מקום שני: "ז'יל וג'ים"

 

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "ז'יל וג'ים", ששם את הגל החדש הצרפתי על המפה בראשית העשור שסימן דבר "חדש".

ב-1955, כשפרנסואה טריפו היה מבקר קולנוע בכתב העת המשפיע "מחברות הקולנוע" ("Cahiers du Cinéma") - בן 23 בלבד - ובילה את מרבית זמנו בהפצת שבחים לאלפרד היצ'קוק ולניקולס ריי, הוא נתקל בספרו האוטוביוגרפי החדש של הנרי פייר-רוש, אמן ותיק בן 74. הספר הותיר אותו כה המום, עד שהוא הכריז בכתב – "אם אי פעם אעשה סרטים, 'ז'יל וג'ים' יהיה בבטיחות אחד מהם". 7 שנים מאוחר יותר, ועם יותר ממאסטרפיס אחד ביד (ביניהם "400 המלקות" ו-"תירו בפסנתרן"), הנבואה התגשמה. "ז'יל וג'ים" ("Jules et Jim") הפך ללהיט לאומי (למרות בקשת השלטונות להגביל אותו לצפייה מגיל 18 בשל תכנים "לא מוסריים") ובינלאומי; זכה לשבחים מגיבוריו של טריפו הצעיר – המחזאי ז'אן קוקטו והבמאי ז'אן רנואר – ומגיבורי הספר עצמו – רוש וההשראה לדמות הראשית קתרין, הלן הסל; ונותר חקוק לעד בזכרון הקולנועי העולמי בתור אחד מהיצירות החשובות ביותר שיצאה המולדת הצרפתית. מה הופך את "ז'יל וג'ים", גם במרחק 60 שנה, לסרט כה אפקטיבי? אולי זה השימוש היצירתי שלו בכל אמצעי קולנועי – מצילום ועד "וויס-אובר" – ואולי זו דווקא ההבנה שלו את רדיפתנו אחרי אהבה לנצח, עד כמה לא מושגת ולא מושלמת שהיא תהיה, אבל סרטו של טריפו לגמרי נוכח בחיינו אנו גם היום.

"ז'יל וג'ים" מביא את סיפורם של שני חברים בוהמיינים טובים בראשית המאה הקודמת – ז'יל (אוסקר ורנר האוסטרי, ששיתף פעולה מאוחר יותר עם הבמאי ב-"פרנהייט 451") וג'ים (אנרי סר). שני סופרים בתחילת דרכם, ז'יל – אוסטרי ביישן ופאסיבי – וג'ים – צרפתי גבוה ועדין – משלימים זה את זה; כ-"דון קישוט וסאנצ'ו פאנצ'ו", כמו שהם מגדירים את עצמם, הם נהנים לצטט אחד לשני את אמרותיהם של בודלר ושייקספיר ולחזר – בכישלון ניכר – אחרי בנות, אבל רק כשאשת האצולה קתרין (ז'אן מורו) נכנסת לחייהם, השניים מתעוררים לחיים. קתרין, שעוברת בהנאה בין תדמית אנדרוגינית של "אחד מהחבר'ה" לזו של "פאם פאטאל", לא עוזבת את מחשבותיהם של ז'יל וג'ים, גם כשמלחמת העולם הראשונה מפרידה ביניהם. בתום המלחמה, כשקתרין נישאת לז'יל באושר, נדמה שמשולש האהבים נגמר – אך חזרתו של ג'ים לתמונה מוכיחה כי ההפך הוא הנכון. 

כמי ששנים טען כנגד (יחד עם שאר חברי "הגל החדש") העיבודים הקולנועים הפומפוזיים והריקים מתוכן של יצירות ספרותיות ותיאטרליות צרפתיות – שהגדירו במשך זמן רב את הקולנוע הצרפתי, מנכס לעצמו חזרה ב-"ז'יל וג'ים" את "הסרט התקופתי". אצל טריפו, סרט תקופתי אינו אומר התנהגות דרמטית, ציות לחוקי המוסר של התקופה ונרטיב פשוט אלא דווקא הזדמנות לשלב את השינוי היצירתי והרוחני שהביא איתו העשור החדש לצרפת – שחרור יצירתי, מיני, פוליטי, מגדרי – עם העבר הלא פחות סוער של המדינה, שתמיד נשמר בצללים. כך, קתרין אינה מתוארת כעקרת בית מסורה, אלא כאישה שמנסה לסגל לעצמה "חופש גברי" לתפוס כמה שיותר מהחיים, ואילו הדיאלוגים בין ז'יל וג'ים – גם אם הם על נושאים די תקופתיים ("מלחמת החפירות", לדוגמה) – נשמעים כאילו יצאו ממחברתו של בוהמיין צרפתי של שנות ה-60 יותר משל אריסטוקרט 40 שנה קודם לכן. מי שמייצגת יותר מכל את השחרור והשינוי שמקיף את סרטו של טריפו היא ז'אן מורו, שגורמת לפעמים לתהות במהלך הצפייה בסרט למה הבמאי לא קרא לו "קתרין". מורו, שהלכה לעולמה לפני כ-5 שנים, מגלמת בתוכה רגשות כה רבים ושונים, עד שאנו יכולים לנטור לה טינה בסצנה אחת, ולהזדהות עם כאבה העצום דקה לאחר מכן. בהופעתה הנהדרת (אין פלא שאורסון וולס קרא לה פעם "השחקנית הטובה ביותר בעולם") מורו מגלמת את האמת העצובה ביותר לגבי מעמד האישה, שאף פעם לא באמת השתנה – לסטות ממודל "האישה האוהבת והנאמנה" אפילו במילימטר יכול לעלות לך בכל כיוון חייך.

"ז'יל וג'ים" הוא גם לא פחות סרט על אובססיה מסרט על מעמד האישה. טריפו משתמש בכל האמצעים הנודעים של סרטי הגל החדש – מצלמה קלת משקל שמשדרת דינאמיות (בה השתמש הצלם ראול קוטאר, שגם עבד רבות עם חברו של טריפו – ולאחר מכן אויבו – ז'אן לוק גודאר), "פריז-פריימים" (פריים מוקפא) על רגעים קטנים, שימוש בקטעי ארכיון, שוטים פסטורליים ארוכים, קריינות מונוטונית (ע"י מישל סובור, שנפטר ממש השבוע בגיל 86) שמשלבת בין רגשות פנימיים עזים לבין עניינים של הא ודא, מוזיקה אפקטיבית ומשתנה אבל לא רגשנית טיפוסית (הפסקול של ז'ורז' דלרו לסרט הוכתר כאחד מ-"עשרת הפסקולים הטובים ביותר" ע"י המגזין "טיים" לפני כעשור; השיר שכתב לסרט ושמורו שרה, "Le Tourbillon" - "הסופה" - הפך ללהיט בפני עצמו) – כדי להעביר לנו איך אהבה חסרת פשרות יכולה להעביר כמה שנים טובות בדקה, לגרום להן להרגיש כמו חלום, אך גם אולי להשכיח מאיתנו את העובדה שהיא אולי לא הכי אפשרית. 

את האותנטיות והיצירתיות של "ז'יל וג'ים" תוכלו למצוא בערך בכל סרט שניסה לעשות "דבר אחר" מאז – מ-"החברה' הטובים", בו מרטין סקורסזה, מעריץ גדול של הסרט, ניסה להעביר לדבריו את "הגישה החצופה של הסרט לקונבנציות קולנועיות לגישה הגנגסטרית כלפי העולם" ועד יצירת מופת צרפתית מהמאה הנוכחית – "אמלי" – שמציג מספר שוטים מסרטו של טריפו בסצנת אולם הקולנוע בסרט, אולי כדי להקביל בין אותה חופשיות ייחודית של קתרין לבין זו הגדולה עוד יותר של אמלי. טריפו לצערנו לא זכה לחזות למחוות ולנוכחות של סרטו תחת כל עץ רענן – הוא נפטר לפני כ-38 שנים מגידול סרטני במוחו – אך אותה ההבנה של כאב האהבה, וההתייחסות המתוקה-חמוצה לו, נשארת טרייה בלבבותיהם ובמוחותיהם של מעריצי קולנוע בכל הגילאים, וכנראה גם תישאר אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן. אחרי הכל, כפי שאמר הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, "האמנות הטובה ביותר עוסקת בחלוף הזמן".

סיבוב ביקורות - חלק שני: "אל תסתכלו למעלה", "הבת האפלה", "טיל אדום" ו-"The Humans"

 

"אל תסתכלו למעלה" ("Don't Look Up"):

היכן עובר הגבול בין העברת מסר לבין "הרצאה"? האם ישנם דברים שלא סובלים כל דיחוי או הישענות על עלילה מהוקצעת וחייבים להיות מועברים לקהל או לציבור בצורה הישירה ביותר? היכן נכנסת הביקורת באיזור רלוונטי ורגיש מידי? אלו בדיוק השאלות שמתעוררות לרבים אחרי צפייה בסאטירה עתורת הכוכבים של אדם מקיי ("והרי החדשות", "סגן הנשיא"), "אל תסתכלו למעלה" ("Don't Look Up"), שספג כבר כל ביקורת בעולם - שלילית ("סאטירה פוליטית זחוחה ופשוטה", טענו ב-"וראייטי", ואילו מבקר הבית של ה-"הוליווד ריפורטר" סיכם ב-"'ד"ר סטריינג'לאב זה לא"), חיובית ("הסרט המצחיק ביותר של 2021, אבל כנראה גם המדכא ביותר", לפי ה-"סן-פרנסיסקו כרוניקל") ומחזקת (זכור במיוחד טור הדעה שהתפרסם לאחרונה ב-"העין השביעית", שקבע כי "טורי הביקורת על הסרט 'אל תסתכלו למעלה' הוכיחו את התזה של היוצרים: התקשורת אוטמת אוזניים למסר על משבר האקלים"). אם נשים בצד את עניין הביקורות - "אל תסתכלו למעלה" עשה את שלו: הסרט שבר את שיאי הצפייה פר שעה ב-"נטפליקס" (אליה עלה בחודש שעבר, אחרי ריצה של כבר שבועות בבתי הקולנוע), והפך לסרט השני הנצפה ביותר בפלטפורמה חודש הראשון לצאתו. אבל לדעתו הכנה של המבקר הזה - השאלות על המסר מתגמדות כשאותו הסרט שמנסה להעביר אינו מתפקד. 

