותם ימים), ומאפייניה שהכניסה לדמות האנטי-גיבור ב-"מר ריפלי". 

עם זאת, הקריינות יכולה להיות מעט מתישה ומיושנת לפעמים וההתעלמות המסוימת של ויטיה מחלקים פחות יפים בביוגרפיה של הייסמית' (כדוגמת דעותיה האנטישמיות של הסופרת) היא בגדר פספוס. עדיין, "לאהוב את פטרישיה הייסמית'" הוא פרופיל מעמיק על אחת מהדמויות החשובות ביותר בספרות האמריקאית של המאה ה-20.

================================

"קירות חולמים: מלון צ'לסי" ("Dreaming Walls: Inside the Chelsea Hotel"):

מלון צ'לסי הוא ללא ספק אחד מהמקומות החשובים ביותר לתרבות העולמית בעיר שכבר חשובה לה לא מעט - ניו יורק. בחדרי המלון עברו כל אחד, ממרילין מונרו ועד דילן תומאס; לאונרד כהן וג'ניס ג'ופלין בחרו במקום לנהל רומן; בת זוגתו של סיד וישס, ננסי ספאנג'ן, מצאה במקום את מותה בדקירת סכין; ואילו אנדי וורהול מצא שם את מרבית המוזות הגדולות שלו (וביים את סרטו הארוך הראשון במלון). אך מה קורה כשהחלום מתנפץ, והאמנות נדחקת הצידה? הבמאיות הבלגיות אמלי ואן אלמט ומאיה דוברדייה נכנסו לחייהם האישים של הדיירים השונים והמוזרים שמסרבים להתפנות מהמלון העתיק, גם כשהוא עומד בשיפוצים מתמידים כבר למעלה מעשור. כך, בין ערמות ההריסות ובגדי המעצבים, אנו נחשפים לשלל דיירים, וביניהם כוריאוגרפית מזדקנת שמתניידת עם הליכון, זוג מבוגר שמשמש כועד הבית ומתחיל לאבד את דעתו ממצבו ההולך ומחמיר של המלון, אמנית טרנסית שעברה - לטענתה - 4 גלגולי חיים שונים במקום, ואמן בגיל העמידה שמוצא במלון השראה חדשה. דרך שילוב בין קטעי ארכיון של תיעוד ההתנהלות במלון לפני כ-40 שנה ותמונותיהן של גדולי הדיירים שעברו במלון על גבי הקירות המקום השבורים, ואן אלמט ודוברדייה משרטטות סיפור על ניו-יורק שאיננה - ממרכז בוהמייני ואומנותי למעוז קפיטלסטי, ושרה שירת ברבור ל-"רוחות" התקופה שעדיין מבקשות להיאחז בעבר.

================================

"החבר הגאון שלי מהתיכון" ("My Old School"):

סרטו של ג'ונו מקלאוד, "החבר הגאון שלי מהתיכון", מציג סיפור מעניין ומורכב - וזה בערך מה שאוכל להגיד עליו מבלי לספיילר אותו, ועדיין, אנסה לפרט: ברנדון לי, בחור חביב שמגיע ללמוד בבית ספר תיכון בסקוטלנד, מתקשה תחילה להתרגל לחבריו לכיתה (שתופסים אותו חזרה כעוף מוזר) אולם לאט לאט הוא הולך ותופס את מקומו ומתחבב על כל הסובבים אותו - מורים כתלמידים גם יחד. עם זאת, ימי האושר אינם מאריכים ימים ופרט קריטי אודות ברנדון שנחשף משנה הכל.

באמצעות קטעי אנימציה, ראיונות עם חבריו לכיתה ואפילו עמו מציג מקלאוד שאלות פילוסופיות על אודות אמת, רמייה, זהות ואישיות - בפרספקטיבה של פרק חיים ארוך. אך אולי הפרט החשוב ביותר לציין הוא כי ברנדון לי לא מוכן להתראיין בפנים גלויות. כך, רק קולו נשמע והראיונות עמו נערכים תוך שימוש בשחקן מקצועי - אלן קאמינג ("ספיי קידס", "אמה"). כך, מקלאוד בוחר להגדיל את שאלת הזהויות ואת התהיות שלנו כקהל. המלצה חמה. 

================================

"שירים לדרלה" ("Songs for Drella"):

ג'ון קייל ולו ריד הם שתיים מהדמויות המשפיעות ביותר ברוק האלטרנטיבי של המאה ה-20 - ובמוזיקה ככלל. אנדי וורהול הוא לא רק אמן מוכשר, הוא גם אייקון היסטורי. אז מה קורה ששני הראשונים מזניחים את השלישי? הרבה אשמה, כאב ודיכאון - שמובילים לאלבום מצוין: "Songs for Drella" ("דרלה" - הלחם של "דרקולה" ו-"סינדרלה"; כינוי שניתן לוורהול ע"י מעריציו אך היה לא לטעמו). 

בסרט הקונצרט שתועד ע"י הצלם אד לכמן (צלם הבית של טוד היינס, ומי שתיעד גם את סרטו התיעודי משנה שעברה על ה-"וולווט אנדרגראונד" - להקתם המקורית של קייל וריד) ב-1990, שמים שני הכוחות הניצים את סכסוכיהם בצד כדי לתת מחווה לאיש שגילה אותם, אך גם סבל מנחת זרועם. כשוורהול נפטר ב-1987, קייל וריד הגיעו להלוויתו ודיברו אחד עם השני בפעם הראשונה מזה שנים. יחדיו, הם הגיעו למסקנה: אותו האיש שאהבו והעריצו אכן לא היה מושלם, אך הדרך שהם התייחסו אליו לא הייתה טובה גם כן. כך, במלאכת אמן, מתעד לכמן את השניים על במה ריקה - עם רק פסנתר, גיטרה חשמלית וכינור לרשותם - מספרים את סיפורו של אמן העל ואת סיפורם שלהם: מנקודת מבטו ומנקודת מבטם. כך, השניים מתעלים את כעסם אחד כלפי השני ואת כעסם על עצמם לסימפוניה של איזון - כל אחד חולק מכאבו, מביע את זה על המסך ובמוזיקה, ונותן מקום לריפוי. בצורה זו, גם אנחנו, רחוקים מלהכיר אישית את השמות הגדולים הללו, מרגישים רגש וקרבה לשלושה.

חוויה שלא כדאי לפספס (הסרט עבר רסטורציה מגרסתו המקורית מ-90' - אז בכלל). 

