אוסקר 2021 - תחזיות וניחושים

Photo credit: "The Guardian"

שנה מטרחנת, עונת פרסים מטרחנת?  כן ולא. עונת הפרסים לשנת 2020/21 הייתה הארוכה ביותר מזה שנים, וטקס האוסקר - שלרוב מתקיים בסוף פברואר - קפץ חודשיים קדימה, משמע: עוד זמן להתחבט בשאלות "איך והיכן מקיימים טקס בתקופת הקורונה?" (מפיקי הטקס, וביניהם הבמאי סטיבן סודרברג, התעקשו על טקס ללא אפשרות ל-"זום", קיבלו את חמת אפם של מועמדים מרחבי העולם, חזרו בהם ועדיין הבטיחו חוויה אחרת מטקסים קודמים בתקופת הקורונה); "האם לטקס לא יהיה מנחה כמו בשנים עברו?" (התשובה היא כן); "האם הסרטים המועמדים לא עצובים מידי עבור שנה מדכאת כמו 2020?" (הם כן, אבל אנחנו לא בוחרים סרטים לפי מידת השמחה בהם לעניות דעתי - אחרת רינת גבאי הייתה כבר זוכת EGOT) ושלל שאלות מטרחנות אחרות. עם זאת, חלון הזמן הארוך שהוצב למועמדות הסרטים (הפעם הראשונה מאז הטקס ה-6 שסרטים משתי שנים לועזיות שונות מועמדים בטקס אחד), המחסור בסרטי אולפנים גדולים והזמינות של תכנים לצפייה בשירותי סטרימינג שונים פתחו את הדלת ללא מעט סרטים, שחקנים ויוצרים שלא היו מקבלים את אור הזרקורים הנ"ל בשנה "רגילה". כל שמונת סרטי קטגוריית הסרט הטוב ביותר - "יהודה והמשיח השחור", "מאנק", "משפט השבעה משיקגו", "Promising Young Woman", "נומאדלנד", "האב", "Sound of Metal" ו-"מינארי" - הם לא רק סרטים מעולים - מה שלא תמיד קורה בטקס אוסקר רגיל (אהמ.. "טיטאניק"), הם גם לא סרטי אוסקר "פר אקסלנס".  אז נכון אמנם יש עוד הרבה על מה לעבוד באקדמיה ושרשרת הגיוונים שנמצאת במועמדויות השנה נראית לרגעים רק כפאסדה (על כך תוכלו לקרוא בתגובה הראשונה שלי להכרזת המועמדויות), אבל כל התקדמות היא התקדמות מבורכת. אז האם כל הוליווד תצטרך ללמוד להגיד את השם קלואי ז'או מבלי לשבור את השיניים? האם קארי מולגיאן סוף סוף תקבל הכרה מקצועית? האם לאמריקה נמאס מקוריאנים אחרי "פרזיטים" ו-"מינארי" יצא בידיים ריקות? בואו ניגש למלאכה:

• עיצוב תלבושות - יזכה: "הבלוז של מא רייני"; צריך לזכות: "אמה"
• איפור ועיצוב שיער - יזכה: "הבלוז של מא רייני"; צריך לזכות: "מאנק"

ולשתי הקטגוריות הראשונות - והמעט חופפות - שלנו: עיצוב תלבושות ו-איפור ועיצוב שיער. מלבד האופנים הברורים בהן קטגוריות אלו מתחברות - עיצוב השיער והאיפור תואם את התלבושת שנבחרה ולהפך; שתי הקטגוריות מדגישות את הצבעוניות או את חוסרה בדמויות - הן נשלטות ע"י שלושה סרטים תקופתיים בולטים - "הבלוז של מא רייני", "אמה" ו-"מאנק" - כשכל אחד מייצג פירוש אחר למונח "סרט תקופתי". לפני עשור, התחרות הייתה כמעט ברורה - "מאנק", שמתרחש בהוליווד של שנות ה-30, ו-"אמה", שמפיח חיים חדשים בסיפור הנודע של ג'יין אוסטן, היו בוודאי הולכים הביתה שבעים ומרוצים עם זכייה בכל אחת מהקטגוריות - "אמה" בפרס עיצוב התלבושות ו-"מאנק" בפרס האיפור. העובדה שמאחורי עיצוב התלבושות ב-"אמה" עומדת אלכנסדרה ביירן, מעצבת עם רקורד מצטיין בכל הנוגע לשמלות מנופחות ומחוכים ("אליזבת'", "פנטום האופרה", "מרי מלכת הסקוטים" ואף כמה סרטי מארוול) וזוכת אוסקר עבור "אליזבת': תור הזהב" (היחיד מתוך ששת המועמדויות שלה לאורך השנים), ומאחורי אותה הקטגוריה ב-"מאנק" עומדת טריש סאמרוויל, מעצבת התלבושות שעבדה עם הבמאי דיויד פינצ'ר פעמים רבות לפני מועמדותה הנוכחית, הייתה חותמת את הסיפור חד וחלק. אבל כל זה השתנה ברגע לאחר זכייתה ההיסטורית של רות' אי. קרטר בקטגוריית ההלבשה על "הפנתר השחור" ב- 2018 - הפעם הראשונה שאישה שחורה זכתה בפרס - וקטגוריות העיצוב הפכו מייצוג בלעדי של היסטוריה לבנה לייצוג של תלבושות מתרבויות קצת יותר מגוונות. לכן, למרות החשיבות השולית יחסית של תחומי האיפור וההלבשה ב-"הבלוז של מא רייני" (אלו תצוגות המשחק והדיאלוג שתופסות את מרבית תשומת הלב) מול שני מתחריו הגדולים של הסרט, אני שם את כספי על ניצחון גורף ל-"מא רייני" בשתי הקטגוריות. אם טענה זו לא מספיק משכנעת אתכם, ראוי לציין שמעצבת הבגדים לסרט היא לא אחרת מאן רות', מעצבת מיתולוגית בת 89 שעבדה על הכל מ-"קלוט" ועד "כלוב הציפורים" (וזוכת אוסקר בעצמה עבור "הפצוע האנגלי" ב-1996), אז לכו תמנעו ממנה ניצחון בעשור התשיעי לחייה (יסכימו איתי ניצחונותיה הטריים בטקס ה-"BAFTA" הבריטי ובטקס "בחירת המבקרים"). עם זאת, אין ספק שקונטציות יותר חברתיות בשיקול הבחירה במנצח פוגעות כאן בכישרונות אמיתיים, שמסייעים לתוצר הקולנועי הסופי להיות כה זכיר - אם מדובר בחיוורות של מאנק מול הצבעוניות של מריון ב-"מאנק" (מדובר בסרט בשחור-לבן כן?) או בצבעוניות המעט-ווס-אנדרסונית של "אמה", שמדגישה כל סצנה פי 10. טוב, תמיד יהיה לנו את "ווג".