"אל תסתכלו למעלה" מציג לנו מציאות אלטרנטיבית -אך לא רחוקה מזו שלנו - בה אסטרואיד ענק עושה את דרכו לכדור הארץ ומאיים לחסל את הציוויזלציה בעוד 6 חודשים. שני אסטרונומים ממישיגן - ד"ר רנדל מינדי (לאונרדו דיקפריו) והדוקטורנטית שלו, קייט דיביאסקי (ג'ניפר לורנס) - מגלים את הצרה המתקרבת, ועושים ככל שביכולתם להזהיר את העולם. העולם, כפי שמתגלה להם, לא ב-"מוד" לשמוע. כך, במעבר בין נשיאת ארצות הברית הפופוליסטית (מריל סטריפ), בנה ראש הסגל האינפנטיל (ג'ונה היל), מיליארדר ההייטק המגלומן (מארק ריילאנס), מגישי חדשות הבוקר המזוייפים (קייט בלאנשט וטיילר פרי - יש סיכוי להופעת אורח של בלאנשט בסרט 'מדיאה'?) וכו', מנסים השניים למנוע את הסכנה הקרבה בכל מחיר.

כבר מקריאה ראשונה - עלילת האסטרואיד של "אל תסתכלו למעלה" אינה מרגישה רעננה - מ-"ארמגדון" הקיטשי ועד הקומדיה הקטנה והלא-זכורה "דרושה חברה לסוף העולם" (שעשתה בצורה טובה יותר לא מעט מהרגעים שמופיעים כאן), זהו מבנה די שחוק. אך נגיד ונשים בצד את האלגוריה - מה עם הנושא המקורי, ההתחממות הגלובלית? הרשו לי ראשית לענות לטור הדעה ב-"העין השביעית": ההתחממות הגלובלית אכן קיימת, אכן מתקרבת אלינו בצעדי ענק ואכן חוטפת כתף קרה מלא מעט גופי שלטון, דמויות ציבוריות ודעות קהל ברחבי העולם; כן, גם עם התקרבות לשינוי והכרזה על רצון לאחד, המצב "פקקט", ועלינו להגיד זאת בכל הזדמנות. אך אם לחזור לשאלה שהצבתי תחילה - האם דחיפות המצב יכולה לבוא על חשבון איכות אומנותית? נראה כי לטעמו של אדם מקיי ותומכיו, כן. מקיי, שעשה את המעבר מקומדיות גסות בכיכובן של וויל פרל (שמאז כבר הספיק להסתכסך עמו) לסאטירות קלילות שמפרקות בעיות גדולות בחברה העולמית ככלל ובחברה האמריקאית בפרט ("מכונת הכסף", "סגן הנשיא"), הצליח לשלב בעבר בין הומור, עידון ואידיאולוגיה. ב-"אל תסתכלו למעלה", נדמה כי האיזון נעלם לחלוטין: הבדיחות צולחות ב-30% מהפעמים (כשהן רעות, הן מסתכמות בחילופי "קקי-פיפי" בין היל ללורנס, וכשהן "סבירות", הן בעיקר קרינג'יות), הקצב הסטטי של האירועים לא מסייע להפגת תחושת הזמן האיטית (שעתיים וחצי) ואילו המסר - הוא עובר בקלות כפיל בחנות בחרסינה. מקיי, שהתחיל את דרכו ככותב ב-SNL בשנות ה-90, מרדד עניינים ברומו של עולם למסרים פשוטים וחסרי רבדים, משל היה זה מערכון ארוך בתוכנית (השוואה שרבים כבר עשו) - "אילי ההון שולטים בפוליטיקה", "פופוליזם הוא דבר רע" או "המדע הוא נכון" אינן טענות משנות סדרי עולם, אלא עובדות בשטח שתמיד היו ותמיד יהיו ידועות לכל, גם בעידן הפוסט-אמת בו אנו חיים. האם אלו שאינם מאמינים בכך - ואותם הסרט מתעלם מלבקר ישירות (וחבל) - ישנו את דעתם מיידית אחרי שדיקפריו צרח עליהם דרך מסך הטלוויזיה כי "הם עומדים למות"? ניחוש פרוע - רוב הסיכויים שלא. כמו כן, תזמון הגעת הסרט, שהחל את הפקתו בשלהי 2019, מרגיש מאוחר בשנתיים - דמות ה-"טראמפ רק בבת" של סטריפ, דיוני הקונגרס בעניין פייסבוק והמירוץ לנשיאות 2020 כבר הרחק מאחורינו, ולמרות שכל הנושאים האלו אינם נעלמו (פייסבוק היא עדיין כוח מאיים בזירה הפוליטית והחברתית ו-"הטראמפיזם" עדיין חוגג בלא מעט מקומות), חוסר הרלוונטיות שלהם לרגע הנוכחי, וסוחבים יחד איתם את נושא האקלים - הרלוונטי פי כמה וכמה - לתהומות הנשייה. 

כמו כן, לשימוש באנסמבל השחקנים המרשים (טימותי שאלמה, רון פרלמן, אריאנה גרנדה, קיד קודי,הימש פאטל ואפילו כריס אוונס בהופעה קצרצרה ביותר נוספים למי שכבר ציינתי לעיל) יכול להיות ערך מוסף נהדר להעברת רובד נוסף במסר (לדוגמה, "מטורף, מטורף, מטורף העולם") - גם כל ה-"כוחות" הנוצצים בעולם לא יהיו חסינים מהשלכות האקלים, וגם כמונו - הם המובילים להתפשטות הסכנה. אך מקיי מפספס את הזדמנות הפז והופך את אחוות הכוכבים הזו לגרסה רבת תקציב של סרטון "Imagine" "האלמותי" בניצוחה של גל גדות: אנשים מפורסמים אומרים לכם בבית - "זו בעיה. תעשו משהו". כך, למרות ההשתחררות הקומית והתדמיתית הנדירה של דיקפריו (תהליך שהחל עוד בסרטו האחרון, "היו זמנים בהוליווד") והשלב החדש, המבטיח והפחות מעצבן בקריירה של ג'ניפר לורנס, כל אחד מהשחקנים מרדד את הופעתו לחיקוי ב-"ארץ נהדרץ", לקריקטורה מתנשאת ולא-מחוכמת. האם מגניב לראות את שאלמה, דיקפריו ולורנס באינטרקציה קומית אחד עם השני? כמובן, אך אין צורך למתוח אותה לאורך הקרוב לשלוש שעות.

לסיכום, "אל תסתכלו למעלה" הוא אכן לא "ד"ר סטריינג'לאב" המעודן והחד וגם לא "להיות או לא להיות" העוקצני - הוא גס, מביך ובעיקר מרע למטרה שלו ולתומכים בה (אלו אמורים להיות כולנו בערך). אם אדם מקיי רוצה להציל את הסביבה, הוא יכול להתחיל בלהציל כמה עשרות מיליוני דולרים על הפקות כמו זו.

----------------------------------------------------------------------

"הבת האפלה" ("The Lost Daughter"):  

זה קרוב ל-30 שנה שסופרת איטלקיה אנונימית, העונה לשם העט "אלנה פרנטה", סוקרת בעניין רב בסיפוריה צדדים שונים של נשיות על רקע איטליה הענייה והשכונתית. לכן, אין זה פלא שספריה זכו להדהוד ברחבי העולם כולו, ובעקבות הפרסום הרב - והספקולציות לגבי זהותה של פרנטה - גם לאדפטציות מוצלחות. כעת, 4 שנים אחרי יציאת הסדרה המדוברת "החברה הגאונה" המבוססת על סדרת "הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה, השחקנית האמריקאית מגי ג'ילנהול משתמשת בבכורת הבימוי שלה כדי לעבד את אחד מלהיטיה של הסופרת - "הבת האפלה" ("The Lost Daughter"). הסרט, בהפקת אסנת הנדלסמן קרן וטליה קליינהנדלר הישראליות (שהפיקו השנה גם את "הברך" של נדב לפיד), עושה שמות בכל פסטיבל אפשרי (את ג'ילנהול הוא זיכה בפרס התסריט בפסטיבל ונציה) ומקדם את כוכבתו (ומפיקתו), שכבר גנבה את ההופעה בשנה שעברה ב-"האב", אוליביה קולמן, למעמד על בקרב אסכולת המשחק - הבריטית והעולמית. ועם זאת, למרות תו תקן האיכות שמספקת קולמן לסרט - ושאר הקאסט המצויין - עיבודה של ג'ילנהול נופל לא פעם למישמש של דימויים לא מובנים, ופוגע ברצף הלוגי. האם זה אומר ש-"הבת האפלה" אינו סרט טוב? רחוק מכך - חקירה כזו של נשיות אמביוולנטית לא מופיעה לרוב על המסך הגדול - אבל הוא היה יכול להיות טוב יותר.

"הבת האפלה" עוקבת אחרי לדה (קולמן), מרצה מבוגרת לספרות איטלקית, המגיעה ליוון השמשית לחופשה קצרה. עם זאת, מניעיה של לדה אינם לשם התרכזות בלבד בעבודתה, ובמהרה, עמימותה המוסרית מתערערת עוד יותר כשמשפחה אמריקאית קולנית ובוטה מגיעה לאי, ומושכת את תשומה לבה של המרצה באופן אובססיבי - במיוחד לאם הצעירה נינה (דקוטה ג'ונסון) ובתה אלנה (אתנה מרטין אנדרסון) בת ה-3. כשבובתה של אלנה אובדת לפתע, ומותירה את הילדה - ובעקבות כך, את המשפחה - בטראומה, לדה מוצאת את החפץ האובד, אך מחליטה לשמור אותו אצלה. למה? נבירה אחורה בהיסטוריה שלה עצמה כאמא צעירה (ג'סי באקלי) גורמת ללדה למשבר זהות של ממש.