ביקורת טלוויזיה: "בובה רוסית" - עונה שנייה

פנים – חדר שירותים בדירה עם מסיבה רועשת. אישה בשנות ה-30 לחייה - עם רעמת שיער ג'ינג'ית, סיגריה בפיה, ותליון מוזהב לצווארה – מתבוננת במראה בעייפות, כשברקע נשמע השיר "Gotta Get Up" של הארי נילסון בחוזקה. היא יוצאת מהמסיבה, יורדת לטייל ברחוב ונדרסת למוות ע"י מונית – רק כדי להתעורר שוב באותו חדר שירותים. כך התחילה נדיה וולקוב, דמותה של הקומיקאית והשחקנית הצינית נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש"; סדרת "אמריקן פאי") – שגם יצרה אותה יחד עם חברתה הקומיקאית איימי פוהלר ("סאטרדיי נייט לייב"; "מחלקת גנים ונוף") והתסריטאית לזלי הדלנד – את עונתה הראשונה של "בובה רוסית" (“Russian Doll”), המיני-סדרה הקומית-דרמטית-כאוטית שעלתה ל-"נטפליקס" לפני כ-3 שנים, וזכתה לקהל מעריצים ועוקבים רב, שהובילו אותה למועמדויות ל-4 מועמדויות מרכזיות בטקס האמי באותה השנה (כולל פרס סדרת הקומדיה הטובה ביותר), והחל מהחודש שעבר (אחרי ציפייה ממושכת מצד מעריציה) – לעונה שנייה. אך העונה השנייה לא רק עולה באיחור משמעותי, אלא שמה בצד את הספין היצירתי שלה על אלמנט לולאת הזמן שכה נפוץ בעולם התסריטאות (ומאז העונה הראשונה, הספיק לקבל עוד טייק מעניין בצורת הסרט "פאלם ספרינגס") לטובת מחקר פילוסופי יותר ופחות קוהרנטי של יחסינו עם הזמן. נכון, דמותה הניהליסטית ומחוספסת הקול של נדיה עדיין כאן, ההומור החד כאן והיצירתיות בהחלט כאן – אך אין זה אומר שהעונה השנייה של הסדרה תדבר לכולם; ועדיין – היא רחוקה מ-"להיכשל" או להישאר "לא נגישה" – היא מעוררת מחשבה, מרשימה, קרינג'ית במידה הנכונה ובעיקר עם רגש אמיתי (ספויילרים לעונה הראשונה בהמשך):

אחרי שפגשה את אלן (צ'ארלי בארנט), אדם שנטל את חייו אחרי פרידה מבת זוגו וממשיך לחיות את אותו היום מחדש, נדיה מבינה איך לשבור את לולאת הזמן שבה השניים נמצאים. 4 שנים מאוחר יותר, כשנדיה נמצאת על סף גיל 40 ומותשת מהטיפולים המתמשכים ברות (אליזבת' אשלי) - חברתה הטובה של אימה וזו שגידלה את גיבורתינו הג'ינג'ית למעשה – טיול קצר לתחנת הסאבווי המקומית מחזירה אותה למשחק זמן קצת אחר מהפעם הקודמת – ל-1982. כך, נדיה מסתובבת חופשי בשנות ה-80 ומנסה להחזיר את מטבעות הזהב האבודים של סבתה (אירן בורדאן) – שגניבתם שינתה לחלוטין את מסלול חיי המשפחה. מה הקאץ'? היא מופיעה בגופה של אימה חולת הסכיזופרניה לנורה (קלואי סביני; "זודיאק", "אמריקן פסיכו"), ומתחילה להרהר עד כמה גורלה תלוי בה.

 

אחת מחוזקותיה של העונה הראשונה הייתה לא רק דמותה הקומית והחופשית של נדיה, אלא נקודת המבט היצירתית על אלמנט שחוק (לולאת הזמן) והתגובות הכמעט לארי דיויד-יות של ליון אל הרגעים המקריפים והביזאריים מולם היא ניצבת – בעוד הבהירות העלילתית נשארת לכל אורך העונה. עם סיום עלילת לולאת הזמן, והרצון לחקור יותר לתוך עברה המעוות של נדיה, "בובה רוסית" מאבדת מבהירותה ומתחילה לנוע מאירוע לאירוע – ממרדף אחר נוכל חלקלק (שרלטו קופלי) שגונב את מטבעות הזהב, להרהור במצבה המדרדר של רות ועד לביקור קצר במערב ברלין של שנות ה-60 דרך מסעו בזמן של אלן (שדמותו נדחקת לעלילה מצומצמת הרבה יותר מהעונה הראשונה, וחבל) – במהלך שאולי יגרום לכמה מצופי התוכנית להיאבד בלינאריות הסדרה. עם זאת, אין בהחלטה זו דבר רע – אותו חופש עלילתי שמעניקות ליון, פוהלר והדלנד לעונה כולה נותן זמן לדמויות לאתגר את הצופה עם שאלות פילוסופיות מהותיות – שמעסיקות את רובנו יותר ויותר בעידן זה: עד כמה אנו יכולים לעמוד כנגד הזמן שחומק לנו מבעד לידיים בעולם המודרני? האם להרים ידיים ולקבל על עצמנו חיים בכאוס הם לא בהכרח דברים רעים? ועד כמה נכונה בכלל נוסטלגיה?. עם סיוע מהביטוי הויזואלי והסימבולי של שאלות אלו (סטים "תקופתיים", וואן-שוטים הזייתים, ופסקול מהורהר, שרובו מורכב משיריה המתמשכים של להקת "פינק פלויד"), העונה השנייה של "בובה רוסית" חודרת עמוק מתחת לעור עם אלמנטים שלא פונים רק לתודעתינו, אלא גם לרגשותינו הכמוסים ביותר.

 

ואולי כאן חשוב לגעת בנקודה "מקומית": דרך גניבת מטבעות הזהב המקוריים של סבתה, נדיה מתוודעת לסיפור הישרדותה בשואה ועל סיפורה האמיתי של "רכבת הזהב", עליה הבריחו הנאצים אלפי חפצים יקרים ושווי ערך של יהודי הונגריה. דרך נקודת מבט אחרת על אותה טרגדיה עצומה בתולדות העם היהודי, ליון (בעצמה בת למשפחה יהודית-הונגרית, שהתגוררה בישראל מספר שנים בשנות ה-80 – כאן התגלתה לראשונה השחקנית בתפקיד קטן בסרט הקאלט לילדים "אחד באפריל") מפנה את הזרקור לצד לא נודע מספיק – בייחוד לקהל האמריקאי והעולמי – של היסטוריית יהדות הונגריה, ללא ירידה למלודרמטיות יתר (כפי שקורה לרוב בתוצרים שעוסקים בשואה) או בציניות לא מתאימה (גילוי נאות – כותב שורות זה רבע הונגרי, והתחבר לסיפור גם מנק' מבט אישית). דווקא תת עלילה זו מראה איך ליון זוכרת תמיד להביא את עצמה האותנטית, ללא התחנפות לקהלה וללא סיפוק ה-"פאנבייס" ותו לא. 