• עיצוב תפאורה - יזכה וצריך לזכות: "מאנק"

אח, "מאנק" המסכן - עם תסריט בן 30 שנה, נושא שנע בין יחסי כוחות ופוליטיקה בהוליווד לבין התמכרות, הופעות משחק מצויינות, עשר מועמדויות (!) בטקס האוסקר ולטעמי, אחד הסרטים הטובים ביותר שדיויד פינצ'ר יצר בחייו (כן, יסלחו לי הפאנבויז של "מועדון קרב") - הוא קרוב מידי להפוך ל-"האירי" של השנה; משמע, 40 מועמדויות, 0 ניצחונות - מה לעשות שהתחרות נגדך כה טובה. ועדיין, נראה שחברי האקדמיה בכל זאת יחמלו על התסריטאי השיכור ויעניקו לו אוסקר יחיד (אולי יתכנו עוד, אך כאן כנראה שמדובר בבחירה סופית) ראוי בהחלט - פרס בקטגוריית עיצוב התפאורה. דונלד גרהאם ברט, יוצר ותיק בתחום ("סיכון מחושב", "דוני בראסקו", "זודיאק") ומחזיק פסלון אוסקר על סרט אחר של פינצ'ר - "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", הפך אולפן צנוע לשחזור חי וממשי של הוליווד של שנות ה-30. הסצנה שבה לואי בי. מאייר מספר למאנק ואחיו איך אולפן ההפקות שלו עובד בעודו מטייל במסדרונות ארוכים וגועשים ובחצרות עמוסות היא רק דוגמה אחת להשקעה העצומה שברט וצוותו המוכשר נתנו בהפקה. נכון, תיתכן הפתעה מצידו של "הבלוז של מא רייני", אך לדעתי חברי האקדמיה יסתפקו בלתת לו את פרסי העיצוב האחרים (וחבל, כי ראוי מאוד להתייחס אליו גם בקטגוריות הגדולות יותר) ויותירו ל-"מאנק" את הבכורה. 

• אפקטים מיוחדים - יזכה וצריך לזכות: "טננט"

הקטגוריה הכי פחות "פלצנית" באוסקר, שמשמשת לרוב כ-"זריקת עצם" של האקדמיה לעבר סרטי ז'אנר ובלוקבאסטרים, תיאלץ לעלות ברמה מעט השנה בהיעדרם של סרטי הענק. בואקום שנוצר נותר רק סרט "גדול" אחד - "טנט" ("Tenet"), סרטו האחרון של ה-Auteur כריסטופר נולאן, שנלחם מלחמה מרה יחד (ונגד) "וורנר ברוס" כדי להביא את החזון שלו לחוויה קולנועית אמיתית - על המסך הגדול ורק על המסך הגדול. הדחיות המרובות, עלילת עיקום הזמן המזוהה כה עם נולאן וסגירתן של רשתות קולנוע רבות ברחבי העולם הניאו צופים רבים מלגשת לבית הקולנוע הקרוב אליהם ולצפות ב-"טנט", וכך המושיע של עולם הקולנוע פרח שכח לו. באותה המידה, גם מועמדויות "ברמה" להן ציפה נולאן - עריכה, צילום, תסריט (מועמדויות שסרטיו הקודמים של הבמאי - "דאנקירק", טרילוגיית "האביר האפל" וכו' - זכו בהם לא פעם) - נגנבו מתחת לאפו, והבמאי המסכן נותר רק עם קטגוריית האפקטים השולית. ועדיין, אין לזלזל בכך לגמרי - תקציב הסרט עמד על 200 מיליון דולר, ונולאן ניצל כל אגורה בו על אפקטים מרהיבים ופורצי דרך (שמדמים פעולות בזמן שהולך לאחור), כמו שהוא תמיד נוהג בסרטיו. לכן, כמעט הכרחי לתת לו את פרס הניחומים (גם אם מסתכלים על התחרות הדלה שמולו - הרימייק הכושל של דיסני ל-"מולאן" ו-"שמי חצות" המשמים של ג'ורג' קלוני) כמעין דרך של הוליווד להגיד לבמאי המדופלם - "היי, לפחות ניסית".

• הסאונד הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "Sound of Metal"

עוד קטגוריה שלרוב נשכחת לטובת אלו הנוצצות יותר, שיכולה לזכות השנה ליותר תהילה, ובצדק. המועמד המוביל לזכייה - "Sound of Metal" (שזכה לשם די מעפן, בלשון המעטה, בעברית - "צלילי מטאל") - שזכה בקטגוריה רק שבוע שעבר בפרסי ה-BAFTA, המציא מחדש את השימוש בסאונד בקולנוע. כיאה לסרט על אדם שהולך ומשלים עם הפיכתו לחירש, צוות הסאונד בהפקה - בהובלת ג'יימי באקשט - הדגיש כל צליל פשוט (מקומקום רותח ועד ברז נוטף) בסצנות השמיעה של רובן (ריז אחמד המופלא), וערפל כל מילה ופיפס כשרובן מתחיל לאבד את שמיעתו. כך צוות הסאונד לא רק מראה לנו חירש על המסך מתקשה לקבל את מצבו החדש, אלא לוקח אותנו לחוויתו ב-"לייב", ונותן לנו להחליט - זהו פגם או ברכה?. 

למרות התחרות מצד "נשמה" ("Soul") - עוד סרט שמשתמש בויזואליה ובסאונד באותה המידה כדי להעביר את המסר שלו - האוסקר הזה כמעט מוכנס ישירות לכיס של "Sound of Metal".

• סרט האנימציה הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "נשמה"
• סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: "If Anything Happens I Love You" 

זה די א"ב לדעת שפיקסאר ואוסקר הם שמות נרדפים - נכון ל-2021, סטודיו האנימציה זכה ב-10 פרסים וקיבל 15 מועמדויות עבור סרטיו המרהיבים ב-20 שנות קיום קטגוריית סרט האנימציה - מי יודע מה היה מספר הזכיות אם הקטגוריה הייתה עוד קיימת לפני 2001. זהו גם די קונצנזוס לדעת ש-"נשמה" ("Soul"), הסרט ה-23 במספר של האולפן הידוע, יזכה גם השנה בטייטל הנכסף - שנה אחרי שעשה זאת שוב עם "צעצוע של סיפור 4". בשלב זה מתעוררים צדקני הקטגוריה, עם הטענה "למה לתת לפיקסאר כל שנה את הפרס?". אין ספק שיש לכך בסיס - יש לא מעט סרטי אנימציה טובים מחוץ לגבולות הסטודיו בקליפורניה, ואחדים מהם אכן זכו ("רנגו", "המסע המופלא", "ספיידרמן: מימד העכביש" ועוד…) אך יש אלמנט בסרטיה של חברת פיקסאר שלא רק הופך אותם לסרטי אנימציה מצויינים, אלא לסרטים מצויינים ככלל. מהאלגוריות הפנטסנטיות לחיי האדם הבוגר ועד לצעדים הנועזים שהחברה מוכנה לקחת במסגרת מה שמוגדר כ-"סרט ילדים", פיקסאר תמיד נמצאת צעד אחד קדימה. התוצר השנתי, "נשמה" (גם התוצר השני של החברה מהשנה, "קדימה", מועמד בקטגוריה, אך נדמה שזוהי יותר מועמדות ניחומים לסרט שמעט נשכח), לקח את כל מה שתיארתי כעת דרגה אחת למעלה - האלגוריות הופכות למופשטות יותר ויותר, הצבעוניות והגיוון הופכים ליותר אקטואליים וכל זכר מסויים ל-"סרט ילדים" נשאר על רצפת העריכה. כך, גם אם "Wolfwalkers" האירי, שניצב מולו איתן, הוא מעשייה מושלמת (לפי מה שקראתי, כיוון שעוד לא יצא לי לצפות בו - ד"ע), "נשמה" הוא לא רק סרט האנימציה הטוב של השנה, לדעתי הוא סרט הטוב של השנה, סוף פסוק. אז כדי לכפר על היעדרותו מקטגוריית הסרט הטוב ביותר, זה רק מתבקש ש-"נשמה" יקבל את הפרס הגדול כאן. 

