"לילה אחד במיאמי" - המחיר השחור של התהילה

דווקא בשנה כה טעונה פוליטית לחבריה, 2020 הצליחה להביא לקדמת הבמה סיפורים אותנטיים, מקוריים ויצירתיים ממוחות הקודחים ביותר בקהילה השחורה בארה"ב. לאחר שנים של סיפורי עבדות ושליטה, נדמה שהשנים האחרונות נוגעות בנושאים שתמיד היו בשולי השיח הציבורי - הן בחברה השחורה עצמה והן בחברה האמריקאית כולה - השנה חזינו בטיפול בטראומת המלחמה עם ספייק לי ו-"הזהב של נורמן"; בחופש האומנותי בקהילה ומי בוחר מה לעשות, בשני עשורים שונים לחלוטין - עם "הבלוז של מא רייני" בשנות ה-30 ו-"הבמה של ראדה" בימינו אנו; במזימות של האדם הלבן בתוך כוח פוליטי שחור מובהק עם "Judas and the Black Messiah" (שעתיד לעלות ל-HBO Max בהמשך החודש) ו-"משפט השבעה משיקגו"; ובמטרה האמיתית של אדם שחור, יוצר או לא, בעולמנו אנו ב-"נשמה" של פיקסאר. "לילה אחד במיאמי" ("…One Night in Miami"), סרט הביכורים של השחקנית זוכת האוסקר והאמי הטרייה (על "סיפורו של רחוב ביל" ו-"השומרים", בהתאמה) רג'ינה קינג ע"פ המחזה באותו השם מאת קמפ פאוורס (הבמאי השותף והתסריטאי ב-"נשמה"; פאוורס גם אחראי על התסריט במקרה הנוכחי) מנסה לשלב את כל הגישות הללו להתבוננות בקהילה השחורה בעבר ובהווה - והוא עושה זאת בהצלחה יתרה. אחרי סיבוב מסורתי בפסטיבלי קולנוע למיניהם, מונציה ועד טורונטו - אפילו בימי קורונה - "לילה אחד במיאמי" הגיע לביתנו בשבוע שעבר, והוא כעת זמין לצפייה ב-"אמזון פריים". זוהי יותר מהמלצה חמה לעשות זאת.

אז במה הסרט עוסק? בליל ה-25 לפברואר, 1964, מתאבק צעיר בשם קסיוס קליי (אלי גורי) עשה היסטוריה והפך לאלוף העולם באגרוף במשקל כבד, לאחר שניצח את יריבו סוני ליסטון. כדי לחגוג, הוא הזמין איתו למיאמי השמשית שלושה מחבריו הטובים ביותר - המהפכן והנואם השנוי במחלוקת מלקולם איקס (קינגסלי בן-אדיר), זמר ה-"סול" סם קוק, ושחקן הפוטבול המוצלח ג'ים בראון (אלדיס הודג'). הארבעה מתכנסים לחגוג את הניצחון בחדר קטן במוטל צידי, בלילה שמתפתח ליותר מעוד מסיבה ומסתיים בהבנות אמיתיות על עתידו של כל אחד מהנוכחים. מה הקאץ'? המפגש אכן קרה, אך אף אחד לא יודע מה אירע בו. כך, קינג ופאוורס לוקחים את ההזדמנות להיות יצירתיים ולתפוס ארבעה אייקונים שחורים אמריקאים רגע לפני צומת ההחלטות הגדולה בחייהם - איקס, לפני שעזב את ביתו הרוחני ב-"אומת האיסלאם" ופצח בדרך אקטיביסטית חדשה; קוק, כשהבין את כוחו המסחרי וניגש להביע את דעתו הפוליטית בשירה (התוצאה הייתה הלהיט האלמותי "A Change Is Gonna Come"); קליי, רגע לפני שאימץ לחיקו את דת האסלאם בהשפעת איקס ושינה את שמו רשמית למוחמד עלי, כפי שכולנו מכירים אותו כיום; ובראון, שעזב את ליגת הפוטבול האמריקאית ומלאת הגזענות עבור קריירה מוצלחת כשחקן קולנוע. באמצעות כל אחד מהמפגשים הללו, קינג ופאוורס משרטטים את הקשיים של מוביל דעה או אפילו "סלב" שחור באמריקה, מאז ומעולם.

אבל מה עובד כאן? הקול האמיתי שנשמע מהיצירה הזו. כהפקה שחורה לחלוטין, עם שחקנים אלמוניים יחסית (חוץ מאודום ג'וניור, לו קריירה ענפה בברודווי - "המילטון", לדוגמה), צמד היוצרים מנסים להציג בפנינו מערכת יחסים בין ארבעה חברים אכפתיים אחד כלפי השני, שעומדים בפני החלטות קשות שחופפות לא פעם. אין כאן עניין בלהציג את הדמויות הללו כאייקונים גדולים מהחיים, כפי שאנו מכירים אותם מספרי ההיסטוריה שלנו, אלא לפשוט אותם מכל סטריאוטיפ או רובד מיתולוגי שהולבש עליהם (השחצנות של עלי, הרציחות של איקס וקוק בפחות משנה מאירועי הסרט) לאורך השנים. להפך, כל אחד מגיבורינו מוצג כבעל אופי שכולנו מכירים: מלקולם איקס הוא החדור מטרה אך גם הפחות מנוסה במפגשים חברתיים מבין  הארבעה, שמרגיש שהצד האקטיביסטי שלו משתלט על חייו ועתיד משפחתו; קוק הוא איש העסקים הממולח שמרגיש שמשהו קצת תקוע והרגש אבד; בראון (בדיעבד, הדמות הכי פחות מוכרת לציבור הישראלי - ד"ע) הוא זה שבטוח לחלוטין במעשיו, אך לא רוצה להציגם לעיני כל; ואילו קליי/עלי הוא זה שמציג עצמו כ-"גדול מכולם" כלפי חוץ, אך מעורער קשות מבפנים. דווקא באמצעות הסיפור הכל-גברי הזה, והלא-יצירתי-מידי מבחינה קולנועית אסתטית (מלבד פלאשבקים מפוזרים ופתיח שמציג היכן עומד כל אחד מגיבורינו בראשית הסרט - בדומה ל-"הבלוז של מא רייני", גם כאן הסרט בוחר בשיטה התיאטרלית להצגת העלילה ומתרכז רק בכמה מיקומים מועטים), קינג מציגה שאלה חשובה שעלתה בלא מעט מסרטי הקהילה השנה: מה היא הדרך הנכונה למאבק? האם זה המאבק כ-"ראש בקיר", כנגד כל מדכאיה ומלעיזיה של הקהילה, שעולה לא פעם בדם המפגינים אך גם בתוצאות אמיתיות בשטח, או שמא בכלל מדובר בשיטת ה-"חופש הכלכלי", המחשבתי, לפיו כל שחור מצליח הוא הוא המנצח האמיתי במאבק זכויות האזרח, כאשר הוא זכאי למחשבותיו הפרטיות, עיסוקיו הפרטיים, הישגיו האישיים, ואין אדם לבן אחד עליו הוא נחוץ להסתמך או לקבל אסמכתא למעשיו? 

באותה שיטה שנקט גם ב-"נשמה" המופלא, פאוורס משתמש בדיאלוגים מושחזים (אמנם קצת גרנדיוזיים מידי לעיתים) וברצונות האמיתיים של כל אדם שחור להגשמה עצמית, להימנעות מהפספוס הגדול, ומעניק את המאבק הרעיוני הגדול ביותר לבן-אדיר כאיקס ואודום-ג'וניור כקוק, כאשר אלו צולבים אחד את השני על "צביעותם" ואוזלת ידם במאבק האמיתי לשחרור - קוק נצלב ע"י רעהו על כך שלא לקח חלק אקטיביסטי פעיל במאבק באמצעות שיריו והוא נח לו בשלווה ב-"מגדל השן", ואילו איקס מותקף ע"י חברו על כך שראשי הארגון אליו הוא שייך הולכים טובעים בשחיתות ומעלימים עין ממצוקות אמיתיות של הקהילה, בעוד קוק עצמו מספק עבודה אמיתית לחבריה (במציאות, לקוק הייתה חברת הפקה אישית, "SAR Records", בה טיפח אמנים שחורים צעירים והכיר בכוחה של "הפלישה הבריטית" הקרבה - לדוגמה, להיטם הראשון של ה-"רולינג סטונס" בארה"ב, "It's All Over Now", היה רווחי ביותר לצמד כותביו, בובי ושירלי וומאק, בעקבות התמלוגים שבבעלות חברתו של קוק). כך, בן-אדיר ואודום ג'וניור מוציאים מעצמם את כמה מהופעות הטובות ביותר של השנה, כשבן-אדיר מביא את הרגש והכאב בחיי האקטיביזם, ואודום-ג'וניור בחיי האמנות והיצירה, במיוחד יצירה שחורה (השחקן/זמר גם לא נסמך על הקלטות מקוריות או פלייבק לשיריו של קוק, אלא על קולו שלו - והתוצאה כמעט לא ניתנת להבדלה). התחושה גם שצעדיהם הם הצעדים הקריטיים ביותר בחייהם וכי אולי באמת סופם קרב משרה אווירה של אינטימיות אמיתית לאורך כל מהלך הסרט.