לסיכום, עונתה השנייה של "בובה רוסית" אמנם יותר מאתגרת יותר לצפייה מקודמתה, אך אורך הפרקים הקצר ומספרם המצומצם אינם מעלותיה היחידות: יצירתיות שופעת, ציניות חדה, רעיונות פילוסופיים מעוררי עניין ורגש כן ואותנטי מחזיקים את "בובה רוסית" על הרגליים ומוכיחות שוב – נטשה ליון לשלטון. 

"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" - מערבולת

עד כמה במאי עם חזון ייחודי, זה שמבקרי "מחברות הקולנוע" היו קוראים לו "אוטר", יכול לשמור על צביון סרטיו בתעשייה מסחרית ומיינסטרימית? למרות שישנן לא מעט דוגמאות של יוצרים שדווקא נשארו נאמנים לעצמם בהוליווד - מהווארד הוקס ועד סטיבן ספילברג - החשש הזה תמיד קיים. כשהידיעה המצערת על עזיבתו של הבמאי סקוט דריקסון - במאי אימה שקפץ למארוול כשביים את "ד"ר סטריינג'" - את הפקת סרט ההמשך, "ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" ("Doctor Strange in the Multiverse of Madness"), מפאת חילוקי דעות עם צוות ההפקה לגבי כיוונו האומנותי של הסרט - אותו ניסה לקחת לעבר אימה אמיתית, התחזק החשש שאותה השתלטות תעשייתית (שעד כה מארוול די נמנעה ממנה - לראייה, "ת'ור: רגנארוק" וטאיקה וואיטיטי) ותיקה מפעילה את כוחותיה למען "התמונה הגדולה". עם זאת, כחודש לאחר מכן איישו את העמדות אותן עזב דריקסון שני שמות יצירתיים עצמאיים - התסריטאי מייקל וולדרון ("לוקי", "ריק ומורטי")  והבמאי שהתנסה כבר לא מעט עם אימה (סדרת "Evil Dead") וגיבורי-על (טרילוגיית "ספיידרמן" האהובה מראשית שנות ה-2000), סם ריימי - והתקווה ניסתה לחזור. כעת, כשהסרט יוצא לאקרנים סופית, אפשר להגיד בפה מלא: התקווה לעצמאות אכן חזרה. 

"מימדי הטירוף" ממשיך את סאגת מארוול בדיוק היכן שהסרט הקודם הסתיים - הלהיט "ספיידרמן: אין דרך הביתה" - כשד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קאמברבאץ'), מודע לקיומם של אותם יקומים מקבילים - "המולטיוורס", נאלץ להגן על אמריקה צ'אבז (סוצ'י גומז), נערה מיקום אחר לה היכולת לעבור בקלות מיקום ליקום, מכוח הרסני ובלתי הפיך, שמאיים על יציבות המולטיוורס כולו. במקביל לניסיונותיו של סטריינג' להבין לעומק את סכנות המולטיוורס, וונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן) מנסה לשמור על יציבות בחייה שלה, לאחר קריסתם ב-"וונדה-ויז'ן", ומגלה שהמטלה קשה משציפיתה. 

אחת מההבטחות הגדולות של מארוול בחודשים שקדמו ליציאת הסרט הייתה "סרט האימה הראשון של ה-MCU". גבות הורמו, ובצדק, לא פעם בהתחשב בדירוג הלא מפתיע לו זכה הסרט - PG-13 (כלומר, צפייה בליווי מבוגר עד גיל 13) - אך נדמה כי מאותו הרגע שבו קווין פייגי וצוותו החליטו להעלות מהאוב את סם ריימי, שזוהי חזרתו למסך הגדול לאחר כמעט עשור (סרטו האחרון היה "ארץ אוז"), ההבטחה הזו הייתה בדרכה להתממש. אכן, קשה לתאר את "מימדי הטירוף" כסרט מארוול-י טיפוסי, או כסרט מארוול כלל, אלא הרבה יותר כמחווה רפלקסיבית של ריימי עצמו לסרטיו המוקדמים, שבמקרה משתתפים בה דמויות גיבורי-על כאלו או אחרות. כך, ללא ספק, מותח ריימי עד קצה גבול היכולת את היד החופשית שניתנה לו, ומנסה לנצל כל אלמנט קריפי, מטריד ואימתי שאפשרי תחת דירוג ה-PG-13: זוויות עקומות, זום-אין מהיר ותזזיתי, זומבי אחד או שניים, ספר כשפים עתיק ומקולל, פסקול עצום של דני אלפמן (לו ניסיון עם סרטי גיבורי-על דרך סרטי "באטמן" של ברטון וטרילוגיית "ספיידרמן" של ריימי עצמו), תנועות מצלמה עגולות ולא מעט סצנות מראה מחשידות - אך יותר מכל, בעיקר מבחינה רעיונית (כדוגמת הקונספט הגאוני לפיו חלומותיה של דמות אחת הן למעשה המציאות עבור אותה הדמות במימד אחר), המחשבות הניהליסטיות וההומור השחור של ריימי מתבטאים בגדול - מדמויות בעינוי פנימי תמידי, שבוחרות בצעדים כושלים פעם אחר פעם, רק כדי לראות אותן מקרבות את עצמן לסופן הטראגי. במובן הזה, ריימי ו-וולדרון משכילים להשתמש באלמנט ה-"מולטיוורס" החרוש, שמתאר במילה את עולם ה-Pop Culture כיום, ככלי להתבטאות אומנותית וגם כמנוע להנעת הדמויות להבנות גדולות יותר (בדומה - אך פחות - לסרט השעה, "הכל בכל מקום בבת אחת"), ולאו דווקא כעניין המרכזי עצמו. כיצירת סם ריימי פר אקסלנס, "מימדי הטירוף" הוא סרט שלא משחרר את הצופה, ולוחץ על דוושת הגז מהרגע הראשון עד סופו - בסרט קצר יחסית לתוצרי האחרונים של מארוול (שעתיים ושש דקות) - אך שלא מרגיש מבוזבז לרגע. 