בכל הנוגע לסרט האנימציה הקצר, קטגוריה שולית למדי ששייכת גם לרוב לתוצרי דיסני/פיקסאר, ייתכן מהפך גדול השנה - סרטם קורע הלב בן 12 הדקות של מייקל גובייר ו-וויל מקורמק, "If Anything Happens I Love You", שעלה לנטפליקס בנובמבר האחרון, הוא בין סרטי השכול הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות (את הביקורת המלאה שלי עליו תוכלו לקרוא פה). בהתחשב בכך שהוא עוסק בנושא כה כאוב בחברה האמריקאית המודרנית - ירי המוני ובקרת הנשק - אין כמעט ספק כלל שהפרס ינתן לו השנה - שנה רווית דם בארה"ב, על פני מתחריו הקלילים יותר, כדוגמת "Burrow" של פיקסאר (שנלווה ליציאה הדיגיטלית של "נשמה") ו-"Yes-People" האיסלנדי. 

• צילום - יזכה וצריך לזכות: אריק מסרשמידט, "מאנק"

כמעט ובאתי להודות בהפסד, ולהסביר כמה "מאנק" ראוי לנצח במקום "נומאדלנד" בקטגוריית הצילום. אבל אז הגיע איגוד הצלמים האמריקאי ובחר בעבודתו של אריק מסרשמידט ("מיינדהאנטר", "נעלמת") על סרטו של פינצ'ר - ונדמה שצדק נעשה. אכן, ייתכן ו-"נומאדלנד" ישוב לראש המירוץ ויזכה בפרס, ויתכן מאוד שהוא ראוי לכך (בשעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא צפיתי בו), אבל בעוד סרטה של קלואי ז'או מחזיר עטרה ליושנה בתחום צילומי המרחבים, "מאנק" מלהטט בין שלוש סטנדרטים שונים - צילום בפורמט המצומצם הנהוג בשנות ה-40, הדגשת זוויות אינטימיות בצילום שחור-לבן ושוטים ארוכים שמלווים את תחושת ה-"גדול מהחיים" שהסרט מספק. כך, מסרשמידט מצלם סרט ישן "עתידני", ומותח את הגבולות של עבודת הצילום בסרט. אותו דבר ניתן להגיד על מתמודדים אחרים בקטגוריה, לדוגמה - "יהודה והמשיח השחור" והצילום הפרנואידי שלו ו-"משפט השבעה משיקגו" שיודע להבליט את הרגעים הנכונים בדרמת משפט קלאסית - וגם על אלו שלא זכו לתואר ("הזהב של נורמן", "מינארי, "האב" ועוד…), אבל נדמה ש-"מאנק", תחת ניהולו של מסרשמידט המנוסה, מצא את הדרך להביא את כל פריצות הדרך השנה בתחום לסיכום אחד., ועל כך - פרס האוסקר זכאי לו. 

• סרט דוקומנטרי - יזכה: "מורתי התמנונית"; צריך לזכות: "Time"
• סרט דוקומנטרי קצר - יזכה: "A Love Song for Latasha"

זוכי קטגוריית הסרט הדוקומנטרי לרוב מובלים לשני מצבים - נשמרים לעד בספר דברי הימים של הקולנוע ("איימי", "אזרח מספר 4", "משפחת הקיסרים" ועוד…) או אלו שנשכחים במהרה (מישהו זוכר מה ניצח שנה שעברה? מישהו?). אין כמובן בכך להעיד על איכות הסרט, אבל נדמה שהשנה הקטגורייה הולכת להיות דווקא מהזן הראשון - "מורתי התמנונית", להיט הדוקו של נטפליקס מלפני מספר חודשים על קולנוען שהתחבר לתמנונית ייחודית מדרום אפריקה, הפתיע רבים בבורסת הניחושים של עונת הפרסים כשעקף את המועמד המוביל לזכייה - "Time", שעוסק באישה שחורה אמריקאית שנאבקת לשחרורה של בעלה ואבי ילדיה, שמרצה עונש מאסר של 60 שנה בעבור שוד בנק מזויין - בטקס ה-"BAFTA" הבריטי. משם הקלפים התהפכו, ו-"Time" -וכך גם עוד סרט דוקו פוליטי, "Collective" (שמועמד גם בקטגוריית הסרט הזר), אודות חבורת עיתונאים רומנים שחושפים שחיתויות ממשלתיות - נדחקו הצידה למרבה הצער עבור רייטינג. עדיין תיתכן הפתעה לטובת הסרט הרלוונטי יותר למתרחש באמריקה ובעולם, אבל האוסקר הוא לא מופת לטעם טוב (לראייה, הסרט האהוב עליי ביותר מהשנה שעברה - "דיק ג'ונסון מת" - בכלל לא הועמד לקטגוריה). ומה לגבי אחותו הקטנה של הפרס - הסרט התיעודי הקצר? שם המאבק קצת יותר ניכר, אך אינני בקיא מספיק בתוכנם של הסרטים הקצרים בשביל להכריע בוודאות מי יהיה המנצח הגדול. רק אציין ששלושת המובילים - "Do Not Split", שמתעד את המחאה העיקשת של תושבי הונג-קונג בשלטונות הסיניים בתחילת השנה שעברה; "A Love Song for Latasha", סרטה של "נטפליקס" על סיפורה הלא-נודע-מספיק של לאטאשה הארלינס, נערה שחורה בת 15 שנרצחה ע"י בעל חנות מכולת מקומי בלוס אנג'לס בשנת 1991; ו-"A Concerto Is a Conversation" של מלחין הסרטים קריס בווארס, שמתעד שיחה שערך עם סבו הישיש על ההיסטוריה המשפחתית - מחליפים ביניהם מקומות בראש רשימת הניחושים, אך המתמיד מכולם הוא "A Love Song for Latasha", ולכן אבחר בו כהימור שלי. 