לסיום, "לילה אחד במיאמי" הוא מעין משל מדוייק - איך אדם מפורסם מכל מיעוט שהופלה לרעה מקבל על עצמו בעת קבלת הפרסום שני תפקידים: להצטיין במקצועו המקורי, ולהצטיין בהובלת דעות, רצונות ואף חששות הקהילה שמאחוריו. המחיר שהתפקיד השני מביא, ואיתו הפרסום, נמצאים מול עינינו עד עצם היום הזה, ואם קולות רבים יותר לא ישמעו - הם ילוו אותנו גם לעולמי עולמים.

נגמר באחת: "אני, כריסטיאנה פ."

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. הראשון שיזכה לכבוד זה הוא "אני, כריסטיאנה פ." (".Christiane F") מ-1981, שפתח את אותו עשור צבעוני וקאמפי באווירה קודרת במיוחד. 

כריסטיאנה (נטיה ברונקהורסט) היא נערה צעירה בת 13 בברלין של שנות ה-70. היא מתגוררת עם אמה, אחותה הקטנה, החתול פיטי ואוסף תקליטי דיויד בואי שלה. אך כשאמה מבלה יותר זמן עם בן זוגה החדש ואחותה עוברת לביתו של אביה המתעלל, כריסטיאנה נחשפת לצד האפל יותר של העיר - אותו מתווך לה נער צעיר ויפה תואר בשם דטלב (תומאס האושטיין). במהרה, היא ודטלב נחשפים למערבולת חושים של התמכרויות, אלכוהול, עוני, כסף, מין וזנות, והמסוכן מכולם - ה-H, ההרואין. "אני, כריסטיאנה פ." מבוסס על רשמיה של כריסטיאנה פ. האמיתית, כריסטיאנה פלשרינו, שעובדו ראשית ע"י צמד העיתונאים קאי הרמן והורסט רייאק לרב מכר ביוגרפי ב-1979, "Wir Kinder vom Bahnhof Zoo" ("אנחנו הילדים מתחנת הרכבת של גן החיות", בתרגום חופשי). כוכב התהילה של פלשרינו האומללה נסק במהירות והיא הפכה בעל כורחה ל-"מלכת המסוממים". באותה המידה, גם הסרט המחתרתי הפך לסרט הגרמני המרוויח ביותר באותה התקופה,לזוכה שני פרסים נוצצים - פרס "מסך הזהב" הגרמני ופרס פסטיבל הסרטים הבינלאומי במונטריאול לסרט הפופולרי ביותר - ולאורך השנים גם לתופעת קאלט, שהשפעותיה נלמדות ונחקרות עד עצם היום הזה. עדיין, קשה להאמין איך דבר כזה קרה.

גם 40 שנה אחרי צאתו, להגיד ש-"אני, כריסטיאנה פ." הוא אינו סרט קל לצפייה זהו אנדרסטיימנט. בין אם מדובר בהצגת ילדים צעירים מתקיימים על מזרקי הירואין על בסיס יום-יומי, מראים סימני גמילה, מקיאים, מדרדרים למכירת גופם לזנות עבור כסף למ-"מנה" הבאה, מוטלים מתים על רצפות דירתם המעופשת בעקבות מנת יתר וכו' - הצופה הממוצע יזוז באי נוחות בכיסאו לפחות פעם אחת במהלך הסרט. אפילו על הבסיס השטחי או האיסטניסטי ביותר - צפייה בילדים בני 13-14 מחליפים ביניהם מחטים זבי דם ומרוקנים אותם בשירותים הציבוריים בתחנת הרכבת התחתית תשאר איתך לא מעט זמן, במיוחד בתקופת קורונה או אפילו "פוסט" איידס. גם במישור הפרקטי, הסרט חוטא לא מעט עיגול פינות, במיוחד כשהסרט רץ במעגלים כל הזמן - כך לדוגמה, הצופה לא ירגיש ממש עצב או הזדהות עם גיבורתינו כריסטיאנה כשהיא נחרדת לגלות שכמה מחבריה נפלו חללים למגפת ההירואין - חללים שאולי הוכרו לנו רק כמה סצינות לפני, ועוד כלל לא ניתנה לנו ההזדמנות לגבש דעה עליהם. נשים בצד גם את הפקת הגרילה - שתסביר אודיו שלא תואם לתמונה ודיבוב של חלק מהדמויות - אבל כשכוכבתו האמיתית, כריסטיאנה פ. עצמה, טענה לימים שהיא לא מחבבת ממש את הסרט כי הוא "לא מתאר ממש את צורת התבגרותה וחוסר האכפתיות מצד הוריה", יש מקום לפקפוק במטרתו.

עם זאת, ניתן ורצוי להסתכל על הסרט גם מן הצד השני - החשיבות העצומה שלו, שעדיין מהדהדת עד עצם היום הזה. עד סיפורה של כריסטיאנה פרץ לתודעת העם הגרמני ולעולם כולו, התמכרויות כבדות לסמים וחיי "עליבות" אורבנית היו נחלתם בעיקר של אנשים מבוגרים בתרבות הפופולרית - מ-"Easy Rider" ועד שירי ה-"וולווט אנדרגראונד", נוער ובטח שילדים לא הוזכרו כלל כחלק מ-"הפנדמיה". כך, כשהספר - ובעקבותיו גם הסרט - יצאו, הקהל נחרד מהמראות שנגלו מול עיניו, אך גם נחרד מעצם המחשבה שזו היא המציאות שמתרחשת ממש מתחת לעינו הבוחנת, בצדדים הפחות נעימים של העיר. העובדה ששני השחקנים הצעירים המשחקים את הדמויות הראשיות - נטיה ברונקהורסט ככריסטיאנה ו-תומאס האושטיין כדטלב - לוהקו בגילאים התואמים את דמויותיהם ומאותם האיזורים שבהם הסרט מתרחש (ברונקהורסט, שממשיכה בקריירת המשחק עד היום, לוהקה כשצוות הסרט הגיע לבית ספרה בעיר, ואילו האושטיין לוהק כאשר נצפה בסביבת מועדון ה-"SOUND", שלו חלק מרכזי בסרט) הבהירה לקהל שאותם הילדים על המסך שממעשיהם הוא נגעל יכולים להיות באותה המידה ילדיו שלו. במאי הסרט, אולי אדל, אמנם עשה את עבודתו במעט אוזלת יד אך הוא בהחלט ידע מה הוא עושה: הוא "ליהק" את המסוממים ונערי/נערות הליווי של תחנת גן החיות הנודעת לשמצה כניצבים בסצנות המתרחשות שם, עד שהאושטיין העיד שנים רבות לאחר מכן כי היה מבועת מהימצאותם של אנשים אלו במהלך צילום הסצנות, אך הצליח להעתיק מהתנהגותם שלהם לתצוגת המשחק שלו; הוא השתמש בצילום קלאסטרופובי ומעבר בין שני מיקומים די קבועים - המועדון והתחנה - כדי להמחיש את הלופ הבלתי נשלט בהתמכרות; הוא הצליח להשיג את הסכמת הוריהם של השחקנים הצעירים -שכמעט אף אחד מהם לא עלה על גיל 16 - על השתתפותם בסצינות מעוררות חלחלה לעיתים - דבר שלחלוטין לא יכל לקרות היום - הכל במטרה אחת, שלמעשה הצליחה: לעשות את תשדיר ה-"אל-סם" הגדול ביותר, הרבה לפני ש-"רקוויאם לחלום" האימתני ו-"אופוריה" הנוצץ חדרו לתרבות הפופולרית.