ג'ילנהול מציירת בסרטה דיוקן של נשיות אחרת, מודרנית יותר, שזונחת את תפקיד האישה המסורתי במשפחה, שלא מתביישת בהחלטותיה כאם אך באותו הזמן מתביישת לחלוטין בהן שנייה לאחר מכן. כיצירה שניתן להסתכל עליה כמשלימה לטראומת ההפלה ב-"קרעים של אישה" בשנה שעברה, ג'ילנהול מנסה לחקור מה מגדיר אם כאם מתפקדת - האם "התרשלות" בתפקיד היא אות קין לנצח או שניתן עוד להתגעגע לתקופה שעיצבה את חייך לרעה? עם זאת, מספר מהבחירות האומנותיות של ג'ילנהול - כדוגמת שינוי מיקום הסיפור מאיטליה בספר ליוון השמשית, או החזרה על מוטיב קילוף התפוז - נראות תמוהות ולא הכרחיות, ולא מסייעות בלבנות לנו דמות שלמה או מפורקת, אלא רק מעיבות על קורהנטיות המסר (פגם שנכח גם בסרטה הקצר והמוזר של הבמאית במסגרת פרוייקט "תוצרת בית" בשנה שעברה). 

למרות זאת, ג'ילנהול משכילה להשתמש באנסמבל שחקניה כראוי (שלא כמו סרט מסוים על נפילת אסטרואיד), ומזקקת את הדימוי שלהם בעינינו כדי לתרום להבנת הפערים בין הדורות השונים של נשים. כך אוליביה קולמן, שלא רחוקה מלהפוך לדברה קר של זמננו (אורי קליין השווה אותה לגלנדה ג'קסון בביקורתו ב-"הארץ"), משתמשת בדימוי הדודתי שלה - שנשמר לאורך כל תפקידיה, מ-"האב" ועד "הכתר" - כדי לגרום לנו לאמביוולנטיות ביחס לדמותה הקרירה, הטראומטית, חסרת ההתחשבות וההיגיון של לדה. דקוטה ג'ונסון, לעומת זאת, למרות שתפקידה בסרט אינו כה מפותח כראוי, משתמשת בדמותה המשוחררת מינית מסרטי "חמישים גוונים של אפור" (לא עלינו) כדי להציג לנו שגישה אחרת לאמהות אינה בהכרח אומרת חוויה אחרת באמהות. למרות הופעות תומכות חזקות במיוחד מצד אד האריס, פול מסקל ("אנשים נורמליים") ודגמארה דומינצ'יק (שתורמת לאווירת המתח ששוררת בסרט לא פעם), הופעת ה-MVP חייבת ללכת לג'סי באקלי, שמגלמת את לדה בצעירותה, וזוכה לפלאשבקים ספורדיים במהלך הסרט - ועדיין, כה בולטת בנוכחותה על המסך, בנתינת צידוק לפעולותיה (גם אם הן נראות לנו הזויות) והנעת הרגש שלנו לא רק כלפיה, אלא כלפי דמויות אחרות בסרט - מהלך די נדיר מצד שחקנים.

לסיכום, "הבת האפלה" לפעמים מרגיש כמו צל של מה שיכל להיות, אך עדיין מצליח לעמוד על שתי רגליו האחוריות בגאון עם תמה חדשנית, הופעות משחק מהשורה הראשונה ואווירה ללא תחליף.

----------------------------------------------------------------

"טיל אדום" ("Red Rocket"):

אפשר להגדיר את שון בייקר ("טנג'רין", "פרוייקט פלורידה"), אחד מהקולות המעניינים ביותר בסצנת האינדי של העשור האחרון, כממשיכם הטבעי של ניקולס ריי וחיבתו ל-"טראשיות" מחד וג'ון קסוואטס ומבטו המעמיק על יחסים חברתיים מאידך - אבל בייקר הוא "אוטר" בפני עצמו, שמתאים כה לתקופה שלו (ובייחוד להשפעות ה-"מי טו") ברגישותיו, ובשאלות שהוא שואל אותנו (לרוב בפרצוף מחויך) על יחסינו לשוליים הפחות יפים של החברה - ממהגרים בלתי חוקיים ועד עובדי תעשיית המין. בסרטו האחרון, "טיל אדום" ("Red Rocket") - שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה - כל האלמנטים המרכזיים של עבודתו - יחד עם אהבתו להומור שחור - מתחברים כדי ליצור מעשייה קומית/טראגית שמרגישה כה אמיתית לא רק בצילומיה, אלא בייצוגה של המציאות האמריקאית הקשוחה.

מייקי סייבר (סיימון רקס מתהילת "מת לצעוק" - שחקן, ראפר ודוגמן שעל מצחו כתוב בגדול "שנות ה-2000"), כוכב פורנו לשעבר, מוצא את עצמו על הקרשים ובלית ברירה עוזב את לוס אנג'לס ושב לעיר האפורה בטקסס, שם גדל. אנשי העיירה הקטנה, שבה הוא השאיר לא מעט גשרים שרופים, לא ממהרים לקבל אליהם חזרה את הבן הסורר – אבל עם עבודה קשה והרבה קסם אישי מייקי מצליח להתחבב עליהם מחדש ומתמקם בביתה של אשתו המרוחקת (ברי אלרוד) ואמה המכורה לטלוויזיה (ברנדה דייס). דווקא כשנראה שהחיים חזרו למסלולם הרגיל, מייקי פוגש בחורה צעירה ויפה בשם המרמז "סטרוברי" (סוזנה סון). אחרי שנראה שתעשה בשבילו הכל, מייקי לא יכול שלא לתהות – האם היא יכולה להיות הכרטיס שלו חזרה לאורות הנוצצים של עולם הפורנו? ובאיזה מחיר?

כשאר סרטיו של בייקר, "טיל אדום" מרגיש אקסטרה-מציאותי - מרבית משחקניו אינם מקצועניים; הבקתות ההרוסות והדשא הלא גזום מככבים; והעיסוקים והדיונים אינם ברומו של עולם, אלא אם כבר, קשורים יותר לעולם שרבים מאיתנו מעוניינים להתעלם ממנו. עם זאת, בייקר מעצב את אמצעי המבע שלו בהפרזה שכזו - צבע חד ובוהק (משל היה סרט "טכניקולור"), "זומים" ומעברים מהירים בין סצנות ושימוש בשירי פופ קלישאתיים (הדוגמה הכי נוכחת כאן היא "Bye Bye Bye" של NSYNC, שזוכה גם לביצוע איטי מצד סטרוברי), שמוכיחים את האבסורד - או אפילו, העולם המקביל - שבו חלק כה גדול של אמריקה עדיין חיה בו. שום דבר לא נע, ושום אדם לא משתנה. אין פלא, אם כך, שבייקר בוחר למקם את העלילה בשלהי מערכת הבחירות הסוערת של 2016, שהפיחה תקווה באותו "ווייט טראש" שמאכלס את הסרט. אך בייקר, שלא כמו מקיי ו-"אל תסתכלו למעלה", אינו ישיר או בוטה בביקורת שלו כלפי שלטון הבננות של טראמפ, אלא מציב את סייבר כאלגוריה למצב של טראמפ כיום: כשסייבר מתהלך לו ברחבי העיר, מתרבב לו על ניצחונותיו בפרסי הפורנו המקוקיינים, על יכולתו להפוך את סטרוברי לכוכבת על, אך "חוטף בראש" מהורי חברה לשעבר ורץ בבושת פנים כשהוא גורם לבעיות ענק - קשה שלא לחשוב על אותו נשיא כתום, שבא והלך ממעצמת הענק כמו סערה, ברבר רבות אך השיג כלום, והותיר את אותו קהל אליו כיוון - אפאתי, אדיש וחסר כל שינוי. 

ועדיין, בזכות הופעותיהן הממגנטות של רקס (שנשלף היישר מתהומות הנשיי וכבר זוכה לבאזז פרסים עצום - במהלך "האחים ספאדי" קלאסי מצד בייקר) וסון (אליה בייקר ניגש לאחר שפגש אותה במקרה ברחוב בעודו ניגש לפרימיירה, העניק לה את מספר הטלפון שלו, וחזר להציע לה את התפקיד כשנתיים אחרי), אנחנו מרגישים סוג של אמפתיה לדמויות הקלוקלות הללו - אולי מצפים לעתיד טוב יותר לשתיהן; אולי המצב בלוס אנג'לס יהיה אחרת? למרות שבייקר מאותת לנו שכנראה זה לא המצב, הוא גם "מערים" עלינו להזדהות עם דמויות שרק למשמע מקצוען היינו סולדים מהן ישר, ומעמיד אותן לא רק באור הזרקורים החיובי, אלא גם בשלילי - איפה נחצה גבול הניצול בתעשייה שבה "מתפרנסים בכבוד ממין"? האם זה באמת העתיד שסטרוברי הצעירה-מידי רוצה לעצמה? 

לסיכום, "טיל אדום" הוא "פיסת חיים" מחיים לא מגרים כל כך, ועם זאת שמלאים בהומור, אבסורד, טיפוסים צבעוניים ותקווה. האם זאת תתממש? הבחירה בידינו.

---------------------------------------------------------------

"The Humans":

ולסרט האחרון בסיבוב שלנו - ואולי המפחיד ביותר, לא משום מה שהוא מאיים עלינו איתו, אלא בכך שהוא מציג לנו את חיינו מלאי האיומים גם ככה. זהו "The Humans", עיבודו של המחזאי הלבנוני-אמריקאי סטיבן קאראם למחזה זוכה הטוני שהעלה ב-2015, שהוקרן לראשונה ב-"TIFF" בשנה שעברה וכבר הספיק לככב בראש רשימות ה-"טופ 10" של מגזיני הקולנוע הנחשבים בעולם. 