עם זאת, דווקא השתייכותו למטריית הענק של מארוול והרצון לקשור אותו לעלילה הכוללת של ה-MCU פוגעת ב-"מימדי הטירוף": התסריט הופך לא פעם לתסריט גיבורי-על בנאלי, שעוצר לאקספוזיציות מיותרות ושם משפטים ברורים מידי בפי הגיבורים. כמו כן, הצבת הסרט לאחר צאת "ספיידרמן" האחרון, שהיה ליצירת Fan-service קלאסית (אך עשויה היטב), מניחה משקל רב שלא לצורך על סרטו של ריימי - נכון, ישנן כמה הופעות אורח לא צפויות ומתוחכמות שיספקו מעריצים שרופים (אולי פחות הדרך שבה הן נגמרות), אך לא באותו גובה הציפיות, מה שיתרום אולי לסלידת מעריצים מסוימים מהתוצר הסופי בסרט שכבר מנסה בגילוי לב להרחיק את עצמו מהמותג האהוב. אך אולי הדבר המובחן ביותר בתסריט הטעון-שיפור הוא הטיפול בכמה דמויות מסוימות, ובייחוד וונדה. בעוד אליזבת' אולסן מוציאה מעצמה רמות אמינות ופחד אחרות והופכת ל-MVP של סרט שצפוף בכוכבי-על (משנה לה הוא קאמברבאץ' עצמו, שמסגל לעצמו צ'ארם האריסון פורד-י בתפקיד זה ומתקדם איתו למקומות מעניינים), דווקא דמותה הסבוכה, שחוותה טיפול תסריטאי מעולה ב-"וונדה-ויז'ן", הולכת מעט אחורה בסרט זה וחוזרת על כמה מרגעי השינוי שלה תוך הצטמצמות לרגעים לרגשות ומחשבות קלישאתיות במקצת. האם מדובר בניסיון לגשר על הפערים בעבור אלו שאינם מעודכנים בנעשה בתוכניות "דיסני פלוס", או שמא התמקדות יתר על הויזואליה במקום על פיתוח הדמויות שפגעה בתוצר הויזואלי? 

"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" הוא אינו סרט שלם, או לפחות זה שהמימד העלילתי בו חזק במיוחד, אך הוא צעד קריטי וחשוב בדרך של מארוול לשינוי ולעצמאות מסוימת - לא עוד פס ייצור ללהיטים, אלא מכונה משומנת שנותנת לכל אחד מעובדיה את המקום המתאים להשפיע. נכון, ראוי וכדאי שתצפו בסרט המולטיוורס הטוב יותר, "הכל בכל מקום בבת אחת", אך אין זה אומר שזה צריך לבוא במקום צפייה ב-"מימדי הטירוף" - באותה המידה שעלינו לאותת להוליווד שגם ביכולתם של סרטים עצמאיים לשגשג, עלינו להראות לה כי גם את להיטיה הגדולים אנו מעדיפים משוחררים, רדיקליים ויצירתיים. 

"הדוכס" - חמוד ואותנטי

ה-21 באוגוסט, 1961 היה יום מסעיר בממלכה המאוחדת. לא ביקור מיוחד של המלכה בוויילס או הפגנות פועלים, אלא דווקא גניבה של דיוקן נדיר של הדוכס מוולינגטון, אותו צייר האמן הנודע פרנסיקו דה גויה ב-1814. שבועיים לפני כן, הציעה הגלריה הלאומית 100,000 פאונד עבור הציור, שהועמד למכירה בבית המכירות היוקרתי "סות'ביס". התחושה הייתה כי האוצר לאומי לא חוזר הביתה הופסקה בשל גנב סדרתי מתוחכם או נבל על (סטייל "ד"ר נו", שהציור המפורסם הופיע במערתו בסרטו הראשון של ג'יימס בונד ב-1962), אך הסיפור האמיתי היה נוצץ הרבה פחות: קמפטון בנטון, נהג אוטובוס בפנסיה בן 57 מעיירת הפועלים הציורית ניוקאסל על הטיין, החליט לגנוב את הציור, להחביאו בדירתו הקטנה ולהתוודות על המעשה 4 שנים מאוחר יותר מתוך רצון להגביר את המודעות למחאתו על חיוב תשלום אגרת הטלוויזיה לפנסיונרים. הסיפור הקטן, האבסורדי והלא מזיק הזה מרגיש כחומר מושך במיוחד לסרט "המבוסס על סיפור אמיתי" קלאסי, ואכן - בידיים לא נכונות, הוא היה מסיים את ריצתו בקטגוריית ה-"VOD למבוגרים" או בין שידור אחד של "פסטיבל מספרי סיפורים" למשנהו. אך "הדוכס" ("The Duke"), העיבוד החדש של הבמאי הבריטי רוג'ר מיצ'ל ("נוטינג היל", "אהבה כמוסה") - ולמעשה סרטו האחרון, לאחר מותו בספטמבר האחרון בגיל 65 בלבד - אינו נוטה לקיטשיות מיותרת או סנטימנטליות מייפת מציאות, אלא מוציא מגיבוריו הותיקים אותנטיות ששואלת: עד כמה רחוק הייתם הולכים עבור מטרה?

כאמור, סרטו של מיצ'ל מתמקד באותו קמפטון בנטון (ג'ים ברודבנט, מעולה כתמיד), זקן נרגן ושאפתן במקביל, אך הוא אינו מסתפק בתיאור המקרה ותו לא, וגם לא נופל לקלישאת ה-"פלאשבק מהעבר", אלא נותר בעבר הקרוב ומתאר את האירועים המובילים לאירוע. כך, בנטון הופך ליותר מתמהוני שחומד יצירת אמנות לעצמו, אלא אדם שנאבק עם דבקות במטרה מול נאמנות לאשתו (הלן מירן), שסובלת משיגיונותיו זמן רב מידי, חינוך לבנו הצעיר (פיון ווייטהד, "דנקירק") ומניעה ממנו ללכת בדרכו הסוררת של בנו האחר (ג'ק בנדרה). משגנב את היצירה, לבנטון מצוות הסניגור המצליח ג'רמי הצ'ינסון (מת'יו גוד; "הכתר", "אחוזת דאונטון"), שמנסה להראות לו דרך אחרת במשפט קבוע מראש ובאנגליה מעמדית ונוקשה. 

היכן ש-"הדוכס" נבדל מדרמות קומיות בריטיות אחרות של השנים האחרונות הוא הרגש הכן המלווה אותו מתחילתו ועד סופו - הסרט לא רק גורם לקהל להזדהות עם דמותו של בנטון (כפי שהוא גם גורם לו להתנגד לו), אלא גורם לו גם לפקפק במהות של אותה פגיעה ב-"כבוד הלאומי": האם הפגיעה היא אמיתית וחמורה או שמא אותו סמל - במקרה זה, ציור יקר - הוא רק כסת"ח לפגיעה רצינית הרבה יותר באזרחי המדינה? עם זאת, מיצ'ל לא נופל כלל לבור הרצינות התהומית, ומתבל את סרטו בהומור אמיתי, צ'ארם ניכר מברודבנט ומירן (שנראים כי הם באמת נהנים מהתפקידים, ולא רק מגיעים לפדות צ'קים) וסגנון שלא רק קורץ לשנות ה-60 (קטעי ארכיון אליהם מושתל ברודבנט, גרפיקת סיקסטיז קלאסית), אלא הופך למעשה את "הדוכס" לקומדיית פשע בריטית שהייתם יכולים לתפוס בשמחה על המסך הגדול ב-1964 או ב-1966. 