• פסקול - יזכה וצריך לזכות: טרנט רזנור, אטיקוס רוס וג'ון בטיסט, "נשמה"
• שיר מקורי - יזכה וצריך לזכות: לזלי אודום-ג'וניור, "לילה אחד במיאמי" - "Speak Now"

האם סולן ויוצר להקת הרוק המכני "ניין-אינץ' ניילז", טרנט רזנור, דימיין כשהיה בסיבוב הופעות עם דיויד בואי ב-1995 שעשרים וחמש שנה לאחר מכן הוא יהיה המועמד המוביל לזכייה באוסקר על פסקול שחיבר יחד עם נגן ג'אז והסיידקיק של מנחה הלייט-נייט סטיבן קולבר לסרט מצוייר של פיקסאר על נשמות חמודות בעולם הבא? כנראה שלא, ולמרות הביזאריות שבסיטואציה - הפסקול שרזנור חיבר יחד עם שותפו הותיק ללהקה ולהלחנה (ולפרס האוסקר המשותף שקיבלו השניים לפני עשור על סרטו של חברם דיויד פינצ'ר, "הרשת החברתית") אטיקוס רוס נשמע כמו המשך מושלם לסאונד המחופספס והקודר שאפיין את המוזיקאי בשנות ה-90 - מנעימות אינטר-גלקטיות לוייב עתידני, רזנור ורוס מדמיינים את העולם הבא בפסקול שלהם ל-"נשמה" כמקום מחבק, אך גם זר ומנוכר. יחד עם החלק האלתור הג'אזיסטי של ג'ון בטיסט בסצנות העולם האמיתי , הפסקול של "נשמה" הוא אחד היפים ביותר שנשמעו בשנים האחרונות, אפילו בקריטריונים של פיקסאר (לא, ברצינות, תחפשו את מייקל גיאצ'ינו ואז תדעו). היכולות המדהימות של צמד המלחינים באות לידי ביטוי גם בעוד פסקול המועמד בקטגוריה - זה שחיברו לסרטו של חברם פינצ'ר, "מאנק", שם בוחנים השניים את יכולותיהם להפוך למנצחי תזמורת גרנדיוזית א-לה הוליווד הקלאסית של שנות ה-30, אך נדמה ש-"נשמה" מנצח בסיבוב הזה (עדיין, שווה לציין את הפסקול הרודף של אמיל מוסרי ל-"מינארי" ואת זה ההרפתקני של טרנס בלנשארד ל-"הזהב של נורמן" - המועמדות היחידה והעצובה של הסרט המדהים הזה בטקס השנה).

ולקטגוריה שפעם הייתה לגולת הכותרת של הטקס, ושהוציאה ממנו רגעים בלתי נשכחים או כאלו שעדיף מאוד לשכוח (הביצוע של ריי פארקר ג'וניור ל-"Ghostbusters" בטקס האוסקר של שנת 1985 - בעודו נוהג במלגזה ולבוש סרבל כתום נוסח ההתנתקות, כשסביבו רקדני "מחולות כרמיאל" רוקדים עם סדין לגופם - הוא שילוב של שני סוגי הרגעים הללו) - השיר המקורי הטוב ביותר - שהפכה כבר מזמן לקטגוריה המשעממת ביותר בטקס, עם שירים מקוריים לא מקוריים ולא זכירים בעליל, שמפנים את מקומם מידי כמה שנים לשיר דיסני/ג'יימס בונד התורן. השנה דווקא קטגוריה זו הולידה קמפיין יח"צ ממושך, של לא אחרת ממדינת איסלנד (הכניסו את המם הזה כאן) עבור שיר האירוויזיון המזוייף באיסלנדית "Husavik", מהסרט שחבל-ושלא-היה-זיוף "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", בכיכובם של וויל פרל לא עלינו ורייצ'ל מקאדמס. אך למרות התגייסותה חסרת התקדים של המדינה הקטנה לטובת השיר הנורא, השנה הפרס כנראה יילך ל-לזלי אודום-ג'וניור ולשירו "Speak Now" מהסרט בו הוא מככב כסאם קוק, "לילה אחד במיאמי". למרות תחרות לא רעה  בכלל משיר הפאנק "Fight for You" של זמרת הסול הצעירה H.E.R מהסרט "יהודה והמשיח השחור" והשיר "Io sì (Seen)" של לורה פוזיני ודיאן וורן לעיבוד ל-"כל החיים לפניו" בכיכובה של סופיה לורן - הבלדה האיטית הזו שאודום ג'וניור כתב לא רק סוחפת, אלא גם תשמש כזכייה היחידה של (כבר) אחד הסרטים הטובים ביותר של 2021 (אודום ג'וניור מועמד גם בפרס שחקן המשנה על תפקידו, אך רוב הסיכויים שלא הוא יהיה המנצח). לפחות זה. 

• עריכה - יזכה וצריך לזכות: "משפט השבעה משיקגו"

דרמת בית המשפט הכובשת והרלוונטית מתמיד של אארון סורקין, "משפט השבעה משיקגו", זכתה לבאזז רב כבר שהוכרזה הפקתה - עם קאסט מרשים שכולל את סשה ברון-כהן, אדי רדמיין, מייקל קיטון, פרנק לנגלה ועוד רבים וטובים ועיבוד לסיפור היסטורי שאכן קרה וממחיש את המאבק העיקש של פופוליזם ממשלתי מול האמת הכואבת, זה די מובן מאליו. ואז הגיע "נומאדלנד" וטרף את כל הקלפים ב-"מירוץ החימוש" שהוא עונת הפרסים הנוכחית. למרות זכייתו של סורקין בפרס התסריט בטקס פרסי "גלובוס הזהב" האחרון וזכיית הקאסט עטור השבחים בפרס האנסמבל בטקס פרסי ה-"SAG", נדמה ש-"משפט השבעה משיקגו" תיוותר רק קטגוריה אחת להותיר חותם עליה באוסקר - קטגוריית העריכה. העריכה ב-"שיקגו" היא לא פחות ממופתית - כדי לספק תחושה של אירוע מתגלגל, העורך אלן באומגרטן (שהועמד בעבר לקטגורייה על עבודתו בסרט "חלום אמריקאי") "מזפזפ" בין כמה אירועי התרחשות - בית המשפט, האירועים שהובילו למהומה שעליה נשפטים השבעה, וערב הסטנדאפ של אבי הופמן (ברון-כהן), שממחיש כמה אירוע יחיד ונורא ברור יכול להפוך בקלות ל-"רשומון" שהגורמים הלא נכונים מעורבים בו. למרות תחרות רצינית מצד "Sound of Metal", שנערך בצורה שקטה ופואטית (בהתאם לנושא הרגיש שהוא עוסק בו; "האב" ועריכתו המסתורית וכמובן, "נומאדלנד", שנערך ע"י לא פחות מהבמאית עצמה - קלואי ז'או, נראה כי השם שכתוב בגדול על פרס זה הוא שמו של באומגרטן. 