עלילת "The Humans" פשוטה - בריג'יד (ביני פלדסטיין) וריצ'ארד (סטיבן יון) הם זוג צעיר שמארח את משפחתה של בריג'יד לערב חג ההודיה - הוריה הטרודים דירדרה (ג'יין האודישל, חברת הקאסט המקורי היחידה שחזרה לתפקידה) ואריק (ריצ'ארד ג'נקינס); אחותה הגדולה (איימי שומר בהופעה דרמטית נדירה) הטרודה עוד יותר מפיטוריה, מצבה הרפואי ופרידתה מבת זוגה; וסבתה "מומו" (ג'ון סקוויב) הסיעודית. שישה דמויות אלו מתקבצות בדירתם החדשה, המזערית והרעועה של הזוג, ומתחילים להתדיין ביניהם ולעקוץ אחד את השני - מנושאים כמו "שומרי משקל" ועד חלומות חוזרים - עד ש-"רוח החג" מתחילה לפוג אט אט.

קאראם, בדומה למה שעשה פלוריאן זלר עם גרסתו למחזה שלו "האב", פועל בצורה גאונית בכל הנוגע לעיבוד תיאטרון -  אין זה תיאטרון מצולם. קאראם משתמש בדיאלוגים הישירים והכואבים, אך עדיין כה אנושיים (ראיתם מה עשיתי?) בשילוב עם הדגשת החלל הצר, החשוך והאפל שמקיף את הדמויות. סרטו של קאראם נותן לרחשי המטבח, המזגן, חריקת הרצפות מקום של יראה לצד זוויות נמוכות על מבנים ארכיטקטוניים פשוטים למדי - במילים אחרות, בנייני שיכונים (בפתיחה מרהיבה ביופיה ופשטותה) - ויוצר אימה אמיתית בנורמלי ובמוכר לנו. כך, ברונקס האורבנית והאפלולית גם כך הופכת לרקע עמוק ומאיים, משל היה זה "הקבינט של ד"ר קליגרי" או שמא "פרנקנשטיין". עיצוב הסאונד והתפאורה מסתדרים בקנה אחד עם התמה שקאראם מעוניין להעביר - הדרמה האמיתית לא חייבת להיות "מלודרמטית", או להגיע ממקום של סכסוך עמוק שנים בין בני המשפחה, או אפילו מהעלאת נושא פוליטי-רלוונטי-כאוב בשולחן האוכל - אלא מהתרחשויות החיים עצמם. אלו החיים שמספקים לנו את "הריגושים" - אנחנו רק כלי משחק בידם. 

כך, הטכניקה היצירתית ביותר של קאראם להעברת עלילתו הכנה למסך הגדול הולכת יד ביד עם הופעות המשחק המצויינות שכל אחד מחברי הקאסט - ללא יוצא מן הכלל - מספק לנו: בין אם בטרור האחריות ופערי הגיל הרודפים את ג'נקינס והאודישל (שכבר סיפקה השנה הופעה נהדרת, אליבא קומית, ב-"רק רציחות בבניין"); פאסדת "הקוליות" שמלווה את יון (שמישהו כבר יתן לו אוסקר) ופלדסטיין; התפרקותה של פאסדה זו ע"י שומר; או ההבנה מראש את העובדה המצערת כי חיינו קצובים והעול שנהווה על יקירינו כבר מבצבץ בדלת - כפי שמבינה דמותה של סקוויב בטרם עת, שכבר מופיעה כחולה סיעודית בסרט. כל אחת מהופעות אלו מאזנות ומרימות אחת לשנייה, ויוצרות את האימה הבלתי פוסקת שקיימת באינטרקציה עם החיים.

לסיכום, "The Humans" הוא מקרה נדיר - לא רק מחזה שמתורגם בצורה נעלה לקולנוע, אלא כזה שגם דורש הליכה לבית הקולנוע כדי לצפות בו. עכשיו ניתן רק לחכות שאפשרות זו תהיה זמינה אצלנו. 

פרסי "גלובוס הזהב" 2022 - זכיות גדולות באולם ריק

ליל אמש היה שייך ברובו לקומיקאי והשחקן בוב סאגט, שנפטר בפתאומיות בגיל 65 בעודו בסיבוב הופעות בפלורידה. בעוד הוליווד התכנסה ברשתות החברתיות להביע את תנחומיה, מספר מצומצם של אנשים התכנס באותה "עיר הסרטים" כדי לחגוג את עצמם. מדובר כמובן בטקס פרסי "גלובוס הזהב" 2022, ה-79 במספר, שתמיד ידע עליות ומורדות בפופולריות שלו אך מעולם לא ידע שפל שכזה: למלון הילטון בוורלי הילס שבלוס אנג'לס הגיעו כמה אנשי תקשורת ספורים, בעוד המצלמות (ורשת NBC, שאוחזת בזכויות השידור), כתבי השטיח האדום והכוכבים עצמם נשארו בבית. רק שני כוכבי עבר כיבדו את המעמד בנוכחותם – כוכבי "שקרים אמיתיים" ארנולד שוורצנגר וג'יימי לי קרטיס, ששיבחו את היותו של איגוד העיתונאים הזרים (שמחלק את הפרס) ארגון ללא מטרות רווח. 

אז למה "גלובוס הזהב" הפך בין רגע לאירוע שמזכיר יותר את הגרלת ליגת ווינר? התשובה היא לא התפשטות נגיף האומיקרון (למרות שזו כמובן לא סייעה), אלא הסקנדל שהתעורר סביב ארגון העיתונאים בתקופה זו בשנה שעברה. לאחר פרסום התחקיר בעיתון ה-"לוס אנג'לס טיימס" על השחיתויות בארגון, הסכומים המופרזים שמקבלים חבריו (מה שפוגע במעמדו כ-"ארגון ללא מטרות רווח") על השתתפותם בועדות שונות וסירובו להגביר את הייצוג הלא-לבן בו (לפי הדיווח, הארגון לא קיבל לשורותיו עיתונאי/ת לא לבן/ה מאז נשיאתו לשעבר, העיתונאית ההודית מאהר טטנה, שהצטרפה לארגון לפני 20 שנה בדיוק), החלו הגופים הישירים המעורבים בהפקת הטקס להרים גבה לגבי תפקידם בארגון ולמשוך את השתתפותם השנה אחד אחרי השני – קודם היו אלו מעצמות הסטרימינג "אמזון" ו-"נטפליקס", אז "וורנר מדיה" (שבבעלותה חברת "וורנר ברוס", "יוניברסל" ו-"HBO") ולבסוף גוף השידור של הטקס, רשת "NBC", שבדיוק "נזכר" כי התחייב באותו הערב לשדר משחק פוטבול חשוב. לאחר מכן, היו אלה הכוכבים, שהחלו לקרוא להחרמת הטקס ברשתות החברתיות ולהחזיר את פרסיהם לארגון (הבולט מביניהם היה טום קרוז, שהחזיר לאיגוד את שלושת פרסיו – "נולד בארבעה ביולי", "ג'רי מגוויר" ו-"מגנוליה"). לבסוף, איגוד העיתונאים הזרים התקפל בעצמו, הבטיח לקחת את הביקורת ל-"תשומת ליבו" והודיע כי הטקס יערך ללא נוכחות קהל או עיתונאים.

אך מי בכלל המנצחים בסיומו של אותו הערב הלא שגרתי? "כוחו של הכלב", דרמת הגבריות הרעילה המצוינת של ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), שזכתה בפרס "אריה הכסף" בפסטיבל ונציה בשנה שעברה, זכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר, בפרס הבמאי הטוב ביותר ובפרס שחקן המשנה הטוב ביותר (לקודי סמית' מקפי), וכך הידקה עוד יותר את אחיזתה בעונת הפרסים הנוכחית. עם זאת, מועמדים חזקים אחרים מהסרט, כדוגמת בנדיקט קאמברבאץ' (השחקן הטוב ביותר) וקירסטן דאנסט (שחקנית המשנה הטובה ביותר) הלכו הביתה בידיים ריקות, בניגוד לתחזיות. המתחרה הגדול ביותר של "כוחו של הכלב", "בלפסט" – סיפור ההתבגרות החצי-אוטוביוגרפי של קנת' בראנה – הלך הביתה עם זכייה אחת, בפרס התסריט (שכתב בראנה עצמו), מתוך 7 מועמדויות. בפרסי המשחק, נרשמו אף עוד הפתעות, ששמורות אולי רק לשיקול הדעת המוזר של "גלובוס הזהב" – כדוגמת זכייתה של ניקול קידמן בפרס השחקנית הטובה ביותר בדרמה על תפקידה כלוסיל בול ב-"הזוג ריקרדו" של ארון סורקין – סרט שזכה לביקורות חלוקות על איכותו וכוונותיו – וגברה על מועמדות חזקות אחרות, כדוגמת אוליביה קולמן ב-"הבת האפלה", קריסטן סטיוארט ב-"ספנסר" וליידי גאגא ב-"בית גוצ'י" (עוד סרט שלא זכה לביקורות אוהדות במיוחד). האם זכייתה המפתיעה של קידמן משנה את מצב התחזיות בעונת הפרסים? לא בהכרח, שכן לעיתים ספורות זכיות המשחק של "גלובוס הזהב" וטקסים אחרים – כדוגמת האוסקר – חופפים לחלוטין – כך, למשל, ניצחה שנה שעברה רוזמונד פייק בפרס השחקנית הקומית הטובה ביותר על תפקידה ב-"אכפת לי" ואילו ג'ודי פוסטר בפרס שחקנית המשנה על "המאוריטני" – שתי הופעות שכלל לא קיבלו אזכור בטקס האוסקר הקודם. 