אין פלא אם כך, שמתמודד ידוע עם התמכרות לסמים, דיויד בואי המנוח, הלחין את פסקול הסרט (יחד עם המלחין הגרמני יורגן קניפר), העניק לו את מיטב שיריו מטרילוגיית האלבומים המשובחים הנושאת את שם העיר המככבת בפרוייקט, "טרילוגיית ברלין" ("Low", "'Heroes'", "Lodger"), והאלבום הקודם להם -"Station to Station", ואף מופיע בסרט בתפקיד "עצמו" - בהופעה אליה מגיעה מעריצתו הגדולה כריסטיאנה וחווה לאחר מכן את הזרקת ההירואין הראשונה שלה. למרות שההופעה המתועדת בסרט צולמה כלל בניו-יורק, כשבואי קידם את אלבומו "(Scary Monsters (and Super Creeps" והשתתף מידי שבוע במחזה "איש הפיל" בברודווי (רק ברונקהורסט וכמה צוותי צילום נכחו בהופעה זו, כאשר תיעוד הקהל הרועם נלקח כלל מהופעה של להקת AC\DC), כריסטיאנה פ. עצמה אכן חוותה את הזרקתה הראשונה בקונצרט של בואי, כשהיה עמוק בתוך פאזת "הדוכס הרזה הלבן" שלו. אותה פאזה משמשת כמעין עלילה שנייה בסרט, כאשר המוזיקה שמלווה אותו - במיוחד מ-"Station to Station"- מזכירה את בריחתו של בואי עצמו מהתהילה והלחצים אל סחרור של טירוף, התמכרות ואמונות הרסניות (עוד על תקופה זו תוכלו לקרוא בביקורת שלי כאן על הסרט "האיש שנפל מכוכב אחר"), אותה בריחה שכריסטיאנה פ. נמצאת בעיצומה. כך, הצלילים מקפיאי הדם של "Warszawa", שנוצרו לאחר שבואי "התנקה" ועבר לצד המואר יותר של ברלין, או השורה "זה לא תופעות הלוואי של הקוקאין, אני חושב שזו אהבה" מאותו שיר הנושא של אלבומו המכונן - עוזרת לנו להבין שהתמכרות היא לא התמכרות לשמה, אלא ניסיון הימלטות מכאב רב עוצמה.

לסיכום, "אני, כריסטיאנה פ." אינה חוויה שאשכח בקרוב - אבל ככל הנראה, זהו סוד "קסמה": כבר אז, בשנות ה-80, זעקתם של עשרות נערים ונערות בסיכון נשמעה, הספר והסרט הוכנסו לתוכנית הלימודים הגרמנית, והמשימה כמעט הושלמה - נכון, ה-"הירואין שיק" חזר לאופנה לא מעט פעמים, ובמיוחד בשנות ה-90 (דווקא קמפיין של "גוצ'י" מלפני חמש שנים שחזר לאותה סצנה בריחה מפורסמת ב-"אירופה סנטר" ספג ביקורות לא מועטות על ניסיון הגלוריפקציה לסיפור), אך "כריסטיאנה פ." עדיין עשתה את שלה, גם 40 שנה אחרי.

מילות סיום על "אחד על אחד"

 

אתמול חתמה את עונתה סדרה שאולי רובכם לא שמעתם עליה אבל לא פחות שווה אזכור - "אחד על אחד".

כבר הזכרתי בעבר את היכולת לקיחת סיכונים של חטיבת הדרמה של "כאן" - עם "חזרות" האנטי קליימטית לעיתים, "מנאייכ" ואפילו "שעת נעילה" שהייתה חתרנית לפרקים - אך נדמה ש-"אחד על אחד" היא הסיכון הגדול ביותר עד כה. מתן יאיר (במאי "פיגומים" המוצלח) החליט לחזור לאותן התמות שעסק בהן בפרוייקטים קודמים שלו - תחום החינוך, כשלון המערכת להבין את אלו המתקשים בלימודים, יחס החברה לאוכלוסיות היותר מודרות בה ותחושת האובדן והריקנות שממלאים את המתאבל - ויצר סדרה מהורהרת ועגמומית לעיתים שמזכירה יותר סרטי אינדי מתמשכים - כדוגמת "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" המצויין מהשנה החולפת - ופחות תוכניות "מיינסטרימיות" מקומיות. על כך חשוב לשבח גם את רשות השידור וגם את צוות ההפקה הכה מוכשר, שצולחים את הסיכון ומראים לנו כי אפשר גם אחרת.

הרבה מהצלחת התוכנית ניתן לזקוף גם למככבים בו - מהתלמידים מהפינות השונות של החיים שלוקחים שיעורים פרטיים אצל גיבורינו וכנראה משתמשים בהם להרבה יותר - נעמה כהן, דניאל מויאל, אסף אמר (רבים מהם אינם שחקנים מקצועיים, אלא תלמידים אמיתיים שיאיר הכיר וליהק, ומעצימים את תחושת האותנטיות שמלווה את התוכנית); המפיק המפורסם מארק רוזנברג, שמוציא מעצמו את הצד הנוקשה אך מבולבל לתפקיד אביגדור; לליב סיוון כדמות הנשית הראשית בסדרה - מעיין, שהופכת את עולמו של מוטי מן הקצה אל הקצה; ומוטי עצמו - הלא הוא תומר קאפון, אותו התרגלנו לראות בתפקידים יותר נועזים, כדוגמת "תאג"ד" ו -"The Boys", שנותן כאן - בהופעה מעולה - להבעותיו ולדממה שהן מציגות לדבר עבורו לא מעט.

לסיכום - האם "אחד על אחד" היא תוכנית מושלמת לבינג'? כנראה שלא, אבל זה אולי סוד הקסם שלה. אנחנו מורגלים שנים לטלוויזיה ככלי לאסקפיזם - מראה לדברים שיכולנו ואין באפשרותינו להיות. יאיר, קאפון ושאר הצוות שעמל על "אחד על אחד" קוראים תיגר על תפקיד זה - כי תכל"ס, החיים אינם צבועים בשחור לבן וגם לא סרט הוליוודי - הם מתנהלים יותר כמו שיר אחד ארוך ונוגה.

"וונדה-ויז'ן" - מארוול, גרסת קרובים קרובים

דיסני הוא לא הארגון הראשון שעולה לנו לראש כשאנחנו חושבים על לקיחת צ'אנסים וסיכונים בעולם הבידור. כך, דווקא כגוף כה מהוקצע ומחושב, עם מטרות רווח מובהקות, המתרחש בפלטפורמת הסטרימינג שלו - "דיסני פלוס" (שלא זמין בישראל כעת) - הוא חריג לחלוטין: בין אם מדובר בהכנסתם של סרג'יו ליאונה ואקירה קורסאווה לעולם המיתולוגיה של "סטאר וורס" בשתי עונותיה של "המנדלוריאן", ובין אם במתיחת גבולות "הסרט המצוייר" עד תום ב-"Soul" - דיסני מבהירה שנטפליקס היא לא היחידה שנותנת ליוצריה חופש אמנותי רחב (אך אמנם לא מוחלט כמו יריבתה, בכל זאת - סטרימינג "לכל המשפחה"). "וונדה-ויז'ן" ("WandaVision") הוא הדוגמה האחרונה לרוח החדשה שמנשבת במסדרוני חברת העכבר המפורסם - האם להמשיך את הפרנצ'ייז המרוויח ביותר שלך והמרוויח ביותר בעולם עם סדרה כמעט לינצ'יאנית (מלשון דיויד לינץ', לא עושים באף אחד לינץ' בסדרה) שמציבה שניים מהגיבורים החמורי סבר והכוחניים ביותר שלך באמצע הומאז' מדויק להיסטוריית הסיטקומים האמריקאית נראית החלטה טבעית? לא - אבל אם זה הכיוון, ו-"וונדה-ויז'ן" הוא המודל, אז תנו למארוול ולדיסני את כל הפרסים. 