• הסרט הקצר הטוב ביותר - יזכה: "זרים מוחלטים"

כמו לפני שנתיים, גם השנה קטגוריה זניחה למדי מעוררת די הרבה באזז במחוזתינו - סרטו של היוצר הישראלי תומר שושן (ע"פ סיפור שאירע לו בחיים האמיתיים) והמפיקים שירה הוכמן וקובי מזרחי, "עין לבנה", נבחר לרשימת המועמדים המקוצרת בקטגוריית הסרט הקצר בטקס השנה. נושאו הרלוונטי והבוער של גזענות נסתרת כנגד שחורי עור סימן אותו כמועמד מוביל לזכייה (כך גם טען שושן, אליו פנה חבר אקדמיה אנונימי שסיפר לו שהוא וחבריו מצביעים עבור הסרט), אבל אז הגיע סרט עם נושא מאוד דומה, קונספט מגניב (לולאת זמן, א-לה "בובה רוסית") והפצה עולמית של נטפליקס, והכל השתנה. אני מדבר כמובן על "זרים מוחלטים" ("Two Distant Strangers"), סרטם של טרבון פרי ומרטין דסמונד רו, שעומד כרגע בראש טבלת ההימורים. כמובן, השנה אין שום דבר בטוח, אבל נראה שאחד הסרטים שינצח יהיה בעל מסר פוליטי מובהק - מה שמשאיר את "עין לבנה", "המתנה" ("The Present") - סרטה של הבמאית הפלסטינית פראח נאבלוסי, אודות אב פלסטיני, שיחד עם בתו מנסה לקנות מתנת יום נישואין לאשתו ונתקע במחסומים - ו-"זרים מוחלטים" כמובילי הרשימה. עם זאת, שני הסרטים הנותרים, שמתארים מצבים כלליים יותר - "The Letter Room" של אלווירה לינד ובכיכובו של אוסקר אייזיק כסוהר שמתעמק במכתבי אסיריו, ו-"Feeling Through" של דאג רולנד, אודות הומלס צעיר המתחבר עם אדם עיוור - קיבלו באזז תקשורתי וממסדי לא פחות (מועמדות בפסטיבל טרייבקה, לדוגמה), אז באמת קשה להכריז מי הוא הזוכה האולטימטיבי. אז אני אשאר עם "זרים מוחלטים" ואהיה מוכן להפתעות.

• הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - יזכה: "עוד סיבוב" (דנמרק)

אם ראיתם שוב ושוב את פרצופו המבעית של השחקן הדני מאדס מיקלסן שוב ושוב בסיכומי הקולנוע של השנה האחרונה, זהו כנראה בשל הסרט הדני עטור הפרסים בו הוא מככב, "עוד סיבוב" ("Another Round"), שמספר את סיפורם - ואת נפילתם - של כמה חברים בשנות ה-40 לחייהם שמחליטים להעביר את חייהם התקועים מכאן והלאה עם הרבה יותר אלכוהול. "עוד סיבוב" הפך במהרה לחביב טקסי הפרסים (מאז הפרימיירה שלו בפסטיבל "TIFF" האחרון) וזכה ברבים מהם (טקס ה-"BAFTA" היה האחרון מביניהם להעניק לו את התואר), ונדמה היה שאולי באוסקר מעמדו מעט יתערער - אבל אז החליטו חבררי האקדמיה להעמיד גם את במאי ותסריטאי הסרט, תומאס ויטנברג, בקטגוריית הבימוי - צעד שכמעט אף אחד לא חזה, ושהכתיר את "עוד סיבוב" כזוכה המובטח בקטגוריית הסרט הזר - אם זה אכן יקרה, זו תהיה הזכייה הרביעית של דנמרק בכל 93 שנות קיומו של האוסקר (שלושת הקודמים ל-"עוד סיבוב" היו "החגיגה של באבט" מ-1987, "פלה הכובש" מ-1988 ו-"בעולם טוב יותר" מ-2010). מי שיתנו פייט לסרט הדני יהיו "קולקטיב" הרומני - עליו הרחבתי בקטגוריית סרט הדוקו;" The Man Who Sold His Skin" התוניסיאי, אודות פליט סורי שהופך למוצג במוזיאון בזכות עורו המקועקע; "Better Days" מהונג קונג, שמתאר את סיפורה של תלמידת תיכון שנאלצת להתמודד עם בריונות יום-יומית ולחץ ממבחני המעבר לקולג' בעודה פוגשת פרחח רחוב נעים הליכות; ו-"Quo Vadis, Aida?" ("להיכן את הולכת, אאידה?", בתרגום חופשי - ד"ע) הבוסני העוסק במתרגמת בוסנית מטעם האו"ם בעיירתה הקטנה, שנאלצת להתמודד עם השתלטות הצבא הסרבי על הכפר בו משפחתה מתגוררת, רגע לפני הטבח הגדול שעומד לקרות. 

• התסריט המעובד הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: כריסטופר המפטון ופלוריאן זלר, "האב"
• התסריט המקורי הטוב ביותר - יזכה וצריך לזכות: אמרלד פנל, "Promising Young Woman"

הגענו לשמיניית הקטגוריות הבשרניות באמת - כאן המירוץ צמוד ולחוץ, וייתכן מאוד שאלו שאני מנבא להם הצלחה כאן כלל לא יתקרבו לפרס - אבל עדיין, בואו נתחיל: את קטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר מובילים ראש בראש תסריטיהם של קלואי ז'או ל-"נומאדלנד" (ע"פ הספר מאת ג'סיקה ברודר - "Nomadland: Surviving America in the Twenty-First Century") וזה של כריסטופר המפטון ופלוריאן זלר ל-"האב" (ע"פ המחזה המהולל שזלר כתב בעצמו). "נומאדלנד" הוא בין הסרטים האחרונים שעוד נותר לי לצפות בהם מעונת הפרסים הנוכחית, כך שלא אוכל לערוב לטיבו - אך מהבאזז הלא פוסק ומצד שני, הטענות כנגדו על גלוריפקציה ליחסי ההעסקה של "אמזון", אני מבין שדעתי אולי לא בהכרח תתאם לזו הנמצאת בקונצנזוס. "האב", לעומת זאת היא מעשייה של פחד וטרור מהלא נודע - השכחה והזקנה, שהופכת מחלה מפחידה אך נורמטיבית לאויב תוקפני של ממש. הייתי שמח להעניק גם את הפרס לתסריטיהם של "סרט המשך בוראט" (שנכתב ע"י סשה ברון-כהן וצוותו) - שהפך לאחד הסרטים הפוליטיים החשובים ביותר של המאה ה-21 (אין בכך הפרזה), למרות שסיווגו של פרוייקט שנשען כה על אלתור כ-"תסריט מעובד" נדמית תמוהה - ול-"לילה אחד במיאמי" (שעובד ע"י קמפ פאוורס - הבמאי השותף ב-"נשמה" - ע"פ המחזה שכתב מ-2013), שכבר הבעתי מוקדם יותר את חיבתי הרבה אליו ואל הדרך שבה הוא מציג עמדות מתנגשות בלב מאבק אחיד, אך אם "האב" הוא הכיוון (ראוי לציין שהמחזה המקורי שעליו מבוסס הסרט הפך לפופולרי במיוחד באירופה בעשור האחרון, כך שייתכן ומצביעי אקדמיה אירופאיים רבים יזכרו אותו לטובה בעת הצבעתם) - אין שאלה בכלל שהפרס מגיע לו (אה כן ויש איזה סרט הודי עם פריאנקה צ'ופרה מנטפליקס שם כי למה לא). 