שאר פרסי המשחק הלכו לרייצ'ל זגלר (פרס השחקנית הטובה ביותר בקומדיה/מחזמר) ואריאנה דבוז (פרס שחקנית המשנה) על "סיפור הפרברים" (לשתיהן הייתה זו המועמדות הראשונה בטקס); וויל סמית' (בזכייתו הראשונה מתוך חמש מועמדויות לאורך הקריירה שלו) בפרס השחקן הראשי בדרמה על תפקידו כאביהן של הטניסאיות ונוס וסרינה וויליאמס ב-"משפחה מנצחת"; ואנדרו גארפילד בפרס השחקן הראשי בקומדיה/מחזמר על תפקידו המעולה ב-"טיק,טיק…בום!" (שהשלים את רצף זכיות מחזות הזמר בקטגוריות המשחק השנה), וכך הוא סוגר שנה מצויינת עבורו (מ-"עיניה של תמי פיי" ועד "ספיידרמן"). עוד זכיות בגזרת הקולנוע היו לעיבוד המדובר להרוקי מוריקמי "הנהגת של מר יוסוקה" (שיגיע אלינו לאקרנים במרץ הקרוב) בקטגוריית הסרט הזר; "אנקנטו" של דיסני ולין מנואל-מירנדה בסרט האנימציה הטוב ביותר; ו-"No Time to Die", שירה של בילי אייליש מסרט הבונד האחרון באותו השם, בפרס השיר הטוב ביותר. 

ומה בתחום הטלוויזיה? המשפחה העשירה והכוחנית האהובה ביותר על המסך הקטן, משפחת רוי, הגדירה את שליטתה מחדש בענף גם השנה: "יורשים" זכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר (בפעם השנייה, אחרי זכייתה בשנה שעברה על עונתה השנייה) על עונתה השלישית, ואילו ג'רמי סטרונג (שמנע מאביו בסדרה, בריאן קוקס, ניצחון שני בפרס) ושרה סנוק זכו בקטגוריות השחקן הטוב ביותר בדרמה ושחקנית המשנה הטובה ביותר (בהתאמה). בפרס השחקנית בדרמה, איגוד העיתונאים התאמץ יותר באלמנט הייצוג והעניק ל-אמ.ג'יי רודריגז, שחקנית טרנסית, את הפרס על תפקידה בתוכנית "פוזה". בגזרת הקומדיה, להיט השנה (לפחות מבחינתי) "האקס" גבר על המתחרה הגדול האחר שלו – "טד לאסו" (שזכה בפרס בטקס האמי האחרון) – וזכה בפרס הגדול, בנוסף לזכייה מוצדקת של כוכבתו ג'ין סמארט בפרס השחקנית הטובה ביותר בקומדיה, ובכך סיים עונת פרסים מוצלחת במיוחד. עם זאת, "טד לאסו" לא הלכה הביתה בידיים ריקות, וגיבורה ג'ייסון סודייקיס זכה בפרס השחקן בקומדיה. בקטגוריות המיני-סדרה - "מחתרת המסילה", הסדרה המדוברת מבית היוצר של זוכה האוסקר בארי ג'נקינס ("אור ירח"), זכתה בפרס הנחשק וגברה על "עוזרת בית" ו-"הסודות של איסטאון". קייט וינסלט זכתה ב-"גלובוס הזהב" החמישי בקריירה שלה על "איסטאון" בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה, ואילו מייקל קיטון זכה בקטגוריית השחקן הטוב ביותר במיני-סדרה על תפקידו ב-"Dopesick", אודות מגיפת האופיאטים שתוקפת את ארה"ב בשנים האחרונות. כך, גברו השניים על הופעות מעולות של מרגרט קוואלי ("עוזרת בית"), ג'סיקה צ'סטיין (במועמדותה השנייה הערב) ואוסקר אייזיק על "תמונות מחיי נישואין" של חגי לוי, ואליזבת' אולסן ופול בטאני על "וונדה-ויז'ן" (ובזאת מסיימת הסדרה המדוברת מבית "מארוול" את ריצתה בעונת הפרסים ללא פרס אחד בידיה). לסיום, בקטגורית שחקן המשנה נרשמה הפתעה -  או יאנג-סו, כוכב הלהיט של נטפליקס "משחק הדיונון", זכה בפרס והפך לשחקן הקוריאני הראשון שהגיע למעמד זה.

 

לסיכום, "גלובוס הזהב" אמנם שיקף תמונה טובה יותר של מפת המועמדים העונה יותר מכפי שעשה זאת בעבר, אך העובדה שאף אחד לא נכח כדי לראות זאת – או העובדה שלא מעניין רבים מהזוכים (עדיין נותר לתהות מי יאסוף את הפרס שלו) – ככל הנראה משקפת עוד יותר טוב את הוליווד של 2022. באיגוד העיתונאים הזרים מבטיחים לחזור לפורמט הרגיל ב-2023, אך לא ברור אם אפשרות זו אכן תקרה. 

"הטרגדיה של מקבת'" - אקספרסיוניזם שייקספירי

נדמה שאין כתבים שיותר עיצבו והשפיעו על התרבות המערבית – אולי מלבד התנ"ך ו-"הארי פוטר" – כמו יצירותיו של וויליאם שייקספיר. הטרגדיות, הקומדיות והסאטירות שיצר המחזאי האנגלי בראשית המאה ה-17 ממשיכות להדהד ביצירות בשלל תחומי האמנות (ציור, פיסול, שירה, כתיבה וכו'...) מאז ועד היום – מ-"רומיאו ויוליה" שהפכו ל-"טוני ומריה" ב-"סיפור הפרברים" ועד "ריצ'ארד הרביעי" שהפך ל-"איידהו שלי". אחד מיצירותיו, "מקבת'", סיפורו הטראגי של גנרל סקוטי צמא לכוח שהופך למלך צמא לדם, שימשה אף היא כר פורייה ליצירה ליוצרים בצמתי חיים גורליים: אורסון וולס חידש את המחזה לקולנוע ב-1948, בעודו נאבק בתקציבי האולפנים המזעריים ועשור לאחר שהעלה את המחזה – בצעד תקדימי - על במות ניו-יורק עם קאסט שחור מלא; קן יוז ("צ'יטי צ'יטי באנג באנג") ניצל את מצבה המעורער של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה בשביל להעביר את סיפורו של מקבת' לעולם הפשע המודרני ב-"ג'ו מקבת'" (1955); אקירה קורסאווה העביר את המחזה למיקום יפני ב-"כס הדמים" (1957) כ-"נקמה" על אסירת קריאת מחזותיו של שייקספיר במדינה במהלך המלחמה; ואילו גרסתו של רומן פולנסקי מ-1971 סייעה לו להתמודד עם רצח אשתו, שרון טייט, בכך שהציג את דמויות המחזה כ-"גועליות" יותר ותאבות דם. לרשימה הארוכה הזו נכנסים שניים – ג'ואל ואיתן כהן, הלא הם "האחים כהן", שראו לראשונה בחייהם פרידה מקצועית – בעוד איתן הודיע כי יקח את הזמן להתמקד יותר על בימוי לתיאטרון, ג'ואל החליט להישאר במקצוע האהוב על השניים, והתוצאה – כבר בטח ניחשתם – היא "הטרגדיה של מקבת'" (“The Tragedy of Macbeth”), שהוצג לראשונה לפני מספר חודשים בפסטיבל הסרטים בניו-יורק ומגיע אלינו להקרנות בודדות בקולנוע "לב" (הקרובה ביותר ב-14 לחודש) לפני שהוא עובר לשירות הסטרימינג "אפל TV+". אז איך אותו צומת חיים בה עומד ג'ואל כהן – לראשונה בחייו – השפיעה על העיבוד הנוסף של מקבת'? התשובה חיובית.

כדי לתקצר מחזה בן מאות שנים, "הטרגדיה של מקבת'" מציג את סיפורו של הגנרל הסקוטי מקבת' (דנזל וושינגטון), שחוזר משדה הקרב עם שותפו בנקו (ברטי קארבל) לאחר ניצחון מפואר ופוגש בשלוש מכשפות מטרידות למראה (קת'רין האנטר). אלו מכריזות בפניו כי בקרוב ימלוך על המדינה, ואילו מקבת' מזלזל בקביעותיהן. אך כשהמלך דאנקן (ברנדן גליסון) מקדם את מקבת' לתפקיד ראש שבט קודור, הגנרל מבין שדברים אינם כפי שנראים, ובשכנועה המאסיבי של אשתו, ליידי מקבת' (פרנסס מקדורמנד, רעייתו של ג'ואל כהן במציאות ומפיקת הסרט), מחליטים השניים כי כדי להגיע לכס הנכסף, אל להם לבחול בשום אמצעי. 

ההישג הגדול ביותר של כהן בעיבוד זה הוא בראש ובראשונה ייצוג התמות הבסיסיות של המחזה בצורה הויזואלית המרהיבה, הקודרת והמשכנעת ביותר. אצל כהן, טירתו של מקבת' הופכת לסיוט הישר מסרטי האקספרסיוניזם הגרמני של שנות ה-20 – קרה, חשוכה כמעט לחלוטין (עם צוהרים קטנים החוצה), מורכבת מצורות גאומטריות ישרות, ארוכה, צרה ומטרידה. כך, כפי שאותם סרטים גרמניים ניסו לייצג את הנפש השסועה אך המוסתרת של העם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כך גם עיצוב התפאורה הלא פחות ממדהים (בניהולו של סטפן דשאנט) הופך את המתרחש בליבו של מקבת', בעודו מנסה לשדר תדמית של כל-יכול, למעורער יותר ויותר. הוסיפו לכך את הבחירה בפורמט התצוגה 4:3 (המצמצם את התמונה) והצילום בשחור-לבן של ברונו דלבונל (שכבר צילם לאחים כמה סרטים, כולל "בתוך לואין דיוויס" ו-"הבלדה על באסטר סקראגס"), ו-"הטרגדיה של מקבת'" הופכת לעירוב של השפעות, מ- "הקבינט של ד"ר קליגרי" ועד "החותם השביעי" ו-"האיש השלישי".