אז על מה בכלל "וונדה-ויז'ן"? קשה נורא להסביר, וגם כשמסבירים לא כל כך בטוחים שמבינים בעצמנו את הפורמט - אבל על רגל אחת: כחלק מהעידן החדש של מארוול, אחרי סיום סאגת אבני האינסוף עם האפוס שובר הקופות "הנוקמים: סוף המשחק", מארוול מנסה לתת לסיפורים שקצת נעלמו בשלהי הסיפור המרכזי והסוחף במה משלהם. הבמה היא "דיסני פלוס", ונושאות הדגל הראשונות הן "לוקי", אודות האח הסורר והפופולרי של ת'ור ו-"הפלקון וחייל החורף", אודות שני "האחוקים" של קפטן אמריקה, שמנסים להשליט סדר אחרי שהמנטור שלהם פרש לגמלאות. רצה הגורל וגם מארוול לא התחמקה מידיה ההרסניות של הקורונה, וכל תוכניותיה ל-2020 (שעליהן ועוד תוכלו לקרוא בפוסט שלי כאן) - כולל שתי התוכניות הנ"ל ושני סרטים, "האלמנה השחורה" ו-"הנצחיים" - נדחו עד דלא ידע והשנה נותרה יתומה מתוצרי החברה. כך, "וונדה-ויז'ן" נותרה לבדה בחזית ונאלצת להוות את יריית הפתיחה לפרק הבא של החברה - וונדה מקסימוף/מכשפת השני (Scarlet Witch) ו-ויז'ן, האנדרואיד עם אבן האינסוף במצחו, שאיבד את "חייו" כתוצאה מכך ב-"הנוקמים: מלחמת האינסוף" (זה לא ספויילר - עברו כמעט 3 שנים), מוצאים את עצמם מנסים להתרגל לחיים "נורמליים" בתוך שחזור כמעט מדויק לסיטקומים מובחרים בטלוויזיה האמריקאית, כאשר כל פרק הם נעים לעשור אחר: הפרק הראשון מדמה את הסיטקום הראשוני והשמרני של שנות ה-50, השני הוא מחווה לסיטקום היותר משוחרר של שנות השבעים וכן הלאה וכן הלאה… למה אנחנו צופים בתוכנית בתוך תוכנית? איך ויז'ן פתאום חזר לחיים וכעת מככב כשחקן קומי? "וונדה-ויז'ן" לא מעוניין לספר לנו, אלא לחשוף זאת שכבה אחר שכבה, כאשר כל פרק משהו מעט מטריד קורה, ו-וונדה והקהל מבינים שהמציאות קצת יותר מסובכת מהחינניות שעל המסך. 

כאשר התוכנית עלתה לאוויר, שני פרקיה הראשונים שוחררו, שמתפקדים כפרק בתוכנית ישנה לכל דבר ועניין - אין ספק שלתת לקהל המעריצים הכי מבוסס בעולם קצת תוכן ראשוני אחרי שנת בצורת ואז להפוך את התוכן הזה למכתב אהבה לטלוויזיה ואפס אקשן או לעיתים היגיון הוא סיכון עצום, אבל הוא יכול למשוך אליו לא מעט אנשים שהמילה "מארוול" זרה להם לחלוטין. נכון, כבר נשמעו מעט ביקורות ברשת על כך שהסדרה לוקחת את עצמה מעט באיטיות מידי ומתאהבת בפורמט הסיטקום לזמן לא מבוטל, אבל אני.מת.על.זה. בתור מי שגדל על לא מעט סיטוקמים מובחרים מהמעצמה הגדולה - מ-"אלף" ועד "סיינפלד" - צפייה ב-"וונדה-ויז'ן" היא תענוג אוטופי אמיתי, ואי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני צוות ההפקה על ההשקעה. הכל כאן משוחזר לפרטי פרטים - לדוגמה, הפרק הראשון - שמהווה מחווה ברורה ל-"המופע של דיק ואן-דייק" ו-"I Love Lucy" - צולם מול קהל חי, ה-Ratio החתוך של הצילום, כולל בדיחות קרש קלאסיות ושחקנים שנכנסים ישירות לקלישאות הישנות של הפורמט, כמו הבוס הזועף של ויז'ן, המגולם ע"י פרד מלמד (סיי אייבלמן ב-"יהודי טוב" של האחים כהן) ואשתו המתחנחנת, המגולמת ע"י שחקנית המורגלת לז'אנר, דברה ג'ו-ראפ (הלא היא אמא של אריק - טופר גרייס - ב-"מופע שנות ה-70"). אין פלא אם כך שהמחקר לפיתוח התוכנית עבר גם בואן-דייק עצמו, כאשר היוצרת ג'ק פישר (התסריטאית של "האלמנה השחורה" הקרב ובא), הבמאי הראשי מאט שאקמן ("הגדולה", "פילדלפיה זורחת") ונשיא מארוול ובעל הויז'ן (הבומבה לא בכוונה) קווין פייגי פגשו את אגדת הקומדיה, וזה טען בפניהם שהסוד הגדול מאחורי סיטקום מוצלח הוא להנחות אותו לפי "מה שיכול ולא יכול לקרות בחיים האמיתיים".

 הפרק השני, לעומת זאת, הוא כמעט אחד לאחד "Bewitched", כאשר גם וונדה וגם ויז'ן מתפקדים כטאבת'ה, ונאלצים להסתיר את זהותם המכושפת ולהתאים את עצמם לחיי הבורגנות ולשולטים בה, כדוגמת "משמר השכונה" המקומי ומופע כשרונות מזויף. הפרקים מתחילים ונחתמים, כנהוג בפורמט, בפתיח זכיר ושיר קליט עוד יותר - רוברט וקריסטן-אנדרסון לופז, זוג המלחינים זוכי האוסקר שעומדים מאחורי להיטים כמו "Let It Go" מ-"פרוזן" ו-"Remember Me" מ-"קוקו", הלחינו לכל פרק שיר פתיחה המתאים לתקופה עם ויזואליה מתאימה - לדוגמה, פרק ה-"Bewitched" מלווה בפתיח מצוייר נוסח "האנה-ברברה", בדיוק כמו בסדרה המקורית. אבל הפורמט באמת עובר את מכשול הגימיק בזכות הופעותיהם הנהדרות של שני גיבוריו - אליזבת' אולסן כוונדה ופול בטאני כ-ויז'ן - שמתגלים ככשרונות קומיים לא פחות מהכשרונות הדרמתיים שלהם. אולי זה בגלל העבר המשפחתי של אולסן כאחות לשתי תאומות מוצלחות מאחד מהסיטקומים המוצלחים ביותר - "צער גידול בנות", אולי זה הקלילות של בטאני על המסך - אבל זה עובד ובגדול. גם קת'רין האן ("טרנספרנט", "גברת פלצ'ר") מתנהגת כאילו יצאה בדיוק מ-"הפלינטסטונים" בתפקידה כאגנס, השכנה המנדנדת של הזוג.

איך כל זה מתקשר למארוול? כמיטב הסרטים והתוכניות שמשתמשים בנוסטלגיה/טלוויזיה כמסווה למשהו אחר שמתרחש מתחת לפני השטח, כדוגמת "פלזנטוויל" ו-"המופע של טרומן", גם כאן הסדקים מתגלים צעד אחר צעד - בין אם בדברים מטרידים שדמויות לפתע אומרות - כולל מעבר מה-Ratio של הסיטקום לצילום הרבה יותר אינטימי וחודרני, להתנהגות הכוללת של וונדה שלעיתים אומרת לנו שהיא יודעת יותר ממה שמתרחש על פני השטח, ועד "פייק" פרסומות למוצרים במהלך התוכנית, כמו טוסטר מבית חברת "סטארק" (טוני סטארק =איירון מן) או בושם מאת ארגון הרשע "היידרה", שערך את הניסויים בוונדה בילדותה לפי הקומיקס. עם תצורה זו של חזרה למיתולוגיה הרחבה יותר של היקום המשותף של מארוול - ה-MCU - פייגי, וכעת גם יוצרי התוכנית, ממשיכים לקרקע את דמויותיהם העל-אנושיות. בשונה מהנעשה ב-DC, שמתרכזים לא מעט בדימוי האל הבלתי מנוצח, השנים האחרונות בז'אנר ההו-כה-פופולרי מאופיינות בניסיון להציב את גיבורי העל עם רגשותינו הבנאליים שלנו, עם סדרת הטלוויזיה "The Boys" החתרנית והצינית בהובלת הקו. מארוול עשתה זאת לא מעט, במיוחד עם "סוף המשחק", שבילה את רוב זמנו בהתמודדות עם אובדן גדול והתרגלות לחיים הריקנים שלאחר "היעלמות" אהובינו. ב-"וונדה-ויז'ן", וונדה של אולסן מרגישה כמי שבורחת מ-"הבשורה" - הן מחיי השליחות שהוטלו עליה כגיבורת על והן מבשורת מות אהובה - אל החיים הנורמליים, אלה שהטלוויזיה הרגילה אותה לחשוב שהם מה שמייחל לו כל מהגר טוב בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות. כך, וונדה יוצרת לעצמה מעין פרק של "The Twilight Zone" - חיים בורגניים טובים ו-"מושלמים", שמסתירים מתחתם כאב ורצון להתנתק מהכל - ומי מתאים לכך יותר מאשר הזיוף האמריקאי, הצביעות הכה-מוכרת שמסתירה את האמת. אולסן זכאית להכרת טקסי הפרסים מזמן - אולי זו תהיה הפעם שלה.