ככזה, "הדוכס" הוא באמת ובתמים סרט "חמוד", ומנטרל ממילה זו את הקונטוציה השלילית שלה בחברה דיכוטומית כמו שלנו (ששואפת ל-"מצויין" או "נוראי") - הוא נוגע, מרגש, אותנטי, קליל, מצחיק וגם אפילו מעורר מחשבה - בעיקר את זו שתוהה לאן הקריירה המגוונת של מיצ'ל הייתה יכולה להמשיך מכאן אחרי יצירה שנדמה כי השקיע בה את כל ליבו? אך את הזמן אין להשיב, ואם כן - "הדוכס" הוא התשובה לכך. 

"אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל": אל האינסוף ומעבר לו

"הצוות המובחר" (1983) ו-"האדם הראשון" (2018) עסקו בהכנות המעשיות המפרכות לאירוע, "מאחורי המספרים" (2016) חשף את הצוות האמיתי והמהפכני שעבד בתכנון המבצע ואילו "אפולו 13" (1995) נתן מקום להשלכות הקשות שלו. מאז שאירע לפני קרוב ל-53 שנה, עשרות סרטים נעשו על הנחיתה האמריקאית על הירח ביולי 1969. כאירוע אייקוני שהיה בתכנון מתמיד למעלה מעשור, נבע מלחצים גוברים במלחמה הקרה המתמשכת ושינה את דעת הקהל האמריקאית בלב תקופה אלימה מתמיד, הנחיתה על הירח היא קרקע פורה לסיפורים שונים, נקודות מבט חדשות והצצה לתקופה שבה אסטרונאוטים לא היו נראים לנו כה אלמנטריים כמו היום. אך עד כמה יצא לנו לראות מאלו שגרמו לטיסה לקרות – לא בעזרה פיזית או טכנית בהכרח, אלא בתמיכה ציבורית? "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" ("Apollo 10½: A Space Age Childhood"), סרט האנימציה החדש של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות", טרילוגיית סרטי "לפני") – שעלה הסופ"ש לשירות הסטרימינג "נטפליקס" לאחר פרימיירה בחודש שעבר בפסטיבל SXSW ("סאות' ביי סאות'ווסט") – מנסה להשלים בדיוק את אותו הפער (עם מעט היסטוריה חלופית), עם עוד סרט קלאסי, מחמם לב ויצירתי לאוסף סיפורי ההתבגרות העשיר שלו; אך "אפולו ½10" הוא יותר ממסע נוסטלגי אל העבר – הוא גם מבט על ההבדל בין מה שאנו זוכרים וממה שבאמת ובתמים קרה. 

מורכב יותר כרצף זכרונות – בקריינות קולו הבוגר של גיבורינו (ג'ק בלאק, שכבר שיתף פעולה עם לינקלייטר ב-"רוק בבית הספר" ו-"ברני") - מאשר עלילה קוהרנטית אחת, "אפולו ½10" עוסק בסטנלי, ילד כבן 9 שחי בפרברי יוסטון בשלהי שנות ה-60, עם שני הוריו וששת אחיו ואחיותיו, כשהמסע לירח מקיף כמעט כל תחום בחייו. יום אחד בבית הספר, שני מהנדסי חלל בחליפות מהודרות (זאכארי לוי וגלן פאוול) פונים לסטנלי בבקשה מעט מופרכת: להפוך לאדם הראשון שצועד על הירח. איך? לאחר טעות בתכנון רכב הנחיתה, נשארו עובדי נאס"א עם חללית בגודל ילד ממוצע. כדי להבטיח מסע בטוח ומוצלח לאסטרונאוטים הבוגרים, סטנלי יעבור אימונים ממושכים בקיץ 69', כשבסופם יטוס לירח. בעוד הבסיס לעלילה מונח עוד בעשר הדקות הראשונות של הסרט, מרבית הסרט זולג לאותם תיאורי זכרונות – מריב יומ-יומי עם אחיו על צפייה בטלוויזיה (והאובססיה המשותפת של כולם ל-"צללים אפלים") ועד דרכי הענישה של המורים בבית הספר, מאהבתו של סטנלי לספר את המשמעות האמיתית מאחורי "2001: אודיסיאה בחלל" לכל מי שמעוניין להקשיב (וגם למי שלא) ועד שחייה בבריכה מלאה בכלור. 

עבור לינקלייטר, הסתכלות אחורה דרך תיאור התבגרות אינה דבר חדש – מסרט הקאלט שפרץ לו את הדרך, "טריפ נעורים" (1993), ועד הדרמה זוכת האוסקר שלו "התבגרות" (2014) וקומדיית הנוער "כולם רוצים את זה!!" (2016), הבמאי תמיד אהב לראות את העולם הבוגר דרך עיניהם של ילדים בתקופות "נאיביות" יותר, או דווקא, אלו שעימתו אותם בצורה המפורשת ביותר עם המציאות הכואבת – שנות ה-60 וה-70. ועדיין, דווקא הסיפור החצי-פנטסטי שנפרש מולנו ב-"אפולו ½10" (עליו החל לעבוד לינקלייטר כבר בראשית שנות ה-2000, אך הוציא לפועל הפקה אמיתית רק לאחר סיום צילומי "התבגרות" ב-2013) מרגיש קרוב יותר לאותם סרטי "טריפ נוסטלגי" של שותפיו של לינקלייטר לדור החדש של במאים עצמאיים שהציף את המסכים בשנות ה-90: "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו ו-"ליקריץ פיצה" של פול תומאס אנדרסון. המשותף לכל אלו אינו רק המעטפת החיצונית, הדגש על האווירה והאירועים שעיצבו את ארה"ב הליברלית והחופשית של שלהי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, אלא גם ההרגשה המעט חלומית שהם נוטעים בשנות הילדות: התחושה שאתה חלק מהמאמץ הלאומי להקים משהו חדש, ההרגשה כי העולם משתנה איתך צעד אחרי צעד, ולא רק אתה רץ להשיג אותו (כפי שמרגישים כעת אולי בני דור המילניום), המחשבה שזהו הרגע – ואולי הוא לא יהיה כזה עוד מספר רגעים. כך, כשבן דמותו של לינקלייטר מספר לנו כי התמונות והעדויות מהאירועים האלימים של אותן שנים – ההפגנות כנגד הגזענות, רצח בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג, מלחמת ויטנאם העקובה מדם – אנחנו לא יכולים שלא להזדהות, גם אם לא באמת (רובנו) חיינו באותה התקופה ובאותו המקום. 