אך "מקבת'" של כהן הוא הרבה יותר מסך כל השפעותיו – הוא עדיין, לא פחות, סרט של האחים כהן. הדיאלוג, למרות שמירתו לרוב כפי שהופיע במקור (עניין שיכול להסיח את דעתם של חלק מהצופים), מרגיש חד, מלא הומור שחור ואמיתי למצב הדמויות באותו הרגע. לכן, כשנדמה שמקדורמנד שוברת דמות כשהיא גוערת בבעלה "הפחדן", אין זה מפריע לקצב הסרט – אלא תורם לתחושת האותנטיות והאימה שבאוויר. בצורה זו, כהן רוקם עיבוד שמזכיר הרבה יותר מותחן פסיכולוגי מאשר הצגת תיאטרון פומפוזית. 

עם זאת, סרטו של כהן לא היה עובד לולא שתי הופעות המפתח בסרט – זו של וושינגטון וזו של מקדורמנד. וושינגטון מגלם את מקבת' כאדם שעייף משפיכות הדמים עוד בראשית הסרט, אך שנכנע לבסוף לרגשותיו הפרנואידים ולחוסר הביטחון שמבעבע בו, כדי להפוך למלך צמא הדם, שלא רואה את גורלו המר מתקרב אליו. כך, וושינגטון לוקח את המונולגים הידועים של הדמות באיטיות אך גם בדרמטיות הנדרשת, ולא מתנפל עליהם ישר בשביל להשיג את הרגש הכי בסיסי מהקהל. מקדורמנד, לעומת זאת, מתנהלת כאילו תפקיד זה "תפור עליה" – אם היא נדמית לראשונה כמפקדת צבא שרק מעוניינת להשיב כוח לידיה, השחקנית במהרה מוכיחה כי היא איננה "האשמה היחידה", ומציירת את דמותה כאדם שחטאיו אופפים אותו כל כך עד שהוא רק מעוניין בשקט נפשי, שלעולם לא יבוא. בעוד שתי הופעות אלו טורפות את המסך (וככל הנראה יעניקו לכל הפחות לשניים עוד מועמדויות נוצצות בעונת הפרסים הנוכחית), גם השחקנים התומכים בהם – קורי הוקינס (שממשיך שנה מצוינת, אחרי התפקיד הזכור לטובה והשונה בתכלית ב-"שכונה על הגובה" בקיץ האחרון) כמקדאף אכול האשמה והנקמה ; ברנדן גליסון כמלך דאנקן, שלא מופיע זמן רב מידי על המסך אך מציג בהצלחה דמות שליט שונה מאוד מזו של מקבת'; וקת'רין האנטר, שחקנית תיאטרון בריטית ותיקה ושם אנונימי למרבית האנשים, שבתפקידה "המשולש" מביאה תחושות פחד גבוהות לסיפור שכבר מתרחש באפלה מתמדת.

לסיכום, "הטרגדיה של מקבת'" אינו עוד עיבוד לשייקספיר, כפי שכל סרט של האחים כהן אינו עוד סרט מז'אנר מסוים, או אפילו "עוד סרט של האחים כהן". גם כשהוא לבדו בפעם הראשונה, ג'ואל כהן יוצר חוויה אחרת ומטלטלת מכל מה שציפיתם. 

עונת הפרסים - סבב ביקורות: "סיפור הפרברים", "יד האלוהים", "C'mon C'mon" ו-"ליקריץ פיצה"

תקופת סיום השנה היא לא רק אווירת סוף סמסטר (כמו שאני מרגיש אותה על בשרי כעת), אלא גם - ובעיקר - מירוץ לסכם ולדרג את יבולי השנה, בכל תחומי החיים. ולמרות שחשבתי שאני נמצא עם תוצרים מספיקים למלא 8 רשימות סיכומים, מבול של יצירות חדשות נפל עליי משום מקום, והתחלתי במירוץ להשלים את כולן - או רובן. אז הנה המקבץ הראשון של 4 סרטים שלא מככבים רק ברשימות הסיכום, אלא גם מגדירים את עונת הפרסים הנוכחית:

"סיפור הפרברים" ("West Side Story")

"תמיד רציתי לעשות מחזמר. לא כמו 'מולאן רוז' אבל - מחזמר ישן ושמרן, כמו 'סיפור הפרברים' ו-'שיר אשיר בגשם'. אני חיפשתי אחרי אחד שכזה כבר למעלה מ-20 שנה. אני פשוט צריך משהו שירגש אותי" - את הדברים האלו אמר במאי 'קטן' ו-'לא מוערך' בשם סטיבן ספילברג לעיתון האינטרנטי "Total Film" ב-2004; אותו הבמאי שכבר אז הותיר את חותמו כמעט בכל ז'אנר אפשרי, ושינה את פני הקולנוע העולמי (ולא רק האמריקאי) בפחות מ-30 שנה. 17 שנה לאחר מכן, ספילברג הגשים את חלומו, ואותה אבן בניין בתולדות המחזמר הקולנועי, שהפכה לסרט המרוויח ביותר באותה שנה (1961), גרפה 10 פרסי אוסקר מתוך 11 מועמדויות וזכתה לקהל מעריצים שגדל מדור לדור - "סיפור הפרברים" ("West Side Story") - קיבלה רימייק לא פחות נוצץ תחת ידיו של האוטר הגדול. "אך מה לספילברג ולמחזמר?" רבים שאלו ועדיין שואלים, "ולמה לפגום בקלאסיקה? רק כי הוא הוא?" התשובות לכל השאלות הללו אינן אובייקטיביות, אך ישנו דבר אובייקטיבי אחד לגבי גרסתו של הבמאי המזדקן - זהו אכן סרט 'נשמה', שנעשה מתוך רצון עז לשחרור.

ספילברג, שמראש הצהיר כי העיבוד שלו לא יהיה רימייק לסרטו הקלאסי של רוברט ווייז מ-1961, מראה זאת כבר בדקותיו הראשונות של גרסתו ליצירתם של סטיבן סודנהיים (שהפך לחברו הקרוב של ספילברג במהלך העבודה על הסרט, ואף אישר בחיוב את גרסתו, מספר שבועות לפני מותו בחודש שעבר בגיל 91) ולאונרד ברנשטיין - בעוד שסרטו של ווייז מתחיל באותה פתיחה אייקונית בעיצובו של אמן הגרפיקה סול באס, ולאחר מכן בשוטים "ממבט הציפור" של ניו יורק העצומה, ספילברג צולל ישר אל מגרש בנייה נטוש, שמפנה את מקומו לבניית "מרכז לינקולן לאמנות". כך, אותו הריקוד-הכה-מפורסם של ה-"ג'טס" מול ה-"שארקס" טעון גם בעוצמות פוליטיות - כל הקשת אצבעות לא משדרת רק קצב, אלא כעס ואלימות פנימית נגד הג'נטריפיקציה המתקרבת, נגד הממסד, שמקפח הן את "המהגרים" והן את "הלבנים" חסרי היכולת. ואולי כאן טמון ההבדל הגדול ביצירתו של ספילברג - היא מודעת לרגישויות העכשוויות, מתאימה את המחזמר המקורי (שלו מעט בעיות "PC" משלו) ל-2021 - ועם זאת, לא בצורה צדקנית, ושמה את שתי המחנות לא אחת עם ידה העליונה על האחרת, אלא כשוות מעמד - שתיהן מנסות לשרוד באמריקה שסועה (מעניין איזו תקופה זה מזכיר לנו). ספילברג בוחר גם לתקן את אחת הבעיות הכי נוכחות בגרסה המקורית בראייה מערבית מתקדמת - לראשונה, את הדמויות הפורטו-ריקניות אכן מגלמים שחקנים היספנים (ולא רק ריטה מורנו, עליה נדבר בקרוב). כך, חלק נרחב מן הסרט מדובר בניב הפורטו-ריקני של השפה הספרדית, והשחקנים ההיספניים המרכזיים - רייצ'ל זגלר (מריה), אריאנה דבוז (אניטה) ודיויד אלבארז (ברנרדו) - נותנים לדמויותיהם מידה רבה של אותנטיות, שאולי לא הייתה קיימת לחלוטין בהופעות הקולנועיות המקוריות (למרות התהילה - המוצדקת - להם זכו ריטה מורנו וג'ורג' צ'אקיריס).

ואולי זה הזמן לעסוק בתצוגות המשחק - זגלר, דבוז, אלבארז ומייק פאייסט (ריף) מספקים כולם הופעות שגונבות את תשומת הלב אחת מהשני: ריף וברנרדו עוברים מדמויות קריקטוריסטיות לדמויות בעלות נופך טראגי, עם גורל שחרוץ מראש, ומריה ואניטה אינן עוד דמויות שמובלות ממצב למצב בגלל פעולות הגברים שלצידן, אלא אלו שמספקות את הרגש החם והמסעיר שמניע את העלילה כולה; וכמובן, מורנו עצמה, שטענה בפני ספילברג שאינה חוזרת ל-"הופעות אורח" כשזה שוחח איתה בשלב הליהוק, וקיבלה בתמורה את תפקידה (החדש) של ולנטינה, אלמנתו של דוק, בעל הקיוסק בסרט המקורי. באמצעות ולנטינה, מורנו משמשת כמצפון המוסרי והרגשי של טוני (אנזל אלגורט) - בייחוד בשירה "Somewhere" (שניתן למריה וטוני בסרט המקורי) - וכאילו מעניקה לדמותה המינורית את כל חוכמת חייה שרכשה בקריירה בת השבעה עשורים. האם זגלר, דבוז, אלבארז ופאייסט ימצאו את עצמם מפזזים לטקס האוסקר הקרוב? האם ריטה מורנו תשבור שיא חדש ותועמד אחרי 60 שנה על תפקיד בסרט עליו במקור זכתה? אני חושב שרוב הסיכויים שמרבית התחזיות האלו יקרו, ושספילברג יחזור לימי הרומן שלו עם האקדמיה אחרי הפוגה ארוכה. ועם זאת, שם אחד כאן נוצץ בהיעדרותו - אנזל אלגורט; למרות אהבתי הרבה לתפקידו ב-"בייבי דרייבר" (אחד מסרטי העשור עבורי), אלגורט כאן די "נגרר" ומושלך הצידה ע"י ההופעות האדירות של חבריו לקאסט - אין בזה כל רע, אבל פשוט להיות "נוכח" באפוס מוזיקלי שכזה מרגיש כאבידה גדולה.