לסיכום, "וונדה-ויז'ן" הוא אסקפיזם מושלם בכל המובנים - אנחנו זוכים לברוח מחיי היום-יום המדכאים שלנו לסיפורם של צמד גיבורי על אוהבים ולזמנים "עתיקים", בהם הכל היה טיפהל'ה יותר ניתן לעיכול, ואילו הדמויות עצמן זוכות לברוח מהחיים שאנו רואים בהם כמושלמים - חיי האקשן והתהילה, אל פשטות והבנאליות של הפרברים. הלופ הבלתי נגמר הזה מתחיל ונראה שהוא לא עומד לעצור - אני אהיה שם ואעקוב, ומקווה שגם אתם. 

"פראן ליבוביץ': נגיד שזאת עיר" - מאוהבים במיזנטרופיות

הסופרת והוגת הדעות פראן ליבוביץ' נוטה ליחסי אהבה-שנאה עם הרבה דברים: היא אהבה-שנאה את עיר ילדותה, היא אהבה-שנאה את התיכון כל כך עד שלא סיימה אותו, ואז עברה בגיל 18 לאהוב-לשנוא עיר חדשה, והרבה דברים בה - ניו יורק: את עבודתה כנהגת מונית; את התיירים המציקים; את עבודתה הראשונה ככותבת טור במגזין "Interview" של אנדי וורהול; את וורהול עצמו; את עולם התרבות המחתרתית המתפתחת בזמן שהעיר ניו-יורק קרסה בשנות ה-70; את מחסום הכתיבה שליווה אותה שנים. את החבר הקרוב מרטין סקורסזה, ליבוביץ' לא אוהבת-שונאת, אלא רק אוהבת אוהבת. לכן, נתנה לו לתעד אותה ואת הגיגיה במיני-סדרת דוקו חדשה, "פראן ליבוביץ': נגיד שזאת עיר" ("Pretend It's a City"), שעלתה לנטפליקס בשישי האחרון. התוצאה גורמת לכולנו לאהוב את המיזנטרופ הקטן שבתוכנו. 

אז איך זה עובד? סקורסזה, שמכיר את ליבוביץ' שנים רבות וכבר תיעד אותה בסרט הדוקומנטרי “Public Speaking” ב-2010, לא מנסה לכפות איזה נרטיב מסוים על גיבורתו, אלא עובד בצורה מאוד פשוטה אך סוחפת: כל פרק מציג את לייבוביץ' בכמה סיטואציות בסיסיות - מטיילת ברחובות עירה המאמצת ניו יורק ובוחנת את הפרטים הקטנים שרוב אזרחי העיר הסנובים לא רואים (לעיתים בצורות סוריאליסטיות, כמו ליבוביץ' שצופה במקבילתה הקטנה מנופפת לה מחור ביוב); מתארחת בשיחות ציבוריות עם סקורסזה, אלק בולדווין (עם פאה שנראית כאילו תפס חמוס לפני), ספייק לי ואוליביה ווילד; מסתובבת בתוך מעין מודל "מיני-ישראל" של העיר ניו-יורק, שאותו יצר האדריכל רוברט מוזס, ממעצביה המשפיעים ביותר של העיר; ויושבת לשיחה אחד על אחד עם סקורסזה, במועדון היוקרתי "The Players", אותו הקים השחקן אדווין בות', אחיו של רוצח נשיאותי מסוים (עובדה שגורמת שליבוביץ' לחזור וללעוג לגורלו המצער של אחד מגדולי השחקנים האמריקאיים במאה ה-19). בין לבין, מתבל הבמאי המפורסם את הפרקים בקטעי ארכיון מהממים, הנעים בין סרטון הדרכה ממשלתי המלמד את ילדי שנות החמישים כיצד להישמר ברגע הגעת הפצצה האטומית, לבין קטעים מסרטים קלאסיים שהשפיעו על הצמד, כדוגמת "הברדלס" מ-1963, בבימויו של לוקינו ויסקונטי ובכיכובם של אלן דלון וברט לאנקאסטר. 

מלבד התצוגה הויזואלית של התוכנית, כל פרק עוסק בתלונותיה האחרות של ליבוביץ', בין אם ביקומה הפרטי בניו יורק, או בעולמנו הרחב בכללי: זוועות ארכיטקוטוריות ב-"תפוח הגדול"; מצוקת התחבורה הציבורית ("הייתה מספיקה נסיעת סאבוואי אחת כדי שהדאלאי לאמה יהפוך למשוגע!", טוענת היא בסצינה אחת) ויוקר המחייה בעיר; השוני הגדל והולך בין הדורות; צמצום תרבות הספר וגדילת תרבות ה-"Wellness"; מי זכאי להיות מוגדר כאמן ומי לא, ולמי נמכור את נשמתנו בעבור תוצריו. אתם בטח אומרים לעצמכם - אוקיי, אישה פריוולגית לבנה מסבירה לנו למה החיים חרא? לא תודה. אז זהו, שבמבט ראשוני, זה הרושם שנוצר כאן, אך ליבוביץ' - יהודייה לסבית שהכירה אפליה וניכור כל חייה, מתעלת את הצער והקיטורים להזדהות, לדברים הבסיסיים ביותר שכולנו מכירים. בין אם היא טוענת שהיא אוהבת את המוצרים שכסף קונה אך שונאת את הכסף עצמו, מוכיחה כי אנשים ש-"מאתגרים" עם עצמם עם פעילויות קיצוניות הם אנשים שחייהם אינם עמוסים ומתישים ביום-יום, או שאנשים לפעמים כל כך זקוקים לחופשה עד כדי התעלמות מוחלטת מחוויית הטיסה הנוראית לרוב - בלא מעט פעמים מצאתי את עצמי אומר מול המסך "או! תודה רבה!". אז נשאלת השאלה - לארי דיויד הפיק את זה? כן, המון סממני "תרגיע" ו-"סיינפלד" מרוחים על הפרוייקט הזה, ולפעמים נדמה שליבוביץ' היא דיויד עם פאה. אבל מכאן מגיע גם סוד קסמם של כל הקומיקאים הנ"ל - אולי זו חריגותם מהחברה, אולי זה ההבנה שהיא מזויפת בעוד שאר עמיתיהם מעלימים עין ואולי הם נולדו עם כישרון אחר מאיתנו לראיית המציאות - אבל בימי סגר והבאת הנפש לקצוות יכולתה, אי אפשר שלא להזדהות עם הכעס המיזנטרופי ולהסתכל בערגה על הימים שבהם אדם שאוכל טונה במשרד היה בראש רשימת תלונותינו. 

לסיכום, יש משהו נורא חינני בניג'סיות המדבקת של ליבוביץ': סקורסזה מבין את זה, ניו יורק מבינה את זה (הספרייה העירונית הוציאה אפילו מגנט המצוטט מספרה), וכנראה כעת - גם העולם. 

Illustration by Kelsey Wroten

מילות סיום ל-"חזרות"

2020 צפנה בתוכה כמה הפתעות לא צפוית, ועדיין - במעמקיהן, היה בהן שורש צפוי. העובדה ש-"חזרות", שהגיעה לסיומה אתמול ב-"כאן 11", נהייתה לאחת הסדרות הפופולריות ביותר של השנה החולפת - ואולי הנוכחת ביותר ברשתות החברתיות - הייתה לא צפויה בכל האופנים. אין על כך להעיד על איכות הסדרה, אלא על הטעם של הקהל הישראלי - שבאמצעות לוח השידורים העמוס בתוכן יצירתי של "כאן" (לא, זה לא פוסט ממומן), מ-"מנאייכ" ועד "אחד על אחד", והבשורה מחו"ל שאפשר גם אחרת וריאליטי לא חייב לשלוט - שדרש קודם איכות ולא (או אחר כך, לא נגזים) לחם ושעשועים. 