"הבועה" שנוצרת סביב ילדים בחיים בורגניים, כשהעולם סביב עולה בלהבות, היא תחושה שכמעט כל ישראלי יכול להבין מהיכן היא מגיעה, וכזו שגם מובילה אותו לחשוב שוב על אותם אירועים חשובים שעיצבו את ילדותו – האם באמת הם קרו כפי שקרו או שמא הכנסנו קצת דימיון ועדינות לתוכם? אם עבור בן דמותו של קנת' בראנה ב-"בלפאסט", הסכסוך בין האירים הקתולים לפרוטסנטים היה לקוח הישר מ-"בצהרי היום", ועבור לינקלייטר, הוא עצמו עשה את צעדיו על הירח, מעניין לחשוב אם הקולנוען הישראלי הצעיר יפרוש בקרוב את זכרונותיו את רצח רבין או את חזרתו של גלעד שליט הביתה, למשל, בצורה ייחודית משלו. 

כמו כן, לינקלייטר ראוי לצל"ש גם בכל הנוגע לאמצעים הטכניים בהם הוא מעצב את סרטו: הבמאי חוזר לאותה שיטה דמוית "רוטוסקופינג" (איור על גבי תיעוד אמיתי) בה השתמש ב-"חיים בהקיץ" (2001) וב-"סורק אפלה" (2006), ומחדיר קטעים "אמיתיים" מכלי המדיה של אותה התקופה – סרטים, סדרות, שידורי חדשות, תוכניות לייט-נייט – בדיוק מושלם (כך, תוכלו לראות את "המאנקיז" מתארחים בתוכניתו של ג'וני קאש או את השדר המיתולוגי וולטר קרונקייט דומע לאחר שניל ארמסטרונג עושה את צעדיו הראשונים על הירח), לצלילי פסקול בלתי נגמר של להיטי התקופה (מדונובן ועד פינק פלויד), וכך מחזק את התחושה שזכרונות מציאותיים יכולים להתערבב בקלות בכל אותם יצוגיים תרבותיים אהובים שגדלנו עליהם. 

"אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" אולי יזכר בציבור פחות משותפיו לתת-הז'אנר הנוסטלגי של במאי דור ה-X, אך אין זה אומר שהוא נחות מהם. דרך שילוב מעולה של עיצוב, אווירה ויצירתיות רעיונית, ריצ'רד לינקלייטר מצליח שוב לעשות את מה שהוא כה אוהב: לספק הנאה עם טיפה ערך מוסף. 

מקום שני: "עידן הקרח"

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "עידן הקרח" (2002), אחד מלהיטי האנימציה הגדולים ביותר של שנות ה-2000, שהרים והפיל במו ידיו ז'אנר שלם. 

נדמה שהיו בדיוק שלושה קלטות (תגלגלו מה זה קודם) אנימציה בתחילת שנות ה-2000 שלהחזיק אותם בבית היה בגדר צו ממשלתי: "שרק", "מפלצות בע"מ" ו-"עידן הקרח". בעוד שהשניים הראשונים נהפכו לקלאסיקות עוד בצאתן, ועם השנים קיבלו מעמד אחר בתרבות האינטרנט כשהילדים שגדלו עליהם העריכו מחדש את הצ'ארם שלהם, ל- "עידן הקרח" ("Ice Age") תדמית קצת אחרת ב-2022. כמותג שמראש השתייך לחברת אנימציה קטנה וניסיונית ("Blue Sky"), ועבר עם השנים בין תאגיד אחד למשנהו (הסרט השתייך במשך שנים לאולפני "פוקס המאה ה-20" והועבר לידי מעצמת הענק "דיסני" לפני כ-3 שנים, כשזו רכשה את הראשונה), "עידן הקרח" לא פעם נשפט לחומרה בשל הדברים שקרו סביבו (סרטי פיקסאר, לדוגמה) ופחות בגלל איכותו – ואם איכות כן נמדדה, זו הייתה בעיקר זו של ארבעת ההמשכים לסרט המקורי (האחרון בהם מ-2016), שהלכו והדרדרו מפעם לפעם. במלאות 20 שנה לצאת הסרט הראשון, זהו אולי הזמן לבחינה מחדש של סיפורם של מני הממותה, סיד העצלן ודייגו נמר השנחרב בערבות הקרח ולגלות – מה כן עבד לנו אז בילדות ומה דווקא לא?

נתחיל בעלילה על קצה המזלג – אי אז בראשית עידן הקרח (שנמשך מלפני (בקירוב) 2.5 מיליון שנים ועד 11 אלף שנים לאחור), מוצא עצמו סיד (ג'ון לגוויזמו, "קדילאק של סופשבוע"), עצלן קרקע קל דעת ומפוזר, ננטש ע"י משפחתו בעודם מהגרים דרומה, לאיזורים חמים יותר. אירוע כמעט קטלני עבור סיד מסתיים בהצלת חייו על ידי מני (ריי רומנו מתהילת "כולם אוהבים את ריימונד"), ממותה זועפת וצינית, אליה מחליט להתלוות (למורת רוחו של מני) להמשך המסע. מרחק לא רב משם, סוטו, מנהיג להקת סמילודונים – נמרי שנחרב – מתכנן תקיפה על שבט בני האדם הסמוך, אחרי שאלו צדו כמחצית מלהקתו שלו, וחומד על להשאיר את בנו התינוק של הצ'יף בחיים בשביל "הדובדבן שבקצפת". עם זאת, המצפון המתפתח של סגנו, דייגו (דניס לירי, "הצילו"), חס על חיי אשת הצ'יף והתינוק – מה שמוביל את סוטו לגרש את דייגו מהלהקה, אלא אם יצליח למצוא את התינוק ולהחזירו למנהיגה – ולא, ימות. כשמני וסיד מוצאים את התינוק ומחליטים להחזירו לבני האנוש, ולאחר מכן פוגשים בדייגו, השלושה – למרות שמטרותיהם מנוגדות – מתחילים ללמוד על הישרדות אמיתית וחברות אמיתית יחד.

מה שנדמה כקונספט שמתאים בול לקומדיית אנימציה מהסוג שלמדנו להתרגל אליו (א-לה "שרק") התחיל דווקא כפרויקט רציני הרבה יותר, כשהמפיקה לורי פורטה הציעה את הרעיון ב-1997 לאולפני "פוקס המאה ה-20" כסרט אנימציה קלאסי – אנימציית דו-מימד וטון הרפתקני; כדי לתת חותם סופי להפקה מהסוג הישן, פורטה תכננה לגייס את דון בלות' – מגדולי האנימטורים בדו-מימד של שנות ה-70 וה-80 ("סודה של נים", "גן עדן לכלבים") – לפיקוח על הפרוייקט. רצה המזל ופוקס – למרבה ההפתעה – חשבה מבחינה רווחית (בייחוד בהתחשב בנושא האיזוטרי למדי של הסרט) ורצתה "צעצוע של סיפור" משלה; רכישת חברת אפקטים ממוחשבים קטנה בשם "בלו-סקיי" (שעבדה עד כה על סרטי מיינסטרים כדוגמת "הנוסע השמיני 4: התחייה" ו-"מועדון קרב") הייתה הדרך הטובה הנכונה ביותר להגשמת החלום. פורטה, שהתחברה לרעיונות במהירות וקראה לו "ברור מאליו", החלה לגייס את מיטב המוחות הקומיים בתחום התסריטאות – ג'ון ויטי ומייק ריס (שניים מהכותבים הבכירים בשנותיה הראשונות והפופולריות של "משפחת סימפסון"), פיטר ברג (שנשאר נאמן לסדרה עד פרקה האחרון) וכריס וודג' (מקים "בלו-סקיי" והבמאי המיועד – אבל במהרה נתקלו במכשול – איך לכתוב סרט ילדים קומי על עידן פרה-היסטורי? "רק תכתוב סיפור טוב", ענו בכירי האולפן לברג כששאל אותם זאת. כצפוי – קל זה לא היה.