המגע האמיתי של ספילברג מגיע דווקא באסתטיקה המרהיבה שהוא מביא למסך, בעדכון צעדי הריקוד האייקונים של ג'רום רובינס מהסרט המקורי, ותנועות המצלמה הדינמיות - שהופכים את המחזמר ל-"הרפתקאה". פתאום, ה-"אורות הספילברגיים" הקלאסיים של הבמאי משתלבים בצורה יפהפייה בשמלותיהן האדומות של המהגרות הפורטו-ריקניות ב-"אמריקה" (הנאמבר שמרוויח הכי הרבה משינויו של הבמאי, שמוריד את ההתרחשות הנודעת אל הגג אל הרחוב ההומה - משל היה "שכונה על הגובה") והפוקוס העמוק של הצלם הותיק של ספילברג, יאנוש קמינסקי, פתאום מכיל בתוכו רגש עצום - הנע בין שנאה יוקדת לאהבה נכזבת. הצבעים הבוהקים והעזים של "סיפור הפרברים" 2021 מקבילים את גרסתו של ספילברג יותר לסרטי ה-"טכניקולור" הצבעוניים של שנות ה-50 ("שיר אשיר בגשם" היא הדוגמה המוכרת ביותר) מאשר לגרסה המקורית של ווייז. אז האם ספילברג הוא בבסיסו במאי מחזות זמר שהדחיק את רצונו כל השנים הללו וטמן רמזים לכך לאורך הקריירה שלו ("אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" או "הוק" עולים לראש) או במאי עתיר כוח שהחליט ליצור מחדש קלאסיקה על-זמנית רק כי הוא יכול? "סיפור הפרברים" 2021 מראה שלמר בלוקבאסטר עדיין יש את זה.

------------------------------------------------------------------

"יד האלוהים" ("È stata la mano di Dio")

איטליה הייתה - לכל הפחות משנות ה-40 - מולדת קולנוע אדירה, שהולידה זרמים (הניאו-ריאליזם) והצמיחה אוטרים עצומים (פליני, רוסוליני, דה-סיקה והרשימה נמשכת), אך נדמה שנוכחותה הקולנועית נחלשה בשנות ה-90 וה-2000, אולי לטובת תוצרת היספנית (אלמודובר, קוארון, לליו וכו'). עם זאת, שם בעל מצלול איטלקי במיוחד נותר שגור בפי חובבי קולנוע בכל העולם - פאולו סורנטינו. היוצר בן ה-51, שמאחוריו הפקות מקומיות כמו "יפה לנצח" ("La Grande Bellezza", שהעניקה לו את פרס האוסקר, הבאפט"א ו-'גלובוס הזהב') ו-"דיוו" ("Il Divo") ויצירות בינלאומיות כדוגמת "זה בוודאי המקום" ("This Must Be the Place") וסדרת המופת "האפיפיור הצעיר" ("The Young Pope"), החליט לקחת את סרטו האחרון - "יד האלוהים" ("È stata la mano di Dio") - למקום האישי ביותר. דווקא הצלילה של סורנטינו פנימה - הן לעברו והן להשפעותיו - היא זו שמוציאה את היוצר בצורתו המזוקקת ביותר, ועם זאת, בצורה מעט פשטנית.

 "עבורי, מראדונה הציל את חיי.", טוען פעם סורנטינו, ולנקודת זמן קריטית זו - התבגרותו בנאפולי של שנות ה-80 על רקע תקופתו האגדית והמפוקפקת כאחד של שחקן הכדורגל האייקוני דייגו מראדונה במדי קבוצת העיר ("יד האלוהים" היא אותה אחיזה נודעת לשמצה בכדור של הכוכב הארגנטינאי ברבע גמר המונדיאל 1986) - חוזר הבמאי האיטלקי, תוך סיפורו של פבייטו (פיליפו סקוטי), נער צעיר שמנסה לנווט בין מיניות, ספורט, זהות ושאיפה לחיים, בעודו מתמודד עם טרגדיה נוראית שפוקדת אותו לפתע. 

כסוגד תמידי לאחד מגדולי הבמאים האיטלקיים, פדריקו פליני (שמופיע בסרט לזמן קצר אך משעשע, כשאחיו של פבייטו, מארצ'ינו - מרלון ג'וברט - מנסה להיבחן לסרט החדש שהבמאי מצלם בעיר - ככל הנראה "ג'ינג'ר ופרד"), גם סורנטינו מעצב את דמויות המשפחה של פבייטו כגרוטסקיות, כדרכו של מורו ורבו - האב האידיאליסט והבוגדני (ותיק סורנטינו טוני סרבילו), האם הילדותית (תרזה ספונאנג'לו), האחות שבוחרת לתפוס את השירותים כל פעם שהיא אמורה לצאת, קרובת המשפחה העצומה - שאוהבת לקלל ולחתוך גבינה חופשי; והדודה הרווקה התמידית, שמביאה איתה בן זוג חדש וייחודי - שבמעט הסצנות בהן הוא מופיע, הוא הופך לבדיחה הטובה ביותר בסרט. אבל סורנטינו לא מייצר רק דמויות מגוחכות, אלא זונח בצד את אהבתו לעיסוק בחברה המושחתת באיטליה המעמדית (או אלו שמניעים אותה), ומעביר רגש וחקירת משמעויות החיים שמתפתחות בגיל הנעורים דרך אותם אנשים מוזרים שפבייטו פוגש בדרכו. כך, לדוגמה, "האהבה" הראשונה של פבייטו היא דווקא הדודה העקרה והמושכת שלו, פטריציה (לואיזה ראיינרי), שמקוטלגת ע"י הסובבים אותה כ-"חולת נפש" אבל מתפקדת כיחידה שמבינה לליבו המתלבט של אחיינה. 

בצורה זו, סורנטינו מצטרף לבמאי אירופאי מודרני אחר - פרנוסאה אוזון, וסרטו "קיץ 85'"- שבחר ליצור השנה סיפור התבגרות אחר באירופה הקיצית - על הריביירה הצרפתית. ואולי דווקא כאן, בהשוואה בין השניים, טמונה בעיה לא קטנה: גם אוזון וגם סורנטינו משתמשים לעיתים בקלישאות די שחוקות כדי לפשט רעיונות כואבים יותר ומורכבים יותר. אולי זה לטובה דווקא, כדי להעביר את תמת ההתבגרות בצורה יותר קליטה, אבל לעיתים זה חבל.

ועדיין, סרטו זוכה 'פרס חבר השופטים' בפסטיבל ונציה האחרון (וככל הנראה, מועמד בטוח לקטגוריית הסרט הזר באוסקר), מציג צד אחר של סורנטינו -פחות ציני ונוקב, יותר מאוהב - בסביבתו, במקצוע הקולנוע, באירועים שעצבו אותו ובאנשים ש-"עזבו" אותו. ב-"יד האלוהים" אולי אכן נגעה יד אלוהים. 

----------------------------------------------------------------

"C'mon C'mon":

כששמעתי לראשונה שבמאי אינדי שמצליח לסחוף אותי לא פעם עם הרגישויות הסנטימטליות והלא-דביקות שלו הולך לשתף פעולה עם שחקן שאני מוצא גס למדי, החלו בי חששות. אבל אחרי כמה דקות של צפייה ב-"C'mon C'mon", סרטו החדש (מבית A24) של מייק מילס ("בגינרס", "נשות המאה ה-20") בכיכובו של חואקין פיניקס, החששות פגו בין רגע, ומחשבה אחרת צצה: זהו אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה החולפת.

"C'mon C'mon" עוקב אחר ג'וני (פיניקס), דוקומנטריסט נודע, שמסתובב ברחבי אמריקה בכדי לראיין ילדים בגילאים שונים על זהותם, ציפיותיהם לעתיד, רגשותיהם להוריהם וכו'. למרות המפגש היומיומי עם ילדים, שום דבר לא מכין את ג'וני לחייו המשותפים עם ג'סי (וודי נורמן), אחיינו הגאון, ההיפר-אקטיבי והמעצבן ביותר בן ה-9, שמופקד בידי הדוקומנטריסט לאחר שאחותו ויו (גבי הופמן; "טרנספרנט") נאלצת לנטוש את חייה בלוס אנג'לס בכדי לטפל בבן זוגה חולה הסכיזופרניה פול (סקוט מקנאיירי, "ארגו"). הטיול של ג'וני וג'סי ברחבי המעצמה הגדולה שובר את שכבות ההתגוננות הרבות שהקימו השניים לעצמם.

סרטיו של מילס אינם טוטאליים, או אקסטרווגנטיים, אלא משתמשים בטקסטורת רגעי החיים הפשוטים כדי להותיר את הצופה עם משהו מעבר. "C'mon C'mon" אינו שונה, ואולי למעשה מדובר בסרטו הפתוח ביותר של מילס - ללא מניירות עודפות. דרך ג'וני, שמקשיב לילדים כדרך חיים אך מתקשה להקשיב לילד שאולי חושף בפניו את צדדיו הפחות נעימים, מילס מדגיש את אלמנט ההקשבה ההדדית, שאולי נעלם מעט בעידן המודרני. ואולי גם אפשר לתפוס את סרטו של מילס כאנטתיזה לסרטה המערער של לין ראמזי מלפני עשור, "חייבים לדבר על קווין", שהותיר בסימן שאלה את השפעתה ההרסנית של הורות מודרנית על הילד שמעוצב בדמותה (לא מעט באמצעות צבעים עזים); מילס, לעומת זאת, אמנם מודע לכך שילדים הם "עסק קשה" ויכולים לדחוק את השפיות לשוליים, אך באותה מידה, מדגיש כי הורות מודרנית גם יכולה לתת במה לתובנות והרגשות הכנים של ילדים, אלו שהבוגרים הדחיקו מזמן (באסתטיקת שחור-לבן, שמרדדת את החיות של לוס אנג'לס ואת הקרירות של ניו-יורק לאנושיות הפשוטה שבבסיסן). 