בגזרת התסריט המקורי העניינים אף מתחממים יותר - הקרב הקשה מתנהל בין כל חמשת התסריטים המצויינים: "Sound of Metal", שכתבו במאי הסרט דריוס מרדר ואחיו אברהם; "Promising Young Woman", שכתבה במאית הסרט אמרלד פנל; "מינארי", שכתב במאי הסרט לי אייזיק-צ'ונג; "יהודה והמשיח השחור", שכתבו במאי הסרט שאקה קינג, וויל ברסון והאחים קית' וקני לוקאס; ו-"משפט השבעה משיקגו", שכתב במאי הסרט אארון סורקין. כל אחד מהתסריטים האלה מוביל לסרט מעולה אחר - האחד דרמת משפט סוערת, השני סוקר את התאקלמותה של משפחה קוריאנית במערב ארה"ב, האחר את התנכרותו של ה-FBI למנהיג סניף שיקגו של הפנתרים השחורים - אך כולם נחצבו מדם ליבם של הכותבים, בנושאים שקריטיים להם, משל היו ביאליק. בסופו של דבר יש רק זוכה אחד, והשנה נראה כי זו הולכת להיות אמרלד פנל על בכורת הבימוי שלה, "Promising Young Woman", עם תסריט שהופך על ראשו את ז'אנר הנקמה הנשית, ומותח את גבולות המוסר שלנו כשמדובר במעשה נתעב כמו אונס. עם זאת, תיתכן הפתעה של סורקין ותסריטו ל-"משפט השבעה משיקגו" (שזכה, כאמור, בפרס זה בטקס "גלובוס הזהב"), אך פרס לפנל, שסיכוייה לזכות בפרס הבימוי - בו היא מועמדת גם כן - קלושים מול זכייתה הצפויה של קלואי ז'או, יהיה חייב לקרות בטקס מחר. 

• שחקן המשנה הטוב ביותר -יזכה: דניאל קאלויה, "יהודה והמשיח השחור"; צריכים לזכות: כולם
• שחקנית המשנה הטובה ביותר - תזכה: יון-יו ג'ונג, "מינארי"; צריכות לזכות: כולן מלבד גלן קלוז - "יומני האפלאצ'ים"

כן כן, אני יודע, זו טיפה רמאות… כאילו, המון רמאות, אבל נדמה כי עבר זמן רב מאוד מאז שכישרון שכזה בירך את קטגוריות המשנה - וזה לאחר השמטת תפקידים נהדרים מהשנה החולפת (וביניהם - טליה ריידר ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"; ג'סי פלמונס/טוני קולט ב-"אני חושבת לגמור עם זה"; קינגסלי בן-אדיר ב-"לילה אחד במיאמי"; אוריון לי ב-"פרה ראשונה"; קולמן דומינגו ב-"הבלוז של מא רייני"; ביל מאריי ב-"On the Rocks"; ג'יי קיי סימונס ב-"פאלם ספרינגס"; אלן בורשטיין ב-"קרעים של אישה"; מיק ג'אגר ב-"הציור" ועוד ועוד…) ובחירות תמוהות - כדוגמת המועמדות של לקית' סטנפילד (עליה אפילו הוא התפלא) בקטגוריית שחקן המשנה לצד שותפו ל-"יהודה והמשיח השחור", דניאל קאלויה, בצעד שמרמז שלסרט אין גיבור - ועדיין, (כמעט) כולם זכאים לפרס: פול רייסי כג'ו הוא המצפון הפועם של ריז אחמד כרובן ב-"Sound of Metal"; אבי הופמן של סשה ברון כהן ב-"משפט השבעה משיקגו" הוא ליצן הכיתה מגודל שמסתיר תחתיו אמת בוערת וחוסר ביטחון מוחלט; סם קוק, בגילומו של לזלי אודום-ג'וניור ב-"לילה אחד במיאמי", הוא אמן שחור שבטוח שדווקא לייבל האמנים המשגשג שברשותו הוא המפתח לשחרור גזעי, אך בסתר חושש מאי-האקטיביות שלו במאבק; ודניאל קאלויה כפרד המפטון ולקית' סטנפילד כביל או'ניל ב-"יהודה והמשיח השחור" הם שני צידי אותו המטבע - האקטיביסט המושבע והאינטרסנט ההישרדותי - שניהם מנסים להצליח באמריקה שמוטית מלכתחילה נגדם. ומה בגזרת הנשים? אוליביה קולמן כ-אן ב-"האב" - בת לחולה אלצהיימר מתפתח שמנסה להחזיק מעליה בכוח את עולמה המתפרק; אמנדה סייפריד מפיחה חיים בשחקנית ההוליוודית הנשכחת מריון דייויס ב-"מאנק" (בין השחקניות שגילמו את דיוויס בעבר ניתן למצוא את מלאני גריפית' וקירסטן דאנסט), אישה שנאבדה מזמן בדימוי המעליב שיצרה לה הוליווד ובצביעות שסביבה; מריה בקלובה כטוטאר, בתו הפראית של בוראט ב-"סרט המשך בוראט", שנכנסת בקלילות לסיטואציות מטרידות במיוחד (כן, רודי ג'וליאני, אני מסתכל עליך) ומותירה את "שותפיה" לסצנה המומים; ו-יון-יו ג'ונג כסון-יה, הסבתא הקוריאנית השורשית ב-"מינארי", שמתפקדת פחות כסבתא ויותר כמפגש של דיויד הצעיר (אלן קים) עם המורשת הטעונה של קוריאה. בולטת בהיעדרה ברשימה מהללת זו היא גלן קלוז, שמועמדת (או יותר נכון, מבזבזת מקום) על תפקידה הנוראי כבוני "מאמאו" ואנס בסרט הנוראי עוד יותר "יומני האפאלצ'ים" ("Hillbilly Elegy"). מה קלוז עושה כאן עדיין לא ברור, במיוחד שעל תפקיד זה ממש כמעט וזכתה בסוף השבוע האחרון בפרסי ה-"ראזי", אך האקדמיה אוהבת להעמיד את קלוז - מועמדות זו תהיה מועמדותה השמינית. אממה, האקדמיה גם לא ממש אוהבת לתת לה פרסים (אני יכול להבין למה), כך שמועמדותיה האחרונות הפכו לאפשרות הלא כל-כך-בדיונית של "פרס מפעל חיים" - אוסקר בקטגוריה מרכזית לשחקן ותיק ומוכשר שלא זכה עד כמה בפרס על תפקיד פחות טוב, זכיר או לעיתים אף גרוע כהוקרה על פעילותו רבת השנים. מגמה פסולה זו נמצאת ומתועדת בלא מעט טקסים לאורך השנים (רק שנה שעברה קיבל חואקין פיניקס הטרחן אוסקר בקטגוריית השחקן הראשי על תפקידו המטרחן עוד יותר כג'וקר ב-"ג'וקר", לאחר שלוש מועמדויות קודמות), ונקווה מאוד שהפעם לא תהיה ה-"פעם". מלבד זאת, הכיוונים די ברורים: מלבד איום מועט מצד אוליביה קולמן בקטגוריית שחקנית המשנה, דרכה של השחקנית הקוריאנית הותיקה יון-יו ג'ונג לפרס די סלולה - לאחר זכיות דומות בפרסי ה-"SAG" וה-"BAFTA" - הפרסים הראשונים שאי פעם חולקו בטקסים לשחקנית קוריאנית. בגזרת הגברים - לאחר ניצחונות ב-"גלובוס הזהב", "SAG", "BAFTA" ו-"פרסי בחירת המבקרים", האוסקר כבר ארוז ומוכן להעברתו לידיו של דניאל קאלויה (שכבר היה צריך לזכות - לדעתי ולדעת רבים - על תפקידו ב-"תברח" ב-2017). 