ראשית, נאלצו להתמודד הכותבים והאנימטורים עם הנגשת עידן הקרח – האם להתמקד על מראה ריאליסטי או לזנוח הכל ולבחור במראה "Cartoony"? הצוות נע בין הגישות לא מעט:  בעוד תיאור התקופה (בייחוד הנדידה הגדולה דרומה) ומראה הדמויות הושפע מטיולים מרובים של הצוות למוזיאון הטבע המקומי, ההיצמדות לעובדות פגעה בעיצוב האפיון של הגיבורים הראשיים – סיד התנהג מוקדם בפיתוח הסרט כעצלן אמיתי, איטי, מחושב ואפילו תחמן, ואילו עיצובו הראשוני של מני היה, לטענת האנימטורים, קרוב ל-"פיל עם פרווה". ההבנה שהצוות צריך לנוע לכיוון יותר מופשט וקומי הביאו הברקות שהפכו את הסרט למה שהוא היום – הנודעת ביותר שבהם היא המצאתו של סקראט. הסנאי חובב הבלוטים, שמביא את חורבן העולם בכוחות עצמו, התחיל בכלל אצל בתו הקטנה של אחד מכותבי הסרט, מייקל ג'יי וילסון, שחשבה על יצור מוזר, הכלאה בין עכבר לסנאי והלחמה בין שמותיהם (Rat+Squirrel) – "סקראט"- שהתאבסס על מציאת מקום מסתור לבלוט שלו בימי החורף. וילסון, שמצא ברעיון היצירתי התאמה לקונספט הקומי שפיתח, חשב להפוך את סקראט לדמות מדברת ולהשאיר אותה בסצנה אחת בלבד – סצנת הפתיחה – כדי להראות שאכן יש "קרח" ב-"עידן הקרח". עם זאת, הקרנות מבחן מוקדמות (שגם שינו את הסוף המקורי, בו דייגו נהרג) הוכיחו לוילסון כי הפופולריות של סקראט היא בשתיקתו, או יותר נכון צווחותיו המוזרות (בקולו של במאי הסרט, כריס וודג'), ושאת היכולות הקומיות שלו יש לנצל – רק אחרי קטעים דרמטיים. כך, הפך סקראט לא רק לשריד היחיד של עידן הקרח בימינו אנו (לפי סצנת הסיום), אלא לדמות הכי מפורסמת שיצאה מהסדרה, כוכב מרצ'נדייז וללוגו של חברת "בלו-סקיי" עד סגירתה לפני כשנה בדיוק.

באופן אירוני, נקודה מצערת זו היא גם אחת הסיבות ש-"עידן הקרח", עד כמה שהיה מהפכני עלילתית ורעיונית בתחום האנימציה, היה גם בין הסיבות העיקריות שהובילו לירידתה של "בלו-סקיי" מצמרת חברות האנימציה וסגירתה בטרם עת. "עידן הקרח" הפך בצאתו ב-2002 ללהיט -הסרט השמיני הרווחי ביותר וסרט האנימציה הרווחי ביותר באותה השנה – מה שהוביל, כמובן, לרצון להמשיך את הסדרה ככל האפשר: "עידן הקרח 2: נמסים מצחוק" (2006), "עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים" (2009), "עידן הקרח 4: יבשת בתנועה" (2012), "עידן הקרח 5: מסלול התנגשות" (2016) ועשרות ספיישלים טלוויזיוניים אמנם הפגישו את הקבוצה עם איומים חדשים בצורת דינוזאורים, פיראטים ומטאוריטים אך התרחקו מהגישה הצינית והישירה שאפיינה וייחדה את הסרט הראשון; המבקרים קטלו ללא רחמים המשך אחר המשך, האינטרנט החל להסתכל בהרמת גבה על "המקוריות" שבעלילות החדשות (קרח נמס -> בורחים -> מתאחדים -> repeat) וההכנסות בקופות – שתמיד היו מקור של גאווה ל-"בלו-סקיי" ו-"פוקס המאה ה-20" – הלכו והדרדרו, כשהאחרון מביניהם הרוויח 64 מיליון דולר "בלבד" מול תקציב של 105 מיליון דולר. "בלו-סקיי", שהתפרסמה גם בשל הצלחות אחרות – כדוגמת סרטי "ריו" ו-"רובוטס" – אך שמה את יהבה בעיקר על "עידן הקרח", הלכה והצטמצמה; כשאולפני פוקס נרכשו ע"י דיסני ב-2019, האחרונה החליטה סופית – האולפן יסגר.

ועדיין, אני רחוק מלזלז ב-"עידן הקרח" – הרבה יותר מפיסת נוסטלגיה לילדי ה-90 וה-2000, "עידן הקרח" היה בין הסרטים הראשונים (יחד עם סרטי פיקסאר) שהבינו כי המילניום החדש יכול לסמן שינוי בעבור סרטי האנימציה – לא עוד סרטים לילדים בלבד, או סרטים שראוי לזלזל בהם, אלא כאלו שמדברים אל הקהל המבוגר לא פחות מהיותם זכורים עבור זה הצעיר. לראייה – דיסני אמנם סגרה את "בלו-סקיי", אך לא ויתרה על הפרנצ'ייז המניב והוציאה סרט חדש בסדרה במסגרת "דיסני פלוס" בינואר האחרון. במילים אחרות, הפרהיסטוריה כבר מזמן מאחורינו, אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה עדיין להקסים דורות חדשים של ילדים. 