אבל עדיין הייתה תפיסה מוטעית בקרב מעריציה הרבים של "חזרות" - שהתוכנית היא תוכנית קומית תחילה, וכזו שמזמנת יצירת ממים על פיה. אני לא טוען כלל שזה לא דבר טוב - זוהי פחות או יותר הדרך של "פאנדום" מסוים במאה ה-21 להראות את הערכתו לסדרה/סרט אהוב - אבל זה כן מפחית מהמהות האמיתית של "חזרות" - זוהי סדרה על התקדמות החיים, לטוב ולרע. כמו כל קלישאה, החיים באמת יכולים להיות קורעים מצחוק או מדכאים למוות, אבל נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר תפסו את ההוויה הזו מבלי לגלוש יותר מידי לאחד הצדדים: זו לא סדרה עצובה מידי, זו לא סדרה מצחיקה מידי, זו גם לא סדרה פומפוזית מידי. להפך, יוצרים מוכשרים אלו נתנו לרגעים "המשעממים", המביכים, לדיאלוגים הקטועים וחסרי הפואנטה לדבר בעד עצמם, וחתמו כל פרק עם סצנה שקטה מאירועי אותו הפרק, סצנות שמרכיבות את רוב החיים של כולנו. 

ואולי זה סוד קסמה האמיתי של התוכנית - האותנטיות שלה: אנחנו מתאהבים באיריס של נועה קולר כי היא אדם שמנסה למצוא לעצמה חופש, אחרי שהחיים נפלו עליה במכה; אנחנו מנסים להבין את תומר של דריגס כי גם אנחנו לעיתים פוגעים באחרים - במתכוון או שלא - בשביל להבין משהו גדול יותר על עצמנו; אנחנו סימפתיים כלפי עופר של איתי תורג'מן כי כולנו מכורים או מכירים מכורים לדבר זה או אחר, וכולנו ניסינו להיחלץ מזה בקושי רב. כסדרה אותנטית, היא נתנה דרור לשמות חדשים (בן יוסיפוביץ', יובל לוי, דניאל שפירא) והורידה ציפיות ומעמסה יתרה משחקנים שניסו למצוא את עצמם לא מעט שנים, כמו תורג'מן ורודברג - שזורחים כאן בכל סצנה. 

ולכן, למרות הפופולריות של "חזרות", והעונה השנייה שאושרה ועומדת בפתח - נראה כי הסיום שניתן לה הוא הסיום המושלם. מה יקרה עם איריס ותומר? איך תלך המשך ההצגה? אנחנו לא יודעים, ואולי אנחנו גם לא רוצים לדעת. אנחנו רוצים לחיות כל רגע כשהוא קורה, ואת זה "חזרות" הבינה עוד מהפריים הראשון. 

"קרעים של אישה" - האובדן וההתפרקות המתבקשת

2020 ניסתה לספק לנו לא מעט נקודות מבט לחיי האישה המודרנית, מצד נשים יוצרות: ב-"The 40-Year-Old Version", התסריטאית והבמאית ראדה בלאנק הראתה לנו את נקודת המבט של יוצרת שחורה בגיל העמידה שנאלצת להתמודד עם מעמדות שהחברה יצרה לה, מכל כיווני הקשת הפוליטית; ב-"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", התסריטאית והבמאית אלייזה היטמן ניסתה להראות עד כמה הפלה יכולה להיות תהליך מודע ובנאלי לגמרי, שרק מסתבך בגלל, שוב, קביעות החברה לגבי האישה; וב-"Promising Young Woman", הבמאית והתסריטאית אמרלד פנל מציגה איך התרגלות לחיים שבהם כל רגע אישה מוחפצת - ע"י מי אם לא, החברה - יכולה להוציא אותה מדעתה. "קרעים של אישה" ("Pieces of a Woman"), שעלה בחמישי האחרון לנטפליקס, אמנם אינו מבויים בבלעדיות ע"י אישה - הקרדיט כאן שייך לבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו ("White God") - אך נכתב בבלעדיות ע"י קאטה וובר, ולמעשה משמש כעיבוד המחזה שהיא ומונדרוצ'ו כתבו ע"פ סיפורה האישי שלה. ללא נקודת המבט האישית הזו, "קרעים של אישה" לא היה אותו הדבר. כך, אותה זווית הראייה לא קורעת רק את הגיבורה או את וובר אלא גם את נפשו את הצופה.

"קרעים של אישה" מספר את סיפורם של מרתה (ונסה קירבי, שעד כה הייתה מוכרת בעיקר בשל תפקידה המצויין כנסיכה מרגרט בשתי העונות הראשונות של "הכתר" ובשלל תפקידים אחרים, כמו "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" ו-"הובס ושואו") ושון (שיה לבוף, לפני שערורייתו האחרונה) הם זוג טרי, היא בכירה מוצלחת בחברת הייטק והוא קבלן בנייה העובד במרץ על גשר חדש, ושניהם מצפים בקוצר רוח לתינוקת ששוכנת בבטנה התופחת של מרתה. תוך חצי שעה מתחילת הסרט, אנו עדים לסצנות קלילות המתארות את ההכנות ללידת הבית המצופה, ואז לסצנה מותחת וטורדת מנוחה במיוחד - תוך שימוש בשוט אחד רציף (טכניקה שמפוזרת בחוכמה רבה לא פעם במהלך הסרט), מונדרוצ'ו ו-וובר מתארים לנו את הערב הגורלי, בו מיילדת מחליפה (מולי פארקר, הריבוט ל-"אבודים בחלל" של נטפליקס) מגיעה ברגע האחרון ליילד את מרתה, ואת השתשלשלות האירועים עד למותה המצער של הילודה מהתקף לב, דקות מועטות לאחר לידתה. בו ברגע, מופיעה כותרת הסרט ואנו עוברים ישירות לחודש לאחר מכן, כדי להכין אותנו לפורמט של הסרט מכאן והלאה - קטעי פרקים לאורך כמעט חצי שנה המתארים ב(כמעט) דממת אלחוט, משחק מפואר ודיאלוגים מוקפדים את ההשפעה העצומה של אובדן על חיים שנראים נורמטיביים כלפי החוץ, אך מבעבעים בפנים זמן רב.

בכמה ביקורות מצד מבקרי קולנוע - חשובים ומתחילים - טענו הכותבים שסצנת הפתיחה המטלטלת והלא נגמרת היא שיא הסרט, ומכאן הולך הסרט ומתפזר, מאבד מכוחו ומשתמש בעיקר במניפולציות רגשיות. אני כאן כדי להבטיח לכם שהם כנראה צפו בסרט אחר, כי "קרעים של אישה" רק הולך ומתחזק עם כל פריים שנוסף כאן, עם עצבות פיוטיות ששורה על כל מהלכו. כעיבוד למחזה, הסרט עושה צעד חריג ונכון ולא משתמש בתיאטרליות כמעט כלל, אלא נותן לרקע ולהופעות לדבר בעד עצמן - Show, don't tell - בדומה ליצירת המופת המדוברת, "חזרות". כך, את "האקשן" האמיתי כאן סוחבת על כתפיה הצרות ונסה קירבי, שנעה בקלות רבה בין אמוציות מתפרצות לבין תחושת ריקנות עצומה, שבו נראה כי היא נעה בעולם ללא מטרה, או עם מטרה שבלעה אותה למעשה. לאחרונה, הסרט "Soul" תיאר בצורה יצירתית ביותר את אלו השבויים בריקנות כמפלצות המטיילות בשממה, ללא כוונה אמיתית בחייהם - לרגעים, נראה כי גם מרתה של קירבי נמצאת באותו המצב: מביטה בילדים רצים ומאושרים עם הוריהם, מנסה להסתיר את שברירותה הפיזית (העובדה שהיא עדיין מייצרת חלב, או כך שהיא נאלצת להסתובב עם חיתול למבוגרים לתקופה ממשוכת) ובעיקר מנסה למצוא את עצמה אך נופלת קורבן שוב ושוב לרצונות הסובבים אותה - לרצות את בעלה המתוסכל - מינית ורגשית, את אמה המתערבת (זוכת הכמעט EGOT אלן בורשטיין), את משפחתה החרדתית, את בת דודתה המתפקדת כעורכת-דין מדופלמת (שרה סנוק; "An American Pickle") התובעת את המיילדת "הרשלנית" בשביל להשיג "צדק" למרתה. בתוך כל זה, מתעלת שוב קירבי את מעלותיה כמרגרט המופלה לרעה ב-"הכתר", ומאבדת את עצמה כמרתה בתוך כל הלחצים הנעים סביבה. אך עמוק עמוק בתוכם, מוצאת מרתה רמז לחיים אחרים - מוטיב התפוח, המזכיר לגיבורתינו את ריחה של ילדתה המנוחה, שב וחוזר ונותן לה מפלט, כאשר היא מרגישה מוזנחת כמו גרעיני התפוח, אותם מרביתינו זורקים בשנייה הראשונה ומתעלמים מכך שמדובר בחיים חדשים. קירבי זכתה על תפקידה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה האחרון - אין מוצדק יותר מכך, ואין שום סיבה שלא נראה אותה מגיעה לאותו המעמד הנכסף גם בטקס האוסקר הקרב באפריל (עם תחרות קשה לא פחות). 