"C'mon C'mon" הוא גם - לא פחות - תוצר של תצוגות המשחק בו - פיניקס, נורמן והופמן, שמביאים כל אחד צד פגיע ואחר שלהם. פיניקס, שזהו סרטו הראשון מאז ההופעה זוכת האוסקר שלו ב-"ג'וקר" לפני כשנתיים, מציג הופעה - שלטעמי - טובה בעשרות מונים מזו הצעקנית והקריקטוריסטית בסרטו המוערך-מידי של טוד פיליפס: השחקן המזוקן משתמש בדמותו הציבורית המופנמת והמוזרה כדי לצייר אדם חריג, שעושה הכל כדי לדאוג ולרצות את סביבתו, אך מאבד בדרך את מטרותיו שלו; זו הופעה שדורשת זכייה באוסקר. עוד הופעה שדורשת לכל הפחות מועמדות (וכבר גוררת אחריה באזז שכזה) היא זו של וודי נורמן, השחקן האנגלי הצעיר שיוצק לדמותו של ג'סי צדדים שונים של חווית הילדות - רצון להשתחרר ולנסות הכל סביבו, ביישנות ועקשנות כאחד, אקצנטריות אך גם פגיעות וזרות, שנובעות מהבנה של משפחה מתפרקת.  גבי הופמן, שמגלמת את אמו ויו, היא ההופעה המשלימה לג'סי לא רק בשל תפקידה בהנעת סיפורו ורגשותיו, אלא כדוגמה להדחקת רגשות בלית ברירה - ובמקביל, רצון עז להיות שם עבורו ולתת לו את האפשרות הכה-נחוצה לפרוק את אשר על ליבו.

לסיכום, מייק מילס יוצר עוד יהלום אינדי מיוחד ב-"C'mon C'mon", שנותן לנו אוויר לנשימה ומדגיש שאולי לצאצאינו אין את הפריווילגיה הזו, או לפחות, לא יהיה. המלצה חמה.

----------------------------------------------------------------

"ליקריץ פיצה" ("Licorice Pizza"):

ולביקורת האחרונה - ואולי המצופה ביותר שלי - ל-"ליקריץ פיצה" ("Licorice Pizza"), "החדש" מבית אחד מגדולי במאי המילניום החדש - חובב הדמויות הציניות והכושלות, מוטיבים של זרות ובדידות ושחקנים עם שמות משולשים (דניאל דיי-לואיס ופיליפ סימור-הופמן זצוק"ל), פול תומאס אנדרסון. "ליקריץ פיצה" אמנם זוכה לביקורות הטובות ביותר בקריירה של הבמאי, לתשואות בעונת הפרסים (סרט השנה של "National Board of Review", שמונה מועמדויות בטקס "פרסי בחירת המבקרים" וארבע מועמדויות בטקס פרסי "גלובוס הזהב") ואולי גם לאוסקר הראשון והכה-מיוחל בקריירה הארוכה של אנדרסון, אך "ליקריץ פיצה" הוא אינו סרט טיפוסי בפילמוגרפיה שלו - ועדיין, הוא כה PTA. איך זה ייתכן?

קשה להסביר את עלילת "ליקריץ פיצה" (שנקראית ע"ש רשת חנויות תקליטים מיתולוגית ב-LA) - מעין טייק של PTA על סרט האווירה המוצלח של טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד", "פיצה" עוקב אחר החברות/האהבה האפלטונית/השנאה בין גרי ולנטיין (קופר הופמן, בנו של…), תלמיד תיכון בן 15, שחקן צעיר ו-"יזם עסקי" בפוטנציה, לבין אלנה קיין (המוזיקאית אלנה חיים, מלהקת האחיות הישראליות-אמריקאיות "חיים" - אלנה, דניאל ואסתי - להן היסטוריה ארוכה עם אנדרסון, שביים להן מספר רב של קליפים), צעירה בת 25 שנעה בין עבודות מזדמנות, ונשבית בקסמו הזחוח וה-"דושי" במעט של ולנטיין, לאחר שהיא פוגשת בו כשהיא עובדת כצלמת ביום צילומי ספר המחזור בתיכון שלו - הכל על רקע עמק סן פרננדו (מקום הולדתו של אנדרסון) של שנות ה-70. גרי ואלנה נעים בין יוזמות מוצלחות וכאלו שפחות - עסק מיטות מים, עסק מכונות "פינבול" - ופוגשים בשלל דמויות ידועות ומשונות של התקופה (חלקן אמיתיות, חלקן מומצאות) - שחקן מזדקן ונועז בשם ג'ק הולדן (מעין פרודיה על וויליאם הולדן, בגילומו של שון פן);רקס בלאו (טום וייטס), במאי ותיק בתעשייה; המועמד המסתורי לראשות העיר ג'ואל ואקס (בני סאפדי); וג'ון פיטרס, ספר מפורסם שהפך למפיק מפורסם, ובן הזוג של ברברה סטרייסנד בעוונותיו (פיטרס האמיתי הפיק את "כוכב נולד" בכיכובה של סטרייסנד, ועבד עם בראדלי קופר - שמגלם אותו בסרט - על גרסתו שלו מ-2018). 

כן, סרטו של אנדרסון הוא אמנם סרט אווירה, שמרגיש ומתנהג לא פעם כסרט אבוד משנות ה-70 (כולל פסקול שנבחר היטב - מ-"ווינגס" ועד דיויד בואי - ונעימות מקוריות ממוחו של השותף הטבעי של הבמאי, ג'וני גרינווד), אבל הוא כלל לא סרט שריק מתוכן - למעשה, סיפור ה-"Coming-of-age" הזה הוא בין האפקטיביים ביותר שיצר הבמאי. עם השפעות מ-"שמפו" של האל אשבי ועד "נעורים בקצב מהיר" של איימי הקרלינג, PTA נוגע כאן בתמות שעסק בהן לפני - התבגרות בצל הורים נוכחים-חסרים, ילדים בעלי דעה בוגרת, מיניות פורצת - ויוצר מעשייה שנוגעת יותר מתמיד ב-"כאן ועכשיו": האם גיל הנעורים הוא למעשה כבר בלתי נגמר (כטענות שנשמעות כנגד דור המילניאלים) או שמא ההחלטה לבלות את זמנך עם "ילדים" - כפי ששואלת את עצמה בסרט אלנה בשלב מסוים - היא בסופו של דבר החלטה שלך, והביקורת כלפיה נשמעת מצד מבוגרים שבכל מקרה מתפקדים כילדים בעצמם? כך, אפשר לראות את "ליקריץ פיצה" כפיסה משלימה ל-"C'mon C'mon" בעידודיהן ל"העלאת הילדים לשלטון". "ליקריץ פיצה" הוא גם סרטו היהודי ביותר של PTA - כמי שהתקרב בעבר ל-"מולדת הקודש" בסרטו הדוקומנטרי "ג'ונון" (2015), על אלבומו באותו השם של המוזיקאי שי-בן צור, אנדרסון מציג את הוליווד היהודית לא כסטריאוטיפית (או אפילו אנטישמית), אלא ככוח מניע וחשוב בתעשיית הסרטים העולמית, וכן, אולי אפילו סקסית - או כפי שאומרת סוכנת השחקנים הצעירים בסרט, מרי גריידי (הארייט סאנסום האריס), "אף יהודי הוא באופנה כרגע". תגידו מה שתרצו, אבל לשמוע את אביהם של האחיות חיים - שחקן הכדורגל הישראלי לשעבר מוטי חיים - צועק "אלונה, צאי מהחדר!" בסרט של פול תומאס אנדרסון חייב להיות הישג של ממש.

ואולי זה הזמן לעסוק בהופעות המשחק, שקיבלו אף הן שבחים מקיר לקיר, ובצדק: קופר הופמן ואלנה חיים, להם זו הופעת המשחק הראשונה בקריירה שלהם, מוציאים מעצמם את ההופעות הטובות ביותר שנראו השנה על המסך הגדול. בין אם מדובר בהופמן, שמתחבר לנפש "הילד המגודל" של אביו המנוח ומופיע כדמות כה בטוחח בעצמה אך כה קלה לשבירה, או חיים, שאמנם מביעה את חוסר היציבות של גילאי ה-20 אך אף פעם לא בקלות דעת או חוסר ידיעה - שתי הופעות אלו, שעובדות כה טוב אחת עם השנייה, זקוקות להכרה ממסדית ומהר. גם הופעות האורח של שחקנים ידועים, שנמשכות לכל היותר כ-10 דקות, נעשות מתוך אהבה לאנדרסון, יצירתו ולקולנוע ככלל, ומוציאות משחקנים ותיקים אלו את המיטב שבהם - בולט במיוחד בראדלי קופר, שזה לא יהיה מופרז אם אגיד שתפקידו ההומוריסטי כפיטרס המשוגע והאלים הוא תפקידו הטוב ביותר עד עתה, בקריירה של קרוב ל-20 שנה.

לסיכום, "ליקריץ פיצה" ראוי לחלוטין לכל התשבוחות שמורעפות עליו - זהו סרט אווירה עם אמירה, מכתב אהבה לקולנוע, שיר פרידה מהנעורים והערכה לכל הסובבים את אנדרסון, ממשפחתו שלו ועד אלו שהביאו אותו למעמד הנוכחי.