"אדומה אש" - כאבי גדילה

"ייצוג" המילה הכי טעונה היום בתעשייה ההוליוודית: היא מניעה הפקות ומבטלת אותן, משחקת כלי חשוב בקביעת איכות ואמינות יצירות ועומדת בראש רוב דרישותיהם של דור הצופים הצעיר. אבל עד כמה היא באמת מגיעה ממקום אמיתי, ועד כמה  היא אכן משרתת את היצירה ולא מגיעה כיציאת ידי חובה? כך מרגישים לא מעט מהתכנים הנוכחים בהוליווד - מ-"נצחיים" ואפילו במידה מסוימת "קודה" - אך פה ושם ישנם סרטים שמעבירים את התחושה שהם פרוייקט אישי, וההתחברות אליהם אינה התחברות מתוך סקרנות "אתנית" (וקצת גזענית) או רחמים, אלא מתוך רגש אוניברסלי אמיתי שליווה אותנו לא פעם ולא פעמיים. כזה הוא "אדומה אש" ("Turning Red", בשמו המקורי והעדיף הרבה יותר), הסרט ה-25 במספר של אולפני "פיקסאר", הראשון שמבויים ע"י אישה (לחוד - "אמיצה", לדוגמה, בוים ע"י ברנדה צ'פמן ומארק אנדרוז) והראשון ששם במרכזו דמות ממוצא אסייאתי - ועדיין ירגיש קרוב ללב כל צופה בכל רחבי העולם. 

מיילין "מיי" לי (רוזלי צ'ינג) היא ילדה נחושה, חרוצה ושאפתנית בת 13, בטורונטו של שנת 2002. מיי מחלקת את זמנה בין הקדשת זמן למשפחתה השמרנית - אמה מינג (סנדרה או המצויינת) ואביה השקט ג'ין (אוריון לי, "פרה ראשונה") - לבין הצטיינות בלימודים, שיעורי נגינה והתאבססות על להקת הבנים "4Town" יחד עם חברותיה הטובות - מרים הטומ-בוי (אווה מורס), פרייה האדישה (מייטרי רמקרישנאן) ואבי האימפולסיבית (היין פארק). יום אחד, אחרי אירוע מביך ומשפיל במיוחד מצד אמה של מיי, הילדה הצעירה עוברת את חווית "ההתבגרות" הראשונה שלה - לא לא, לא מה שאתם חושבים, אבל לא רחוק מכך: היא הופכת לפנדה אדומה ענקית, כוח שקיים לכל נשות המשפחה החל מגיל ההתבגרות - מסורת שהתחילה עוד בסין הרחוקה. אמה מגלה לה כי באמצעות טקס פולחן פשוט בליל ליקוי חמה ניתן יהיה לכלוא את הפנדה, אך מה שהיה אמור להרגיע את מיי הקטנה רק מלחיץ אותה עוד יותר, שכן הטקס נופל על הלילה שבו להקת הבנים הנערצת מגיעה לגבעתיים. כעת, על מיי להחליט - להישאר עם משפחתה האהובה ולחזור לסורה או לאמץ את "הפראיות" שבה ולהצטרף לחברותיה בהופעה.

"אדומה אש" התבסס מחוויותיה האישיות של האנימטורית דומי שי כילדה סינית בטורונטו של ראשית שנות ה-2000, לאחר שקבוצת ה-"Brain Trust" של פיקסאר (פיט דוקטר, אנדרו סטנטון וכו') הזמינו אותה להציע בפניהם רעיונות לפיצ'ר אחרי שסיימה את הסרט הקצר והחמוד שלה, "באו" ("Bao"), שזיכה אותה ב-2018 באוסקר. תחת הכוונתה של החברה לסיפורים אישיים יותר ומתוך רצונה של שי לייצר "חלום בלהות של נערה אסייאתית", הבמאית רוקמת מעשייה שמציבה במרכזה דילמה שמעסיקה לא רק אסייאתים באמריקה או שמא מרוקאים בצרפת, אלא כל אדם ואדם שנולד למשפחה עם מסורות, ערכים ותפיסות שונות מאלו שהציבה לו החברה אליה הוא מנסה להתקבל. שי מובילה את הקהל לחשוב תחילה שהפנדה האדומה שמתפרצת בזמני מבוכה או לחץ היא אלגוריה למחזור או לבגרות מינית (גם אם הייתה הולכת בדרך זו, זהו כבר הישג בפני עצמו - בהתחשב במסורת השמרנית של דיסני עד היום), אלא למערכת יחסים תובענית בין אם לבת, שמשלבת בתוכה קנאה, יריבות, הישענות ואהבה - כמה סרטי אנימציה אתם מכירים שמתעסקים ביחסי אם ובת? כמה סרטים אתם מכירים כלל שנוגעים בפרטי פרטים של מערכת שכזו (לא סרטים של האנק בבקשה)? במובן הזה, "אדומה אש" פועלת כחידוש אמיתי - לא רק התעסקות בנושא "לא פופולרי" והימנעות מדילמה פומפוזית ומשנת חיים אמיתית (בחירה בין משפחה ללהקה?), אלא אותה נגיעה ברצון לכבד מסורות עבר ולהישאר בקן המשפחתי והרצון לפרוש כנפיים - וממול, הרצון לשחרר את אותו הילד שגידלת שנים רבות כנגד הרצון "האנוכי" יותר להשאיר אותו קרוב אליך; כך, אולי נכון יותר להגיד ש-"אדומה אש" הוא הוא הרימייק האמריקאי שרצינו ל-"משפחת בלייה" (שוב - סורי, "קודה"). 

מושפעת מסרטי וסדרות אנימה זכורים/ות מילדותה כדוגמת "אינויאשה", "סיילור-מון" ו-"השכן הקסום שלי טוטורו", שי עיצבה את טורונטו והדמויות שמאכלסות אותה משל יצאו ישר מתוצר יפני (בדומה למה שעשה אנריקו קאסרוסה ב-"לוקה" בשנה שעברה), ועדיין - "אדומה אש" מרגיש כמו דבר שונה לחלוטין בנוף הכבר-יצירתי של סרטי פיקסאר. תוסיפו לכך את הפסקול הקליט והמזרח-אסייאתי של לוודיג גורנסון (יש משהו שהבן אדם לא יכול לעשות?) ואפילו את השירים הטיפשיים-בכוונה של להקת הבנים האהובה, שנכתבו ע"י בילי אייליש ואחיה פיניאס (הדבר הנורמלי הראשון שהשניים עשו - היסטוריה), ו-"אדומה אש" לא רק מספק נוסטלגיה לראשית שנות ה-2000, הוא באמת מרגיש כמו סדרה משונה וייחודית שצפית בה בילדותך ואתה עדיין תוהה אם המצאת אותה או לא.

לסיכום, זו תפיסה שנדמית קלישאה למרבית האנשים, אבל מה עושים כשהיא מוכיחה את עצמה שוב ושוב? "אדומה אש" היא עוד יצירה מדהימה מבית 'פיקסאר', שמעזה לגעת בנושאים לא נעימים או "ילדותיים", ומציבה בפנינו שאלות חשובות - האם ברגע האמת, אנחנו נשייך את עצמנו לגרסה הביתית שלנו או שמא החיצונית? והאם אחת בהכרח סותרת את השנייה? לכן, סרטה של דומי שי הוא בגדר חובה לכל המעוניין בקולנוע איכותי.