• השחקן הראשי הטוב ביותר - יזכה: צ'אדוויק בוזמן, "הבלוז של מא רייני" (עם סיכוי למהפך של אנתוני הופקינס עבור "האב"); צריך לזכות: ריז אחמד, "Sound of Metal"
• השחקנית הראשית הטובה ביותר - תזכה וצריכה לזכות: קארי מוליגאן, "Promising Young Woman"

בקטגוריות המשחק הראשיות, האיכות אמנם קצת יורדת (לא ברוב ההופעות, כמובן) אבל המירוץ רק מתחזק: בגזרת הגברים, שכוללת רשימה מגוונת במיוחד (וזאת ללא ההתעלמות המופגנת והנוראית מתפקידו המדהים של דלרוי לינדו ב-"הזהב של נורמן") - המועמד האסייאתי-אמריקאי הראשון (סטיבן יון), המועמד המוסלמי הראשון (ריז אחמד), הפעם הראשונה ששני מועמדים ממוצא אסייאתי מועמדים באותה קטגוריה וכו' וכו' - המאבק האמיתי הוא בין תפקידו האחרון והמופתי של צ'אדוויק בוזמן - לוי גרין ב-"הבלוז של מא רייני" - שגרף עבורו ניצחונות מאוחרים בפרסי ה-"SAG", ה-"NAACP Image", "פרסי בחירת המבקרים" ו-"גלובוס הזהב" - לבין הופעתו הורסטילית של אנתוני הופקינס ב-"האב" - שגרפה עבורו (ולהפתעתו) ניצחון בטקס פרסי ה-"BAFTA" בשבוע שעבר. הניצחון הטרי של הופקינס, והרמזים הסותרים ששידרו מספר מחברי האקדמיה האנונימיים לגבי עמימות הזוכה השנה, הטו במעט את הכף מבוזמן המנוח לטובת השחקן הוולשי הותיק. בין כה וכה, שניהם מספקים כאן את הופעת חייהם (ללא כוונה להומור שחור במקרה של בוזמן) - בוזמן כלוי גרין פעור העיניים וחדור המטרה להצליח בגדול, כשהמטרה מקדשת את האמצעים ו-הופקינס כאנתוני המבולבל והמבוהל מעולמו המשתנה כליל בשל הדמנציה המתפתחת בראשו - אך הופעת השנה, בין שחקני הקטגוריה (בל נשכח את סטיבן יון כאבי המשפחה המנסה בכל כוחו להתאקלם בארץ זרה ב-"מינארי" ואת גרי אולדמן כ-הרמן ג'יי מנקוביץ' ב-"מאנק", תסריטאי מוכשר שיורד מגדולתו לתוך ספירלה של התמכרויות והרס עצמי), שייכת לדעתי לריז אחמד, המגלם את רובן ב-"Sound of Metal" בכזו טבעיות וכאב מתפרץ, שנדמה שלרגעים אנו צופים בסרט דוקומנטרי ולא בתוצר עלילתי. אהמר בכל זאת על בוזמן כמנצח הגדול, וכך יהפוך השחקן המנוח לשחקן השלישי בתולדות הטקס שניצח לאחר מותו (פיטר פינץ' ב-1976 ו-הית' לדג'ר ב-2008 הקדימו אותו; אגב, אם הופקינס ינצח, הוא יהפוך בגיל 83 לזוכה המבוגר ביותר בקטגוריית משחק מאז ראשיתו של הטקס, ובכך יעקוף את כריסטופר פלאמר ז"ל, שניצח ב-2011 בגיל 82 על תפקידו ב-"בגינרס"). 

בצד הנשי של הקטגוריה, התחרות מעורבבת עוד יותר: פרנסס מקדורמנד זכתה בפרס ה-"BAFTA" על תפקידה ב-"נומאדלנד", ונסה קירבי זכתה בפרס ה-"Volpi Cup" בפסטיבל ונציה על תפקידה ב-"קרעים של אישה", ויולה דייויס זכתה בפרסי ה-"NAACP Image" וה-"SAG" עבורה תפקידה ב-"הבלוז של מא רייני", אנדרה דיי זכתה בטקס פרסי "גלובוס הזהב" עבור תפקידה בסרט "ארצות הברית נגד בילי הולידיי" ואילו קארי מוליגאן זכתה בפרסי ה-"Independent Spirit" ובטקס "פרסי בחירת המבקרים" עבור תפקידה ב-"Promising Young Woman". כך שהכל פתוח, עוד לא מאוחר - כאשר ההימורים מתחלפים שוב ושוב בין דייויס לדיי למוליגאן למקדורמנד (קירבי המסכנה קיבלה את ה-"זכות" להיות מועמדת בכל טקסי הפרסים הגדולים - לרוב המועמדות היחידה עבור הסרט המדהים אותו היא מייצגת - ללא זכייה אחת בהן, וחבל - כיוון שתפקידה המטלטל ייזכר עוד לשנים רבות קדימה) וכמעט עבור כל אחת מהן שיא אוסקר ישבר: אם פרנסס מקדורמנד תזכה בפרס, היא תהפוך לשחקנית הפעילה היחידה שזכתה בו שלוש פעמים (לאחר ניצחונותיה על "פארגו" ב-1996 ועל "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ב-2017; קת'רין הפבורן המנוחה זכתה ארבע פעמים בקטגוריה); אם ויולה דייויס תזכה בו, היא תהפוך לשחקנית השחורה הראשונה שמחזיקה שני אוסקרים ברשותה בקטגוריות המשחק; אם דייויס/דיי תנצח, וכך גם קאלויה, בוזמן ו-ג'ונג, תהיה זו הפעם הראשונה אי פעם שכל הזכיות בקטגוריות המשחק הן של שחקנים ושחקניות לא לבנים/ות. אם להיות כנים - ואני מנסה להיות אחד שכזה כמה שאפשר - מבין ארבעת המועמדות הראשיות (נניח את קירבי בצד), קארי מוליגאן היא המתאימה והזכאית ביותר לזכות בפרס. בעוד דיויס - שחקנית מופלאה תמיד - יכולה להתפרש כתיאטרלית מידי ב-"הבלוז של מא רייני" (עדיין לא פחות מתפקיד מצויין), מקדורמנד כמעייפת ב-"נומאדלנד" ודיי פשוט כשחקנית/זמרת שאף אחד לא שמע עליה מסרט שרצוי שאף אחד לא ישמע עליו (מה קרה לסידני פלאנינגן ב-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"? לג'סי באקלי ב-"אני חושבת לגמור עם זה"? לראדה בלאנק ב-"הבמה של ראדה"?), מוליגאן פשוט עושה את מה שעשתה כבר למעלה מ-15 שנה - פשוט ליצור תפקידים מופתיים בזה אחר זה, בקלות ובעדינות. תפקידה המהפנט והאנטי-הירואי של מוליגאן ב-"Promising Young Woman" מצטרף לתפקידיה ב-"בושה", "דרייב", "גאווה ודעה קדומה", "גטסבי הגדול", "בתוך לואין דייויס", "פרחים בבוץ", "לחנך את ג'ני" (שהעניק לה את מועמדותה הראשונה לפרס), "החפירה" ועוד ועוד - אם האקדמיה מחפשת בכוח שחקנים לתת להם פרסי "מפעל חיים" ורוצה על הדרך גם להעניקם על תפקידים טובים באמת, התשובה היא קארי מוליגאן - חד וחלק. עכשיו נחכה לראות אם זה אכן יקרה. 