אך "קרעים של אישה" לא שייך רק לקירבי - לכל אחד כאן תפקיד משמעותי בהוויתו: על הופעתו של לבוף אמנם מעיבות האשמות חדשות על התעללות בחברתו לשעבר FKA Twigs,  אך ההופעה הזו - כמו רבות אחרות בשלב משוקם (יחסית) זה בקריירה שלו , מגשרות על לבוף השחקן לבין לבוף הבן אדם, ומציגות בעיקר את הגבר האלים והקשוח על כל תסכוליו שברירותיו ונפילותיו (צפו ב-"האני בוי" של עלמה הראל מהשנה שעברה כדי להבין לגמרי על מה אני מדבר - לא תתחרטו); בורשטיין בת ה-88(!) אולי תעשה היסטוריה ותקבל את המועמדות החמישית שלה לאוסקר - 50 שנה אחרי הראשונה! - אך גם אם לא, הופעתה כאן יכולה לשמש כסרטון הדרכה לבית הספר למשחק על איך להביע אמוציה אמיתית מבלי להתאמץ כלל. כניצולת שואה ואלמנה, אליזבת' של בורשטיין מנסה לנווט בין דאגה מתמדת לבנותיה הצעירות, לבין התחושה החוזרת שהיא חייבת להתערב בחייהן, עם תוצאות כואבות לרוב; גם אלו הנמצאים בתפקידים קטנים יותר, כגון פארקר, סנוק, הקומיקאית אילזה שלזינגר ואפילו בני סאפדי (חצי מצמד הבמאים-אחים הטוב ביותר של השנים האחרונות לדעתי, האחים סאפדי) מחזיקים את אווירת המלנכוליה באוויר, אך גם לא מגבירים בחשיבותה מידי אלא מקרקעים אותה. גם המלחין זוכה האוסקר הווארד שור (סרטי "שר הטבעות" ו-"ההוביט") , שעבד לא פעם עם המפיק השותף של הסרט - מרטין סקורסזה, והצלם בנג'מין לוב ("מאנדי") מותחים את גבולות תפקידם, ומשתמשים בצילום ובפסקול כדמות, כזו שמלווה את הסרט ברגעיו הקשים ביותר. 

לסיכום, "קרעים של אישה" הוא לא רק סרט של סצנה מפוצצת וכישורי משחק גדולים אף יותר, הוא יצירה מדממת מכאב שמונחת על שולחנכם בסלון. ככל הנראה לא יהיה אדם שלא הכיר או שמע על מקרה של מוות בלידה בסביבתו (אני גם לצערי מכיר) ונשאר חסר מילים בניסיון לנחם - הפרוייקט הנ"ל של מונדרוצ'ו ו-וובר מנסה להראות לאותם האנשים: לאבד תינוק בן יומו או אפילו פחות מכך לא שונה מאיבוד בן במלחמה או חבר ממחלה ארורה - החלל העמוק בגוף המשפחה נשאר פעור, וכל עוד אנחנו כחברה נמשיך לכפות עליו את הנורמות הלא רגישות שלנו לעיתים, הוא רק ימשיך לגדול. 

"Promising Young Woman" - חוק וסדר: הדור הבא

אמרלד פנל הוא אינו שם ששרבטתי כאן על המקלדת, אלא שמה של כוכבת עולה בשמי בריטניה והוליווד גם כן. כמי שהתחילה בתפקיד חשוב בתוכנית החמודה "מיילדת!" ("Call the Midwife"), השחקנית קיבלה בזריזות במה גדולה יותר בזכות תפקיד דוכסית קורנוול קמילה בשתי העונות האחרונות והמדוברות של "הכתר". אך לפנל יש גם היסטוריה בתחום הכתיבה, ולאחר שכתבה מספר ספרי נוער מצליחים גייסה אותה חברתה הקצת יותר ידועה פיבי וולר ברידג' לנהל את "הבייבי" שלה בעונתה השנייה, "להרוג את איב". בשנה שעברה עברה סופית פנל לליגה של הגדולים - "Promising Young Woman", אותו ביימה, כתבה והפיקה היוצרת ועלה בבתי הקולנוע האמריקאיים (המועטים שנותרו) לפני מספר שבועות לאחר פריימירה רחוקה בפסטיבל סאנדנס בראשית השנה שעברה, הוא יצירתה השלמה, החשובה והמטלטלת ביותר. 

קאסי תומאס (קארי מוליגאן המוכשרת, עבורי תמיד דייזי בעיבוד של באז לורמן ל-"גאטסבי הגדול" ב-2013) היא "באטמן" של עולם הגבריות הרעילה: לאחר שחברתה הטובה ביותר נינה נאנסת באכזריות בעודה שיכורה, קאסי פורשת מבית הספר לרפואה (יחד עם נינה) ומתחילה במסע נקם - היא מעמידה פני שיכורה במועדוני לילה, מחכה שגברים "תמימים" ינצלו את מצבה לרעה, וכך תופסת אותם "על חם". מלבד תיעוד כל אנס בפונטציה בעיר, קאסי מתפרנסת כמלצרית בבית הקפה השכונתי בבעלות גייל הצינית (לוורן קוקס, "כתום זה השחור החדש") וגרה בבית הוריה האוהבים והדואגים לא פחות (קלאנסי בראון - מר קראב!- וג'ניפר קולידג' - אמא של סטיפלר!), אך כל זה עומד להשתנות כשלחייה נכנס ד"ר ריאן קופר (יוצר היוטיוב ובמאי "כיתה ח'" הנהדר מלפני כמה שנים, בו ברנהם), חברה לשעבר לספסל הלימודים באקדמיה לרפואה, המנסה לכבוש את ליבה ולהטות את עמדתה הנחרצת לגבי העם הגברי. 

"Promising Young Woman" מרגיש לפרקים כמו "חוק וסדר: מדור מיוחד" (לא שיש בזה רע, אני מעריץ נאמן מזה שנים) - עם תצוגות מדוייקות וקורעות לב של ההתייחסות לקורבן בחברה המודרנית; ההתייצבות המיידית לצד הנאשם - מצד שני המינים ומכל כיווני מפת העמדות; והשיטות האכזריות שבהן משתמשת מערכת המשפט כדי להטות את הצדק; אך יצירתה של פנל מתעלה על מגבלות הז'אנר, מטשטשת את אבחנות ה-"שחור/לבן" ומציגה מציאות עם יותר מחמישים גוונים של אפור: עם צבעי פסטל מחריד שמפוזרים לאורכו, עם טון קומי שחור משחור (הופעת אורח של פנל כיוטיוברית המלמדת איך להקנות לעצמך "שפתי מציצה" מדגימה זאת הכי טוב), וטוויסטים שמגיעים משום מקום, עמדת הצופה לגבי גיבורינו משתנה כמעט מרגע לרגע - לעיתים, לדוגמה, אנו מתנגדים בתוקף לצעדיה הדראסטיים של קאסי לנקמה, ולעיתים אנו עומדים בביטחון לצד מגני האנסים. הנקודה הסופית היא תוספת לשירו של ג'יימס בראון - זה עולם של גברים, אך הם יאמללו את חיי האישה בכל רגע שהכדור מסתובב. 

תדמית האנטי-גיבורה של קאסי מרומזת ביותר מאופן אחד, ולא רק במעשיה - הבולט מביניהם, לדעתי, הוא השימוש החוזר ברפרנסים לקלאסיקת האווירה העכורה המקורית, "ליל הצייד" (את הרטרוספקטיבה עליה ערכתי בקיץ תוכלו למצוא כאן): הוריה הבורגניים של קאסי צופים בסצנה שבה הארי פאוול (רוברט מיצ'ום) פורש את משנתו המעוותת בפני אלוהים, וכאשר קאסי מגלה טוויסט גדול ביותר ויוצאת בבכי לגינתה, מתנגנת לה שירתו הנוגה של ג'ון (בילי צ'אפין) לאחותו פרל בעודם נמלטים על נפשם מפאוול המטורף. פנל מנסה לאותת לנו - קאסי מרגישה שהיא אותם הילדים הנמלטים מכל רוע העומד בדרכם וניצבים שוב ושוב אל מול אכזריות בלתי נשלטת, אך לעיתים היא גם תופסת את עמדת "שליח האל" החוטא, אותה עמדה שפאוול עצמו מצדיק את קיומה. 

לסיכום, עם הופעות כובשות (צפו לקרב גדול בין מוליגאן, פרנסס מקדורמנד ב-"נומאדלנד" ו-ונסה קירבי ב-"Pieces of a Woman" בטקס האוסקר הקרב ובא), מוזיקה קיטשית שהופכת ברגע למאיימת (חשבתם ש-"Toxic" של בריטני ספירס יכול להישמע כמו פסקול של סרט של היצ'קוק? כנראה שלא), טוויסטים לא סימפטיים ואווירה מותחת ללא שבריר שנייה שבה מוצגת אימה אמיתית על המסך, אמרלד פנל מנסה לבחון אתכם עד כמה שיותר: מה כשר ומה לא כשזה נוגע לכאב? 

סיבוב ביקורות קצר: "מוות ל-2020", "ארי אלדיארן: סליחה על האיסלנדית" ו-"Burrow"

זהו, אנחנו רשמית בשנה אחרת. עדיין בתחתית השיט, אבל בשנה אחרת. אז בואו נתחיל את 2021 עם סיבוב ביקורות קצר על… שאריות 2020? 

"מוות ל-2020" ("Death to 2020"): 

אחד המשפטים החוזרים - והנכונים - ששמענו בשנה החולפת הוא שהמציאות התעלתה על כל סאטירה. נכון, "SNL" ניסתה, גם "ארץ נהדרת" הבליחה לרגעים טובים לעיתים ו-"זהו זה!" התעלתה מעל כולם, אך אירועים כמו תקרית "Four Seasons Total Landscaping" או יהורם גאון רוקד על גג ביום העצמאות הם כאלו שגם הסאטיריקן הפרוע ביותר יטען שהם מופרכים מידי.

זו גם הבעיה העיקרית של "מוות ל-2020", המוקומנטרי החדש מבית יוצרי "מראה שחורה", צ'ארלי ברוקר ואנאבל ג'ונס, שמוצגת כמעין "חייזרים מן העבר" או תוצרי "ערוץ ההיסטוריה" אחרים - רק על אירועי 2020 במקום ובקריינות לורנס פישבורן. לאורך ה-"דוקו", מוצגים ראיונות עם "מומחים" שונים בתחומים שונים: סמואל ל' ג'קסון ככתב של ה-"ניו-יורקרלי ניוז"; לזלי ג'ונס (בוגרת "SNL") כפסיכולוגית עצבנית; קומאייל נג'ייאני כמילארדר/איש עסקים חדשני ודוש, נוסח אילון מאסק ("האדם הממוצע מגיע לקיצוניות דעה תוך 6 שעות בטוויטר - אנחנו מנסים לקצר את זה ל-5 דקות"); טרייסי אולמן כמלכת אנגליה אליזבת', שנהנית מ-"הכתר" ומבקשת שיעקבו אחריה בערוץ היוטיוב שלה; ג'ו קירי (סטיב מ-"דברים מוזרים") כאינפלונסר מיליניאלי טיפוסי; וכריסטין מילוטי (לה 2020 הייתה נהדרת, עם "פאלם ספרינגס" המצויין) כאם פרברים נורמלית, שלאט לאט מגלה את ה-"Karen" הפנימית שלה. כולם נותנים עבודה, אך מי שמתעלה מעל כולם הם ליסה קודרו כפרודיה על קלי-אן קונוויי ושאר תומכות טראמפ חדשות (עם רב המכר לפי ה-"ניו-יורק טיימס", "קולות שמרניים מושתקים"); יו גרנט, שנהנה לחלוטין לגלם פרופסור להיסטוריה נפוח מחשיבות עצמית ושלגמרי לא מבין היסטוריה (שולף דוגמאות מ-"משחקי הכס" ו-"שובו של הג'דיי"); ושני אנונימיים יחסים - סמסון קאיו כמדען אפריקאי שאוהב לשבור את הקיר הרביעי, ודיאן מורגן כאישה קוקנית ממוצעת (למעשה, אחת מחמש האנשים הממוצעים ביותר בעולם), שמואסת בנטפליקס ועוברת לצפות בדרמה הביזארית החדשה - אמריקה 2020. וכאן מסתכם פורמט התוכנית - במשך השעה ועשר דקות שהיא נמשכת, לרגעים היא מרגישה כמו מערכון טוב של "ארץ נהדרת", כמונולוג מוצלח של ג'ימי קימל - אך לא יותר מזה. זה חמוד, אבל גם ה-"מראה שחורה" לא הצליחה לשבור את ה-"שחור" של 2020. 

"ארי אלדיארן: סליחה על האיסלנדית" ("Ari Eldjárn: Pardon My Icelandic"): 

עוד תוצר קומי חדש של נטפליקס הוא מופע הסטנדאפ של הקומיקאי האיסלנדי ארי אלדיארן. אתם בטח שואלים את עצמכם: עוד סטנדאפ? איסלנדי?? נכון, נטפליקס מפוצצת בספיישלים כאלה (חלקם מיותרים מאוד) ומדינות נורדיות כמו איסלנד הן על בטוח לא הדבר הראשון שקופץ לראשכם כשאתם חושבים קומדיה. אך אלדיארן מנפץ את המוסכמות האלה, ומתעלה על מתחריו בפלטפורמה - תוך פחות משעה - עם קפיצה מנושאים כמו חשיבותה המוגזמת של הלטינית כשפה, למולדתו שמשתוקקת לכל פרסום קטן ונתבעה ע"י סופרמרקט אנגלי באותו השם, ליחסי הכוחות הנורדיים (כן מסתבר שיש דבר כזה, הם שונים), ולאופציה ש-ג'יימס בונד ות'ור היו מגולמים ע"י דנים. נושאים רגילים של סטנדאפ? לא ממש. אלדיארן נופל לעיתים לבדיחות קרש, אבל הוא משב רוח רענן (וקר) בז'אנר מתאמץ מידי. 

"Burrow": 

אחרון וחביב מאוד הוא "Burrow", הסרט הקצר מבית פיקסאר הצמוד ליצירת המופת האחרונה שלה, "Soul" (שאת הביקורת המלאה עליה תוכלו לקרוא כאן), אך כמוה גם הוא נידון להישלח לתהומות הנשייה של הסטרימינג. אם סרטיה של החברה תמיד ניגשו לעסוק בנושאים "גדולים" על ילדים ורגישים, סרטיה הקצרים הם לרוב הרבה יותר אינטימיים ומינימלסטיים, המעבירים את אותן הרגשות - רק בקטן יותר. גם הנ"ל אינו חורג מנוסחה זאת, אך הסיפור על הארנב הקטן שמעוניין לחפור לעצמו בית פרטי, אך בורח ממגע שכניו (ולבסוף מתמסר אליו) מזכיר לנו את חשיבות פרטיותינו, אך גם את חשיבותה של הקהילה בתקופה כזו אינדיבידואלית. מומלץ בחום. 

זהו - זו הייתה הטעימה הראשונה לשנת 2021, ועוד הרבה בדרך. אז זו ההזדמנות להודות לכם/ן על ההתמדה בשנה הנוראית הקודמת, ולהבטיח לכם שהרבה טוב יגיע גם בשנה הנוכחית, ובתקווה גם פחות נוראית.