• הבמאי הטוב ביותר - תזכה: קלואי ז'או, "נומאדלנד"; צריך לזכות: לי אייזיק-צ'ונג, "מינארי"
• הסרט הטוב ביותר - יזכה: "נומאדלנד"; צריך לזכות: "מינארי"

זהו - שתי הקטגוריות האחרונות כבר כאן, ונדמה שפה כבר הכל ידוע מראש - הבמאית האמריקאית ממוצא סיני קלואי ז'או תיקח את פרס הבימוי הביתה (לאחר שעשתה זאת - נשימה ארוכה - ב-"גלובוס הזהב", "DAG"', "BAFTA", פסטיבל ונציה, "TIFF", ה-"Independent Spirit" ועוד ועוד…) ואת פרס המפיקה - או פרס הסרט הטוב ביותר - על סרטה "נומאדלנד". כך - ככל הנראה - תהפוך ז'או לבת המיעוטים הראשונה שזכתה בפרס הבימוי (והאישה השנייה בסך הכל, אחרי זכייתה של קת'רין ביגלו על "מטען הכאב" ב-2009). אבל כפי שברור לכם מסיכום זה, שום דבר לא בטוח - פרס הבימוי יכול באותה המידה להיות מוענק לאמרלד פנל או לי אייזיק-צ'ונג, שאתגרו את עצמם לא פחות - ואף יותר - על כיסא הבמאי (תקציב נמוך יותר, פחות משאבים, פחות הכרה וכו'...). אני אשמח לראות את אחד מהשניים עולה לבמת האירוע בשביל להחזיק ביד את הפסלון, אך אהיה שמח במיוחד לראות את צ'ונג וסרטו "מינארי" זוכים בפרס הגדול. בעוד "נומאדלנד" הוא סקירה של אמריקה הפחות מוכרת, או השבורה, דרך עיניים פואטיות, "מינארי" הוא סיפור הגירה שמסופר ע"י מהגרים ושובר בקלות את התדמית הכה-מושלמת של "ארץ ההזדמנויות החופשיות". "מינארי" הוא סטירת הלחי שאמריקה צריכה לקבל - ואני אכן מקווה שהוא ימלא את תפקידו. עם זאת, ישנו סיכוי גדול שגם "משפט השבעה משיקגו", סרט טעון פוליטית ורלוונטי להחריד, יעשה את הקפיצה הגדולה ויזכה בפרס הנכסף, אך נדמה כי בפוליטיקת הזהויות של 2021, סרט שעוסק ברובו בנאשמים לבנים מול מאשימים לבנים (מלבד נאשם שחור אחד בודד עם מסר חריף) לא יסייע לתדמית שחברי האקדמיה מנסים להקנות לעצמם. ואם כבר על "גיוון" אנו מדברים, העובדה ששתי נשים מוכשרות מועמדות לפרס הבימוי, ואחת מהן היא מועמדת כמעט בטוחה לזכייה בו, לא מובנת מאליו כלל וראויה לשבח - אבל (וזה אבל גדול), חברי האקדמיה לא צריכים לטפוח לעצמם כל כך מהר על השכם: ברגע ששנה נטולת בלוקבאסטרים ומפוקסת אינדי כוללת כל כך הרבה סרטים מצויינים שנעשו ע"י יוצרות מצויינות לא פחות - ראדה בלאנק ו-"הבמה של ראדה", אלייזה היטמן ו-"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", רבקה זלוטובסקי ו-"ילדה קלה", סופיה קופולה ו-"On the Rocks", קלי רייכרדט ו-"פרה ראשונה", רג'ינה קינג ו-"לילה אחד במיאמי", אוטום דה-ווילד ו-"אמה.", קירסטן ג'ונסון ו-"דיק ג'ונסון מת" ועוד ועוד… - שבכלל לא עלו בראשם של החברים כשהגיעו לבחור את המועמדויות - עד כמה בחירותיהם הן באמת מתקדמות? 

ולכן, לסיכום פוסט הימורים/ניחושים רחב זה, חשוב לזכור - בסופו של דבר, האוסקר הוא טקס פרסים שנבחרים ע"י אנשים ספציפיים לאנשים ספציפיים אחרים. נכון, יש במהותו לא מעט מדד איכות, אבל לא תמיד - ולכן, גם אם אתם מרגישים שסרטים רבים שאהבתם בכלל לא הגיעו למעמד המועמדות (כמו שאני מרגיש השנה), אין בכך להכשיר אותם כ-"סרטים לא טובים". תחשבו כמה מכם מכירים את "מה יפית עמק נוי" -שזכה באוסקר 1941 - וכמה מכם מכירים את הסרט שהוא ניצח, "האזרח קיין". 

אז מה אתם חושבים? איזה סרטים אתם חושבים שינצחו? אלו אתם חושבים שהיו צריכים להיות מועמדים? האם גם השנה חואקין פיניקס יבוא להיות גגארי יורופסקי של הערב? אפגוש אתכם כאן מחר, עם כל הסיכומים, ההפתעות, הפאדיחות והשמחות של הערב הגדול.